לפרשת בוא
הרב עזריאל אריאל 14.01.26
בין כספים לכיסופים
"החודש הזה לכם"
"ראשון... לחודשי השנה"
בוא הביתה
בית המקדש הפרטי
החירות והבית
ממשפחה לאומה
"כנגד ארבעה בנים..."
ברית גורל וברית ייעוד
"והגדת לבנך" – בלילה של חינוך
אחווה, חירות ואחריות
"מצה זו שאנו אוכלים"
"ומצות על מרורים יאכלוהו"
זכר לעבדות מצרים
"לכתך אחריי במדבר"
חירות וייחודיות
בעבור זה ולמען זה
"כי אני הכבדתי את לבו"
חיזוק הלב של פרעה מופיע בפרשות וארא-בוא בשני מקבצים.
האחד הוא בתחילת המכות. כך עוד לפני המכה הראשונה (שמות ז, יג): "וַיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם, כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'". ואז הקב"ה אומר למשה (פס' יד): "כָּבֵ֖ד לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה, מֵאֵ֖ן לְשַׁלַּ֥ח הָעָֽם". נטיית הלב שלו לסרב לשחרורם של בני ישראל מקבלת משקל יתר. בנוגע לכך יש לו מטען רגשי כבד. חיזוק הלב הוא תנועה הפוכה מהכבדת הלב. הכבדת הלב היא הליכה מוגזמת אחרי הרגש. חיזוק הלב הוא אטימות לסבל של המכה.
את האטימות הזאת אנו פוגשים במכת הדם (ז, כב-כג): "וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה'. וַיִּ֣פֶן פַּרְעֹ֔ה וַיָּבֹ֖א אֶל־בֵּית֑וֹ וְלֹא־שָׁ֥ת לִבּ֖וֹ גַּם־לָזֹֽאת". במכת הצפרדע אנו רואים תהליך מורכב: במהלך המכה פרעה כמעט נשבר. אבל לאחר שהיא מסתיימת, נאמר (ח, יא): "וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּ֤י הָֽיְתָה֙ הָֽרְוָחָ֔ה וְהַכְבֵּד֙ אֶת־לִבּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה' ". המכה סדקה את אטימות הלב הסובל מן המכה; אבל לאחר שהסתיימה, קיבלה נטיית הלב משקל יתר. במכת הכינים נשמרת האטימות של פרעה (פס' טו): "וַיֹּאמְר֤וּ הַֽחַרְטֻמִּם֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה: אֶצְבַּ֥ע אֱ-לֹהִ֖ים הִ֑וא. וַיֶּחֱזַ֤ק לֵב־פַּרְעֹה֙ וְלֹֽא־שָׁמַ֣ע אֲלֵהֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר ה' ". גם במכת הערוב נסדקת האטימות מול הסבל. אבל לאחר שהיא מסתיימת, חוזר הלב, המסרב לשלח, ומקבל את משקל היתר שלו (פס' כח): "וַיַּכְבֵּ֤ד פַּרְעֹה֙ אֶת־לִבּ֔וֹ גַּ֖ם בַּפַּ֣עַם הַזֹּ֑את וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־הָעָֽם". וכך גם במכת הדבר (ט, ז): "וַיִּשְׁלַ֣ח פַּרְעֹ֔ה וְהִנֵּ֗ה לֹא־מֵ֛ת מִמִּקְנֵ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־אֶחָ֑ד וַיִּכְבַּד֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־ הָעָֽם". חיזוק הלב קורה בתוך המכה. הכבדת הלב מתרחשת לאחר המכה.
מכת השחין היא הפעם הראשונה שבה הקב"ה מתערב (ט, יב): "וַיְחַזֵּ֤ק ה' אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵהֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶֽׁה". מאחר שזה קורה בתוך המכה, הלשון היא 'חיזוק הלב'. מפנה נוסף מתרחש במכת הברד. בזמן המכה עצמה הוא נשבר, ואומר (ט, כז-כח): "חָטָ֣אתִי הַפָּ֑עַם, ה' הַצַּדִּ֔יק וַאֲנִ֥י וְעַמִּ֖י הָרְשָׁעִֽים. הַעְתִּ֙ירוּ֙ אֶל ה' וְרַ֕ב מִֽהְיֹ֛ת קֹלֹ֥ת אֱ-לֹהִ֖ים וּבָרָ֑ד וַאֲשַׁלְּחָ֣ה אֶתְכֶ֔ם...". לאחר סיום המכה ישנה אצלו תנועה כפולה. המשקל של ההתנגדות עולה, ומול הכאב של המכה שזה עתה חלפה הוא מפתח אטימות (פס' לד-לה): "וַיַּ֣רְא פַּרְעֹ֗ה כִּֽי־חָדַ֨ל הַמָּטָ֧ר וְהַבָּרָ֛ד וְהַקֹּלֹ֖ת וַיֹּ֣סֶף לַחֲטֹ֑א וַיַּכְבֵּ֥ד לִבּ֖וֹ ה֥וּא וַעֲבָדָֽיו. וַֽיֶּחֱזַק֙ לֵ֣ב פַּרְעֹ֔ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר ה' בְּיַד־מֹשֶֽׁה".
