לפרשת ויקהל
הרב עזריאל אריאל 08.03.26
"לא תבערו אש" – אפילו למשכן
נדיבות וחובה
בצלאל – האמן העברי הראשון
האמנות היהודית
"מקשה עשה את המנורה"
גיוון ואחידות במשכן
"במראות הצובאות"
"לא תבערו אש" – אפילו למשכן
האם יש בעולם ערך עליון, שתמיד תמיד הוא גובר על כל ערך אחר? – את התשובה לכך ניתן ללמוד מתחילתה של פרשת 'ויקהל'.
לפני שמשה רבנו מדבר על הקמת המשכן, הוא נותן הקדמה: "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש...לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". חז"ל למדו מכאן, שגם כאשר עסוקים במלאכה הקדושה של המשכן והכלים, אסור לעשות את זה בשבת.
אז מה יותר חשוב? – כמובן, השבת! אבל מה הדין כאשר ערב פסח נופל בשבת? – התשובה היא שמקריבים את קורבן הפסח, למרות שזה יוצא בשבת. אז מה יותר חשוב? – בית המקדש! ומה יותר חשוב? המשכן או הכלים? המסגרת או התוכן? בציווי – הכלים באים לפני המשכן. בביצוע – המשכן בא לפני הכלים.
מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? – ששום ערך הוא לא טוטלי. בהקשר מסוים השבת יותר חשובה מהמקדש, ובהקשר אחר המקדש יותר חשוב מהשבת. וכך בכל התנגשות בין ערכים: לפעמים הצדק מתגבר על החסד, ולפעמים החסד גובר על הצדק. לפעמים הטווח הקצר – מה שנמצא לפנינו – דוחה מפניו את הטווח הארוך, ולפעמים האחריות לטווח הארוך גוברת על המחויבות למצוקה שמול העיניים שלנו. שמעתי פעם מד"ר דניאל שליט משפט מאוד חריף: כל טוטליות באה מן הסיטרא אחרא!!!
ובכל זאת, האם אין ביהדות ערך שנמצא מעל כל דבר אחר? האם הקב"ה הוא לא "א-ל עליון"? התשובה היא: נכון. הקב"ה הוא מעל הכול. אבל כאשר אנו שואלים על המידות שלו, אנו מוצאים בהן את הכול: גם צדק וגם חסד, גם אמת וגם שלום, גם קדושה וגם מלכות.
הערך העליון הוא אותה ישות אינסופית, שמתגלה בפסיפס מאוזן של ערכים מנוגדים שמשלימים אלו את אלו.
נדיבות וחובה
"קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה, את תרומת ה'...", כך ציווה משה רבנו את בני ישראל. את הציווי פתח משה בלקיחה, שהיא תשלום מס שהאדם חייב בו. סיים אותו משה בהבאה, שהיא באה מתוך יוזמה אישית של האדם.
אך בני ישראל, אחוזי התלהבות קודש לבנין המקדש, לא קיימו את הלקיחה. בזריזות רבה הביאו את כל התרומה אל משה. שלוש עשרה פעם מופיע הפועל "להביא" בתרומת המשכן. הנדיבות והזריזות מקיפים כמעט את כל חלקי העם. אבל תחושת החובה לא מצאה לה ביטוי בתרומה זו. האיזון בא בפרשת פקודי. הפרשה פותחת בתרומת הכסף. שם לא היה מקום לנדיבות. מכל אחד נלקחה מחצית השקל בדיוק. "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט ממחצית השקל".
וכך הוא גם סופה של הפרשה. שמונה עשרה פעם חוזר על עצמו הביטוי: "כאשר ציוה ה'...". הביצוע היה מדוייק לפי הציווי הא-להי, מבלי לערב בו את היוזמה האנושית ואת הנטיה האישית. התבטלות מוחלטת היתה כאן בפני רצונו של מי שאמר והיה העולם.
