הגר"א שפירא על "המחתרת היהודית"

פילוח לפי נושאים

קורונה (4) ראש השנה (2) ירושלים (2) ארץ ישראל (2) פסח (2) גשם (1) דמוקרטיה (1)

הדברים נאמרו בכינוס מיוחד של התלמידים בספריית הישיבה בחודש אייר תשמ"ד, לאחר שנתפסה החבורה שכונתה "המחתרת היהודית". חבריה הואשמו בכך שביצעו ותכננו פיגועים בערבים וכן תכננו לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי לקרב את הגאולה, לאור שיקולים קבליים. ברקע נוסף של הדברים – מחלוקת שהתעוררה בזמן המאבק על חבל ימית, בשאלה אם יש מצוות יישוב הארץ במקום שהמדינה החליטה להחריב.

מדוע נזעקו כל כך הרבה תלמידים כדי לשמוע דברים כל כך פשוטים?

כנראה שיש פקפוקים על דבר חשוב בישיבה והוא: מלכות ישראל. מלכות ישראל זה חלק מתורה. תוקפה של מלכות ישראל היה גם קודם בזעיר אנפין. מלכות ישראל היום היא כלל ישראל. עניינה של מדינת ישראל הוא לא משיחי. מה שלמדנו ברמב"ן הוא שיש חובה בכל הדורות לעלות לארץ, לדור בה ולכבוש אותה.[1] מצווה זו אינה מותנה בקשר לגאולה. עם ישראל יכול להיות נורמלי רק בארץ ישראל. רק זה הוא מקומנו. מלכות ישראל היום היא כמו של בית ראשון ושני, ולמרות כל הקלקולים שהיו אז והיום. יש למדינת ישראל כוח של מלוכה.[2] מה שכלל ישראל מחליט זה מחייב למרות שלא נבוא מדין מלך. הגדרה זו הייתה קיימת גם בכל הקהילות הקטנות בגלות, כפי שנפסק בשו"ע שתקנות הקהל תקפות כמו הוראת בית הדין הגדול, וקל וחומר הקהילה הזאת של ארבעה מיליון יהודים בארץ ישראל.[3] ולא ייתכן שכל אחד יעשה שבת לעצמו.

אנו חייבים לעשות מצוות מפני שאנו מצווים ולא מתוך בקשת "תכלית" של קירוב הגאולה.[4] זה כוחם של אנשי תורה שלהם נמסרה התורה. יהודים נורמליים צריכים נביא שידריך אותם. כתוב בסדר עולם: "מעת שנסתלקה הנבואה – כוף עצמך לשמוע דברי חכמים",[5] ומבחינה מסוימת, "חכם עדיף מנביא".[6] ובחכמה יש מדרגות. "כי רבים חללים הפילה (משלי ז, כו) – זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה".[7] "הפילה" – אומר רש"י: לשון נפל, שלא נגמר".[8] יש תלמיד חכם לא גמור. יש לו ערך גדול, אבל אסור לו לפסוק לאחרים.[9] יש אזהרות והקפדות על כך. מי שלא שימש כל צורכו – הרי הוא בכלל 'עם הארץ'.[10] איך מחליטים מי בשל? צריך לחשוש מתקלות. יש שאלות שעליהן צריך סנהדרין, כגון דיני נפשות. וגם להוראה בדיני נפשות צריך תלמיד חכם שראוי לשבת בסנהדרין. סומכים על אומדנות; אבל בדיני נפשות יש דין "ונקי וצדיק אל תהרוג".[11] אם יש לך איזה פקפוק – אל תהרוג, למרות שבדינים אחרים אפשר היה להתעלם מזה. והפסוק מסיים: "כי לא אצדיק רשע" – תסמוך על ריבונו של עולם שיעניש את הרשע.[12] אל תעשה חישובים שלו. מזה יש לימוד. כשיש שאלה של דיני נפשות – תסמוך על ריבונו של עולם.[13]