בתחילת פרשת בוא מופיעה הפעם היחידה שבה הכבדת הלב מתייחסת לקב"ה (י, א): "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה: בֹּ֖א אֶל־פַּרְעֹ֑ה, כִּֽי־אֲנִ֞י הִכְבַּ֤דְתִּי אֶת־לִבּוֹ֙ וְאֶת־לֵ֣ב עֲבָדָ֔יו לְמַ֗עַן שִׁתִ֛י אֹתֹתַ֥י אֵ֖לֶּה בְּקִרְבּוֹ". גם הכבדת הלב, שהייתה במכות הקודמות ובאה מתוך אישיותו של פרעה, יש מי שלוקח עליה אחריות: הקב"ה.
מכאן ואילך אין יותר הכבדת לב. כמה שרגשות ההתנגדות יקבלו משקל, אין בכוחם לעמוד מול הסבל של העם המצרי, לא רק בשעת המכה, אלא גם לאחר שחלפה. הקב"ה הוא זה שמכאן ואילך מחזק את לבו של פרעה, אוטם את לבו מול זכרונו של הסבל שהיה בעבר שהיה ומן החשש המכרסם אל מול המכה העתידה לבוא. כך לאחר הארבה (פס' כ): "וַיְחַזֵּ֥ק ה' אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א שִׁלַּ֖ח אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל". וכך גם אחרי החושך (פס' כז): "וַיְחַזֵּ֥ק ה' אֶת־לֵ֣ב פַּרְעֹ֑ה וְלֹ֥א אָבָ֖ה לְשַׁלְּחָֽם".
רק במכת בכורות פרעה לא יכול לעמוד יותר. אולם כמה ימים אחר כך נאמר (יד, א-ח): "וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:... וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒... וַיְחַזֵּ֣ק ה' אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל...".
הכבדת הלב היא נתינת משקל יתר למשאלות של הלב על חשבון הטענות של השכל, גם כשזה לא רציונלי, גם כאשר התוצאות "כתובות בדם על הקיר". דוגמה לכך היא איש עסקים המבצע עסקה כושלת. הוא כל כך מאוהב בפרויקט שלו שבו השקיע ממיטב הונו ואונו, עד שגם כאשר המציאות טופח בעוצמה על פניו הוא לא מסוגל "לחתוך הפסדים" ולוותר על הפרויקט. הוא מתעקש להמשיך, וממשיך להפסיד. כל זה – עד שמגיעה מכה כואבת, עם גרזן מונף על הצוואר, ואז אין לו ברירה והוא מרים ידיים.
התורה רומזת לכך בפסוק שנכתב בסופה של פרשת ציצית: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". המשמעות של נפילה ל'קונספציה' היא לתת למשאלות הלב לפענח את הנתונים שנראים בעיניים, גם כשזה לא רציונלי. השאיפה לשקט עכשיו – לאחר ששילמנו עליו מחיר כה כבד, חזקה יותר מאשר הסימנים שמעידים על סכנה אפשרית.
מה שמפעיל את הרגש זה המיידי, המוחשי, הצבעוני, המצולם, המוסרט. מה שמפעיל את השכל זה העתידי, המופשט. זוהי התחרות בין המושגים: "שלום עכשיו", "עסקה עכשיו", "תמונת ניצחון", מול הסיסמה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
האם זה אומר שצריך למחוק את הלב, להיות "קצין פרוסי" – חסר מצפון, חסר אנושיות? האם זה אומר שעלינו "לחזק את לבנו" ולהיות אטומים לסבלם של יקירינו? – חס וחלילה!
ר' יהודה הלוי מלמד אותנו (כוזרי ג, ה) ש"החסיד הוא המושל". החסיד הוא 'מלך', שראשי התיבות שלו הם: מוח, לב, כבד. אבל אם הופכים את סדר התיבות: כבד, לב, מוח – מקבלים 'כלם', שזה 'כלום' או 'כלימה'. התפילין של יד מכוונות כנגד הלב. התפילין של ראש – כנגד המוח. יש מקום לשניהם, אבל יש היררכיה.
