לפרשת שמות
הרב עזריאל אריאל 01.01.26
ייסורים בונים אומה
"ויך את המצרי"?!
"איש שר ושופט"
"אכן נודע הדבר"
ממוסר החמלה למוסר הקדושה
"ידעתי את מכאוביו"
הסברה אמונית
קריאה למהפכה
"כבד פה וכבד לשון"
"שלח נא ביד תשלח"
"למה הרעות לעם הזה?"
"ביד חזקה ישלחם מארצו"
ייסורים בונים אומה
הפעם הראשונה שבה אנחנו נקראים 'עם' הייתה במצרים, כאשר פרעה אומר (שמות א, ט): "הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ". ואז הוא מתחיל לענות אותם ולמרר את החיים שלהם.
הפעם השנייה היא כאשר הקב"ה אומר למשה (ג, ז): "רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת מַכְאֹבָֽיו".
הכאב הזה הוא לא תאונה היסטורית. זה נמצא כבר בברית בין הבתרים (בראשית טו, יב-יד): "וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו. וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם: יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה". ההופעה של העם היהודי בהיסטוריה מתחילה בכאב נורא: בגלות, בשעבוד, בעינוי.
הכאב הזה לא בא במקרה ולא בטעות, אלא מהלך מכוון לצמיחה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
התופעה הזאת, אומנם בזמן קצר יותר, אבל בעוצמה קשה פי כמה, חזרה גם בשואה: אסון איום ונורא עובר על עם ישראל, ושלוש שנים אחר כך הוא מקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. לא נכון לשאול: למה ה' עשה לנו את זה? אבל נשאל: "לשם מה"? מה זה אומר לנו?
אירוע כואב שקורה בהיסטוריה של עם צורב את התודעה שלו. ככל שהכאב גדול יותר וממושך יותר, הוא מניע תהליכים עמוקים יותר. הוא מוציא מן הקיבעון שהיה לפני כן ויוצר משהו חדש.
וכאן אני מבקש להצביע על נקודה אחת, אחת מני רבות: גם העבדות במצרים, וגם השואה, הפגישו אותנו עם רוע נורא ואיום. החוויה של סבל שאין לו שום הצדקה, נצרבה בזיכרון שלנו. מכאן ואילך אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים ומזוהים עם הערכים של הטוב: עם החמלה, עם החסד, עם הרחמים, עם הצדק, עם היושר, עם האמת. זה עשה אותנו עם של "ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים".
בשמחת תורה תשפ"ד פגשנו רוע בעוצמה מטלטלת. יצאנו למלחמה כדי להשמיד את הרוע הזה. מה זה אמור לבנות בתודעה הלאומית שלנו מכאן ואילך? איזו מציאות חדשה אמורה לצמוח מתוך זה?
צופים לישועה
פרשת 'שמות' סובבת סביב דמותו של משה שנשלח לגאול את עם ישראל ולהוציא אותו ממצרים. כל זה מעורר שאלה עקרונית: אם הקב"ה רוצה להוציא את בני ישראל ממצרים, מדוע הוא שולח את משה ולא עושה בעצמו?
לצדה של שאלה זו, יש מקום לעוד שאלה שקשורה אליה, והיא שמו של האדם שנבחר לגאול. נאמר בפרשה (ב, י): "וַיִּגְדַּ֣ל הַיֶּ֗לֶד וַתְּבִאֵ֙הוּ֙ לְבַת־פַּרְעֹ֔ה וַֽיְהִי־לָ֖הּ לְבֵ֑ן וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ". מדוע משה נקרא בשם הזה? על השאלה הזאת עונה החזקוני (שמות ב, י): " 'ותקרא' – יוכבד, 'את שמו משה, ותאמר' – לה בת פרעה: מהו לשון משה? והגידה היא לה שהוא לשון המשכה. ואז אמרה בת פרעה: יפה קראתו כן, 'כי מן המים משיתיהו', משה". ואז הוא מעיר הערה חשובה ביותר: " 'משוי' אין כתיב כאן אלא 'משה', לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים. פי', יהיה מושה ישראל ממצרים".
למה זה כל כך חשוב, שמשה הוא זה שימשה את בני ישראל ממצרים ולא הקב"ה בכבודו ובעצמו? את התשתית לכך מציב מרן הרב קוק זצ"ל באורות הקודש (ח"ג, עמ' ע, פרק מז; שמונה קבצים ז, מב): " 'איש חיל' – זהו מובן הצדק החי, שמתהפך אז לכוח פועל ומהווה. אין שום ישועה שלֵמה באמת, כי אם אותה שהנושע פעל להופעתה בפועַל ידיו. וזהו יסוד הצדק שבעבודת האדם...". אנו אמורים להיות שותפים בגאולה. והוא ממשיך: "וכל יסוד צְפיית הישועה... היא יוצרת את הערכים של החיל, של רכישת הכוחות וריכוזם למטרת האושר העולמי הכללי... זאת היא הופעת הכוח היוצר את הוויית הגאולה".
הרב מרחיב על כך בעולת ראיה (א, רעט-רפ): "הצְפייה כוללת גם שימת-עין תדירית, גם באין שום יחש של הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה... וגם שבכל עת מצוא של איזו הערה, שיראה שראוי לעשות איזה דבר לישועה, יחיש פעולתו ולא יעזוב.... לאלה שתי התוכניות יחדיו... ההתמדה בצְפייה מחשבתית והזירוז בעת הכושר, צריך להתרומם בעומק העיון של צְפייה לישועה". ובלשון אחרת הוא מביע את הרעיון הזה במאמרי הראי"ה (במאמר 'קודש וחול בתחיית ישראל'): "שואלים לאדם 'צָפית לישועה' ולא 'קיווית'. צְפייה היא מגזרת צפה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל...".
