גבולות הקנאות

חלוצי החוות והגבעות עומדים בחוד החנית ביישוב הארץ בימים אלה. לצד פעולות ההתיישבות, לעיתים מהמקומות הללו יוצאות גם פעולות יזומות נגד ערבים במטרה למרר את חייהם. הניסיון לדמות את הפעולות הללו לקנאותו של פנחס אינו עולה בקנה אחד עם פוסקי ההלכה במשך הדורות

הרב עזריאל אריאל 23.07.24

המאבק על ארץ ישראל לא נפסק לרגע. שכנינו הערבים פועלים במרץ לקבוע עובדות בשטח ולהשתלט על אדמת הארץ באמצעים מגוונים לצד פיגועים ומעשי חבלה. ב"ה, צה"ל והשב"כ ואנשי המנהל האזרחי פועלים בהיקף ובעוצמה גדולים בהרבה מכל מה שראינו בעבר. ושרים בממשלה פועלים להרחבת ההתיישבות במקומות ובתחומים רבים. אולם לא די בכל זה, ובחזית המאבק נמצאים חלוצי החוות והגבעות. הם מחזיקים שטחי קרקע עצומים ויוצרים רצף של אחיזה יהודית במקומות שעד לפני זמן קצר לא דרכה בהן רגל יהודית. הם חיים בתנאים קשים ביותר. הם עומדים מול תקיפות קשות, לפעמים בידיים חשופות וללא נשק, ומשיבים מלחמה שערה. בכך הם רושמים עוד פרק מפואר בשיבת עם ישראל לארצו.

     כאשר חלוצים אלו נאחזים באדמות המדינה והם מותקפים, אין ספק כי שמורה להם הזכות להגן על חייהם ועל רכושם. השאלה מתעוררת בנוגע לפעולות יזומות שאין בהן הגנה עצמית ישירה: פעולות בתגובה לפיגועים, פעולות להרחקה של ערבים שחיים באזור מסוים או פעולות שבאות 'סתם' למרר את חייהם. אין מידע אמין ומדויק על היקפן של פעולות מסוג זה. הידיעות המתפרסמות באמצעי התקשורת לוקות באי אמירת אמת. לפעמים זהו שקר גמור, לפעמים דמיונות, ולפעמים – חלקי אמת המוצאים מהקשרם. עם זאת, ישנם אירועים שקורים באמת. ובעיקר, ישנה תמיכה רחבה בפעולות יזומות מסוג זה. מטרת הדברים אינה לדון במה שנעשה או לא נעשה אלא בגישה העקרונית למעשים כאלה על פי ההלכה.

"קנאים פוגעים בו" – האומנם?!

אחת הסוגיות שנמצאות ברקע הדיון היא קנאותו של פנחס. על מעשהו של זמרי אין עונש מן התורה, והנהגת העם עמדה חסרת אונים נגד התופעה. על מקרה זה נאמר "קנאים פוגעין בו". אבל אילו היה פנחס שואל אם לנהוג כך, היה מקבל תשובה שלילית, שכן דין זה מוגדר כ"הלכה ואין מורין כן". האם יש מקום למעשי קנאות גם במקרים אחרים שבהם אדם בטוח שהדבר נדרש למען התורה, העם והארץ? האם ניתן לקחת מכאן השראה לפעולות יזומות נגד ערבים, במטרה להציל את ארץ ישראל, אך בניגוד לעמדתה של הנהגת המדינה? 

     בהלכה (סנהדרין פב, א; רמב"ם איסורי ביאה יב, ד-ה) מצאנו את דין "קנאים פוגעים בו" רק בהקשר אחד, והוא: "הבועל ארמית". הרמב"ם מציב לכך מספר תנאים: (א) שהעבירה תיעשה בפרהסיא. (ב) בשעת מעשה. (ג) שהקנאי מתעורר לכך מעצמו. הראב"ד (לרמב"ם שם) והרמ"א (חו"מ תכה, ד) מוסיפים עוד תנאי: (ד) שתהיה התראה לפני כן. ריבוי התנאים ההלכתיים הנדרשים במקרה זה לא משאיר מקום לדמות מילתא למילתא ולטעון שהעיקרון הזה נכון בהקשרים אחרים. ועל דין 'מורידין ולא מעלין' (רמב"ם רוצח ד, י; שו"ע יו"ד קנח, ב) כבר כתב החזו"א (יו"ד ב, טז) שאין לו שום מקום בדורות אלה.