כאשר משה שואל לשמו של הקב"ה, התשובה היא: "א-היה אשר א-היה". וכשהעם עלול להיבהל, מן האתגרים שייאלץ לעמוד בהם בעתיד הרחוק, הקב"ה מקצר את טווח הזמן ומתמקד בעתיד היותר קרוב: "א-היה שלחני אליכם". כאשר משה מדבר על "ארבע לשונות של גאולה" – לא שומעים לו, "מקוצר רוח ומעבודה קשה". ואז הקב"ה מורה לו לקצר מעט את הטווח ולהתמקד במטרה המיידית: "להוציא את בני ישראל מארץ מצרים".
לא 'חיזוק הלב' דרוש לנו. אל לנו להיות אטומים. התורה מצווה אותנו: "לא תאמץ את לבבך מאחיך האביון", וביום הכיפורים אנו מתוודים "על חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב". מן הצד השני גם 'הכבדת הלב' תהיה בעוכרנו. אל לנו להיגרר אחרי רגשות סוערים. כבני מלכים, כבני חורין, ניתן לרגש את מקומו, ונבקש מן השכל להיות זה שינהל אותו.
בין כספים לכיסופים
חלפו להן מאתיים ועשר שנות שעבוד במצרים. הנה הגיע הרגע המיוחל, רגע השחרור. חומות הכלא המצרי נופלות, ופרעה בכבודו ובעצמו קורא בקול: "קומו צאו מתוך עמי". מן הסתם, טרדות רבות ממלאות את הלב. צריך להכין בהמות משא. צריך לארוז את מה שניתן לקחת. צריך להחליט מה לא לקחת. צריך להכין ביגוד מתאים וצידה לדרך. יש להיערך נפשית לחיים חדשים, עם הדאגה לעתיד שאין מי שיודע מהו. שמחה גדולה ממלאת את הלב. סוף סוף זכינו להגשים חלום של כמה וכמה דורות. "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".
לעם אשר עומד בתוך כל הטרדות הללו, נוסף עוד ציווי א-להי, אשר במבט ראשון נראה בלתי שייך למציאות מרוממת זו: "דבר נא באזני העם, וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". האם זה מה שחסר לעם היוצא אל המדבר? האם זה מה שמבקש אסיר הנמלט מכלאו? מה הם כל כסף וזהב שבעולם לעומת המתנה היקרה של החירות משעבוד מצרים, של השחרור מן השוט הנוגש? מדוע מבקש הקב"ה מן העם, דווקא בשעה גדולה זו, ללכת ולרדוף אחר כסף וזהב?
תשובה ראשונה היא תשובתו של רש"י. שני דברים הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו: שעבוד – ועינוי ממושכים, מחד גיסא, ויציאה ברכוש גדול – מאידך גיסא. אם החלק הראשון התקיים, יהיה זה סילוף חמור של הצדק אם החלק השני לא יתקיים גם הוא. אלא שתשובה זו רק מחזירה את השאלה לאחור: מדוע ראה הקב"ה להבטיח לאברהם את הבטחת "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"? האם זה מה שינחם אותו על כל אותן שנים נוראות שיעברו בניו במצרים? האם מישהו מן הנספים בשואה היה מוכן לעבור את כל מדורי הגיהינום כדי שנכדיו יזכו לקבל חופן שטרות מאת ממשלת גרמניה ומן הבנק או חברת הביטוח אשר בשוויצריה?
לשם כך נדרשת תשובתו של מרן הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה ברכות א, קיד). נוראה היא העבדות. לא רק עינוי גופני יש בה. לא רק סבל נפשי יש בה. חמורה מכל אלו היא השפלת הרוח. העבד – מה הן שאיפותיו? מה הם חלומותיו? האם יכול הוא לשאוף ליותר מאשר קצת מנוחה? האם הוא מסוגל להרים את ראשו מעל התשוקה לדגים ובצלים, שומים ואבטיחים, ואף מעל לסיר הבשר? הנזק הגדול הטמון בעוני החומרי הוא העוני הרוחני שבא בעקבותיו. עם עני, החולם על פרוסת לחם יבש, איך יוכל לחלום על דבר תורה ומלכות, כהונה ונבואה? איך יוכל לבקש להיות גוי גדול ואור לגויים?
