לפרשת וארא
הרב עזריאל אריאל 06.01.26
שתי הנהגות
הלשון החמישית
"ולא שמעו אל משה"
קוצר רוח ועבודה קשה
"ויצוום אל בני ישראל"
"ואני אקשה את לב פרעה"
הנחש והתנין
"שלח עמי – ויעבדוני!"
הפוגה במכות
קל וחומר מצפרדעים...
"בעבור זאת העמדתיך"
"למען ספר שמי בכל הארץ"
אפליה ואחווה
"העתירו בעדי"
שתי הנהגות
"וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם". שתי הנהגות הן לקב"ה בעולמו: "א-ל ש-די" מחד גיסא, ו"ה'", בשמו המפורש, מאידך גיסא.
הראשונה – הנהגה טבעית. לא נעשה בה דבר החורג מן הטבע. אמנם אין העולם הפקר, ויד ה' נגלית בדרכי ההשגחה; אבל חוקי הטבע אינם מופרים בגלוי. רצון ה' נעשה תוך שיתוף פעולה מלא עם הטבע העולם וטבע האדם, עם חוקיהם וכוחותיהם. זוהי הנהגת "א-ל ש-די", בה התגלה ה' לאבות.
ההנהגה השניה היא הנהגה ניסית. שם אין הטבע משתף פעולה עם רבונו של עולם. ואף האדם אינו מתכופף בפני בוראו. כאן נשברים כל החוקים. ניסים גלויים מתחוללים. זוהי ההנהגה בשם "ה'", השם המפורש, בה התגלה ה' ביציאת מצרים: "אני – ולא מלאך, אני – ולא שרף, אני – ה' ולא אחר".
לכאורה גדולה היא הנהגת הנס מהנהגת ההשגחה הפועלת בתוך הטבע. יד ה' ניכרת יותר בשעה שהוא שובר את כל מערכות הטבע ועושה את רצונו בגלוי. אך לא זהו האידיאל. הן תכלית הבריאה היא להגיע לתיקון מלא של העולם הזה, על כוחות הטבע שלו ונטיות לב האדם החי בו! הנס בא במצב של דיעבד, בו הטבע אינו ראוי לשתף פעולה עם רצון ה', והוא עומד לו לשטן. אזי אין ברירה אלא לשבור אותו. הים עומד למכשול בדרך הגאולה, והקב"ה "נאלץ" לקרוע אותו. במצב זה של דיעבד, מנסה גם האדם לעמוד למכשול בפני התכנית הא-להית, ואז נדרש לשבור אותו באמצעות עשר מכות. זוהי דרכה של גאולת מצרים.
גאולת העתיד – שונה היא. היא באה בדרך הטבע. השגחת ה' מתגלה – לא בשבירת לבם של מלכים ונשיאים אלא ע"י נתינת תפקיד לכל אחד מהם. יש מי שתפקידו לסייע, ויש מי שתפקידו להפריע ולחשוף כוחות עמוקים יותר מתוך ההתמודדות אתו. אך כולם מניעים את המהלך. איש לא נעדר. כך הוא בכוחות האדם, וכך הוא בכוחות הטבע. כולם מצטרפים אל הקב"ה בדרך הגאולה.
"ונתתי אותה לכם מורשה"
הפרשה עוסקת בקשר המיוחד לארץ ישראל (שמות ו, ח): "וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה'". גם על התורה נאמר: "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב". מה ההבדל בין "ירושה" לבין "מורשה"?
בדברים של הפרשנים מצאנו כמה מאפיינים בולטים: המילה "ירושה" מתארת את היורש כאילו הוא עושה משהו אקטיבי. לכן גם כיבוש צבאי נקרא "ירושה".
אבל המילה "מורשה" מתארת דווקא את המוריש בתור הגורם הפעיל. גם הארץ וגם התורה הן לא שלנו בגללנו, אלא מכוחו של מי שנתן אותן לנו.
המילה "ירושה" מתייחסת אל היורש עצמו, בלי לדעת מה יהיה אחריו. הוא יכול לתת אותה לגורם אחר או להרוס אותה, ואז הדור הבא לא יקבל כלום. אבל "מורשה" זה משהו הפוך: מצד אחד היא נצחית, ותעבור לדורות הבאים בלי שום תנאי; ומצד שני, היא בכלל לא מובטחת לדור הראשון, ויכול להיות שהיא תדלג עליו ותעבור לדור הבא.
כך היה עם הדור שיצא ממצרים. הוא לא נכנס לארץ, והעביר את המורשה שקיבל אל הדור שבא אחריו. גם התורה היא נצחית, ונאמר עליה: "כי לא תישכח מפי זרעו", אבל יכול להיות דור שלא יקיים אותה, והיא תעבור אל הדורות שיבואו אחר כך.
יש כאן פרדוכס. "מורשה" היא קניין נצחי, ובכך היא חזקה יותר מכל קניין אחר. אבל דווקא משום כך היא לא מובטחת לאף אחד באופן אישי. כל אחד צריך לפעול באופן אקטיבי כדי לזכות בה בפועל. לכן, גם הארץ וגם התורה הן מתנות שקונים אותן דווקא בייסורים.
הלשון החמישית
ארבע לשונות של גאולה – ידועות ומוכרות: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי...", וכנגדן – ארבע כוסות בליל הסדר. ידוע כי ישנה גם לשון חמישית, שכנגדה נקבעה כוס חמישית בליל הסדר. אולם נחלקו הדעות ביחס לתוכנה ומשמעותה של לשון זו וכוס זו. ומתוך כך יש מקום להסברים שונים לכך שהיא רשות ולא חובה.
הדעה המפורסמת ביותר היא דעת הראב"ד ("ספר הזכות"), האומר שהכוס החמישית היא כנגד הלשון החמישית של הגאולה: "והבאתי אתכם אל הארץ". הדבר מעורר קושי גדול: מדוע לא נכללת לשון זו בין לשונות הגאולה, ומדוע לא תקנו חז"ל כוס כנגדה? ההסבר נראה פשוט. כל הלשונות האחרות עוסקות באירועים חד-פעמיים: הפסקת העינוי, הפסקת העבודה, היציאה ממצרים ומעמד הר-סיני. הכניסה לארץ, לעומת זאת, איננה אירוע שהיה. זוהי מציאות המתמשכת לאורך זמן. ומכיון שכך, יכולות לחול בה הפסקות, כפי שאכן קרה, לאסוננו, כמה פעמים. על כן, אין כנגד זה כוס של חובה בליל הסדר.