     התייחסות מפורשת לשאלה זו ניתנה על ידי מו"ר הגר"א שפירא ('תחומין' ה עמ' 434): "קנאות פנחס היא הלכה מיוחדת במקרה מסוים... יש עבירה מיוחדת במי שבא על גויה... אך אין להסיק מהלכה זו מעשי קנאות אחרים, שכרוכים באיסורים. אמנם קיים מושג של 'גדולה עבירה לשמה', ויש שעבירה נדחית מפני מצווה אחרת, אך אלו מקרים נדירים שמסורים לשיקול דעתם של גדולי האומה. אין לו לאדם לפסוק לעצמו בעניינים מורכבים אלו, ובפרט הנוגעים לכלל ישראל, אלא חייב לשאול דעת רבנים גדולים שמקובלים באומה...".

"המחתרת היהודית"

באביב של שנת תשמ"ד נעצרו על ידי השב"כ פעילים בהתיישבות שהואשמו בסדרה של פעולות נגד ערבים: קיצוץ רגליהם של ראשי ערים שהסיתו לטרור, הריגת סטודנטים במכללה האיסלמית בחברון וניסיון לפוצץ מספר אוטובוסים. הגר"א שפירא כינס את תלמידי ישיבת מרכז הרב לשיחה, ואביא כאן מספר נקודות מרכזיות ממה שנאמר בה (הסיכום המלא, עם מקורות והערות, פורסם לאחרונה בכתב העת 'המעיין', גליון 254 עמ' 17-22).

     המדובר היה בפגיעה בערבים שנעשתה בזמן של מצוקה בטחונית. על כך אמר הרב שאומנם בנושאים הלכתיים רבים "סומכים על 'אומדנות'; אבל בדיני נפשות יש דין 'ונקי וצדיק אל תהרוג'. אם יש לך איזה פקפוק – אל תהרוג, למרות שבדינים אחרים אפשר היה להתעלם מזה". כוונתו לומר שבהלכות שבת או כשרות, די בכך ששאלת רב מוסמך וקיבלת תשובה, כדי שתוכל להקל. אבל בדיני נפשות, אפילו כשמדובר בחייהם של ערבים, אי אפשר לסמוך על דעת יחיד. בהמשך דבריו הדגיש הרב שתלמידי חכמים צריכים לשבת ולדון ביחד לפני שפוסקים בשאלות חמורות כאלה.

     בראשית דבריו הדגיש מו"ר את חשיבותה של המשמעת למדינה, ואמר: "יש למדינת ישראל כוח של מלוכה. מה שכלל ישראל מחליט זה מחייב... ולא ייתכן שכל אחד יעשה שבת לעצמו". הוא לא הסתפק בכך, וראה לנכון לחזור עוד פעם על כך ש"על פי ההלכה יש כאן דין מלכות ישראל! ומי שמנהל את המדינה הזאת על פי רצון הציבור – זה מחייב!".

     עם זאת, אין למדינה סמכויות בלתי מוגבלות. כאשר המדינה אוסרת ללא הצדקה על התיישבות במקום מסוים, אין לזה תוקף. על כך אמר הגר"א שפירא בחריפות: "כל מה שצריך למחות – צריך למחות. מן הדין חייבים להתנחל בכל ארץ ישראל, וכל חוק אחר הוא בלתי חוקי!". בתקופה מאוחרת יותר, במאבקים כנגד הסכמי 'אוסלו' וכנגד הגירוש מגוש קטיף הוא אף קבע בתוקף שיש לסרב לפקודה הנוגעת לגירוש מתיישבים מבתיהם. אבל עם זאת, גם בזמנים קשים, לא התיר לאיש לנקוט מדיניות בטחונית עצמאית ולפגוע בערבים בניגוד לדעתם של ראשי מערכת הביטחון. 