יש דברים שבהם אסור לאדם לסמוך על עצמו. תלמידי חכמים שאינם יושבים ביחד אלא כל אחד סומך על עצמו – סופן שמיטפשים.[14] זה מדובר על לימוד בישיבה, וקל וחומר בדברים העומדים ברומו של עולם. וק"ו שאין לפסוק אלא על פי שיקולים של תורה. יש להדגיש את דברי הנצי"ב בהקדמתו לבראשית על החטא של שנאת חינם, שכל אחד אומר שאני צדיק והוא לא, ואח"כ אומר שמותר להורגו ושחייבים להורגו.[15] בעיות כאלה יש להביא רק לידי פוסקים המוסמכים לפסוק בכל התורה כולה, ורק הם מסוגלים לפסוק בהנהגת ציבור.[16]

כל הבעיות הן בעיות של תורה. אין להפריד בין תורה להנהגה. אי אפשר לפסוק חוץ מאשר מתוך התורה שניתנה לנו. אין להפריד בתורה! וכשמתחילים לעשות חישובים אחרים חוץ מהלכה – מגיעים לכשלונות. על פי ההלכה יש כאן דין מלכות ישראל! ומי שמנהל את המדינה הזאת על פי רצון הציבור – זה מחייב. וכשיש פקפוקים, יש לפנות לרבנים המוסמכים לפסוק בכל התורה כולה.

אנו עושים מצוות רק מתוך שכך נתחייבנו ולא כדי לעזור לריבונו של עולם להביא את המשיח. הקב"ה אינו "חברותא" שלנו. האם הקב"ה אינו יכול להפיל את המסגדים של הר הבית בעצמו? זה קרוב לקיצוץ בנטיעות! הקב"ה אינו יכול להסתדר בלעדיי. זה נובע מגאווה.[17] אנו עבדי המלך, וודאי שכל מצווה שאנו מקיימים מקרבת את הגאולה.[18] הרבה סילופים נוצרים מהעובדה שלא מסתכלים כך.

חוץ מאשר בישיבה אין הזדמנות לשימוש תלמידי חכמים. בישיבה ביררנו שארץ ישראל היא גם כן תורה, ולומדים זאת כפי שלומדים את כל התורה כולה. זה נכון שיש סתרי תורה, אבל לא כל אחד מסוגל לקלוט זאת, ואין לעסוק בזה לפני שמילא כריסו בש"ס.[19] כשבאים לדון על ענייני כלל ישראל, איך אדם יכול לתת הוראות על דעת עצמו ולסכן בכך את כלל ישראל? אם נוהג כך, דינו כמי שלא הגיע להוראה ומורה או כמורה הלכה בפני רבו!

חוק הכנסת קיים בכל דבר של רשות, אבל לא נגד דין תורה. כל חוק שהנציגים הדתיים הצביעו בעדו – יש להניח שאינו מנוגד לתורה, ועל כן הוא תקף.[20] כל מה שצריך למחות – צריך למחות. מן הדין חייבים להתנחל בכל ארץ ישראל, וכל חוק אחר הוא בלתי חוקי! וזה משיקולים הלכתיים, ולא משיחיים! מצוות התנחלות איננה בציבור. היה כיבוש וחילוק, וכל אחד יישב את חלקו. כל התנחלות היא עניין של יחידים, לא של הממשלה. זו לא מצווה של ציבור אלא של יחידים, ובכל מקום שהם רוצים.[21]

אם בן גוריון היה בא לשאול אותי אם להכריז על המדינה, הייתי אומר לו להקים. כל מה שנעשה בארץ מאז ועד היום הוא על פי רבנים! עליית תלמידי הגר"א לא הייתה כדי להביא את הגאולה אלא ליישוב הארץ מתוך הכרה שהגיע הזמן. 'איתערותא דלתתא' היא הוספת זכות המקרבת את הגאולה. תלמד 'קצות' ועל ידי כך תקרב את הגאולה. יסוד הציונות אצלנו הוא ספר 'דרישת ציון'.[22]

[1] ספר המצוות, נוספות למצוות עשה, מצווה ד; רמב"ן במדבר לג, נג; שם דברים א, ח. דברי הרמב"ן הובאו להלכה בפתחי תשובה אה"ע סי' עה ס"ק ו. הגר"א שפירא הרחיב על נושא זה בספרו 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים), עמ' קלז-קלח, ועמ' קעה-קעו.