דעה שנייה היא דעת המהר"ל (בספרו "גבורות ה'"). לדעתו, הכוס החמישית היא כנגד הפרנסה ולא כנגד אחת מלשונות הגאולה. המהר"ל מסתמך על כך שכוס זו נסמכת בליל הסדר לאמירת פסוקי ה'הלל הגדול', שעיקרו הוא הפסוק: "נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו". פרנסתו של אדם, הבאה באופן מתמיד מידו של הקב"ה, איננה הגאולה ממצרים. היא התוצאה שלה. פרנסתו של העבד תלויה באדון. ואילו בן החורין – פרנסתו תלויה במישרין בהשגחת ה' עליו. זהו אחד הביטויים המרכזיים של החירות: "עבדי הם... ולא עבדים לעבדים". על כן, הפרנסה אינה אלא תוספת, הבאה על גבי ארבע לשונות הגאולה וארבע הכוסות של ליל הסדר.
דעה שלישית היא דעת הנצי"ב מוולוז'ין ("העמק דבר"). לדעתו, הלשון החמישית איננה "והבאתי אתכם אל הארץ" אלא "וידעתם כי אני ה'". הכוס החמישית איננה תוצאה של מעשה ה', שהוא המוציא, המציל, הגואל והלוקח, אלא תגובתו של כל אדם מישראל למעשה ה' המתייחס אליו. האדם היודע את ה' הוא האדם החי בדבקות א-להית מתמדת, ומתוך תודעה שדבר ה' מלווה אותו בכל צעד ושעל בחייו, הן כמצווה והן כמשגיח.
בסופו של דבר, עולות שלוש הדעות בקנה אחד. אין מקום בו יכול האדם מישראל לחוש את השגחת ה' יותר מאשר בארץ ישראל. זו הארץ שמשטר הגשמים ההפכפך שלה ממחיש את העובדה שהפרנסה באה מאת ה'. זו הארץ שמקומה הגיאו-פוליטי משך אליו מאז ומעולם את כל האימפריות הגדולות, והביא לכך שהמצב הבטחוני והפוליטי יהיה תלוי באופן מתמיד בחסדי שמים. זו הארץ שהמצוות התלויות בה מקיפות את האדם בתחומים רבים של חיי החול. זו הארץ בה מצווים אנו להעמיד שופטים ושוטרים בכל עיר ועיר, שישפטו את העם משפט צדק על פי התורה. זו הארץ בה מתממשת היכולת של כל יהודי להיות בבחינת "יודע את ה'".
לאור זה נוכל להבין רעיון שעלה לאחרונה, לשתות חמש כוסות בליל יום העצמאות.
"ולא שמעו אל משה"
חוזר משה – מאוכזב כולו – מן הנאום הנשגב אשר נשא באוזני העם, וכאילו אומר לעצמו, אך "לפני ה'", בידיעה כי ה' שומע את דבריו: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?". מה מבקש משה לומר בזאת?
זאת עלינו לדעת, כי פעולת השמיעה – דרכים רבות לה כיצד "לגעת" באדם. יש שמיעה סתם, ללא מילה המציינת אופן של התייחסות - "ואיך ישמעני פרעה". יש שמיעה לקולו של הדובר – "ושמעו לקולך". יש שמיעה בקולו של האומר, כמו, להבדיל "מי ה' אשר אשמע בקולו". ויש שמיעה אל מוסר הדברים – "ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה".
שולח הקב"ה את משה לדבר אל בני ישראל. יודע הוא כי עם כל הקושי "להוציא את היהודים מן הגלות", לא פחות קשה "להוציא את הגלות מן היהודים". על כן, במקביל לשליחותו של משה אל פרעה, שולח הקב"ה את משה אל זקני ישראל. על סיכויי ההצלחה אומר לו הקב"ה: "ושמעו לקולך". לא 'בקולך', כי אם "לקולך". במקומות רבים מסביר הנצי"ב מוולוז'ין, כי בעוד ש'לשמוע לקול' זהו ציות עיוור, הרי 'לשמוע בקול' – זה להתבונן בעומקם של הדברים ולהפנים אותם. במצב זה, בו זקני העם שומעים בפעם הראשונה את בשורת הגאולה, אין לצפות שישמעו 'בקולו' של משה – יתבוננו בהם ויזדהו אתם. די בכך שישמעו 'לקולו' וילכו אחריו. משה אינו מסתפק בכך. פונה הוא לקב"ה וטוען: "הן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". העם לא מסוגל להזדהות עם המסרים שלי. על כך חוזר הקב"ה ונותן לו את האותות, באומרו: "אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון". אין לצפות להזדהות ולהפנמה. אמונה המבוססת על אותות – עדיין רחוקה היא מלהיות אמונה שלמה. די בכך שישמעו 'לקול' של משה ונבואתו.
בשלב הראשון, המימוש עולה על הציפיות. "ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל". אולם בשעת המבחן הראשונה – כשלו השומעים. "ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה" – לבדם; "אבל הזקנים נשמטו אחד אחד". התברר כי שמיעתם, לא זו בלבד שלא היתה 'שמיעה בקול', אף לא היתה 'שמיעה לקול'; ולא היתה אלא שמיעת דברים סתמית, ללא קבלה שלהם. ואכן המעיין בתרגומו של אונקלוס, יראה כי בכל המקומות הקודמים מתרגם הוא את השמיעה בלשון קבלת דברים, ואילו כאן מתרגם הוא: "וישמעו – ושמעו", כשמיעה סתמית.
בפרשת השבוע הזאת – לאחר שאולי נואש מן הזקנים – פונה משה לדבר אל העם עצמו. אולם שם התגובה קשה עוד יותר: "ולא שמעו אל משה". ומבאר הנצי"ב: "שלא הִטו אוזן כלל לדבריו". לא זו בלבד שלא הפנימו, ולא זו בלבד שלא היו מוכנים לציית, ולא זו בלבד שלא שמעו שמיעה סתמית – אף לא היו מסוגלים להקשיב אל הדברים. וזאת "מקוצר רוח ומעבודה קשה".