אנו לא 'מצפים' בחיבוק ידיים. אנחנו 'צופים' פעילים ופועלים. בפרשת השבוע ה'צופה' היא מרים (שמות ב, ד): "וַתֵּתַצַּ֥ב אֲחֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק לְדֵעָ֕ה מַה־יֵּעָשֶׂ֖ה לֽוֹ". מרים צופה מרחוק. היא רואה את הגאולה בדמות של תינוק בתוך תיבה בין הגבעולים של הסוף. בעקותיה הולך גם הנביא ירמיהו. בתוך החורבן הוא צופה למרחוק (לא, ב): "מֵרָח֕וֹק ה' נִרְאָ֣ה לִ֑י וְאַהֲבַ֤ת עוֹלָם֙ אֲהַבְתִּ֔יךְ עַל־כֵּ֖ן מְשַׁכְתִּ֥יךְ חָֽסֶד". ואז מרים מזהה הזדמנות (פס' ז-ח): "וַתֹּ֣אמֶר אֲחֹתוֹ֘ אֶל־בַּת־פַּרְעֹה֒? הַאֵלֵ֗ךְ וְקָרָ֤אתִי לָךְ֙ אִשָּׁ֣ה מֵינֶ֔קֶת מִ֖ן הָעִבְרִיֹּ֑ת וְתֵינִ֥ק לָ֖ךְ אֶת־הַיָּֽלֶד?. וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד".
מרים לא סתם 'צופה'. היא 'צופה לישועה'. ה'צופה' רק מחפש איומים ומגיב להם. הוא מופעל. ואילו ה'צופה לישועה' – מחפש הזדמנויות ומנצל אותן. הוא פעיל ומפעיל.
בכל מצב שבו אנו נמצאים, גם אם הוא טוב יותר וגם אם פחות, צריך לראות אילו הזדמנויות טמונות בו ולהשתמש בהן כדי לקדם את מהלך הגאולה. זה מה שנאמר על 'אשת החיל' (משלי לא, כז): "צ֭וֹפִיָּה הֲלִיכ֣וֹת בֵּיתָ֑הּ וְלֶ֥חֶם עַ֝צְל֗וּת לֹ֣א תֹאכֵֽל".
"ויך את המצרי"?!
יוצא משה אל אחיו ורואה בסבלותם. רואה הוא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. תגובתו של משה – מהירה היא עד מאוד. "ויפן כה וכה, וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
לא פשוטה היא התנהגותו של משה. מבינים אנו כי לב רגיש לו, והוא שותת דם על מראה אחיו חסר האונים הנתון למרמס תחת מגלבו של המצרי האכזר. אולם מדוע הרג את המצרי? האם אכן באה התורה ללמדנו בדברים אלו את שבחה של חמימות המוח ואת מעלתה של הריגת המצרי ללא משפט? בדברי חז"ל והפרשנים מצאנו קשת רחבה של דעות, מן הדורשים לשבח ועד הדורשים לגנאי.
ההסבר היותר פשוט הוא של המדרש: "הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו... והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו... כיון שידע הנוגש שהרגיש בו – החזירו לעבודת הפרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו, והיה משה רואה אותו ומביט בו... אמר: ודאי זה חייב מיתה..." ולדברי המדרש, היתה כאן פעולה הכרחית להציל את חייו של היהודי המוכה מיד המצרי המבקש להורגו, כציוויה של תורה: "לא תעמוד על דם רעך" (ואילו לא פחדתי מאשמת הסתה, הייתי מזכיר כאן בפשטות את "דין רודף"...).
זאת ועוד. על פי דברי המדרש, היה המצרי חייב מיתה על גילוי עריות, בכך שפגע באשתו של היהודי, ועל כך – נאמר במדרש – נזדרז משה להורגו. ברוח זו יש מסבירים שהמצרי לא היכה את היהודי מכות בעלמא, אלא הרג אותו ממש, ומשה הרגו כדין הראוי לרוצח. אולם עדיין קשה לקבל הסבר זה. וכי חשוד משה רבנו בעינינו להוציא אדם להורג בלא משפט?! ואם כן, האם צדקו דברי הביקורת של דתן ואבירם באומרם: "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו...?".
תשובה לכך – באבות דרבי נתן: "מלמד שהושיב לו משה סנהדראות של מלאכי השרת ואמר להם: אהרוג את זה? אמרו לו: הרוג". לפי הסבר זה, פירוש המילים "וירא כי אין איש" הוא שמשה לא מצא בן אדם שישב אתו בבית הדין הארצי, ולכן הסתמך על בית דין שמימי, של מלאכים. הסבר זה מתרץ את התנהגותו של משה, אולם הנצי"ב מוולוז'ין מסיק מכאן מסקנה נרחבת בהרבה, ומסביר: "ויפן כה וכה' – חיפש עצות לקבול את המצרי. וירא כי אין איש – להגיד לפניו את העוול, כי כולם עצרת בוגדים ושונאי ישראל". או אז – "ויך את המצרי". במקום שם אין איש השתדל הוא להיות איש. אומנם הסדר הקבוע מחייב משפט צדק. אולם מה יעשה יהודי בגלות, אשר מערכת המשפט הוציאה אותו אל מחוץ לחוק? האם יפקיר את העולם בידיה של הרשעה? קשה לראות כאן הדרכה קבועה המסורה לכל אחד. ואכן כותב ה"תורה תמימה", שהריגת המצרי בידי משה – הוראת שעה היתה, ואין לראות בה הוראה לדורות.
המהר"ל מפראג מסביר את הריגת המצרי על פי הלכות מלחמה: "שהיו המצריים מצֵרים את ישראל והורגים אותם – אין לך מלחמה יותר מזאת... ועל זה אמרו: טוב שבגויים הרוג... במלחמה". וגם כאן רואים אנו את ההנהגה המיוחדת לזמן גלות, כאשר אין מלך בישראל אשר יורה להילחם בצורה מסודרת וממלכתית.