[2] עי' משפט כהן, סי' קמד: "נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל". דברי הרב זצ"ל הובאו גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' א, בשו"ת יחווה דעת ח"ה סי' סד ובשו"ת עשה לך רב ח"ז סי' סח.

[3] כך נכתב ב'מורשה', עמ' רמב (וכן ב'תחומין' ג, עמ' 238): "נראה שיש לדון במעמדם של חוקי המדינה מצד תקנות קהל. לקהל, על נציגיו, יש סמכות לתקן תקנות לשם הסדר חיי הקהילה (ראה תוספתא ב"מ פי"א, וב"ב ח, ב; ט, א. ובשו"ע חו"מ סי' ב נאמר שיש תוקף לפרנסי העיר כתוקף תקנות בי"ד הגדול), תקנות כאלו בענייני מיסים, עבודה, תעבורה ועוד בתנאי שלא יסתרו את דיני התורה".

על מעמדה של מדינת ישראל כ'מלכות' או כ'קהל' עי' בהרחבה בספר 'חסד שבמלכות', עמ' 206-209.

[4] שמעתי מאמו"ר, שבאסיפת רבנים שהתקיימה בביתו של הרצי"ה בקיץ תשל"ד, שבה נדונה הפעילות של 'גוש אמונים', ישב הגר"א שפירא ליד הרצי"ה, וביסס את קריאתו של הרצי"ה להתיישבות בכל חלקי הארץ על אדנים הלכתיים מוצקים, ובכך שלל את התפיסה כאילו פעילות זו מתבססת על שיקולים של קירוב הגאולה.

[5] הגר"א שפירא הרחיב על נושא זה בספרו 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים), עמ' קלה: "ועי' במכילתא דרשב"י: הנני שולח לכם מלאך – זה נביא, לשמרך בדרך – להזהירך על דבר תורה'. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פל"ד) כתב שהפסוק מוסב על ת"ח שבל דור, ונראה שמקורו ממכילתא דרבי שמעון בר יוחאי זו, וממה דאיתא בסדר עולם שמנה כל הנביאים עד שבטלה הנבואה, ומסיים: 'מכאן ואילך כוף אזנך לשמוע דברי חכמים'. משמע שחלק מסמכות הנביאים עברה לחכמים שבדור. וזהו מה שאמר בבב בתרא (יב ע"א) שניטלה נבואה מנביאים וניתנה לחכמים, ובדברי הרמב"ן המפורסמים (בחידושיו שם) שכל נבואה ברך חכמה, והאריך בזה הרבה מאוד הגאון ר' צדוק הכהן מלובלין בספריו. וכן מבואר בש"ס בכמה מקומות בסוד ה' ליראיו".

כוונת הגר"א שפירא היא למכילתא דרשב"י כג, כ: "הנה אנוכי שלח מלאך לפניך – זה נביא, וכן הוא אומר: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (שופטים ב, א)... לשמרך בדרך – להזהירך על דברי תורה, וכן הוא אומר: בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו (דברים ה, ל)".

המקור למה שכתב הגר"א שפירא "כוף אזנך לשמוע דברי חכמים" הוא בסדר עולם רבה, פרק ל, ושם הניסוח הוא: "עַד כָּאן הָיוּ הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מִכָּאן וָאֵילָךְ, הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע דִּבְרֵי חֲכָמִים )מִשְׁלֵי כב יז), שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי נָעִים כִּי תִשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ וְגו', לִהְיוֹת בָהּ' מִבְטַחֲךָ (מִשְׁלֵי כב, ט), וְנֶאֱמַר: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים וְגֵו', לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ וְגוֹ' (מִשְׁלֵי כב, כא), וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ' (דְּבָרִים לֵב ז), יָכוֹל זִקְנֵי הַשּׁוּק? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'וְיֹאמְרוּ לְךָ' – הָא לָמַדְתָּ שֶׁזָּקֵן זֶה שֶׁקָּנָה חָכְמָה".

[6] בבא בתרא יב, א.

[7] סוטה כב, א.