ואז פונה משה ואומר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?" - אם בני ישראל אפילו לא מקשיבים לי, איך ייתכן שפרעה ישמע אותי לפחות שמיעה סתמית שתתן לי סיכוי לגרות אותו להקשבה יותר משמעותית? בהמשך – הדברים חריפים עוד יותר: "הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אלי פרעה?" – איך ייתכן שהוא בכלל יקשיב לי?
תשובתו של הקב"ה איננה ישירה. להפך. הוא אף "לוקח את האחריות" על חוסר ההקשבה של פרעה, שלא ערלות שפתיו של משה גרמה לה, כי אם הכבדת לבו של פרעה. אולם אף על פי כן ולמרות הכול – תבוא הישועה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו". במקום שאין תועלת במילים – יבואו מעשים. "ולא ישמע אליכם פרעה, ונתתי את ידי במצרים… וידעו מצרים כי אני ה'". וכאשר יראו בני ישראל את מכות מצרים – "וידעתם כי אני ה' א-להיכם, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", ללא צורך בשום הסבר נוסף.
קוצר רוח ועבודה קשה
כיועץ נישואין, אני נתקל שוב ושוב בבעיה הבאה: בני זוג כמעט לא מדברים ביניהם על הקשר שלהם – לא על דברים מעיקים, וגם לא חלומות משותפים. הם לא חוזרים מידי פעם לתקופת הדייטים. כל הזמן הם עוסקים בתארים, בעבודה, בילדים, במשכנתא, ובמה לא? ואין להם זמן לדבר החשוב ביותר להם, שבגללו התחתנו: טיפוח הקשר ביניהם. איך אנו מסבירים את התופעה הזאת?
משה מדבר אל בני ישראל, ארבע וחמש לשונות של גאולה. ומהי התגובה? "ולא שמעו אל משה, מקוצר רוח ומעבודה קשה". קוצר רוח = אין סבלנות. עבודה קשה = שורדים את היום.
זה מאפיין את האדם בדורנו. פעם – קצב החיים היה איטי. הייתה סבלנות להשקעה שתישא פירות מאוחר יותר, לתהליכים ממושכים. היום, הכול "אינסטנט". אם האפליקציה לא עולה תוך שתי שניות, קופצים בינתיים למשהו אחר.
פעם, אנשים עבדו בשעות 8.00-16.00. היום – מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובערב עושים את כל הסידורים דרך האינטרנט.
מתי ישקיעו בקשר הזוגי? – לא רק השקעה שנותנת כיף רגעי, שגם זה חשוב מאוד מאוד; אלא משהו שבונה תהליכים ארוכי טווח?
יותר מכך. כמה פרשנים כותבים על פי תרגום יונתן, ש"עבודה קשה" איננה אלא עבודה זרה. עבודת ה' היא התמסרות לערך שנמצא מעבר לחיים, מעבר לעולם, מעבר לזמן – לאינסוף, לנצח. היא התמסרות למטרה האמיתית של החיים. עבודה זרה היא התמסרות למשהו שנמצא בתוך העולם, כאן ועכשיו. כמוה היא ההשתקעות בתארים, בעבודה, במשכנתא, ב"לעשות כסף". – זהו סוג של עבודה זרה שמשתלטת על האדם. שלא לדבר על ההתמכרות למסכים, שזהו סוג גרוע עוד יותר של עבודה זרה. זהו משהו שנותן סיפוק מיידי לכל גירוי, והורס את הסבלנות לתהליכים הדורשים המתנה והבשלה.
במצב כזה, דיבורים על אידיאלים גבוהים, על חמישה שלבים של גאולה שהולכת ומתפתחת, לא יכולים להיקלט. האדם של היום מתקשה לחרוג מן הקונכייה הפרטית שלו כדי לטפח את הקשר עם אשתו וילדיו. האדם של היום מתקשה לצאת מעצמו לפעילות ציבורית [משאירים את זה לנוער... ואת המאבק על ארץ ישראל משאירים לנוער הגבעות...]
כמענה לכך, בא הציווי הא-להי: "ויצוום... להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" – לצאת מאותם מצרים מגבילים, מעיקים ומשעבדים, ובמקום זה בא הציווי: "שלח את עמי ויעבדוני" – לשחרר את האדם ואת העם מן המגבלות של אותה "עבודה זרה", כדי להיות עבדי ה', כדי לפעול בעולם כבני חורין למען דברים שהם בעלי ערך נצחי.
עלינו לנטוש את העבדות לעבודה – הנחוצה, הקשה או הזרה, להשתחרר מקוצר הרוח, מקצב החיים המטורף, ואז – להקשיב אל קול ה' הקורא לנו ארבע וחמש לשונות של גאולה: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי... והבאתי..."
"ויצוום אל בני ישראל"
איך מתמודד מחנך עם חניכים שלא שומעים לו? – נעיין בפרשת השבוע.
משה נושא נאום מלא פאתוס, חוצב להבות אש (שמות ו, ו-ח): "וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים. וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽא-לֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱ-לֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם. וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה' ".
ומה הייתה התוצאה? (פס' ט): "וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֛ה כֵּ֖ן אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה". מדוע הם לא שומעים: הם רשעים? המסר לא מתאים להם? השפה? ההקשר – במקום ובזמן? משהו אחר? התורה עצמה נותנת את הנימוק: "וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מִקֹּ֣צֶר ר֔וּחַ וּמֵעֲבֹדָ֖ה קָשָֽׁה". הבעיה היא בהקשר שבו הדברים נאמרו ולא ברצון של השומעים לשמוע.
משה פונה אל הקב"ה ומבקש הדרכה: מה עושים במצב כזה? תשובתו של הקב"ה נראית לא מתאימה (פס' יג): "וַיְדַבֵּ֣ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒, וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם". האמירה של הקב"ה סתומה ביותר. איזה פיתרון הוא מציע? יועץ חינוכי שנותן עצה כזאת – יפוטר מייד!
פיתרון אחד הוא שינוי פרסונלי וכך כותב הרמב"ן: "כאשר ציווה ה' את משה לדבר אל בני ישראל... ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וציווה אותו שיבוא אל פרעה... והקב"ה ציווה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה". אם פעלת לבד לא הצלחת, צרף אליך עוד איש חינוך שיעזור לך. הילדים שלך לא שומעים לך, תיעזר באשתך!
