לפרשת תצווה
הרב עזריאל אריאל 19.02.26
"שמן זית זך"
להעלות נר ה' – תמיד!
נר, קורבן ומשתה – תמיד!
לבושי שרד ובגדי עבודת עבד
פעמון ורימון במעיל האפוד
כתר כהונה
"שמן זית זך"
הדלקת המנורה – בשמן זית היא בדווקא. מה זכה דווקא הזית לכך ששמנו הוא העולה למנורת המקדש? מעניינת היא תשובתו של המדרש, האומר שעם ישראל נמשל לזית. ואז שואל המדרש: "וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד? והלוא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל – בגפן... תאנה... תמר... ארז... אגוז"!
שאלה גדולה שואל המדרש: אם עם ישראל נמשל לצמחים רבים, מדוע דווקא הזית הוא העולה למנורה? המדרש לא יכול היה לענות שהזית הוא היחיד מכל הרשימה שאפשר להפיק ממנו שמן. וזאת מפני ששמן, אפשר להפיק גם מפירות אחרים, כמו אגוזים.
ואכן תשובתו של המדרש היא אחרת: "מה הזית הזה – עד שהוא באילנו מכין אותו, ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותו במטחן, ואחר כך טוחנין אותו, ואחר כך מקיפין אותו בחבלים ומביאין אבנים, ואחר כך נותן את שמנו. כך ישראל...". כל עץ מסמל את עם ישראל במצב אחר. הזית – הוא המסמל את עם ישראל בייסוריו, והוא המעיד על כך שכל הייסורים נועדו רק להוציא ממנו את הטוב.
נרות המנורה באים לתת ביטוי לבניין הרוחני של עם ישראל. השמן ואורו הם סמל החכמה המיוחדת לישראל. השימוש בשמן זית דווקא בא להעיד על כך שכוחות היצירה של עם ישראל יוצאים אל הפועל דווקא בתקופות של מצוקה וקשיים. זהו כוחה של המנורה, להאיר את האור דווקא מתוך המחשכים הבאים מכל עבר. ולהודיע לנו שהייסורים העוברים עלינו, דווקא הם המכשירים אותנו לקבלת אורה של תורה.
להעלות נר ה' – תמיד!
בפסוק הראשון בפרשה אומר הקב"ה למשה: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד".
הנר הוא סמל ודוגמה לחייו של האדם (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם". הנר הדולק מבטא את החיים, בעוד שכיבוי הנר הוא המוות (שמו"ב כא, יז): "לֹא־תֵצֵ֨א ע֤וֹד אִתָּ֙נוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְלֹ֥א תְכַבֶּ֖ה אֶת־נֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל". כך גם בדברי החוכמה של שלמה המלך. פעם אחת (משלי כ, כ): "מְ֭קַלֵּל אָבִ֣יו וְאִמּ֑וֹ, יִֽדְעַ֥ךְ נֵ֝ר֗וֹ בֶּאֱשׁ֥וּן חֹֽשֶׁךְ". ופעם שנייה (משלי כד, כ): "כִּ֤י לֹֽא־תִהְיֶ֣ה אַחֲרִ֣ית לָרָ֑ע, נֵ֖ר רְשָׁעִ֣ים יִדְעָֽךְ".
עריכת הנר הדולק מבטאת את הפעילות בחיים (תהלים קלב, יז): "שָׁ֤ם אַצְמִ֣יחַ קֶ֣רֶן לְדָוִ֑ד, עָרַ֥כְתִּי נֵ֝֗ר לִמְשִׁיחִֽי". ומפרש הרד"ק: "כמו שאמר (מל"א יא, לו): 'למען היות ניר לדוד עבדי', כי המלך כמו הנר מאיר לעם". מתוך כך אומרים אנו על דוד המלך בברכות ההפטרה: "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".