על כן מצווה הקב"ה את משה רבנו: "דבר נא באזני העם", ויבקשו מן המצרים כלי כסף וכלי זהב. אל יעשו זאת כמי שכפאם שד. אל יעשו זאת כמקיימי חוקת המלך. "אין נא אלא לשון בקשה", שאין אדם נענה לה אלא ברצונו החופשי. אך כאשר ייענה לה, ימצא את עצמו מקבל הרבה יותר מאשר כסף וזהב. מי שמכיר בערכו ויודע שמגיע לו לקבל כסף וזהב עבוד עבודתו הקשה, לא יסתפק רק במקלט בטוח המגן עליו מן השוט, ולא יאבה לפרנס את עצמו מליקוט שעורים מבין גללי בהמתן של בני אומה שפלה. בקשת הכסף תכשיר את הלבבות אל הכיסופים הנתבעים מן העם היוצא ממצרים. או אז ידע העם להכיר בערכו, כי אכן בן מלך הוא, ולו יאה כתר מלכות. אז ידע כי עליו לחיות חיי חירות ועצמאות מלאים, התובעים טיפוח של העושר הרוחני והתרבותי בצד העושר החומרי והכלכלי. רק אז ידע לחלום על הייעוד הגדול המצפה לו, להקמת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", אשר תהיה מופת לעולם כולו.
"החודש הזה לכם"
"החודש הזה לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה". שתי מצוות נצטוו ישראל בפסוק זה: כיצד להתחיל את החודש וכיצד להתחיל את השנה.
מערכת הזמנים מחולקת ליום ולילה. יומו של העולם, עפ"י התורה, מתחיל דווקא בערב. "ויהי ערב ויהי בוקר". במקביל לכך, ראש השנה בלוח העברי חל בסתיו, שהוא ה"ערב" של השנה. לעומתם אפשר לראות את הלוח שניתן לנו כאן. ה"לילה" של החודש נמשך יממה אחת, בה הירח מכוסה לגמרי. ראש החודש, הבא תמיד לאחר המולד - הוא ה"בוקר" של החודש. גם מנין חדשי השנה נקבע כאן ב"בוקר" של השנה, באביב.
שני לוחות יש לעם ישראל: לוח הגלות, המשותף לו ולעולם כולו – תחילתו היא בערב: הערב של היום וה"ערב" של השנה. זהו סידרו של העולם. הלילה קודם ליום; החושך קודם לאור; הגלות קודמת לגאולה. אך יש גם לוח אחר. זהו לוח הגאולה עליו נצטווינו ביציאת מצרים. לוח זה נקבע לאחר שחלף החושך של הגלות. הוא נקבע ב'בוקר': בחודש – לאחר המולד, ובשנה – בחודש האביב. "כי הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".
הרבה אופטימיות גנוזה בלוח שנה כפול זה, בו יודעים אנו שהלילה הוא המוביל אותנו אל היום ואל שחר הגאולה. אמנם מנין החודשים מחודש האביב, שהוא ראש השנה למלכי ישראל – נלקח מאתנו בזמן הגלות, ועדיין חוגגים אנו רק את ראש השנה של הסתיו. אך גם אז נטלנו אנו את סמל הגאולה של החודש העברי, שהוא הסמל של עם ישראל: "וללבנה אמר שתתחדש; עטרת תפארת [היא] לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה".
מחזוריות זו של חושך ואור תמשיך ותוביל את אותנו ואת העולם כולו בדרכנו אל הגאולה השלמה. "והיה אור הלבנה כאור החמה...". "והיה יום אחד, הוא ייוודע לה', לא יום ולא לילה, והיה לעת ערב יהיה אור".
"ראשון... לחודשי השנה"
המצווה הראשונה שנצטווינו כעם, עוד בטרם יציאת מצרים היא לקבוע לנו לוח שנה משלנו. לא מבריאת העולם נדרשנו למנות את השנים אלא ליציאת מצרים. גם מנין החודשים אינו מתחיל מראש השנה הכלל עולמי – שהוא האחד בתשרי – כי אם מראש השנה לגאולת העם: חודש ניסן. על כן – אומר הרמב"ן – נקראים חודשי השנה העבריים דווקא במספרים: החודש הראשון לחודשי הגאולה, החודש השני לחודשי הגאולה וכו'. כל זאת, כדי שבכל צעד ושעל בחיינו נזכור את גאולתנו ואת יציאתנו ממצרים. דומה הדבר למנין ימות השבוע, שהוא לשבת; מה שמזכיר לנו בכל צעד בחיינו את אמונתנו בבריאת העולם.
מצוה זו מעוררת קושי גדול; לא על המצוה, כי אם עלינו, המצווים. מדוע אין אנו ממשיכים להשתמש בשמות החודשים אשר קבעה לנו התורה, ומדוע המרנו אותם בשמות הבבליים או הפרסיים, בהם משתמשים אנו עד עצם היום הזה?
הרמב"ן עונה על כך עפ"י הפסוק בירמיהו: "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון...". אם עד אז העלינו את זכר יציאת מצרים על נס, הרי שמעתה עלינו לזכור את הגאולה השנייה, גאולת בבל. על כן הורו לנו רבותינו שבאותם הימים לקרוא לחודשים בשמות הבבליים או הפרסיים, כדי שנזכור מהיכן באנו.