פיתרון שני הוא כפייה. וכך כותב ר' עובדיה ספורנו: " 'ויצוום' – מינה אותם לשרים, כמו... "וציווך לנגיד" (שמו"א כה, ל)... 'אל בני ישראל' – על בני ישראל... 'ואל פרעה...' – ועל פרעה... מינה אותם לשרים בעניין הוצאת ישראל ממצרים, באופן שישראל וגם פרעה ישמעו על כורחם למשה ולאהרן הממונים עליהם מאתו יתברך". מה שלא הולך בשכנוע, הולך בהכנעה. "מה שלא הולך במוח, הולך בכוח". "מה שלא הולך בכוח, הולך עם עוד יותר כוח".
כיוון שלישי עולה מן המדרשים שמביא רש"י: " 'ויצוום אל בני ישראל' – ציוום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם. 'ואל פרעה מלך מצרים' – ציוום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם...". אם יש לך חניך שלא שומע, ישנם שלושה כללים שיסייעו לו להקשיב: (א) כבוד – כלפי פרעה, וקל וחומר כלפי ישראל. (ב) סבלנות – טיפה ועוד טיפה מצטרפת לאוקיינוס גדול. (ג) אמון.
משה פונה לקב"ה ואומר לו (ד, א): "וְהֵן֙ לֹֽא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹֽא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ ה' ". על כך ענה לו הקב"ה: "ישראל מאמינים בני מאמינים". תאמין באמון שלהם, והם יתנו בך אמון.
הגישה הזאת מופיעה בדברי הרמב"ם (הל' סנהדרין פרק כה): "(א) אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח אלא בענווה ויראה... (ב) וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש אף על פי שהן עמי הארץ... אף על פי שהן הדיוטות ושפלים – בני אברהם יצחק ויעקב הם וצבאות ה' שהוציא מארץ מצרים בכוח גדול וביד חזקה. וסובל טורח הצבור ומשאן כמשה רבינו, שנאמר בו: 'כאשר יישא האומן את היונק'... צא ולמד ממשה, רבן של כל הנביאים, כיון ששלחו הקב"ה במצרים, ונאמר: 'ויצוום אל בני ישראל', אמרו מפי הקבלה שאמר להם למשה ולאהרן: 'על מנת שיהיו מקללים אתכם וסוקלין אתכם באבנים' ".
זו אמורה להיות ברירת המחדל של כל מחנך: אמון, כבוד וסבלנות.
"ואני אקשה את לב פרעה"
יסודו של המוסר הוא ההכרה בבחירתו החופשית של האדם. אם גורם כלשהו – א-להי או טבעי – מאלץ את האדם לנהוג כך ולא אחרת, אין שום משמעות לציווי המוסרי, הן ממקור א-להי, והן ממקור אנושי. וודאי שאין שום מקום לעונש על חטא או לגמול חיובי על מעשה מוסרי, ללא הכרה בכך שלכל אדם ישנה בחירה חופשית לעשות כך או ההפך.
לאור זאת, מעלה פרשת השבוע שתי שאלות כבדות משקל. הראשונה, והיותר מפורסמת שבהן, היא שלילת הבחירה מפרעה. הקב"ה נותן לפרעה מכות, ומחזק את לבו כדי שיקבל מכות נוספות. וכבר שאלו רבותינו הראשונים, כלשונו של הראב"ע: "אם השם הקשה את לבו, מה פשעו ומה חטאתו?".
אם כן, מהי ההצדקה להעניש את פרעה על חטא שחטא בלי שהיה בידו חופש לבחור אם לחטוא ואם לאו?
לדעת הרמב"ם (הל' תשובה ו, ג), אכן הקב"ה שלל מפרעה את כוח הבחירה:
אפשר שיחטא חטאים רבים, עד שיתן הדין שמונעים ממנו התשובה, הוא שאמר: "השמן לב העם הזה", וכן הוא אומר: "ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו, עד לאין מרפא"; לפיכך, "אחזק את לב פרעה"...
שלילת הבחירה היא חלק מהעונש על החטא. החוטא מגיע למצב שבו החטא "משכפל את עצמו" והוא נענש על הכול.
על כך חולק רב סעדיה גאון (אמונות ודעות ד, ו). לדעתו, אין מצב בו הקב"ה מאלץ את האדם לחטוא ומעניש אותו על כך, ומטרתו של הקב"ה בחיזוק לבו של פרעה – אחרת היתה:
בחיזוק הנפש, בבוא פגע מרעה ומשמועה, שלא יאבד מהם. כמו, "ואני אקשה את לב פרעה", "וחיזקתי את לב פרעה". ונצטרך לחיזוק נפשו שלא יאבד במכות ההם, עד שישלמו לו שאר המכות...
פרעה באמת לא נענש בשל הסירוב. הסירוב הוא שיצר את האפשרות לתת לו את המכות הראויות לו על כל מה שעשה בעבר. אילו היה משחרר את בני ישראל לאחר מכה אחת, היה זה חוסר צדק משווע. עונש כה קל על פשע כה חמור?!
הן תשובתו של הרמב"ם והן תשובתו של רס"ג מעוררות שאלה נוספת: מאחר שהקב"ה החליט לחזק את לבו של פרעה כדי שלא ישמע, לשם מה היה מקום להתרות בו ולהזהיר אותו לפני חלק גדול מן המכות? על כך עונה רס"ג:
כי שליחות הבורא אל הכופרים, אף על פי שהם לא יעשו אותה, המאמינים ושאר בני אדם נוסרו והתבוננו, כמו שבני אדם עד עתה ועד עולם מספרים ענין המבול, ואנשי סדום, ופרעה, והדומה להם.
והרי זוהי כוונתו של הקב"ה במכות מצרים – להעביר מסר לכל האנושות, ובעיקר למצרים ולעם ישראל:
ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים... וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים...
כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר (=אתה, משה ובני ישראל) באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי במצרים, וידעתם כי אני ה'.
ועל כך נוסיף עוד נופך. שיטות רבות יש בחינוך: הסברה, שכנוע, לימוד משותף, דוגמא אישית, הטלת סמכות, מתן פרסים, ואף ענישה. דעות שונות ישנן בין המחנכים באשר לדרך הראויה בכל מצב, ובאשר למקומה הראוי של הענישה. אולם ניתן להסכים על שני דברים: מחד גיסא, לפעמים היא נחוצה ומועילה. ומאידך גיסא, שיעילותה תלויה בפעולות נוספות היוצרות את ההקשר בו היא מתבצעת.