הצורך הזה באיזון נכון בין נטיות הנפש בעבודת המקדש, הוא המסביר לנו את החזרה ה"מעייפת" לכאורה על כל הפרטים ופרטי הפרטים של מלאכת המשכן וכליו ובגדי הכהונה. הכול, על כל פרטיו ודקדוקיו, נעשה בדיוק כרצון ה'. הספונטאניות האנושית המתלהבת נדרשה לממש את עצמה כאן דווקא ע"י קבלת עול מלכות שמים. "ויעשו בני ישראל, כאשר ציוה ה' את משה, כן עשו".
בצלאל – האמן העברי הראשון
לא במקרה נקרא בית הספר הראשון לאומנות שהוקם ביישוב היהודי המתחדש בארץ על שמו האמן העברי הראשון: "בצלאל". מבט על דמותו של בצלאל יוכל לסייע לנו להבין את ייחודה של האומנות היהודית.
האמנים – ככלל – נחלקים לשני סוגים: האחד פועל על פי חוקים ידועים מראש, בעיקר חוקי אסתטיקה ויופי. ואילו השני פועל באופן ספונטני, ומבטא ביצירה חופשית את רגשותיו ואת עולמו הפנימי, כאשר אין הוא כפוף לחוקים כלשהם. איזה מין אמן הוא בצלאל?
רבנו סעדיה גאון (מובא בראב"ע) מסביר מדוע נבחרו דווקא בצלאל, משבט יהודה, ואהליאב, משבט דן: שני השבטים הללו נמשלו לאריות. יהודה – בברכתו של יעקב, ודן – בברכתו של משה. ואף בית המקדש מתואר במסכת מידות כדומה לאריה. האריה – כל כולו גבורה ועוצמה מתפרצת. שום חוק וסדר לא יכול לרסן את כוחו של מלך החיות. אך בית המקדש, בנבואת יחזקאל, לא "אריה" הוא מכונה, כי אם "אריאל" – הארי של מי שאמר והיה העולם. עוצמתו הספונטנית של אותו "אריה של אש", לא את כוחותיו הפראיים והחייתיים היא מבטאת, בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; כי אם גבורת קודש היא, המוציאה מן הכוח אל הפועל את הנטיות הנעלות ביותר הקיימות בנשמת האדם.
בניגוד לרס"ג, המציג את ההיבט הטבעי והספונטני באישיותו של בצלאל, בא הראב"ע ומראה את ההיבט הרציונלי והמחושב שבו. בצלאל לומד ויודע את כל המלאכות, וכן הנדסה, תכונה וחכמת התולדה (ביולוגיה או היסטוריה); ועמהן – את סוד הנשמה, או – כלשונו של הרמב"ן – את סוד מלאכת המשכן וסתרי "ספר יצירה".
בדברי משה רבנו ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד: "וימלא אותו רוח א-להים, בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". לפי דברי רש"י, החכמה והתבונה – הן תכונות החשיבה ההגיונית: רכישת ידע והבנת דבר מתוך דבר. ואילו הדעת היא "רוח הקודש". אמן גדול אינו יכול להסתפק בהשכלה רחבה. הוא נזקק גם לאינטואיציה, הבוקעת ממעמקי נפשו. אלא שיש אמן שהאינטואיציה שלו מבטאת את הפראי והחייתי שבאישיותו, ויש מי שמבטא את הא-להי שבו. ואכן, כאשר הורה משה רבנו לבצלאל את סדר העבודה, ידע בצלאל בעצמו – כאילו "בצל א-ל" היה עם משה בסיני – את הסדר הנכון, שלא נאמר לו על ידי משה רבנו.
אומנותו של בצלאל מחברת את שני ההפכים: נאמנות מוחלטת לחוקי עבודת המקדש, לעשות בדיוק "כאשר ציווה ה' את משה"; ונאמנות מוחלטת לקול הא-להי הבוקע בתוכו, לעשות כאשר ציווה ה' גם כאשר הדברים לא נמסרו לו במפורש מפיו של משה.
האומנות היהודית
פרשות אלו, מ'תרומה' ועד 'פקודי', מפגישות אותנו לראשונה עם האמנות היהודית: יריעות המשכן והפרוכות, העשויות מעשה חושב ומעשה רוקם; הכלים, ובראשם מנורת הזהב – כולם הם מעשה אומנות.