על פי אותו עיקרון, נדרשים היינו להחליף מחדש את שמות החודשים עם הגיענו לפרק גאולה זה, של קוממיות ישראל. לא זו בלבד שלא נחזור לקרוא לחודשים בשמות "החודש הראשון" "השני" וכו', אף לא נקרא להם בשמות: "ניסן", "אייר" ודומיהם; אלא... ינואר (במקום טבת), פברואר (במקום שבט) וכן הלאה. כמובן, החודשים יתחילו על פי מולד הלבנה, כנהוג בישראל מאז יציאת מצרים; אבל שמותיהם צריכים להיות חיקוי לשמות הלועזיים, כדי להזכיר את הגלות האחרונה אשר ממנה נגאלנו, כאשר מנין השנים צריך להיות לגאולת ישראל האחרונה, אשר החלה בה' באייר תש"ח.
אך מה מצער הדבר שהשימוש הרווח בשמות הלועזיים אינו מבטא את ההכרה ביציאת מצרים של דורנו זה. להיפך, הדבר מבטא את המשך ההתרפסות וההתבטלות בפני תרבות הגויים, כאילו לא יצאנו מעבדות לחירות בה' באייר לפני למעלה משישים שנה. מסיבה זו רואים אנו כי ראשי ה"חודשים" נקבעים בלי כל קשר למנין הלבנה, אליה נמשלנו. ומטעם זה, של נמיכות קומה, ממשיכים רבים למנות את השנים על פי מנין השנים להולדתו של מייסד דת הנוצרים, זו שבשמה הובלנו כצאן לטבח במשך אלפיים השנים האחרונות.
על כן נמשיך להשתמש דווקא בשמות החודשים אשר לקחנו מגלות בבל, כדי לזכור שכשם שנגאלנו משם, כן נזכה להיגאל גאולה שלימה גם מן הגלות האחרונה. וכשם שזכינו לכך שהיהודים יצאו מן הגלות, כן נזכה לראות שהגלות והגלותיות תצאנה מן היהודים.
בוא הביתה
המעיין בחלקה השני של פרשת בוא, המתחיל בפסוק "החודש הזה לכם" ימצא כי המילה 'בית' חוזרת על עצמה שוב ושוב בהטיות שונות לאורכו של כל הפרק.
הפסוק הראשון עוסק בבית יחיד, השייך לאדם היחיד. "וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת". הפסוק הבא אחריו מגלה לאותו אדם יחיד כי איננו בודד בביתו, אלא יש לו גם שכנים: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹוב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת...".
בהמשך הציווי הא-להי למשה מצטרפים הבתים הפרטיים זה אל זה ויוצרים בתים בלשון רבים: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹות עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם...". וגם איסור החמץ חל על הבתים הרבים. "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם..."
סדר הדברים חוזר על עצמו בדברי משה רבנו אל בני ישראל. גם הוא פותח בביתו הפרטי של האדם הפרטי: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר". ומיד עובר משם אל הבתים הרבים: "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". בהמשך התהליך, חודרת ההכרה כי הבית הפרטי אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה חלק מבתים רבים של העם כולו, אל תוך תוכו של הבית הפרטי. בתשובתו של האב לבנו (הרשע?) אומר הוא: "זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל...".
המסלול מתחיל בביתו של היחיד: א' – כאשר היחיד קושר את קשרי המשפחה והשכנות שלו, מגלה הוא כי יש לו 'אח'. לאחר מכן הוא מגלה כי לצדו של האח נמצא 'אחר' (שאינו אלא 'אח רחוק' בראשי תיבות). כאשר הוא לא רק מכיר בנוכחותו של האחר אלא גם מוביל את האחר עמו, אומר הוא: "אחרַי', וכאשר הולך הוא בעקבותיו של זולתו, אומר הוא: 'אחריו". וכאשר מגלה הוא את המחויבות אל העם כולו לדורותיו ולפלגותיו, מראשית ועד אחרית, מ-א' ועד ת' – מגלה הוא את המילה: 'אחריות'.
ביקשו המצרים לקעקע את חומת בית ישראל. ידעו כי מקורו של החוסן האישי והלאומי – בבית, בקן המשפחתי. "את יעקב, איש וביתו באו"; "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". על כן ניסו בכל דרך אפשרית להרוס את ביתה-מבצרה של המשפחה היהודית ולהעמיד תחתיו "בית עבדים". וכך דורש בעל ההגדה: "וירא את עוניינו – זו פרישות דרך ארץ (=פגיעה בקשר הזוגי). ואת עמלנו – אלה הבנים (=אבני הבניין של הדור הבא). ואת לחצנו – זה הדחק (=מגורים צפופים, העדר פרטיות ואינטימיות משפחתית)".