בין התנאים ההכרחיים לענישה יעילה ניתן לעמוד על שניים, המתקיימים כאן: התנאי הראשון הוא האזהרה המלווה אותו. "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". האזהרה יוצרת את הקשר החד-משמעי בין החטא לבין העונש הבא בעקבותיו, וההסבר הכלול בה מעמיק את המסר. אם הנענש לא חש את הקשר בין הדברים, הוא תופס את העונש כעריצות גרידא. התנאי השני הוא הסמיכות של האירועים, הבאת העונש בזמן קרוב ככל האפשר לחטא. אזהרת משה את פרעה והכבדת לבו יוצרות חזרה מאולצת על החטא, ואז חשים הכול את הקשר ההדוק שבינו לבין העונש, ואז העונש הרבה יותר אפקטיבי.
אולם יש לזכור, כי בסופו של דבר, גם כאשר הקב"ה משתמש בשלילת הבחירה החופשית כחלק מן העונש, מטרתו היא להביא את האדם בעתיד לעשייה מתוך בחירה חופשית שלמה יותר, בחירה המבטאת את היותו אדם הנברא בצלם א-להים.
הנחש והתנין
שני מופתים נעשו במטה. אמנם יש ביניהם קווי דמיון רבים, אבל שונים הם מאד זה מזה. בפרשת שמות השליך משה את מטהו, והוא נהפך לנחש. מופת זה ניתן לו כדי שיעשה אותו לעיני בני ישראל, למען יאמינו בשליחותו. בפרשת השבוע ישנו מופת שני. לא במטה משה הוא נעשה, כי אם במטהו של אהרן. לא לנחש הוא נהפך כי אם לתנין. ולא לעיני בני ישראל נעשה המופת, כי אם לעיני המצרים: פרעה וחרטומיו. צריכים אנו לומר כי לכל מופת היה תפקיד אחר. מהו?
המופת הראשון – הוא המטה שנהפך לנחש – מיועד לעם ישראל. הקללה בה נתקלל הנחש היא ההשפלה: "על גחונך תלך ועפר תאכל". תכונה זו, משל יש בה על מצבם של בני ישראל במצרים. הן הם היו בני חורין בארצם, זקופים וחסונים כמטות. ועתה נהפך עליהם הגלגל, והרי הם מושלכים על הארץ ומושפלים עד עפר. הושלך המטה ארצה ונהפך לנחש. אף לא נותר בו עמוד שדרה של ממש, כדי להתמודד עם איומיהם של המצרים. כדי לשרוד, הוא נאלץ להסתגל למצבים הקשים, כאותו נחש מתפתל. הישועה – בה ישוב הנחש להיות למטה – תבוא רק ברגע שמשה ישלח ידו ויאחוז בזנבו, ברגע שבו תגיע ההשפלה לשיאה, "הוא יהיה לראש ואתה תהיה לזנב" – אז יגיע רגע צמיחתה של הישועה. אז ישוב הנחש הגמיש לעמוד זקוף כמטה על הארץ.
שונה הוא המופת של אהרן. לא אל אחיו בני עמו הוא פונה, כי אם אל אויביו המצרים. לא את שפלותו של הנחש הוא צריך להראות להם, אלא את עוצמתו של התנין. הרי בנבואת יחזקאל ראה פרעה את עצמו כ"תנין הגדול השוכן בתוך יאוריו". בא אהרן והראה לו כי התנין אינו אלא מטה יבש, אשר אם לא דבר ה' נותן לו את כוחו האימתני והעצום, הרי הוא גולם עץ ותו לא. אך אהרן לא מסתפק בכך שהמצרים מבינים מהו המקור האמיתי של עוצמתם. יודע הוא כי כל זמן שהמצרים מייחסים לעצמם איזושהי עוצמה, עדיין עומדים הם במרד מול מי שאמר והיה העולם. על כן יש שלב שני למופת, בו בולע תנינו של עם ישראל את תניניהם של חרטומי מצרים.
בפרשה זו באות תכונותיהם של משה ואהרן במהופך מתכונותיהם הקבועות. משה רבנו, אשר מידתו היא מידת הדין, הופך את המטה לנחש רך וגמיש. אהרן הכהן, אשר מידותיו הן האהבה והשלום, הופך את מטהו לתנין מאיים. וגם זאת מתוך אותו עיקרון: לא האדם הוא הגואל בכוחו את עמו ולא בן אנוש הוא המעניש את המצרים. הקב"ה – שברא הן את המטות והן את הנחש והתנין - הוא המשתמש במשה ואהרן כשלוחיו, גם בניגוד לתכונותיהם הטבעיות. הוא הנותן לתנין המצרי את כוחו, והוא שהופך את עמו ישראל ממטה לנחש, ומתוך שיא ההשפלה, של זנב הנחש, מחזיר את עמו להיות מטה זקוף וחסון, החוזר להינטע בארץ אבותיו.
"שלח עמי – ויעבדוני!"
לוחמי חירות בכל הדורות הלכו לאורה של יציאת מצרים. כך היה במאבקם של הכושים לביטול העבדות בארה"ב וכך היה במאבקם של יהודי בריה"מ לשוב לארצם, כשהם נושאים את השלטים: "שלח את עמי" אולם ביטוי זה לא מופיע בצורתו זו בתורה אף לא פעם אחת. תמיד הוא נצמד להמשך: "שלח את עמי - ויעבדוני", או "שלח את עמי – ויחוגו לי במדבר".
יציאת מצרים איננה יציאה לחופש במובנו המקובל, של העדר כל מחוייבות לסמכות הנמצאת מעליך. יציאת מצרים איננה אלא "החלפת בוס". עד כה – "עבדים היינו לפרעה במצרים", ומכאן ואילך "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". השעבוד למצרים הוא פסול, לא מפני שהוא שולל את "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו" ולא משום שהוא שולל את זכותו של העבד לעשות ככל העולה על רוחו, אלא מפני שהוא שולל את יכולתו של האדם מישראל לממש את היותו עבד ה'.