עד כאן הבאנו את דבריהם של הדורשים לשבח. אולם לא נוכל להתעלם גם מן הדורשים לגנאי. אחד מהם הוא 'מדרש פטירת משה', שם נאמר: "אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?! אמר לו משה: ואתה הרגת את כל בכורי מצרים, ואני אמות בשביל מצרי אחד?! אמר לו הקב"ה: ואתה דומה אלי, ממית ומחיה?! כלום אתה יכול להחיות כמוני?!". ולדעה זו, אכן לא נהג משה כשורה בכך שהרג את המצרי. עם זאת חשוב לציין שיש מפקפקים באותנטיות של מדרש זה, וייתכן שאינו בר סמכא.
מדרש אחר לא מרחיק לכת עד כדי כך. לדעתו, משה באמת לא התכוון להרוג את המצרי. הוא היכה אותו כגמול על כך שהיכה את היהודי, ואך בטעות מת המצרי מן המכות. לפי אותו מדרש, ברח משה למדיין כדין רוצח בשגגה הגולה לעיר המקלט.
כמובן, לא נוכל להורות הלכה מדיון זה לימינו אלה; מה גם שקשת הדעות הולכת מקצה לקצה. אולם להבדל אחד נשים לב. לא הרי ההנהגה בעת גלות מרה כהרי ההנהגה בזמן גאולה. דרך שהיתה ראויה לאחינו בימיה הנוראים של השואה, לנקום נקמת ה' במרצחים הגרמנים ימ"ש, לא תהווה מודל לחיקוי בהיותנו מדינה עצמאית, עם ממשלה וצבא, שב"כ ומשטרה. סמכויות שהיחיד נוטל לעצמו בגולה, ניטלו מידיו מן הרגע בו זכינו להיות עם עצמאי בארצו ובמדינתו. ובכל זאת, שיקולים דומים לאלו שעמדו לפני משה רבינו כפרט במצרים, הם העומדים בפני מנהיגי מדינתנו וצבאנו בבואם ללחום את מלחמת ה' באויבי עמו.
"איש שר ושופט"
המילה 'שיפוטיות' נחשבת היום למילה גסה. הטענה היא שצריך לכבד את העמדה המוסרית של כל אחד. טענה זו מבוססת על הקביעה שכל העמדות המוסריות הן שוות בערכן, ואי אפשר לקבוע שאחת מהן נכונה יותר מחברתה. מקובל גם לומר שאסור לך לדאוג לבני העם שלך יותר מאחרים. העדפה של בני עמך על בני עם אחר זוהי גזענות גם אם מדובר במעשה אלטרואיסטי לחלוטין, כמו תרומת כליה, אם אדם בוחר לעשות דווקא עם בן עמו. נקודת המוצא המוסרית היא שהיחס לכולם צריך להיות שווה.
משה רבנו קורא תיגר על התקינות הפוליטית הזאת. הוא גדל בבית פרעה, אבל קשור יותר אל בני עמו, כפי שנאמר (שמות ב, יא): "וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם, וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו". הוא גם בעל תפיסה מוסרית ברורה (פס' יב): "וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ" – שמוכן לשפוט את המכה. ואז, "וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל".
גם למחרת משה מעז להיות שיפוטי (פס' יג): "וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֪ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים, וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע: לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ?". וגם בין הגויים במדיין הוא שיפוטי, ועוזר לבנות יתרו מול הרועים.
דתן ואבירם מתקוממים כנגד העמדה המוסרית של משה. בפרשת קורח הם נותנים ביטוי חזק לאמונתם בשוויון מוחלט: "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". משמעות הדבר היא שאין היררכיה בין בני אדם, וגם אין היררכיה בין עמדות מוסריות – בין מי שעושה מעשי רשע לבין מי שפועל נגד מי שעושה מעשים כאלה (כדוגמה לכך אפשר להביא את מי שלא מוכן להבחיר בין החמאס לבין חיילי צה"ל).
לכן דתן ואבירם שוללים את עצם זכותו של משה לשפוט: "וַ֠יֹּאמֶר: מִ֣י שָֽׂמְךָ֫ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ?", והם מציגים אותו כאויב שמסכן את החברה (פס' יד): "הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י?!...". מי שמעז להיות שיפוטי ולהרוג את המצרים שמתעלל בבן עמו יבוא מחר להרוג את כל מי שלא בא לו טוב בעין. הם רואים בכך מדרון חלקלק מסוכן ביותר.
מתוך תפיסת העולם שלהם, הם מוכנים להצדיק אפילו את האויב המצרי. ואז הם מוכנים לפגוע באח שלהם כשהוא פועל בשם הצדק, ולהלשין עליו בפני השליט המצרי (פס' טו): "וַיִּשְׁמַ֤ע פַּרְעֹה֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיְבַקֵּ֖שׁ לַהֲרֹ֣ג אֶת־מֹשֶׁ֑ה...".
האם יש לנו אומץ ללכת בדרכו של משה?
"אכן נודע הדבר"
בבית פרעה גדל משה רבנו. ידע כי מבני ישראל הוא. ידע גם בסבלם. אך שאלה גדולה הציקה לו: מדוע סובלים הם כל כך? במה חטאו? על כן יצא לראות בסבלותם. לא רק להשתתף בצערם אלא גם להבין מדוע כה קשה סבלם.
ביציאתו השניה אל אחיו נגלה לו הסוד. "הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?" - אומר לו בן מבני עמו המכה את אחיו? אז הבין מה ואמר: "אכן נודע הדבר".
לא את עצם השעבוד הבין משה. הן לא בגלל חטא זה, של לשון הרע, נגזר על אבותינו להשתעבד במצרים. אבל עתה הבין מדוע כה קשה סבלם. כיצד יכולים המצרים לשעבד עם שלם במשך זמן כה רב? הרי דבר כזה אינו אפשרי ללא עזרה מצד סייענים, "משת"פים" ו"שטינקרים" למיניהם. עם הנמצא במצב של שיעבוד, צריך להתלכד ולעמוד כאיש אחד נגד המשעבדים. אבל כאשר כמה מבניו מוכנים להלשין על אחיהם בפני האויב - מובן היטב מדוע כה קשה השיעבוד.