ראשיתה של הגאולה – בשיקום הבית הפרטי. "שה לבית אבות, שה לבית". אולם לא די בכך. מאבני היסוד של המשפחה, של הבית הפרטי, צריך לבנות את הבית הלאומי. צעד אחר צעד עוברת התודעה שינוי מן הקצה אל הקצה, מגלות – בה כל יהודי מנהל לבדו את מלחמת ההישרדות האישית שלו, לגאולה – בה עומד העם כולו כאיש אחד כנגד כל צר הבא עליו. מן הבית הפרטי אל בית השכנים, ומבית השכנים אל השכונה כולה ואל העם כולו. זוהי משמעותו העמוקה של קרבן הפסח. עקרונית, מוגדר הוא כקרבן ציבור; ואילו מעשית, מוטלת החובה על כל יחיד ויחיד, כאשר הוא נדרש לקיימה במסגרת המשפחה.
כאשר יוצאים בני ישראל מבתיהם שבמצרים, עוברים הם מן הבית אל הסוכה: "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה". הסוכה, אין בה את אותה הגנה לוחצת על הפרטיות כמו הבית. הסוכות פתוחות הרבה יותר זו לזו. "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת". אולם בבואם אל ארץ ישראל, בהקריבם את הפסח "בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו", בבית האחד המאחד את העם כולו, בית המקדש – שבים הם מידי שנה בשנה לבנות מחדש את אבן היסוד של הבית הלאומי: את הבית הפרטי: "בבית אחד ייאכל, לא תוציא מן הבשר חוצה...".
טיפוחו של הבית מביא לבניינו של הקשר הראוי בין האבות לבין בניהם, בוניהם וממשיכי בניינם (אל תקרי 'בנייך' אלא 'בונייך'): והגדת לבנך... כי ישאלך בנך... ואמרת אליו... בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים".
בית המקדש הפרטי
מיוחד במינו היה קרבן הפסח שהקריבו אבותינו במצרים. לא בית מקדש עמד לרשותם, ואף לא מזבח. ואעפ"כ, היה זה קרבן לכל דבר וענין. בהעדר בית מקדש – שימש הבית הפרטי כבית מקדש בזעיר אנפין. בהעדר מזבח – שימשו המזוזות והמשקוף כמזבח בזעיר אנפין, עליו יינתן דמו של הקרבן. בהעדר מקום אליו עולים כל ישראל לרגל להקריב את הפסח כאיש אחד, התכנסה כל משפחה ומשפחה בעצמה – לבדה או בצירוף שכנים וקרובים – להקריב את הפסח יחדיו. עדיין לא נוצר עם אחד, המקריב את קרבנותיו בבית אחד, הוא בית ה' אשר בירושלים.
עד לרגע זה לא נקראו אבותינו בשם "עם ישראל" או "עדת ישראל", כי אם "בני ישראל" (למעט מקרה אחד, בו קורא להם פרעה בשם "עם בני ישראל". ולמעט מקרים בהם הם נקראים "העם" - סתם - ביטוי שמשמעותו: פשוטי העם). הפעם הראשונה בה פונים אל אבותינו בשם "עדת ישראל" או "קהל ישראל" היא כאן. כאן מתחילה קבוצת המשפחות להפוך לעם אחד מגובש. "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים". הפיכת המשפחות לעם היא תהליך, המתחיל בפסח מצרים. מחד גיסא, כל משפחה ומשפחה מתכנסת בביתה הפרטי להקרבת קרבנה הפרטי, ואסור לה לצאת ממנו. "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". אין דילוגים בסדר הקמת העם. העם לא ייבנה אלא על הבסיס המוצק של המשפחה היהודית.
עם זאת, גם באותה שעה, עושות כל משפחות ישראל את אותו הדבר באותו רגע בדיוק. בגופם הם נפרדים, אבל ברוחם הם כבר מתאחדים. לכן הם מקריבים שה אחד - ולא שניים; בן שנה אחת – ולא שנתיים; צלוי ומגובש – ולא מבושל ומתפורר; בזהירות שלא לשבור את עצמותיו ובהקפדה שלא להשאיר ממנו לזמן אחר. - כל זה, כביטוי לאחדות הלאומית ההולכת ומתגבשת תוך כדי תהליך יציאת מצרים. האכילה בחיפזון, כאשר חגורה על המותניים, נעליים על הרגליים ומקלות בידיים – מבטאת את תחושת הארעיות המלווה את העם היושב למשפחותיו, ומצפה לכך שאת הפסח הבא יעשו כולם ביחד בבית המקדש האחד.