זוהי אחת המשמעויות העמוקות של עבדות מצרים. לא לשווא שם הקב"ה את עמו בחירו להיות עבד בבית העבדים של מצרים, ולא לחינם ציווה לזכור – לא רק את הגאולה, על ידי אכילת המצה, אלא גם את העבדות, על ידי אכילת המרור. אמנם ישנה שאיפה לכך שכל אדם מישראל יעשה את הטוב מתוך הזדהות פנימית מלאה עם רצונו של הקב"ה הטבוע בנשמתו – עבודת בן חורין; אולם עוד ארוכה הדרך לכך. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו להגדה של פסח (עולת ראי"ה ב, רפח-רפט):
ישנם סיגים שנדבקו בנו, והם אינם נותנים לטבע הטהור הישראלי לצאת אל הפועל. על כן מצִדם הננו צריכים לקבל ג"כ את העבדות הנעימה, עבודת עבד לד' א-להי ישראל, "יוצרי מבטן לעבד לו" (ישעיה מט, ה), שזה הכישרון קנינו גם כן בעבדות של מצרים.
אכן קשה ומרה היתה העבדות תחת יד הנוגש המצרי. אולם "רכוש גדול" בא לנו עִמה:
אחרי שיסורו מאתנו כל הצדדים הרעים של העבדות יישאר לנו הצד היפה שבו, שעל ידו יוכל האדם באהבה לסבול גם כן מה שהוא נגד רצונו ונטייתו, שהוא יסוד המרור, לקבל באהבה את מרירת החיים, כשיודע שיש לפניו מטרה עליונה ונעלה מוסרית.
האלטרנטיבה לעבדות מצרים איננה חופש מופקר בו יעשה האדם ככל העולה על רוחו. חופש כזה אינו אלא אשליה של חירות. שהרי מנין בא "כל העולה על רוחו"? – מכל הרוחות הנושבות בעולם. ללא מחוייבות למקור ערכים ברור ויציב, נעשה האדם כעלה נידף מפני כל רוח תרבותית וכל אופנה מצויה. חופש מוחלט מכל מחוייבות לגורם אחר ומכל השפעה חיצונית אינו מצוי כלל בעולמנו זה. על כן באה יציאת מצרים ללמדנו כי טוב לנו עבוד את ה' א-להינו מעבוד את מצרים – הן מצרים כיישות מדינית משעבדת, והן כל המְצָרים האחרים אשר העולם הזה מלא בהם ואישיותו של כל אדם משתעבדת להם.
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם...
ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים, וידעתם כי אני ה' א-להיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
הפוגה במכות
קצינים בצה"ל נשאלו: מה תעשו אם תפסתם מחבל, והוא מבקש להתפנות כדי שלא ייאלץ "לעשות במכנסיים"? – כצפוי, הדעות היו חלוקות. מה אפשר ללמוד על הדילמה הזאת מפרשת השבוע?
כמה פעמים פרעה מבקש ממשה להפסיק את המכה (שמות ח-ט). במכת הצפרדע, הערוב, הברד והארבה. בכל הפעמים האלה משה מתפלל לה' ועוצר את המכה. למה הוא עושה את זה? הוא דואג למצרים שהתעללו בעם ישראל?!
הנצי"ב מוולוז'ין (יא, ג) מסביר את הדרך של משה: "ובאמת נהג משה בזה כדבר ה' לאברהם אבינו: "והיית לאב המון גויים". כמו אב שחס על בנו שהולך בעקשות ולא מייסרו בחינם, רק מה שיהיה לתועלת...".
באישיות של כל מצרי יש שני מרכיבים: אדם ואויב. מצד האדם שבו, אכפת לנו ממנו. מצד האויב שבו, אנחנו צריכים להילחם בו עד הסוף. ולכן, אם יש תועלת בסבל שלו כדי לבער את הרע מן העולם
– לא נרחם עליו. אבל אם מדובר בסבל שאין בו תועלת, נזכור שהוא אדם, ולא נתעלל בו סתם. לכן, ברגע שהמכה מיצתה את עצמה, משה מפסיק אותה.
בנוגע לביזיון, אנחנו לומדים ממה שנאמר בפרשה: "ויצוום... אל פרעה מלך מצרים". המלכות של פרעה מוזכרת כאן כדי להנחות את משה ואהרן לתת לו כבוד מלכים. מדוע? כי כבודו של מלך, גם אם הוא רשע, מבטא את כבודו של מלך מלכי המלכים, ולא פוגעים בו בלי צורך.
צד האדם שיש בכל מצרי נובע מכך שהוא נברא בצלם א-להים. כשמדובר באדם רשע, לא מגיע לו שום כבוד. ההימנעות מביזוי חמור לא נועדה לשמור על כבוד האדם שהשחית את דרכו, אלא על כבודו של הבורא.
קל וחומר מצפרדעים...
מעשייה ידועה מספרת על שתי צפרדעים שנפלו לתוך קערה של שמנת. לאחר מספר ניסיונות כושלים להיחלץ, הבינו שתיהן כי המצב ביש וחסר מוצא. לאחר שהגיעו לייאוש וחוסר אונים, הניחה הצפרדע האחת את כפה הקדמית על עיניה, אמרה בכוונה גדולה "שמע ישראל", ומשהגיעה ל'אחד' – צללה עמוק אל תוך השמנת. הצפרדע השנייה החליטה להילחם. בכוחות על-צפרדעיים המשיכה עוד ועוד לשחות בתוך הבוץ הסמיך והלבן. מרגע לרגע נעשה הדבר יותר ויותר קשה. העייפות גברה. הייאוש העמיק. וגם הביצה הלבנה נעשתה יותר ויותר סמיכה ודביקה. כל צעד היה קשה יותר מקודמו. הביצה הלכה ונעשתה יותר טובענית ויותר ויותר מושכת כלפי מטה. אולם הצפרדע לא התייאשה. למזלה הטוב, לא היתה לה אפשרות לשמוע את דברי הפרשנים באמצעי התקשורת השונים, אשר אמרו כי גורלה נחרץ כבר מזמן. כל רגע של חיים היה יקר לה. כל צעד עלה לה במאמץ כביר, אבל המשיכה לקרטע בתוך הבוץ השמנוני. והנה חשה כי כוחותיה אוזלים. במאמץ גדול הזיזה את רגליה פעם נוספת. והנה היא חשה כי הבוץ נעשה מוצק יותר, טובעני פחות. אמנם קשה יותר לזוז בתוכו. אבל הרגליים פחות שוקעות. נחה הצפרדע מעט, ואז הכפילה את מאמציה. צעד ועוד צעד ועוד צעד ועוד צעד. והנה... קרקע מוצקה מתחת לרגליים. העיסה השמנה והטובענית של השמנת הפכה לחמאה. עוד צעד אחד קטן... קפיצה לגובה – והיא בחוץ.