הנר גם מבטא גם שמירה מן הפגעים שבדרך החיים (איוב כט, ב-ג): "מִֽי־יִתְּנֵ֥נִי כְיַרְחֵי־קֶ֑דֶם, כִּ֝ימֵ֗י אֱ-ל֣וֹהַּ יִשְׁמְרֵֽנִי. בְּהִלּ֣וֹ נֵ֭רוֹ עֲלֵ֣י רֹאשִׁ֑י, לְ֝אוֹרוֹ אֵ֣לֶךְ חֹֽשֶׁךְ".
תכליתו של הנר היא להאיר ולחמם, לעשות טוב בעולם. "טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה". וגם להוסיף קדושה (משלי ו, כג): "כִּ֤י נֵ֣ר מִ֭צְוָה וְת֣וֹרָה א֑וֹר, וְדֶ֥רֶךְ חַ֝יִּ֗ים תּוֹכְח֥וֹת מוּסָֽר".
הלהבה היא האנרגיה, הרוח. היא בוקעת מן הכלי, השמן והפתילה, הגוף. כל זמן שהאדם חי, עליו להוסיף טוב. "כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן". כאשר אדם נפטר מן העולם, הנר שלו כבה. התפקיד שלנו להאיר אותו, להוסיף טוב וחיים בעולם. "להעלות נר – תמיד!".
נר, קורבן ומשתה – תמיד!
האם יש מצווה של "משתה ושמחה" ב'פורים קטן' – באדר הראשון של שנה מעוברת? – הרמ"א (או"ח סי' תרצז) מביא מחלוקת: "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון; ואין נוהגין כן".
על כך הוא מוסיף: "מכל מקום ירבה קצת בסעודה...". ומסיים בפסוק (משלי טו, טו): "וטוב לב משתה תמיד". במילים אחרות: המקור ההלכתי למשתה ושמחה היום הוא חלש; אבל האמת היא שתמיד צריך להיות במשתה ושמחה, ולכן מספיק מקור חלש כדי לעשות את זה ביום 'פורים קטן'.
המילה 'תמיד' היא נדירה בתורה, אבל חוזרת על עצמה 7 פעמים בפרשת 'תצווה': במנורה (שמות כז, כ): "לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר, תָּמִֽיד". בחושן נאמר פעמיים (כח, כט-ל) שאהרון יישא את השמות ואת המשפט של בני ישראל: "עַל־לִבּ֛וֹ, לִפְנֵ֥י ה' תָּמִֽיד". ועל הציץ נאמר (פס' לח): "וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י ה'". עוד פעמיים מופיעה מילה זו בקורבן התמיד (כט, לח ו-מב): "אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ הָאֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם. עֹלַ֤ת תָּמִיד֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם...". ועוד פעם בסוף הפרשה (ל, ח): "קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י ה' לְדֹרֹתֵיכֶֽם".
מה זה 'תמיד'? הרי אף אחד מהדברים הללו לא מתרחש כל הזמן! מדרש מעניין מחפש את הפסוק המקפל בתוכו את כל התורה. הפסוק הראשון הוא "שמע ישראל". השני הוא "ואהבת לרעך כמוך". התנא האחרון במדרש מסכם ואומר שמצינו פסוק כולל יותר והוא: "את הכבש האחד תעשה בבוקר [ואת הכבש השני תעשה בין הערביים]". והמדרש מסיים שהלכה כדבריו.
הדבר היסודי ביותר בחיים הוא הקביעות, היציבות. זה לא אומר שכל הדברים החשובים מתרחשים כל הזמן. הדלקת הנרות, הקטורת, והקרבת התמיד היו רק פעמיים ביום ולא בכל רגעי היום. הדבר החשוב הוא שהם נעשו בקביעות, כל יום, פעמיים ביום.
המילה 'תמיד' מבטאת יציבות. כאן היא מבטאת את הקשר היציב שיש לנו עם הקב"ה. בניגוד לזה, מצב הרוח שלנו הוא תנודתי: "יום 'עסאל' [=דבש מתוק], יום 'בסאל' [=בצל חריף]...". הוא מושפע מהרבה דברים חיצוניים: אירועים כואבים או משמחים. אם כן, איך אפשר לומר לנו: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"?