גם בזמננו – כאשר חורבן המקדש מאלץ אותנו לעשות את סדר הפסח בחוג המשפחה – יודעים אנו כי בשעה זו בונה המשפחה היהודית את יסודו של הבנין הלאומי. יושבים אנו משפחות משפחות, ובפי כולנו מתנגנת השירה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
החירות והבית
כיצד אמור יהודי לציין את הרגעים שבהם הוא יוצא לחירות?
את הודעת השחרור קיבלו כולם זמן קצר לאחר חצות הלילה. ומה עשו באותו הזמן? – נשארו בבית! עוד קודם לכן הם קיבלו הנחיה מפורשת: לפנות ערב לשחוט את קרבן הפסח, עם רדת החשכה לאכול אותו בחוג המשפחה או בתוך קבוצת אנשים שהוזמנה מראש, ולא לצאת מן הבית עד הבוקר. כך יוצאים לחופש?!...
למונחים 'חופש' ו'חירות' יש שתי משמעויות: מובן אחד הוא הוא האפשרות לעשות "מה שבא לך". מובן שני הוא עמוק בהרבה. ועל כך אבקש לצטט מתוך מאמר של פרופ' בנימין פורת: "את ערך חירות האדם מבססת התורה, לא על רעיון האוטונומיה של הפרט ועל זכותו להגשמה עצמית, אלא על צלם א-להים שיש בו. האדם ראוי לחירות, לא משום עצם היותו, אלא משום מה שבכוחו להיות". הוא מתבסס על מה שכתב פרופ' אליעזר שבייד: "החירות אינה מתמצה בשחרור מדיכוי, אלא מתממשת באורח חיים של חובות מוסר".
כך עולה מדברי התורה בפרשת בהר: "כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד".
כל יהודי יצא ממצרים כדי להביא לידי ביטוי את הזהות המיוחדת שלו כיהודי. את הזהות הזאת הוא הרגיש בראש ובראשונה בחוג המשפחה שלו.
החירות היא לא לחיות בלי קירות וגבולות. החירות היא לחיות בתוך גדרות שמגדירות את הזהות שלך ועוזרים לך לבטא את מה שאתה. בשעות הראשונות של החירות שהה כל יהודי בין הגבולות של ביתו ובחוג בני משפחתו. ובכך נתן לחירות שלו את המשמעות העמוקה שלה, כמימוש של הזהות שלו.
ממשפחה לאומה
בחג הפסח אנחנו מציינים את יצירתו של העם היהודי. כל מפיק אירועים היה מציע לתת לזה ביטוי באירוע ציבורי גדול ופומבי. אבל הקב"ה הפיק לנו אירוע מסוג אחר לגמרי: כל משפחה מכינה קורבן פסח לעצמה, ואוכלת אותו בתוך הבית שלה, ברשות היחיד.
כדי להבין מה זה אומר, אספר על צוות שהתכנס. ביקשו מהצוות להכין רשימה של ערכים ומידות טובות שצריכים להיות במדינה, כדי שנחיה בחברה בריאה. הרשימה שהצוות הכין כללה ערכים רבים: נאמנות, חברות, נתינה, אהבה, אחווה, רחמים, חמלה, רגישות, הזדהות, אמפתיה, ויתור, שלום, כבוד, אחריות, מחויבות, הגינות, מסירות, מסורת משותפת, השלמה הדדית בין פרטים שונים.
לא קשה לשים לב לכך שלכל הערכים האלה יש נוכחות חזקה מאוד במרחב מאוד מסוים: במשפחה. המשמעות של זה היא שהדרך לבנות חברה בריאה במדינה, היא לחזק את המשפחה.
על פי זה נבין את דברי הרש"ר הירש (שמות יב, ג): "הבה ונראה, כיצד מקים ה' מדינה... בתחילה ליכד את היחידים במשפחות. אחר [כך] חיבר את קשר המשפחה כלפי מעלה – קשר הילדים אל הוריהם... עם סב וסב זקן, להיות לבית אבות אחד. [ו]כן חיבר את קשר המשפחה כלפי מטה – קשר הורים אל ילדים...".
הרש"ר הירש (שמות יב, מו) חוזר וכותב על הציווי "בבית אחד ייאכל": "לא יחידים ולא המון עם, אלא בתים, אנשים שהתאחדו בקבוצות משפחה – הם הם היסוד שעליו בונה ה' את עמו. בתי ישראל הם המטרה העיקרית להשגחתו והדרכתו הבלתי נחלשת; וכל בן ישראל מצטרף ל'צאן מרעיתו' - כאחד מבני הבית...".
המדינה היהודית אמורה להיות "משפחה גדולה" ולינוק את הערכים החברתיים שלה מערכי המשפחה. לכן, את חג החירות הלאומי שלנו נחגוג דווקא בחוג משפחתנו.
"כנגד ארבעה בנים..."