יש להניח כי כל אחד מאתנו מבין היטב את הנמשל למעשייה נאה זו. כל אחד מאתנו שמח היה ללכת בדרכה של הצפרדע השנייה ולא ללכת לאבדון בדרכה של הצפרדע הראשונה.
לא זו הפעם הראשונה בה לומדים אנו מן הצפרדעים. הצפרדעים הן שהורידו לעולם את מושג מסירות הנפש. במכה השנייה במצרים, ניתנה הבחירה לכל צפרדע היכן "לבלות" בביתו של המצרי. היו שבחרו להתפנק במיטתו החמה, בין כר לכסת. היו שבחרו להשתובב בחדר הילדים. והיו שהתנדבו לקפוץ אל תוך התנור, לטבוע בתוך העיסה ולהיאפות בתוך הלחם. איש לא כפה זאת עליהן. היתה זו מסירות נפש בהתנדבות. "קל וחומר מצפרדעים" – למדו חנניה, מישאל ועזריה, כאשר החליטו להטיל את עצמם לתוך כבשן האש של נבוכדנאצר. וזאת, אף שלדעת כמה מן הפוסקים, לא היתה חובה הלכתית למסור את הנפש על אותו צלם, שלא היה עבודה זרה של ממש.
נכון. אנו כבר עייפים ממאבקים אשר חשנו כי לא הביאו את התועלת המקווה. קל הרבה יותר לשקוע בביצת הייאוש, בשלולית האשליות או בקטנות של דאגות היומיום. נדרש מאמץ גדול בהרבה בכדי להתרומם ולהמשיך להיאבק עוד ועוד, אף שאין בינינו נביא אשר יודיע לנו את אשר יהיה בסופו של המאבק. אולם אם בחרנו לקשור את גורלנו הפרטי בגורלה של ארץ ישראל, אם גילינו עוז ותעצומות נפש להמשיך להיאחז במקום גם בתקופות בהם הירי בכבישים היה דבר יום ביומו והסכנה ארבה בדרכים, כמו הצפרדעים המצריות – נוכל למצוא בעצמנו את הכוחות לעוד כמה צעדים קטנים כמו הצפרדע של אותה מעשייה סינית...
"בעבור זאת העמדתיך"
יציאת מצרים לא הגיעה בבת אחת. זה היה תהליך ארוך, של עשר מכות, עם הפסקה בין מכה למכה. כל זה מעלה את השאלה: האם הקב"ה לא היה יכול להתחיל במכת בכורות ולגמור את הסיפור?!
הקב"ה אומר למשה שיגיד לפרעה (שמות ט, יד): "אֲנִ֨י שֹׁלֵ֜חַ אֶת־כָּל־מַגֵּפֹתַי֙ אֶֽל־לִבְּךָ֔... בַּעֲב֣וּר תֵּדַ֔ע כִּ֛י אֵ֥ין כָּמֹ֖נִי בְּכָל־הָאָֽרֶץ". ורבנו בחיי מסביר: "הודיעו... כי הוא יתברך נמצא ומשגיח ויכול". לכל מכה יש מסר מיוחד, ולכל סדרה של מכות יש מסר כללי יותר.
בסדרה הראשונה משה אומר לפרעה (ח, ו): "למען תדע כי אין כה' א-להינו". המסר הוא שהקב"ה קיים. בסדרה השנייה כתוב (פס' יח): "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". המשמעות היא שהקב"ה מנהל את כל מה שקורה בכל מקום. ובסדרה השלישית כתוב: "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". וזה בא ללמד על היכולת הבלתי מוגבלת של הקב"ה.
אם כן, לשם מה היה צריך רווח של זמן בין המכות? הספורנו מסביר את מה שכתוב: "שולח את כל מגפותיי אל לבך", וכותב: "כל אחת מאלה שאשלח תהיה בלב כולכם גם אחר שתסור, כי גם אחרי כן תרגישו בהיזק נמשך ממנה".
אם המכה הבאה הייתה באה מיד, לא היה זמן לעכל את המסר של המכה הקודמת. לכן צריך לחכות קצת בין מכה למכה.
גם מלחמה באה בגלים. יש זמנים של עצימות גבוהה, יש זמנים של עצימות נמוכה, ויש אפילו זמנים של הפסקת אש. האם יכול להיות שיש לקב"ה "תיבת מסרים" בשבילנו, והוא מסדר את האירועים כך שנקלוט אותם ונפנים אותם לאט לאט?
"למען ספר שמי בכל הארץ"
השומע את קריאת התורה, שם לב לביטוי החוזר על עצמו פעם אחר פעם במהלך הפרשה. גם הקורא בתורה מקפיד לסיים כל 'עלייה' בפסוק כזה: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", "למען תדע כי אין כה' א-להינו", ועוד.
אילו היה בא מלך בשר ודם, ומכה את שונאיו תוך שהוא מכריז כי מטרתו היא "שתזכרו אותי", איך היינו מתייחסים אליו? האם לא היה נחשב בעינינו כעריץ צמא דם ורודף פרסום? ואם כן, מדוע בא הקב"ה ומציג את עצמו כך?
נדרש א"כ להעמיק ולבאר את תוכנה של האמונה היהודית. לאחר קריאת ההתפעלות "אין כא-להינו", באה קריאה של התעניינות: "מי כא-להינו?". ורק לאחר ההיכרות אומרים אנו בנוסח של קירבה: "אתה הוא א-להינו".
וכך גם כאן. לא לחינם מדגישה התורה במתן תורה כי ה' א-להינו – בו מצווים אנו להאמין והוא הנותן לנו את התורה – הוא זה אשר הוציאנו מארץ מצרים. ביציאת מצרים התגלה ה' לעינינו כא-להי הצדק. אילו רצה רק לגאול את עמו, הרבה דרכים היו לפניו, מבלי שיהיה הכרח להכות את כל העם המצרי מכות כה קשות. במכות מצרים בא הקב"ה להראות כי מידת הצדק היא אחת ממידותיו.
כאשר הצדק מתגלה ועושה דין בעושי העוול, דורש הוא כי יֵדעו הכול כי לא במקרה באה עליהם הצרה הזאת. הצדק הוא שמופיע ודורש כי הכול יכירו אותו ויכירו בו. כך תדע האנושות כולה לשים את הצדק והמשפט כנר לרגליה. ולשם כך עליה לדעת כי "אין כה' א-להינו", אשר הוא הוא "המלך המשפט".