על השמחה ידועה המימרה של ר' נחמן מברסלב: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". שמחה גדולה – שגורמת לשיר ולרקוד – באה מחוויה של התחדשות. וזה לא יכול להיות 'תמיד'! זה לא אומר שאין לנו רגעים עצובים או סתמיים. מחקרים מצביעים על כך שאנו מרגישים עצב יותר זמן מאשר שמחה. אבל מה שחשוב הוא העוגן היציב, שהשמחה תהיה נוכחת בחיים שלנו בכל יום, לפחות פעמיים ביום. זה נקרא להיות "בשמחה תמיד". מעבר לרגעי השמחה, יש גם שמחה יציבה – כזו שיש בה אופטימיות, ביטחון ואנרגיות לפעולה. שמחה זו לא הולכת לאיבוד גם ברגעים קשים.
הפרשה מלמדת אותנו להרגיש את הקשר היציב שלנו עם הקב"ה. כך גם אמור להיות הקשר שלנו עם הקב"ה: "שִׁוִּ֬יתִי ה֣' לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד". "דִּרְשׁ֤וּ ה֙' וְעֻזּ֔וֹ בַּקְּשׁ֥וּ פָנָ֖יו תָּמִֽיד". וכך גם הקשר שלנו עם התורה: "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד".
מו"ח, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, עמד בהקשר לכל זה על כך שהסימן הראשון של ה'שולחן ערוך', חלק 'אורח חיים', פותח במילים: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". חלק זה של השו"ע מסיים במילים: "וטוב לב משתה תמיד". בזכות זה ש"שיוויתי ה' לנגדי תמיד", נזכה למצב של "טוב לב משתה תמיד".
לבושי שרד ובגדי עבודת עבד
בשתי צורות שונות זו מזו מצווה הקב"ה את משה על בגדי הכהונה: בתחילה אומר לו הקב"ה למשה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, לכבוד ולתפארת". ואילו בהמשך הדברים אומר לו הקב"ה: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". במבט ראשון, נראה כאילו סתירה נפלה בין שני הפסוקים. מהי מטרתם של הבגדים? לשמו של אהרן או לשם שמים? לכבד את אהרן ולפארו, או לייחד אותו להיות כהן לה'?
שאלה זו מטרידה – ולפחות אמורה להטריד – כל בעל משרה הלובש בגדי שרד. לשם מה נועדו בגדים אלו? האם מטרתם היא פונקציונלית, לייחד אותו לתפקידו, כמו מדיהם של החיילים והשוטרים או חלוקיהם של הרופאים? או שמא, מטרתם של בגדים אלו היא לתת כבוד ללובשיהם, כמו החליפה והעניבה בה מתכבד אל אח"מ? האם הבגדים באים להקרין כלפי פנים, על תודעתו של הלובש, או כלפי חוץ, להפגין את מעמדו אל מול כל הסביבה?
תוכן כפול יש בבגדיו של אהרן – כן כלפי פנים והן כלפי חוץ. ואכן לא קלה היא ההתמודדות המוסרית של הכהן הגדול. תפקידו מחייב אותו להיות 'רודף כבוד'; ועם זאת עליו להיזהר מכל שמץ של גאווה. וכאן נכנס הוא למלכוד. אם ינהג בענוותנות יתירה וימחל על כבודו – נמצא מבזה את תפקידו. ואם יתמכר להנאת הכבוד – יימצא מועל בקדשים.