לא רק ריקבון חברתי בא לידי ביטוי בחטא זה של לשון הרע ומלשינות. עצם נתינת הפרסום לדברים שהשתיקה יפה להם, זוהי תכונה לא יהודית. ייחודו של עם ישראל - כעם הנושא את דבר ה' בעולם – הוא דווקא הצניעות וההפנמה לעומק ולא הפרסום וההחצנה כלפי חוץ. זהו ייעודו וזהו ייחודו. ולכן נדרש ממנו לפתח בתוכו דווקא את תכונת השתיקה, החודרת עמוק. עם, שאפילו במצב קשה – המחייב הסתרה ושתיקה – אינו מסוגל לנצור את סודותיו בתוכו, האם ראוי הוא לצאת לחירות?
ממוסר החמלה למוסר הקדושה
ישנם שלבים בהתפתחות של האדם: לידה, התפתחות גופנית, התפתחות של תודעה מוסרית, ובסוף התהליך – קבלת תורה ומצוות. וכך גם בהתפתחות של עם ישראל ושל האנושות כולה.
ספר בראשית עוסק באמונה שיוצרת מוסר. כך אצל אברהם (כ, יא): "וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱ-לֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי עַל־דְּבַ֥ר אִשְׁתִּֽי. כך אצל יוסף (לט, ט): "וְלֹֽא־חָשַׂ֤ךְ מִמֶּ֙נִּי֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־אוֹתָ֖ךְ בַּאֲשֶׁ֣ר אַתְּ־אִשְׁתּ֑וֹ; וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽא-לֹהִֽים". וכך גם בפרשת השבוע (שמות א, יז): "וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱ-לֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־ הַיְלָדִֽים". יש יוצא אחד מן הכלל הזה, שבו יראת ה' נתפסת אצלנו כמי שעומדת בסתירה למוסר (בראשית כב, יב): "עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱ-לֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי". ואת המקרה הזה יהיה צורך לבאר.
ספר זה מלא באירועים שהתמה המרכזית שלהם היא המוסר החברתי הנדרש בכל חברה אנושית: רצח הבל, החמס של דור המבול, הכנסת אורחים של אברהם, חטאי סדום, המריבות בין יצחק לישמעאל ובין יעקב לעשיו, רמאותו של לבן, הריב וההתפייסות בין יוסף לאחים, הצלתה של תמר, ועוד. פרשת שמות עוסקת אף היא במוסר החברתי, מוסר החמלה: סירוב המיילדות להרוג את הילדים, הצלת משה בידי בת פרעה, תגובת משה למצרי המכה, ליהודי המכה ולרועי מדיין. גם התגובה של הקב"ה לישראל במצרים היא מוסרית, חומלת (שמות ג, ז-י): "וַיֹּ֣אמֶר ה': רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו. וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם... וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם. וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם.
ואז בא המפנה, שמעביר אותנו מן המוסר החברתי אל מצוות ה' (שמות ג, יב): "בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת הָ֣אֱ-לֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה". האבן עזרא כותב על כך בפירושו הקצר: "וטעם 'וזה לך האות' – למה שלחתיך להוציא את העם, שתעבדו אותי על ההר הזה, וכן הכתוב אומר: 'המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים' (ויקרא כב, לג)". ומאז חוזר משה ואומר לפרעה שוב ושוב: "שלח את עמי – ויעבדוני!". התכלית של יציאת מצרים היא לא רק הצלה של עם משועבד ומעונה מן המצוקה שלו. התכלית גבוהה לאין ערוך, ליצור עם שעובד את הקב"ה, "עם קדוש".
אומנם ספר בראשית עוסק בעיקר במוסר החברתי, ב"דרך ארץ" ש"קדמה לתורה". אבל בראשיתו, עוד לפני האירוע הראשון הנוגע במוסר החמלה מופיע ממד הקדושה (ב, ג): "וַיְבָ֤רֶךְ אֱ-לֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ, כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱ-לֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת". כאן מופיעה קדושת הזמן, השבת. הקדושה הזאת היא פוטנציאל שממתין למימוש. באותו הזמן, בשבת הראשונה של הבריאה, לא היה אדם אחד ששמר את קדושתה. לרעיון השבת לא היה שום מימוש במציאות האנושית.
את המימוש של הקדושה אנו פוגשים לראשונה בפרשת שמות (ג, ה): "שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת קֹ֖דֶשׁ הֽוּא". כאן מופיעה קדושת המקום. קדושת האדם תופיע מאוחר יותר, בפרשת בוא (שמות יג, ב): "קַדֶּשׁ לִ֨י כָל־בְּכ֜וֹר פֶּ֤טֶר כָּל־רֶ֙חֶם֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה לִ֖י הֽוּא". ולאחר מכן, בפרשת יתרו, כהקדמה למתן תורה (שמות יט, ו-י): "וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ...", "לֵ֣ךְ אֶל־הָעָ֔ם וְקִדַּשְׁתָּ֥ם הַיּ֖וֹם וּמָחָ֑ר...". ושוב תחזור קדושת המקום להשלים את הקדושה המשולשת של האדם, הזמן והמקום (שם, כג): "הַגְבֵּ֥ל אֶת־הָהָ֖ר וְקִדַּשְׁתּֽוֹ".
בדרך להר סיני נפגוש בשירת הים פעם נוספת את קדושת המקום (טו, יז): "תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק מִקְּדָ֕שׁ אֲ-דֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ". ואת היישום המעשי של קדושת הזמן נפגוש כאשר עם ישראל מתחיל לשמור את קדושת השבת (טז, כג): "ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה', שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽה' מָחָ֑ר". ואחרי מתן תורה, עם קבלת הציווי על המשכן, כבר אין אפשרות לספור את המופעים הבאים של מושג הקדושה.