מעניין הדבר, שחוץ מאשר בבית המקדש, אין אנו מוצאים התייחסות חיובית אל האמנות הפלסטית והנראית לסוגיה, הן בתנ"ך והן בדברי חז"ל. היופי האסתטי ניתן לבני יפת. "יפת א-להים ליפת וישכון באוהלי שם" – "יפייפותו של יפת באוהלי שם". האמנות היחידה שאנו מוצאים בתנ"ך היא המוסיקה: נגינתו של דוד, נגינתם של בני הנביאים, כלי השיר שבספר תהילים, שירת הלוויים ועוד. ניכר הדבר כי יש הסתייגות מן האמנות המוחשית, הנראית, ולעומתה מתפתחת האמנות הנשמעת והנקראת.
והנה, דווקא בבית המקדש מתהפכים הדברים. עשיית צלם ודמות, שנאסרה בחומרה בכל מקום אחר, הופכת להיות מצוה בעשיית הכרובים שעל ארון העדות. (ויחד עם זאת, מוצנעים הם בתוך קודש הקודשים לבל תראה אותם עין אדם...). על המנורה – המיועדת לאור המאפשר את הראייה – נאמר: "וראה ועשה, כתבניתם אשר אתה מראה". גם מצוות העלייה לרגל היא "ליראות את פני ה'".
צריכים אנו לומר כי בית המקדש הוא המקום שבו מתמקדת ההתמודדות עם האמנות האלילית. והדבר בא לידי ביטוי בשתי נקודות:
א. האומנות האלילית מנסה להמחיש את הבורא עצמו בכך שהיא נותנת לו צלם ודמות. אמנות המקדש, לעומתה, לא באה אלא להציג סמלים מופשטים המבטאים רעיונות, ולא מנסים, חלילה, לתת איזושהי דמות לקב"ה עצמו.
ב. האמנות האלילית היא חופשית וספונטנית; ובכך היא נותנת ביטוי לנקודת המבט של האדם, כיצד הוא תופס את הבורא במושגים האנושיים הקטנים שלו. אמנות המקדש, לעומתה, היא מודרכת ע"י הקב"ה. לא האדם מצמצם את הרעיונות הא-להיים המופשטים אל מערכת המושגים שלו. להיפך, הוא נושא את עיניו כלפי מעלה, ושומע כיצד הקב"ה הוא שמדריך אותו איך לבטא את אותם רעיונות. לא האדם מוריד את הא-להים אל תפיסתו הקטנה אלא הקב"ה הוא ה"יורד" אל האדם.
על כן נצטווה משה במעשה המנורה: "וראה ועשה, כתבניתם אשר אתה מראה בהר" – במדויק.
"מקשה עשה את המנורה"
פרשת 'ויקהל' מספרת על בניית המנורה.
אני מבקש לשתף אתכם ברעיון ששמעתי מפיו של ידיד שכבר אינו בין החיים. הוא היה ידיד אישי ויריב אידיאולוגי, בשם מוליק (שמואל) בר, חבר קיבוץ עינת, ששכל את בנו ב'חומת מגן' במחנה הפליטים ג'נין. הוא אמר לי שהמנורה מייצגת בעיניו את המבנה הלאומי. כאשר הבסיס איתן, ההתפצלות של הקנים לא מסכנת את המנורה כולה. אבל כאשר הבסיס המשותף מתערער, המנורה כולה נופלת. וכאן אני מבקש להרחיב את הרעיון.
אור המנורה מבטא את החוכמה. המבנה שלה מבטא פיצול לדעות שונות (לז, יח): "וְשִׁשָּׁ֣ה קָנִ֔ים יֹצְאִ֖ים מִצִּדֶּ֑יהָ שְׁלֹשָׁ֣ה׀ קְנֵ֣י מְנֹרָ֗ה מִצִּדָּהּ֙ הָֽאֶחָ֔ד וּשְׁלֹשָׁה֙ קְנֵ֣י מְנֹרָ֔ה מִצִּדָּ֖הּ הַשֵּׁנִֽי". כל מדינה בעולם מפוצלת בין ימין לשמאל, שגם הם מתפצלים בין מחנות יותר מתונים ליותר קיצוניים. מה משמר את האחדות של המנורה למרות כל זאת? אפשר לזהות ארבעה גורמים מאחדים:
א. אחדות החומר (שמות לז, יז): "ויעש את המנורה זהב טהור". ברמה הלאומית זה מבטא את קשר הדם. כולנו בני אברהם יצחק ויעקב. קורצנו מחומר אחד.