על כן מקבל אהרן שני מסרים משני סוגים של אנשים. הפסוק הראשון – למשה נאמר: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". משה – העניו מכל אדם אשר על פני האדמה – הוא, ורק הוא – הוא שרשאי לעשות לאחיו בגדים שיהיו לו "לכבוד ולתפארת", מבלי להיכשל ומבלי להכשיל בשום שמץ של התפארות ורדיפת כבוד אישית. זאת מפני שאצלו – אין אלו בגדי כבוד אלא "בגדי קודש". שאר חכמי הלב, לעומת זאת, אינם יכולים להתעלות לאותה מדריגה נעלה. לא "בגדי קודש" הם עושים אלא "את בגדי אהרן" סתם. על כן הם מקבלים ציווי אחר: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מילאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". אל להם לחשוב מחשבות על כבוד ועל תפארת. עליהם לכוון רק למען התפקיד, "לקדשו לכהנו לי" – לשם שמים בלבד.
כל זה – בבגדי הקודש המיוחדים לכוהן הגדול מאחיו. אולם כאשר מדובר בבגדיו של כוהן הדיוט – יש להבחין בין סוגי הבגדים. על כלל הבגדים נאמר "ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי". בגדי הכוהן ההדיוט – לא לתפארת נעשו ואף לא לכבוד, אלא "לכהנו לי". לא 'לבושי שרד' הם, כי אם 'בגדי עבודה'. ואף זאת – חוץ מבגד אחד: המגבעת או המצנפת. "ומגבעות תעשה להם – לכבוד ולתפארת". קוראים אנו ותמהים. כל זמן שדובר על בגדי הזהב אשר לכוהן הגדול – חושן עם אבנים טובות ואפוד מפואר, ומעיל כליל תכלת וציץ הזהב אשר על מצחו – הרי כבוד והרי תפארת. אולם איזה כבוד ואיזו תפארת יש במצנפת פשתן לבנה הכרוכה על הראש? ומה יש בה שאין בכתונת התשבץ המכסה את כל הגוף? על כורחנו נאמר כי שונים הם מושגי הכבוד והתפארת עליהם מדברת התורה בכוהן ההדיוט ממושגי הכבוד האנושיים. המצנפת אשר על הראש – כמוה ככיפה בגברים וכיסוי ראש לנשים – לא פאר יש בה כי אם הבעה עמוקה של קבלת עול מלכות שמים: יש משהו מעל לראשי. לא אני ואפסי עוד.
כוהן הדיוט - המכבד בלבושו את מי שאמר והיה העולם – זהו כבודו וזוהי תפארתו. כי לא שררה נטל לעצמו, כי אם עבדות נטל על שכמו. עמדה זו של הכוהן ההדיוט מקרינה על הכוהן הגדול הלובש בגדי פאר והדר, לבלתי רום לבבו מאחיו. וראויים הדברים לכל איש ציבור, ובעצם – לכל אדם אשר על פני האדמה... "יתפאר בי, כי חפץ בי, והוא יהיה לי לעטרת צבי".
פעמון ורימון במעיל האפוד
מעיל האפוד בא לכפר על לשון הרע. – כך אמרו חז"ל (זבחים פח, א). המפרשים עמדו על נקודות שונות המראות את הקשר שבין המעיל לבין אמירת לשון הרע, ומבארות כיצד גורמת לבישת המעיל לבניין הראוי של האישיות כך שלא יצאו ממנה דיבורים אסורים.
ה'כלי יקר' מסביר את הקשר שבין מעיל האפוד לבין הזהירות מלשון הרע: "כלילת תכלת" – צבע התכלת מזכיר את הים, שהחול בולם את הסערות שלו. "פי ראשו בתוכו" – הלשון סגורה בתוך המסגרות של הלסת. "שפה יהיה לפיו סביב" – השפתיים אחראיות על הסגירה של הפה. נדרשת הרבה שליטה עצמית כדי לבחור כיצד לבטא את מה שאנו חושבים.
פירוש אחר יש לרש"ר הירש: שני דברים היו תלויים על המעיל: פעמונים ורימונים. ה'רימון' נראה כמו פרי יפה ועסיסי, אבל הוא לא יותר מאשר פקעת יבשה של חוטים, ואינו אלא כדור בד חלול. אם היינו מחפשים פרי דומה לאותו רימון, הלא הוא אותו פרי מדברי הקרוי "תפוח סדום". מבחוץ, נראה אותו פרי יפה מאוד: הוא מבריק, הוא גדול. האדם ההולך במדבר שמח לראותו ובטוח שגם תוכו עסיסי ומזין. אך כאשר הוא פותח אותו, הוא מגלה שכל תכולתו של ה"תפוח" אינה אלא סיבים יבשים...