התורה מוליכה אותנו בדרכה המיוחדת, במסילת הישרים ממוסר של חמלה למוסר של קדושה, מן המוסר של חודש ניסן – שחרור של עבדים מסכנים, "שלח את עמי", אל המוסר של חודש סיוון – עם שמתקדש בעבודת בוראו, "ויעבדוני".
על כך אנו מברכים לפני כל מצווה שאנו מקיימים: "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו...".
"ידעתי את מכאוביו"
הדברים הבאים מוקדשים למורי חמי, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל.
הקב"ה פונה למשה ומטיל עליו את השליחות להוציא את עם ישראל ממצרים. המטרה של יציאת מצרים היא לא רק:
"לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם". יש מטרה ארוכת טווח: "לְהַעֲלתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִיא אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ...".
לאור זה אנחנו לא מבינים את הפתיחה הארוכה: "רָאה רָאִיתִי אֶת-עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם, וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נגְשָיו, כִּי יָדַעְתִּי אֶת-מַכְאבָיו". הרי ליציאה ממצרים יש מטרה ערכית גבוהה, להקים בארץ ישראל "ממלכת כוהנים וגוי קדוש"! ומדוע להדגיש עכשיו את המכאובים של ההווה?
אכן יש לפנינו מטרה ספוגה באידיאלים נשגבים, אבל הדרך לממש אותם רצופה קשיים. יש להתמודד עם "הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי".
מי שמוביל את העם בדרך הגאולה צריך להיות עירני ואכפתי לכל זה. מי שמוביל את העם בדרך הגאולה, לא רשאי לנופף בסיסמאות, גם אם מדובר במילים גבוהות, כמו: "ארץ ישראל נקנית בייסורים". עליו לחוש את סבלו של כל יהודי שחש מצוקה בסיבוכי הגאולה. עליו לראות בעיניו את עוניו, לשמוע באוזניו את צעקתו, ומתוך כך, לדעת את מכאוביו, להזדהות בכל לבו עם המצוקות שלו. רק אז, מתוך השהות המשותפת בתוך המנהרה האפלה, להרים אט אט את המבט, להביט ביחד אל עבר המטרה הגדולה, לראות ולהראות את האור שבקצה המנהרה, להתבונן במבט כולל אל התהליכים הגדולים שהקב"ה מוביל באמצעותנו, ולשאוב מכל זה עידוד וכוחות נפש להתמודד עם הקשיים הגדולים של ההווה.
מנהיג אמיתי אינו זה שקורא להתעלם מן המכאובים. מנהיג אמיתי הוא זה שחש אותם בעצמו, מוצא בתוכו את הכוחות להתגבר עליהם, ומדביק בעוצמה שלו גם את כל האנשים הכואבים שמסביבו.
כך כותב הרמב"ם (מלכים ב, ו) על מנהיג בישראל: "רועה קראו הכתוב, לרעות ביעקב עמו; ודרכו של רועה מפורש בקבלה: 'כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים, ובחיקו יישא, [עלות ינהל]' ".
כזה היה הרב ולדמן, שהלך לעולמו בשבוע שבו קוראים אנו את פרשת 'שמות'.
הסברה אמונית
משימה קשה מוטלת על כתפיו של משה רבנו: לפנות אל עם של עבדים ולשכנע אותם לרצות לצאת מעבדות לחירות. משה חושש מאד. לא איש דברים הוא. כיצד יצליח במשימת ההסברה?
את עקרונות היסוד להסברה נכונה מוסר לו הקב"ה מיד: "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו". ביטוי אחרון זה – עמוק ונוקב הוא: "ידעתי את מכאוביו". אינך יכול לגשת לאדם ולהציע לו רעיון חדש אם אינך מתחבר לנקודת הכאב שלו. לא די בכך שראית את עוניו במו עיניך. לא די בכך שצעקתו מהדהדת באוזניך. עליך גם 'לדעת את כאבו', לחוש בלבך את אשר הוא חש. רק מתוכה ולאורה של אותה התחברות לנקודת הכאב של ההווה, תוכל לבוא ולהציג את החזון הגדול של העתיד: "להעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש".
משה מהסס. "מי אנוכי?" האם אני ראוי למשימה זו? האם אני ראוי לדבר עם אנשים חשובים כמו פרעה? האם אני ראוי לבצע מהלך היסטורי כה כביר, כמו יציאת מצרים? הקב"ה מסכים עם טענה זו, אך אינו מקבל אותה. נכון הוא שאתה, מצד עצמך, אינך ראוי למשימה נכבדה כגון זו, אבל עליך לקבל את השליחות על שכמך למרות זאת, ודווקא משום כך. מדוע? "כי אהיה עמך". אינך פועל בחלל ריק. מכוחו של ריבונו של עולם אתה הולך, ורוחו מפעמת בקרבך בכל צעד שאתה צועד ובכל מילה שאתה אומר. והקב"ה הפועל בך – ודאי ראוי הוא לכל משימה גדולה ונכבדה.
ועדיין משה מהסס. טוב. נניח שאני בא אל בני ישראל ואומר להם את מה שאמרת. הם יבקשו לדעת את שמך. ואז מה אומר אליהם? האם אני יכול לדבר בגלוי על אמונה בה' אל עם השקוע במ"ט שערי טומאה של עבודה זרה וכפירה? הרי יצחקו על האמונה ב"א-להי אבותיכם", ויגידו שזה משהו מיושן ואנכרוניסטי! אולם גם לזאת ישנה תשובה א-להית ברורה. נכון. לא כדאי להשתמש במושגי אמונה שאינם מובנים. דבר על חזון, על עתיד, על תקווה. "א-היה אשר א-היה". א-להי הנצח. ובאם הביטוי "א-היה אשר א-היה", הרומז למשבר אפשרי בדרך אל העתיד הרחוק, אף הוא אינו נקלט בתודעה – דבר בכינוי הרומז לעתיד קרוב יותר: "א-היה שלחני אליכם". א-להי התקווה. אולם אל תשאיר אותם במושגי אמונה מצומצמים. מיד תאמר להם שמושג זה של "א-היה" – משמעותו רחבה הרבה יותר. כנפיו פרושות מן העבר הרחוק: "א-להי אבותיכם, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב שלחני אליכם", ומגיעות עדי עד, אל הנצח: "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור".