ב. התלכדות: (יז) "מִקְשָׁ֞ה עָשָׂ֤ה אֶת־הַמְּנֹרָה֙ יְרֵכָ֣הּ וְקָנָ֔הּ גְּבִיעֶ֛יהָ כַּפְתֹּרֶ֥יהָ וּפְרָחֶ֖יהָ מִמֶּ֥נָּה הָיֽוּ". (כב) "כַּפְתֹּרֵיהֶ֥ם וּקְנֹתָ֖ם מִמֶּ֣נָּה הָי֑וּ, כֻּלָּ֛הּ מִקְשָׁ֥ה אַחַ֖ת זָהָ֥ב טָהֽוֹר". ברמה הלאומית – יש בינינו מערכות מסועפות של קשרים וחיבורים.
ג. אחדות הצורה, דמיון (פס' יט): "שְׁלֹשָׁ֣ה גְ֠בִעִים מְֽשֻׁקָּדִ֞ים בַּקָּנֶ֣ה הָאֶחָד֘ כַּפְתֹּ֣ר וָפֶרַח֒ וּשְׁלֹשָׁ֣ה גְבִעִ֗ים מְשֻׁקָּדִ֛ים בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד כַּפְתֹּ֣ר וָפָ֑רַח כֵּ֚ן לְשֵׁ֣שֶׁת הַקָּנִ֔ים הַיֹּצְאִ֖ים מִן־הַמְּנֹרָֽה". למרות כל ההבדלים, יש בין כל היהודים בישראל גם קווי דמיון כאלה ואחרים. ישנן חוויות משותפות שמעצבות את הזיכרון של כולנו, גם אם נותנים להן פרשנות ומשמעות שונה.
ד. בסיס משותף (יז-כ): "ירכה וקנה... וּבַמְּנֹרָ֖ה אַרְבָּעָ֣ה גְבִעִ֑ים...". זהו הדבר שאליו התכוון מוליק ז"ל. נדרש "מרכז כובד" לאומי חזק ויציב, שמחזיק את הקנים המתפצלים גם אם הם מתרחקים זה מזה.
ה. מגמה משותפת (מ, כה): "וַיַּ֥עַל הַנֵּרֹ֖ת לִפְנֵ֣י ה', כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה". בפרשת תרומה (כה, לז) נאמר: "וְהֶֽעֱלָה֙ אֶת־נֵ֣רֹתֶ֔יהָ וְהֵאִ֖יר עַל־עֵ֥בֶר פָּנֶֽיהָ". ובספרי, אומרים חז"ל: "שלושה כלפי מזרח ושלושה כלפי מערב ואחד באמצע. כולם מקבילין את האמצעי. מכאן היה ר' נתן אומר: האמצעי מכובד".
כדי להחזיק מנורה של שבעה קנים שלא תיפול, צריך מרכז כובד חזק. ככל שהמרכז יותר כבד ויציב הוא יכול לשאת קנים יותר רחוקים וכבדים. הבעיה שלנו היום הוא אובדן המרכז. ואז כל צד פוחד פחד מוות מן הצד הקיצוני השני שימחק אותו. ישנה סכנה מוחשית של התפוררות, כפי שהיה בימי הבית הראשון, על ידי רחבעם וירבעם, וסכנה עוד יותר מאיימת – מלחמת אחים, כפי שהייתה בימי הבית השני, על ידי הורקנוס ואריסטובלוס. איך מיישמים את המודל הזה?
קודם כול - חזון משותף. יש כאלה שקוראים לו "אור לגויים", ויש שקוראים לו "מדינת מופת". ישנם תכנים שונים שקבוצות שונות יוצקות לתוך החזון הלאומי, ונדרש לזהות בתוכו את הליבה המשותפת.