במכתב לפרופ' אליאב שוחטמן שפורסם בספרו 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים), עמ' קכח חזר הגר"א שפירא על דברים אלה והוסיף עליהם את דברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה פ"ה ה"ד): "וכל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי זה רשע שוטה וגס הרוח, ועליו נאמר כי רבים חללים הפילה וגו', וכן חכם שהגיע להוראה ואינו מורה הרי זה מונע תורה ונותן מכשולות לפני העיוורים ועליו נאמר ועצומים כל הרוגיה, אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל הם המרבים המחלוקת והם המחריבים את העולם והמכבין נרה של תורה והמחבלים כרם ה' צב-אות, עליהם אמר שלמה בחוכמתו אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים".

[8] במקור: "שלא כלו לו חודשיו".

הגר"א שפירא חזר על דברים אלו במכתבו הנ"ל, והוסיף: "נפל, שהוא גוף שלא התפתח".

[9] במכתבו הנ"ל (עמ' קכז) כתב הגר"א שפירא בחריפות: "מה שכתבתי מזמן למחות כנגד 'רבעלעך' ש'מימין' שהתיימרו לפסוק בענייני כלל ישראל בעניין הריגת בני אדם ובקיום מחתרת נגד הממשלה וכדו' על סמך דעת תורה שלהם, עתה הגיע הזמן למחות באותה מדיה, מאידך גיסא, כנגד 'רבעלעך' שבאים להחניף לממשלה ונסמכים על מליצות מלוקטות, על מנת לפסוק בעד ציות לממשלה להתיר איסור גם בניגוד להלכה".

גם בתקופת המאבק נגד הגירוש מגוש קטיף חזר הגר"א שפירא על המונח 'רבעלעך' ביחס לרבנים שהביעו דעה בנושאים כלל ישראליים רגישים מבלי שהייתה להם סמכות מספקת לכך. כך לדוגמה מובא בראיון שנערך עם הרב יוסף ארציאל בעיתון 'בשבע', כ"ט בתשרי תשס"ח, https://www.inn.co.il/news/561259: "כמעט בכל פעם שהרב דיבר בהלכות ציבור, הזכיר את ה'רבעלך', אותם אלו שאינם ראויים להורות בציבור, ואף על פי כן פוסקים הלכה ומקלקלים. גם כשלא עמדו ספציפית נגד פסיקה שלו, עמד הרב על הבעיה כיוון שחש שיש הרס גדול בציבור הדתי שממילא לא תמיד שומע לרבנים, ורבנים שלא ראויים לומר הלכה בענייני ציבור ולמרות זאת פוסקים לציבור, משרשים למעשה את כל מערכת ההלכה בציבור הדתי לאומי".

[10] ברכות מז, ב: "תנו רבנן: איזהו עם הארץ?... אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים". ועי' בהספדו של הגר"א שפירא על הרצי"ה, 'מורשה' (קובץ שיחות ומאמרים) עמ' כז-כח.

[11] שמות כג, ז.

[12] עי' רש"י שם: "כי לא אצדיק רשע – אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה".

[13] בראיון שפורסם ב'תחומין' ה, עמ' 434, נשאל הגר"א שפירא: "היש מקום למעשי קנאות של יחידים לכבוד האומה הבאים מתוך נהמת הלב?". והוא ענה: "קנאות פנחס היא הלכה מיוחדת במקרה מסוים. כך נמסר בקבלה כי הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, ואין ללמוד ממנה למקום אחר. יש עבירה מיוחדת במי שבא על גויה, כפי שנאמר ברמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ב, ובהקשר זה הותרה קנאות, ודווקא בשעת מעשה ממש. אך אין להסיק מהלכה זו, מעשי קנאות אחרים, שכרוכים באיסורים. אמנם קיים מושג של 'גדולה עבירה לשמה', ויש שעבירה נדחית מפני מצווה אחרת, אך אלו מקרים נדירים שמסורים לשקול דעתם של גדולי האומה. אין לו לאדם לפסוק לעצמו בעניינים מורכבים אלו, ובפרט הנוגעים לכלל ישראל, אלא חייב לשאול דעת רבנים גדולים שמקובלים באומה... למשל, כזכור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה יהודי בשם גרינשפן שהרג את הקונסול הנאצי בפריס, כמחאה או נקמה נגד מעשי הנאצים. אולם בכך גרם בעקיפין לרדיפות יתר, ולפוגרום ליל הבדולח הידוע לשמצה".