ומשה עדיין מהסס. לאחר ששוכנע כי אל לו לראות את עצמו כבלתי ראוי, לאחר שלמד כיצד קוראים בשם ה' בפני העם, מעלה הוא את החשש הגדול: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". הכל טוב ויפה, אבל הם לא יאמינו. הם לא מוכנים לשמוע. הם לא בשלים. הם לא ראויים. הם לא מסוגלים לקלוט מסרים גדולים ותובעניים כמו אמונה, כמו גאולה, כמו חזון וייעוד. וגם על כך יש תשובה: אות הנחש, אות הצרעת ואות הדם. אולם יותר משבאו אותות אלו לשכנע את העם, באו לבקר את משה עצמו. מדוע אתה מוציא שם רע על העם? מדוע אתה מבקש לראותם כמי שאינם מסוגלים להתחבר למושגים גדולים? הרי הם "מאמינים בני מאמינים"! ומדוע לחשוש כל כך?
ומשה עודנו מהסס. הרי בשביל להסביר ולשכנע צריך כשרון נאום, צריך להיות איש תקשורת, פרסומאי או יחצ"ן. ואני, הרי "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". אני לא "עובר מסך". אינני פוטוגני. אין לי קול רדיופוני. התקשורת עוינת אותי ופועלת נגדי... וגם על כך ישנה תשובה א-להית: מה אתה חושב? שהחולשה התקשורתית שלך היא "תאונה היסטורית", תקלה בסדר הבריאה? "מי שם פה לאדם... הלוא אנוכי ה'!". אני הוא זה שחילקתי את הכשרונות, אני הוא זה שבראתי את הקשיים והמכשולים, ואני הוא הנותן את המשימות. ואם קיבלת משימה, תן אמון במי שנתן לך אותה, שיתן לך גם את הכוחות לבצע אותה כראוי. "ועתה לך, ואנוכי אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר".
כאן נסתתמו כל טענותיו של משה רבנו, והוא עודנו מתקשה לקבל עליו את השליחות. רק טענה אחת נשארה לו: "שלח נא ביד תשלח". אולי תבקש ממישהו אחר! על כך חרה אפו של הקב"ה במשה. מי שמוטלת עליו שליחות היסטורית, אל יצפה ממישהו אחר לעשותה במקומו. אם אתה נמצא בצומת הדרכים, אם ההנהגה הא-להית זימנה לידך את המשימה, אל תתחמק ממנה. אמנם ייתכן שיש אנשים הנראים מתאימים יותר. אבל אתה, אל תהסס. אל תמתין להם. מי יודע מה יהיה מחירה של החמצת השעה? מי יודע מי באמת מתאים יותר? אם הקב"ה קורא לך, ענה לו בדרכו של הנביא ישעיהו: "הנני, שלחני", מתוך ידיעה עמוקה כי "הנני – לשון ענווה וזריזות".
קריאה למהפכה
האם היהדות תומכת בשמרנות או במהפכנות? התשובה הראשונית היא פשוטה ומובנת מאליה: שמרנות. במשך אלפי שנים סוד הקיום שלנו הוא הנאמנות למורשת של אבותינו.
פרשת שמות מראה לנו את הצד השני של המטבע. היא מובילה אותנו אל המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, יציאת מצרים. הסדר הקבוע והיציב של העולם, המחולק לעם של אדונים ולעם של עבדים – נשבר.
אפשר היה לחשוב שהמהפכה הזאת היא היוצא מן הכלל, המלמד על הכלל. ומכאן, שיש מקום למהפכה רק כאשר הקב"ה בעצמו מצווה על משה לבצע אותה. אבל הפרשה הזאת עצמה מצביעה גם מהפכנות הנעשית ביוזמה אנושית. משה רבנו נולד כאשר השעבוד למצרים בעיצומו. סדר העולם המובן מאליו, כבר שנים רבות, הוא שיש במצרים עם של עבדים, ועל גביו שוטרים ונוגשים. משה רבנו יוצא אל אחיו לראות בסבלותם. הוא רואה את "המובן מאליו" במו עיניו: "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". הוא קורא תיגר על הסדר העולמי המקולקל, ועושה מעשה מהפכני: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
את העמדה המהפכנית הזאת מציג הקב"ה בפני משה, כאשר הוא מזדהה בפניו בשמו. הקב"ה לא נקרא בלשון עבר: 'הייתי אשר הייתי', ואף לא בלשון הווה: 'הנמצא אשר נמצא', אלא בלשון עתיד: "א-היה אשר א-היה", דהיינו: א-להי החזון, א-להי העתיד, א-להי התקווה. אולם עתיד זה יונק מן העבר המפואר, כאשר הקב"ה מתואר כ"ה' אֱ-לֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱ-לֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱ-לֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵא-לֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב".
