במאמר זה נבקש לעסוק בסמכות הממשלה בתחום הגבלת חופש תנועתם ועיסוקם של האזרחים לצורך שמירה על בריאות הציבור ע"פ ההלכה.
השאלה שנדון בה להלן היא: האם מעמדו הרוחני של אדם מחייב אותו ליתר השתדלות ויתר זהירות, או דווקא ליתר ביטחון שבוודאי לא תגיע אליו הרעה, ולכן ימשיך בעשייה, בתפילה ובתורה כדרכו.
בעקבות חדירת נגיף הקורונה למדינת ישראל ולמדינות שונות בעולם, החלו להתפרסם צווי בידול חברתי והרשויות הפעילו אכיפה מסוימת של ההנחיות, באמצעות פקחים, שוטרים, קנסות ועוד.
המאמר עוסק בשאלה: במשבר הקורונה שהמדינה נתונה בו ננקטה דרך פעולה מסוימת. האם זו הדרך הנכונה מבחינה הלכתית?
מגפת הקורונה עלולה לפגוע ברבים מכלל האוכלוסייה. השאלה שבה נדון להלן היא: האם משבר מגפת הקורונה מהווה דין של פיקוח נפש ציבורי? להגדרה זו השלכות רבות.
בעקבות מגפת הקורונה הורו משרד הבריאות והרבנים במהלך חודש אדר תש"ף, לסגור את בתי הכנסת. בעקבות כך, רבים לא הצליחו לשמוע קריאת התורה, לפחות בחלק מהשבתות.
קיים פער בין תחושת הזדקקות לקהילות המשגשגות בעולם, תחושה אשר ירשה המדינה הצעירה מתקופת היישוב, ל"מדינת היהודים", שייתכן ובעתיד תהיה דווקא היא המופקדת על הסיוע.
שאלה: האם ניתן למנות שלטון בישראל ללא נביא וסנהדרין? תשובת הראי"ה קוק זצ"ל מוסברת במאמר
בנוסף לחובת קיום הוראות כגון: שמירת ריחוק חברתי, עטיית מסכה, הקפדה על היגיינה וכו' נבקש להצביע להלן על ביסוס נוסף לחובת יישום ההוראות.
מה למדינה ולקורונה? המגפה עלולה לפגוע ח"ו באנשים הפרטיים. הם החולים והם המבריאים, הם המסתכנים והם הניצלים מסכנתה, הם המנושלים מפרנסתם והם המשתקמים.
בתמיכת משרד התרבות והספורט