[14] ברכות סג, ב: "חרב אל הבדים ונואלו – חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה; ולא עוד אלא שמיטפשים".

[15] פתיחה לפירוש 'העמק דבר' לספר בראשית: "דשבח 'ישר' הוא נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחרבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה. אך לא היו ישרים בהליכות עולמם. ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובא עי"ז לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. וע"ז היה צדוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ".

[16] בהמשך המכתב לפרופ' שוחטמן, כותב הגר"א שפירא: "ברור שמי שלא יכול לפסוק בשאלות חמורות בכל ד' חלקי השו"ע ופסקיו מקובלים בישראל, אינו יכול לפסוק פסקים בעניינים של כלל ישראל, שהם קשים ומורכבים הרבה יותר". ועי' שם, הע' 4.

ובמכתב לפרופ' א. ח. שאקי, 'מורשה' עמ' קמז: "רב מוסמך נראה מי שמוכר בעולם התורה כרב גדול בתורה בהבנה ובקיאות כל מקצועות התורה, בש"ס ופוסקים, משיב לשאלות מכל בעיות שבארבע[ת] חלקי שו"ע החל מהל' טרפות ותערובות עד דיני עגונות ופסקיו מקובלים בין רבנים.

[17] בראיון שפורסם ב'תחומין' ה, עמ' 432, אמר הגר"א שפירא: "אין לנו סגולות ופטנטים לביאת המשיח. אדרבא המאמין בסגולה כזו מקטין את האמונה. למשל, כפי שפורסם לאחרונה יש שחשבו כי ע"י הפלת המסגדים בהר הבית נקרב את המשיח, כאילו הקב"ה רוצה להביא את המשיח אלא שהמסגדים מפריעים לו, ובא בחור צעיר ועוזר לו, כביכול ע"י דינמיט. זה נורא ואיום, זהו פגם חמור באמונה, כאילו הקב"ה צריך לסיוע כזה להביא את הגאולה. הסיוע הוא רק ע"י תפילה ומצוות, יש ליזהר אף ממצווה כסגולה. כאשר גדול בתורה אחד רצה לחדש בירושלים תקיעת שופר בר"ה שחל להיות בשבת, בנוסף לנימוקים ההלכתיים טען גם כי מצוה זו תביא את המשיח, ועל כך יצאו כנגדו. כבר הגמ' אומרת למה תוקעין, רחמנא אמר תקעו (ר"ה טז, א), אף שידוע כי יש בשופר סודות גדולים. אנו מקיימים מצות אך ורק מפני שאנו עבדי ד', והקב"ה הטוב בעיניו יעשה".

[18] באותו ראיון אמר הגר"א שפירא: "אם בידינו להביא קרוב הגאולה הרי זה בקיום חובתנו. אנו עבדי ה', החייבים לעשות רצונו בלימוד תורה במעשי מצוה ופעולות חסד. אנו מאמינים גם כי כשעם ישראל זכאי, ושומע בקול ד', הוא גורם לקירוב הגאולה. יש גם מצוות שנאמר עליהן במיוחד שמקרבות את הגאולה, כצדקה (ב"ב י, א) וכמובן תשובה (ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט), אך אנו צריכים לקיים את המצווה לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, תוך צפייה לישועה".

[19] הגר"א שפירא התייחס ללימוד הקבלה בימינו בראיון הנ"ל, עמ' 435-436.

[20] וכך גם ב'מורשה', עמ' רמב ('תחומין' ג עמ' 238): "המבחן להכריע בין תקנה תקפה או לא, נראה לי באופן כללי כדלהלן: אם אותו חוק עבר ללא התנגדות הנציגים הדתיים בכנסת, חזקה שהוא 'כשר', ואם התנגדו לו – חזקה שהוא סותר את ההלכה, ואינו מחייב. כי הנציגים הדתיים ערים לחוקים מחד, ושואלים פי רבנים מאידך, כך שהם לא יסכימו לחוק הסותר את ההלכה".

[21] על סברה זו של הגר"א שפירא הרחיב אמו"ר, הרב יעקב אריאל, בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ד אות ב-ג.

[22] של הרב צבי הירש קלישר.

הגר"א שפירא הרחיב על כך בראיון הנ"ל, עמ' 432-433.