שמרנות ומהפכנות שלובות זו בזו. חידוש מתוך התרפקות על העבר. "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
"כבד פה וכבד לשון"
טענה חזקה טוען משה כשרוצה הוא לסרב לקבל עליו את השליחות. "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". מהי אותה כבדות פה וכבדות לשון? – הסברים שונים ניתנו לכך בין המפרשים:
הראב"ע מפרש שהיה למשה רבנו קושי לבטא חלק מן האותיות: אותן אותיות הנהגות בשפתיים (=פה) ואותן אותיות הנהגות בלשון. הראב"ע עומד בדבריו על שלוש תופעות המרכיבות את הגמגום, ואומר: "איש דברים – יודע לדבר צחות: שאינו מתעכב בלשונו (=אי יכולת להוציא מילה מן הפה באופן מיידי) או מגמגם (=חוזר על אותה הברה שוב ושוב), או שיכבדו על פיו אותיות ידועות (=אותיות שאדם מבטא בקושי)". שלוש התופעות הללו קשורות לכבדות הקיימת באברי ההיגוי: הפה והלשון. מי שאינו מגמגם, אינו עוסק כלל בהפעלה של איברים אלו. הדיבור מופק אצלו במיתרי הקול, כאשר אברי ההיגוי פועלים באופן אוטומטי. המגמגם עוסק בהפעלה של הפה והלשון, ומכיון שהפעלתם היא רצונית ולא אוטומטית, הוא מרגיש כבדות רבה בפה ובלשון, גם כאשר הוא מצליח להתבטא כראוי.
הפיתרון הרווח אצל מגמגמים – באופן בלתי מכוון – הוא לבחור מילים שאינן מכילות את האותיות הללו. זו היתה העזרה שקיבל משה מהקב"ה, לדעת הראב"ע: "אמר שיורנו אשר ידבר מילות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו". הבעיה שיש בדרך זו, היא שכאשר המדבר חושב כל הזמן על המילים שהוא צריך לבחור, הדיבור שלו אינו "זורם". אמנם כאשר הקב"ה מדריך אותו בכל מילה ומילה והוא פטור מלבחור את המילים בעצמו, אין סיבה שיגמגם; אבל זהו פיתרון המועיל רק באופן זמני, כאשר בטווח ארוך הוא מנציח את הבעיה.
ואכן הפרשנים נחלקו ביניהם בשאלת גורלו של משה בהקשר זה: לדעת הרמב"ן, החמיץ משה את ההזדמנות להיפטר מן הגמגום. אילו היה מקבל עליו את השליחות ומבקש מהקב"ה שישחרר אותו מצרת הגמגום, היה ה' מקבל את בקשתו. אך מאחר שהשתמש בגמגום כתירוץ לאי רצונו לקבל עליו את השליחות, לא זכה אלא לכך שיוכל לדבר כראוי בשעה שהוא ממלא את שליחותו, ותו לא. בעל "אור החיים" , בפירושו השני, חולק על הרמב"ן ואומר שגמגומו של משה סר ממנו לחלוטין, ודיבורו היה מעתה טבעי לגמרי.
כדי לעמוד על פשר הדבר, יש ללכת אל סוף התורה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל...". ספר שלם נדרש כדי להכיל את נאומו הגדול של משה, שנמשך שבוע שלם. ואכן ניגוד חריף יש בין פסוק זה לבין מה שהעיד משה בעצמו על עצמו בזמן שביקש הקב"ה להקדישו לנביא. וכך אמר אז משה: "לא איש דברים אנוכי... כי כבד פה וכבד לשון אנוכי". כיצד א"כ הפך משה מ"לא איש דברים" לבעל ספר "אלה הדברים"?
על כך עונה המדרש (דברים פר' א סי' א): "אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה, שמרפא את הלשון. מנין? שכן כתיב: 'מרפא לשון עץ חיים'. ואין עץ חיים אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. ולשונה של תורה מתיר את הלשון... הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו: 'לא איש דברים אנוכי'. כיון שזכה לתורה – נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דיבר משה' ".
לדעה זו, של ריש לקיש, משה אכן היה מגמגם, כדברי המפרשים שהבאנו לעיל. אבל במדרש אחר (שם סי' ז) מואת דעה אחרת: "[משל] לאדם שהיה מוכר ארגמן... הציץ המלך ושמע את קולו. קרא אותו ואמר לו: מה אתה מוכר? אמר לו: לא כלום. אמר לו: אני שמעתי את קולך, שהיית אומר, הרי ארגמן. ואתה אומר, לא כלום?! אמר לו: מרי, אמת, ארגמן הוא, אלא אצלך אינו כלום. כך משה: לפני הקב"ה, שברא את הפה ואת הדיבור, אמר לו: 'לא איש דברים אנוכי'. אבל אצל ישראל כתיב בו: 'אלה הדברים' ".
כאשר עומד משה לפני הקב"ה ומשווה את עצמו אל מה שנדרש ממנו, כאשר הוא יודע כי כל אדם הוא כבד פה וכבד לשון מצד עצמו – הוא אומר: "לא איש דברים אנוכי". אבל כאן עומד הוא לאחר שקיבל עליו את שליחותו של הקב"ה, שהוא אשר "שם פה לאדם". עתה יודע הוא כי "איש דברים" הוא - לא מכוח עצמו אלא מכוחו של הקב"ה. ועל כן תחילת הנאום של "אלה הדברים" הוא "ה' א-להינו דיבר אלינו בחורב לאמור...".
מדרש זה תואם את שיטת הרשב"ם, החולק בתוקף על דברי הראב"ע וסיעתו, ואומר: "וכי אפשר, נביא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו"? על כן מפרש הרשב"ם בדרך אחרת לגמרי ואומר שמשה לא שלט כראוי בשפה המצרית, לאחר שנים רבות בהן היה במדיין.
"שלח נא ביד תשלח"
שבעה ימים עומד משה לפני הקב"ה אל מול הסנה. שבעה ימים מפציר בו הקב"ה ליטול על עצמו את התפקיד ולצאת לגאול את עם ישראל. ומשה מסרב. כל פעם הוא מוצא סיבה אחרת מדוע לא לקחת על עצמו את התפקיד. ואף לאחר שלקח על עצמו את התפקיד, גילה את דעתו לא אחת כי היה מעדיף להתפטר ממנו. מדוע?