ביציאת מצרים בא הקב"ה ומלמד את העולם צדק ומשפט בדרך הקשה, של הבאת עונש קשה על עושי העוול. גם לעתיד לבוא ישוב הקב"ה להתגלות בעשיית צדק בעולם, אך בדרכי שלום:
ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי ארץ... והיה צדק איזור מתניו, והאמונה איזור חלציו... לא ירֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
אפליה ואחווה
המהפכה הצרפתית הניפה שלושה דגלים: שוויון, חופש ואחווה. אחד ממקורות ההשראה שלה היה יציאת מצרים. אבל עיון בספר שמות מצביע על כך שהם לא דייקו. בפרשות אלה יש חירות לאומית, אבל לא חופש פרטי; בפרשות הללו אין שוויון, אלא אפליה מתמשכת בין ישראל למצרים. גם האחווה לא כל כך מצויה שם.
בפרשת שמות, משה מבטא אחווה (שמות ב, יא): "וַיְהִ֣י בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו". אבל דתן ואבירם מתנהגים בצורה הפוכה מאחווה (פס' יג): "וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָֽרָשָׁ֔ע: לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ?". רש"י (פס' יד) מוסיף על כך תופעה עוד יותר הפוכה מאחוות אחים: " 'ויירא משה' – ...דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר: מעתה, שמא אינם ראויין להיגאל? 'אכן נודע הדבר' – ...נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
האחווה נעדרת מן הפרשה מפני שהיא עדיין צריכה להיבנות. מתי מופיעה האחווה הלאומית לראשונה כדבר קיים? – זה רק בפרשת משפטים (כב, כד-כז): "אִם־כֶּ֣סֶף תַּלְוֶ֣ה אֶת עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ, לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה, לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ. אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ... אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר".
האחווה הולכת ונבנית. בפרשת שמות, משפחה הופכת לעם. סבל משותף מגבש אומה סביב זיכרון משותף. בפרשת וארא, לכידות לאומית נבנית מתוך ההבדלה שבין ישראל למצרים, בין ה'אח' לבין ה'אחר', בין מי ש'אני' לבין מה ש'אני לא'. [זה לא אומר לשנוא את ה'אחר'. לדעת הנצי"ב, בני ישראל אירחו את המצרים שברחו מן הערוב לארץ גושן]. בפרשת בוא, חוויה מכוננת של גאולה לאומית יוצרת זיכרון משותף העובר מדור לדור. בפרשת יתרו, התורה נותנת ייעוד משותף. ובהמשך הספר – המשכן יוצר מרכז משותף לעבודת ה'.
על המרכיבים הללו של האחווה כותב המהר"ל (נתיב הצדקה פרק ב): "ולפיכך במילת 'צדקה' האותיות שלו אחים, והיינו: הצד"י והקו"ף אחים, והדלי"ת והה"א ג"כ אחים; כי ישראל הם אחים בתולדה, שהם אומה אחת, יש להם אב אחד, ועוד, קיבלו תורה אחת בהר סיני... ולפיכך יש אותיות במילת 'צדקה' שמורה על זה... הד' והה"א במילת 'צדקה', שהם אחים, כנגד מה שישראל אחים בתולדה, ואין מעלה זאת כל כך. ולכך הד' והה"א במספר פרטים; רק שיש עוד מעלה, שהם אחים בתורה. ולכך במילת 'צדקה' הצדי"ק והקו"ף שהם אחים במספר עשרות והם אחרונים במספר עשרות, לכך יש לך לתת צדקה לאחיך".
האחווה נבנית על בסיס של מוצא משותף [האבות], עבר משותף [שעבוד וגאולה], הווה משותף [ארץ ישראל], וייעוד משותף [תורה]. היא מתממשת בחיים משותפים, שבהם כל אחד מסייע לחבירו ונמנע מלפגוע בו. אפשר לדבר על אחווה רק כאשר כל המרכיבים קיימים. לכן רעיון האחווה לא מופיע בפרשות של יציאת מצרים והוא מופיע לאחר מתן תורה.
"העתירו בעדי"
בארבע מתוך עשר המכות משה מתפלל לקב"ה שיסיר את המכה מן המצרים: צפרדע, ערוב, ברד וארבה.
מדוע משה מתפלל לסיים את המכה? מה אכפת לו שהמצרים הרשעים יסבלו עוד קצת? הרי כל המכות שספגו לא היו דומות אפילו במעט לעינוי שסבלו בני ישראל במצרים!
רואים אנו את אהבת הבריות של משה רבנו, שמופנה גם כלפי המצרים. עליהם לסבול מן המכות בדיוק בעוצמה הנדרשת ולא מיליגרם אחד יותר. זוהי ההלכה שנאמרה גם במי שנגזר עליו דין מוות (סנהדרין מה, א): "ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה". גם אם עליו למות, יש למעט ככל האפשר את הסבל שלו.
את עומק הרעיון מבטא מרן הרב קוק באורות הקודש (עמ' תמב-מג): "האספקלריא המאירה של האהבה עומדת היא ברום עולם... במקום שאין סתירות, גבולים וניגודים, רק אושר וטוב, ורוחב באין תכלית. כשתולדתה האהבה העולמית יונקת ממנה... היא אינה סובלת גם ברדתה שום קמצנות ורעות עין, כשהיא מוכרחת לצמצם את עצמה, היא מצמצמת את האהבה באהבה, גודרת את הטוב בטוב".
האהבה ללא גבול – אפילו לגויים רשעים – יכולה להתקיים רק ברובד העליון ביותר, הנקרא בחכמה הפנימית "עולם האצילות". אהבה זו נשארת גם ב"עולם העשייה", או "עולם המעשה", שבו היא מתנגשת עם אהבת הצדק ועם אהבת ישראל. אכן, האהבה לעם ישראל הסובל במצרים והאהבה לערך הצדק מחייבות צמצום והגבלה של האהבה העליונה. אבל בכל מקום בו ערכים אלו אינם עומדים בסתירה לאהבת האדם, נשארת אהבה זו במלואה. לכן, לאחר שהמכה מילאה את תפקידה, מתפלל משה לקב"ה לסיים אותה בהקדם.