זוהי דרך ההסתכלות של בעל לשון הרע על הזולת. לדעתו, גם אם הזולת נראה מאוד יפה ועסיסי, אין לזה שום כיסוי. הוא רואה אותו כאדם נוצץ ומבריק מבחוץ, אשר אין תוכו כברו. מתוך כך רואה הוא חובה לעצמו - למען חשיפת האמת ולמען המלחמה ברשעה - להוקיע אותו בכל פה. על כך באה התורה ואומרת: גם אם נדמה לך שהזולת הוא בסך הכל "תפוח סדום", צבוע וחנפן, דע לך שטעות היא בידך. הזולת - הרי הוא רימון. הרימון מסמל דווקא את האנשים הריקים שבישראל, והוא מלמד אותנו שגם בהם יש הרבה טוב. "אפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרימון". המעיל מלמד אותנו לראות ביריב שלנו את אותם חלקים שבהם הוא 'רימון' אמיתי, ולא רק פוזה מזויפת. קולו המצטלצל של הפעמון, העשוי זהב טהור, בא להכריז על הרימון, ולהודיע כי לא "תפוחי סדום" הם אחינו, אלא מלאים מצוות הם כרימון.
רעיון זה נוגע בדברים חריפים שכתב מו"ר הרצי"ה בי"ד באדר תשל"ז, כשהוא מצטט את דברי הגר"א: "ה' ית' שונא את המקטרגים על בניו. אע"ג שאין בהם אמונה נקראים בנים. [ישנם] חמישה מיני ערב-רב; ובעלי מחלוקת גרועים מכולם, והם נקראים 'עמלקים', ואין בן דוד בא עד שיימחו מן העולם".
זאת ועוד. כאשר הכוהן הגדול הולך ממקום למקום בבית המקדש, שבעים ושניים פעמונים מצלצלים ומודיעים לכולם היכן הוא נמצא. הוא לא יכול להסתיר את התנועות שלו. הכול מפורסם לכולם באמצעות קולם של הפעמונים. על כך נאמר בתורה (שמות כח, לה): "וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת, וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י ה' וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת".
מי שיודע שהתנועות שלו גלויות לכולם, לא מסתיר כלום. זה מרגיל אותו להיזהר בכל מילה ותנועה, מפני שגם דברים שהוא אומר ועושה בחדרי חדרים יכולים להישמע. בגמרא (שבת קיח, ב; ערכין טו, ב) מסופר על ר' יוסי, שאמר: "מימיי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחוריי". כלומר, לא קרה מעולם שאמרתי משהו ואז הצצתי בבהלה לבדוק אם עוד מישהו שמע את זה.
היום כל אדם יודע שיש מצלמות אבטחה בכל מקום. כל אדם יודע שניתן לפרוץ למכשיר הטלפון שלו. כל אחד יודע שבדרכים שונות יכול כל אחד לעקוב אחרי מה שכתב בפייסבוק, בדוא"ל או בווצאפ. המציאות מלמדת אותנו שאנחנו לא יכולים להסתיר שום דבר. זה אמור לגרום לנו לשים לב לכל דבר שאנו אומרים, כותבים או מתעדים, ולוודא שאין בזה משהו שיכול לפגוע בנו או באחרים.
בזאת נלך בעקבות הדרכתו של רבי יהודה הנשיא בפרקי אבות (ב, א): "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין".
כתר כהונה
שלושה זֵרים של זהב היו על כלי המשכן: על מזבח הקטורת – כתר כהונה, על ארון העדות – כתר תורה, ועל השולחן – כתר מלכות (ראשי התיבות של כהונה, תורה ומלכות, הן: כתו"ם...). שני הכתרים הקודמים נדונו בפרשת תרומה, ולפרשתנו נותר לדון בכתר הכהונה.