טיפוסים רבים של מנהיגים יש בעולם. לעומתם - טיפוסים רבים של "אנטי מנהיג", שהמנהיגות מהם והלאה. המנהיג – מאמין כי "נולד לגדולות"; ה"אנטי מנהיג" – מגלה "פחד גבהים" כשהוא חושב על הפיסגה הפוליטית, ובטוח כי אחרים ראויים ממנו לתפקיד הרם. המנהיג – מדבר בביטחון, ואולי אף ב"פאתוס"; ה"אנטי מנהיג" – כבד פה וכבד לשון. המנהיג – מאמין בהצלחתה של מדיניותו וביכולתו לסחוף את העם אחריו; ה"אנטי מנהיג" – מתלבט על דרכו ומפקפק ביכולתו של העם לבוא אחריו. המנהיג – אוהב את ההנהגה ואת העיסוק בצרכי הציבור; ה"אנטי מנהיג" – מעדיף היה להסתגר בד' אמותיו ולהשאיר את הכתר לאחרים. המנהיג – מוכן גם לריב ולהתעמת עם מתנגדיו הפוליטיים; ה"אנטי מנהיג" – מעדיף לוותר על כסאו למען שלום בית. – כל טיעוניו של משה מראים את היותו אדם שאינו מתאים להנהגה. ודווקא משום כך בחר בו הקב"ה.
אילו היה משה טיפוס של מנהיג, אפשר היה לייחס לו משהו מהצלחת המבצע המרשים של יציאת מצרים ויצירת עם ישראל. דווקא היותו "אנטי מנהיג" מדגישה יותר מכל את היותו צינור בלבד להנהגת ה' הפועלת דרכו. דווקא משה – הרואה את עצמו כ"אפס" מוחלט, ומעמיד את עצמו לימין "יחידו של עולם" - הוא הזוכה להיות הגואל. כי 0 לימין 1 הוא 10!
"למה הרעות לעם הזה?"
הולך משה רבנו לגאול את עם ישראל. הן מפתח הגאולה ניתן בידיו: "פקוד פקדתי אתכם...". לא נותר לו אלא לבוא אל פרעה ולקבל את האישור הרשמי. אמנם צפוי שיהיו קשיים. כבר ה' הודיע "ואני אחזק את לבו". אבל עם קצת סבלנות, עקשנות והתמדה – הכול יבוא על מקומו בשלום. הן הצעדים הראשונים כל-כך מעודדים. העם, אשר היה חשש גדול שלא ירצה להיגאל, מאמין ומצטרף למהלך הגאולה. אפשר כבר לתכנן את חגיגות העצמאות...
בציפייה זו בא משה אל פרעה. ומהי תגובתו? – "תכבד העבודה על האנשים". לא זו בלבד שמהלך הגאולה לא מתקדם כמובטח, הוא אף נסוג אחור. העם כולו – שוטריו, מנהיגיו וכל הריאליסטים למיניהם – זועמים על "חולם החלומות המשיחיים". הם קוראים לו לשוב לארץ מדין ולהפסיק להפריע.
גם משה עצמו אחוז פיק ברכיים. הוא שב אל ה' וזועק בכאב: "למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך!". מדוע הולכת אותי שולל? מדוע אני צריך לשאת על המצפון שלי את הסבל הנוסף לבני עמי?
ה' מבין ללבו של משה. והוא מבטיח לו ואומר: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה". חושב אתה שהגאולה תבוא כפי שאתה מתכנן. לא כך יהיה. "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". לא פשוט יהיה מהלך הגאולה. מסובך יהיה עד מאד. אבל דווקא הקשיים והמכשולים, הם שיביאו גאולה גדולה ומושלמת יותר. "כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו".
לא קל לעמוד במצבו של משה. רבים וטובים אמרו על קשיים אלו של "חבלי משיח": "ייתי ולא אחמיניה" (יבוא ולא אראנו). אבל תלמידי משה רבנו, הם האומרים במבט מעמיק ומאמין: "ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה" (יבוא, והלוואי שאזכה לשבת בצל הגללים של חמורו).
"ביד חזקה ישלחם מארצו"
לא עשרות חטופים היו במצרים, ואף לא מאות. היו שם שני מיליון חטופים, גברים, נשים וילדים. עם שלם.
הקב"ה שולח את משה לנהל מו"מ עם פרעה על השחרור שלהם (שמות ג, י): "וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה, וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם". הקב"ה מכין את משה מראש לזה שפרעה הוא לא "פראייר", והוא מודיע: "וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ...". כדי לשחרר את החטופים יהיה הכרח לתת למצרים מכות קשות (פס' כ): "וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ, וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם".
הידיעה על היציאה של המשלחת לשיחות עם פרעה מעוררת תקווה גדולה בעם (ד, לא): "וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם, וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד ה' אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם, וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ". אבל כאשר המשלחת מגיעה לארמון של פרעה, הוא "מגלגל אותה מכל המדרגות", והמצב נעשה רק עוד יותר גרוע כאשר פרעה מכריז (ה, ט): "תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ, וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר".
משה יוצא מיואש. העם כועס עליו, בגלל שהוא גם עורר תקווה שהתנפצה וגם גרם אחר כך לנזק נורא. ואז הקב"ה אומר לו, שהמו"מ היה רק הפתיחה של התהליך. ובסופו של דבר, השחרור של החטופים יהיה בדרך אחרת (ו, א): "עַתָּ֣ה תִרְאֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה לְפַרְעֹ֑ה, כִּ֣י בְיָ֤ד חֲזָקָה֙ יְשַׁלְּחֵ֔ם וּבְיָ֣ד חֲזָקָ֔ה יְגָרְשֵׁ֖ם מֵאַרְצֽוֹ".
היציאה תהיה אחרי שהמצרים יחטפו עשר מכות. במכת בכורות הם "ירדו על הברכיים" ויתחננו לבני ישראל שייצאו. אחר כך הם יתחרטו. פרעה יפר את ההבנות ויצא לרדוף אחריהם, ובים סוף, כל הצבא שלו יושמד.
האם אפשר לראות בזה "מעשה אבות – סימן לבנים"?