יש במדינה שילוב של ערכים יהודיים – לאומיים ודתיים עם ערכים כלל אנושיים. זה לא אמור לבוא כסיסמה ריקה כמו "מדינה יהודית ודמוקרטית", שכל אחד לוקח אותה לאן שהוא רוצה, אלא במובן עמוק יותר, מחויבות משותפת לנהל ביחד את המתח שבין ערכים יהודיים לבין ערכים אנושיים, מבלי למחוק אף אחד מהם. זה בסדר שנחלוק על המשמעות של כל אחד מן הערכים המרכיבים את המתח הזה. זה גם בסדר לקיים מחלוקת על נקודת האיזון הרצויה, ועל דרכים שונות להציע סינתזה או פשרה בין הקטבים. העיקר הוא ההסכמה הפנימית, ולא המאולצת, לשמור על שני הקטבים מתוך הכרה במתח המובנה הקיים ביניהם. וכל זה – ברוח דבריו המפורסמים של הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה פרק יח) על "שלושה כוחות מתאבקים במחננו": הדתי, הלאומי והאנושי, שאנו לא מוכנים לוותר על אף אחד מהם.
ציר שני של מתח, שהוא דומה לראשון אבל שונה ממנו, הוא המתח שבין מסורת לבין מודרנה. גם את המתח הזה עלינו לנהל במשותף מבלי למחוק אף אחד מן הקטבים.
ציר שלישי של מתח הוא בין האוטונומיה האישית והלכידות הקהילתית מחד גיסא, לבין השייכות הלאומית מאידך גיסא. גם את המתח הזה צריך לנהל מבלי למחוק אף אחד מן הקטבים שלו.
הלכידות תבוא לידי ביטוי בתודעה של ברית: אחווה, ערבות הדדית, וערכים משותפים.
אבל לפני הכול – נדרשת מצד כולם הארת פנים, כפי שנאמר על המנורה: "והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה".
גיוון ואחידות במשכן
איך בנוי המקום שהאסלאם מקדש, מסגד ה'כעבה' במכה? יש שם אולם גדול, עם אבן שחורה גדולה באמצע. האבן הזאת לא מורכבת מחלקים שונים ומחומרים שונים. היא אחידה לגמרי. אמונת האסלאם דורשת אחידות. יש א-ל אחד, שדורש שליטה בכל העולם. הוא מחייב כל אחד להיכנע אליו ולהיות "עוד מאותו הדבר".
עכשיו נשים לב למבנה של המשכן. ה"לב" הוא ארון הברית, שעשוי עץ ומצופה בזהב. עליו מונחת הכפורת. מסביב – קודש הקודשים. ומחוצה לו – הקודש. ומסביב – החצר. הקדושה במשכן היא לא אחידה. המרכז הוא הקדוש ביותר, ומי שנכנס עולה בהדרגה במעלות הקדושה: מחנה ישראל, מחנה לוייה, החצר, הקודש, הדביר. המשכן בנוי קרשים נפרדים שמתחברים בעזרת בריחים וטבעות. כיסוי המשכן הוא יריעות נפרדות שמתחברות זו לזו, בכיסוי העליון יש "עורות תחשים". ה'תחש' נקרא בארמית 'ססגונא' – הוא ססגוני, ש"שש בגוונים הרבה".
גם כמה מן הכלים מבטאים גיוון. הכפורת מתפצלת לשני כרובים. מן הבסיס של המנורה מתפצלים שבעה קנים. וכך גם בשולחן, בכיור ובמזבחות. הקטורת מורכבת מ-11 סמנים. לאחד מהם, החלבנה, יש ריח רע. דווקא השילוב של הריחות המנוגדים מוציא את הריח העוצמתי.
היהדות לא מצפה מכולם להיות בדיוק אותו הדבר. עם ישראל מחולק ל-13 שבטים. אין רצון לגייר את כל הגויים או לשלוט בכל העולם, אלא להשפיע על כולם, כך שכל אחד יעבוד את ה' בסגנון המיוחד שלו.