מיוחד הוא מזבח הקטורת בהיותו שייך אל הנשמה. על חוש הריח נאמר כי "הנשמה נהנית ממנו", ועל כן נוטלים אנו בשמים במוצאי השבת, מברכים עליהם ונהנים מריחם הנעים, כאשר מסתלקת מאתנו הנשמה היתירה שהיתה עמנו ביום שבת קודש. אולם הכהונה שייכת דווקא לקדושת הגוף. מה שמקדש את הכהן הוא לא כוחות הנפש שלו, לא הכישורים שלו, ואף לא מעלתו הרוחנית או המעשית. הכוהן מתקדש בשל עובדה ביולוגית פשוטה, שאביו כהן גם כן. אמנם גם המלוכה בישראל עוברת בירושה; אולם ירושה זו איננה מוכרחת. יש בן מלך שלא ימלוך, ויש מלך שאינו בן מלך. אפילו השייכות לעם היהודי, שאף היא ביולוגיות ביסודה, איננה כזאת. הרי גם מי שנולד להורים גויים יכול להתגייר מתוך הזדהות אידיאולוגית עם העם היהודי ומורשתו. אולם קדושת הכהונה, לעומת זאת, היא ביולוגית באופן מוחלט. "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי". לעולם לא יהיה לכוהן אלא בנו של כהן (אגב, בדיקות גנטיות שנעשו לכוהנים בשנים האחרונות הראו שאכן לרובם המכריע יש אב משותף). גם דיני הקדושה של הכוהן קשורים בעיקרם לגופו. האיסור לטמא את גופו במגע עם גוף מת, האיסור לשאת גרושה, חללה או זונה, מצוות אכילה של תרומה וקרבנות בטהרת הגוף, וכדו'.
באישיותו של הכהן נפגשים שני הקצוות: קדושת הגוף וקדושת הנשמה. אין קדושת נשמה בלי קדושת הגוף. אין ניתוק בין העולמות המנוגדים. הם נקשרים זה בזה. ה'קטורת' היא קשר (קיטרא, בארמית), ולא רק עשן (קוטרא, בארמית, או קיטור, בעברית). הריח הוא תופעה פיסית-פיסיקאלית-ביולוגית, אולם ההנאה ממנו היא רוחנית. הריח קשור ברוח. על הקטורת נאמר "ושחקת ממנה הדק", וביום הכיפורים, הקטורת היא "דקה מן הדקה" – חומריות דקה, כמעט בלתי ניתנת למישוש, קרובה ככל האפשר אל הרוחניות.
כאן פוגשים אנו את עומק השקפתה של תורת ישראל. הקדושה איננה מנותקת מן הגוף. לא יעלה על הדעת להשאיר את הגוף בטומאתו ובחולשותיו ולהתעלות מעלה מעלה במעלות הקדושה. קדושה יכולה לחול על האדם רק כאשר גם גופו מוכשר לכך, ומוכן לעמוד בתביעות הגדולות שהקדושה תובעת ממנו. לא ניתן לקפוץ ולדלג על המדרגה הבסיסית הזאת. קדושה שאין בכוחה לרומם את הגוף אינה ראויה לשמה. על כן רואה התורה בחומרה כה רבה את דינו של הזר המתפרץ אל הקודש מבלי שגופו מוכן לכך. "והזר הקרב יומת" – נאמר על כל המתפרצים אל הקודש. ובמיוחד ניכר הדבר בהקטרת הקטורת, עליה נשרפו מאתיים וחמישים איש מעדת קורח.
לאור זה נבין את תפקידם המיוחד של בגדי הכהונה: לעטוף את הגוף, לשמור על כבודו ועל צניעותו, ובכך להוסיף עוד נדבך בהתקדשותו לקראת מילוי תפקידו של הכהן העוטה עליו את כתר הכהונה.