     באותה תקופה ניגשתי גם אל מו"ר הגר"ש ישראלי, שזכה להניח את היסודות לפסיקה בהלכות מדינה בדורנו – בכרכי 'התורה והמדינה' שבעריכתו ובספריו הרבים. בתשובה לשאלתי הוא אמר שאכן חלק מן הפעולות של אנשי ה"מחתרת" היה מכוון כלפי אנשים המוחזקים כ'רודפים'; אבל גם במצב כזה, פעולות אלה מהוות "מרידה במלכות". בעבר הוא כתב מאמר מכונן (עמוד הימיני סי' טז) שעסק בפעולת התגמול בכפר קיביה שבה נהרגו אזרחים רבים, והכריע שבנסיבות העניין היה הדבר מותר. שם הוא הציג את השאלה על פי הגרסה הרשמית של ממשלת ישראל, שהדבר נעשה על ידי אזרחים שפעלו על דעת עצמם. אולם מתשובתו בעל פה ברור שלא עלה על דעתו להצדיק עשיית מעשים כאלה בניגוד לעמדת הממשלה.

     את קביעתם, שבנוגע למדיניות בטחונית אסור לפעול בניגוד לעמדה של ממשלת ישראל ניתן לבסס על הדברים הנוקבים של הנצי"ב (העמק שאלה, שאילתא קמב). הוא מסביר את מה שנאמר ליהושע (א, יח) "כל איש אשר ימרה את פיך... יומת", וכותב: "כל זה היה שייך לדבר המלחמה, באשר הוא היה המצביא... ואילו היה מי ממרה את פיו באשר ישלחנו, יירף לבב יהושע. ואין לך כושל לכלל ישראל במלחמתם עם הכנענים יותר מזה; ונמצא הוא 'רודף' וחייב מיתה".

קריאת כיוון

אומנם אפשר לפלפל בסוגייה זו ולהעלות סברות ומקורות לכאן ולכאן. אולם בשביל לחלוק על גדולי רבותינו אלה – הגר"א שפירא והגר"ש ישראלי, נדרשות כתפיים רחבות ביותר. בדיני נפשות לא ניתן להסתמך על דעתם של יחידים, ובמיוחד לא על שמועות בעל פה שלא נכתבו כתשובה הלכתית מסודרת ומנומקת. 

     המציאות המורכבת שעמה מתמודדים אנשי החוות והגבעות מעלה שאלות רבות נוספות שלא כולן נדונו על ידי גדולי רבותינו בדור הקודם. יש לכנס צוות מגוון של רבנים, המקובל על רוב ציבור המתנחלים ביהודה ובשומרון, שידון ויכריע בשאלות אלה מתוך אחריות ציבורית והנהגה תורנית ראויה. כך, מצד אחד לא כל אחד יעשה דין לעצמו, ומצד שני כך אפשר יהיה להעניק גיבוי ציבורי רחב לאחינו החלוצים.

     לחלוצי החוות והגבעות נאמר: אנו מעריצים את מסירות הנפש שלכם ושמחים בגאולת הארץ. ועם זאת אנו עומדים על כך שהמאבק הצודק והמוסרי של עם ישראל על ארצו יתנהל בכלים צודקים ובתוך הגבולות ההלכתיים הנדרשים. ובנוגע לחשש שאם נשמור על גבולות הלכתיים למאבק הוא לא יהיה אפקטיבי, אחתום בדברי הרב שפירא: "והפסוק מסיים, 'כי לא אצדיק רשע' – תסמוך על ריבונו של עולם שיעניש את הרשע. אל תעשה חישובים שלו. מזה יש לימוד. כשיש שאלה של דיני נפשות – תסמוך על ריבונו של עולם". שמירת ההלכה היא זו שתזכה אותנו בסייעתא דשמיא לשוב ולנחול את נחלת אבותינו לדורות עולם.