המשכן לא מבטא אחידות, אלא אחדות של דברים שונים, ואפילו מנוגדים. יש להם בסיס משותף ומסגרת משותפת. והשילוב ביניהם הוא זה שיוצר את הדבר השלם.
"במראות הצובאות"
מנין היו לבני ישראל כל החומרים לבניית המשכן וכליו? – זאת אין מספרת לנו התורה. אולם כלי אחד יוצא מכלל זה: כיור הנחושת. אין צורך לנחש מנין הובאה הנחושת לכיור, והדברים מפורשים בתורה: "במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד". הדברים מתפרשים בתרגומו של אונקלוס: "במחזיית נשיא די אתין לצלאה בתרע משכן זמנא". הנשים שבאו להתפלל בפתח המשכן תרמו את המראות שלהן לכיור. ועדיין הדברים אינם מובנים: מדוע תרמו הנשים את המראות? מדוע דווקא לכיור? ומדוע מפרסמת זאת התורה?
הראב"ע מפרש – בעקבות התרגום – שהמדובר בנשים שהתנזרו מהנאות העולם. דרכו של עולם וטבעה של אשה – שהיא מבקשת לטפח את יופיה, ולשם כך זקוקה היא למראָה, שבאותם ימים עשויה היתה מנחושת. אולם נשים רבות צבאו על פתח אוהל מועד בציפייה לפרוש מהבלי העולם הזה ולהידבק בחיי הנצח. אותן נשים תרמו את מראותיהן לעשיית הכיור, שבעזרתו מנקה האדם את גופו ומקדש את עצמו לבוא אל הקודש פנימה.
הסבר אחר, ואף מנוגד, יש לו לרש"י. לא פרישות ביטאה תרומת המראות, כי אם את הקדושה שיש בעצם קיומם של חיי המשפחה בישראל. אמנם "שקר החן והבל היופי" – אומר הפסוק, אולם "אשה יראת ה' היא תתהלל" – ביופייה – כך אומרים בשם הגר"א. וכך היה מנהגן של בנות ישראל אשר במצרים. באותם ימים קשים, כאשר העתיד נראה קודר מנשוא, לא היה טעם לחיי המשפחה, וודאי שלא היה כל טעם ללדת ילדים. הבנות – תימסרנה לידי המצרים. הבנים – היאורה יושלכו. ומי שיצליח להסתתר ולשרוד – עבר נרצע יהיה כל ימי חייו, בחומר ובלבנים, ללא כל תקווה. הגברים, אשר חיי עבודת פרך היו חייהם, בבית ובשדה, לא היתה דעתם נתונה לנשותיהם ולמשפחתם. אולם נשים צדקניות שבאותו הדור הן שהוציאו את ישראל ממצרים. הן שלא איבדו את האמונה בכך שאף על פי כן ולמרות הכול ישנו אור גדול בקצה המנהרה החשוכה.
לקחו הנשים את המראות, טיפחו את יופיין ומשכו אליהן את לבב בעליהן. את המשפחה יש לקיים גם, ודווקא, בתנאים הקשים ביותר. מאמץ נדרש לשם כך. הנטייה הטבעית – הפוכה היתה, והובילה לייאוש. אולם אמונתן של הנשים ניצחה. קרבו הנשים את בעליהן והביאו ילדים לעולם בתוך המיצרים והמחשכים של מצרים.
כאשר הוקם המשכן, לקחו הנשים את המראות, שבהן התקשטו במצרים, ומסרו אותן להקמת המשכן. בזאת אמרו, כי חיי המשפחה בישראל, לא זו בלבד שאינם עומדים בניגוד לקדושה ולטהרה, כי אם להפך: הם הם המשרים את השכינה בין האיש לאשתו והם הם המביאים לעולם צבאות רבים של עובדי ה' הבאים בשערי המקדש. אולם תנאי אחד יש לקדושת חיי המשפחה: הנאמנות המוחלטת לברית הנישואין; זו הנאמנות הנבדקת על ידי מי הכיור.
על כן באה התורה ופרסמה את מקור הנחושת אשר לכיור: "במראות הצובאות, אשר צבאו פתח אוהל מועד".