בשורה רעה מבשר משה לבני ישראל ערב צאתם ממצרים. לאחר שהוא מצווה אותם לשוב ולהעביר לדורות הבאים את חוויית היציאה משעבוד לגאולה, מכין אותם משה לשאלותיהם של הבנים. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?" מודיע להם משה: יבוא יום, ויקומו בנים אשר לא ישאלו שאלות של התעניינות, אלא יכריזו הכרזות רטוריות ללא ציפייה לקבלת תשובות" "יאמרו אליכם בניכם". ומה יהיה תוכן אמירתם? "מה העבודה הזאת לכם?". את עצמם יוציאו מן הכלל; ולמצוות ה' יקראו 'עבודה', שהיא טורח מיותר. – בקיצור: 'הבן הרשע' של ההגדה.
אך מעניין הדבר, כי תשובתה של התורה שבכתב לשאלתו של הרשע - שונה היא מתשובתה של ההגדה, שהיא תורה שבעל-פה. כאן אין התשובה: "אילו היה שם לא היה נגאל". התשובה היא: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים... ואת בתינו הציל". פסיחה זו של הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים, לא באה לבטא אלא את ההבדל העמוק שבין ישראל למצרים: סגולת ישראל. שהרי אז היו גם בני ישראל עובדי עבודה זרה. וזוהי תשובת התורה לבן הרשע: אם תרצה או לא תרצה – גם אתה חלק מסגולת ישראל, חלק מאתנו, חלק מאותו 'בית יהודי' שעליו פסח המשחית במכת בכורות.
התורה שבעל-פה לא באה לחלוק, אלא מוסיפה עוד נדבך מעשי: לא די ללטף את הבן הרשע ולומר לו שהוא שייך לסגולת ישראל. צריך גם להוכיח אותו. אם הוא נושך בשיניו, יש להקהות את העוקץ שלהן, ולהבהיר לו שאילו היה "שם", לא היה נגאל. אך מכיון שהוא לא "שם", במצרים, אלא "כאן", בארץ ישראל – הוא נגאל בעל כורחו, ואולי אף בעל כורחנו... לכן, בנוסח ההגדה המופיע בתלמוד הירושלמי, לא כתוב כמו בהגדות המודפסות (על פי הנוסח שב'מכילתא'): "אחד חכם ואחד רשע", אלא "בן חכם בן רשע".
על כן מובן מדוע פותחת התורה ב"והיה" – שהוא לשון שמחה. ועל כן מובן מדוע לאחר ששמעו בני ישראל את ההבטחה על בנים אלו, "ויקוד העם וישתחוו" – "על בשורת הבנים שיהיו להם". – כי בנים אלו, עם כל הקושי לחיות בקרבתם, "בין כך ובין כך קרויים בנים".
ברית גורל וברית ייעוד
כולנו יודעים את מה שנאמר בהגדה של פסח: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה". נדמה שיש ארבעה סגנונות של סיפור ביציאת מצרים.
אבל לא כך הם פני הדברים. הדבר זה בולט במה שאומרים לבן שאינו יודע לשאול (יג, ח): "וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם". ה"זה" שלמענו יצאנו ממצרים הוא מצוות החג: איסור חמץ ואכילת מצה ומרור. על היציאה עצמה לא מספרים לו כלום. לאחרים כן מספרים את הסיפור: על העבדות, על מכת בכורות, על ההצלה, על היציאה. אבל תמיד השאלה קשורה למצוות או למצווה מסוימת.
כך זה אצל הבן התם (שמות יג, יד-טו): "וְהָיָ֞ה כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֣ר: מַה־זֹּ֑את? וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֔יו: בְּחֹ֣זֶק יָ֗ד הוֹצִיאָ֧נוּ ה' מִמִּצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים. וַיְהִ֗י כִּֽי־הִקְשָׁ֣ה פַרְעֹה֘ לְשַׁלְּחֵנוּ֒ וַיַּהֲרֹ֨ג ה' כָּל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מִבְּכֹ֥ר אָדָ֖ם וְעַד־ בְּכ֣וֹר בְּהֵמָ֑ה. עַל־כֵּן֩ אֲנִ֨י זֹבֵ֜חַ לַֽה' כָּל־פֶּ֤טֶר רֶ֙חֶם֙ הַזְּכָרִ֔ים וְכָל־בְּכ֥וֹר בָּנַ֖י אֶפְדֶּֽה". הבן רואה איך עורפים ראשו של פטר החמור, והוא שואל על זה. התשובה היא הסיפור על מכת בכורות.
וכך גם הבן הרשע (שמות יב, כו). הוא שואל על המצוות: "וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם?". הוא שואל על קורבן הפסח. ועל זה עונים לו: "זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽה' אֲשֶׁ֣ר פָּ֠סַח עַל־בָּתֵּ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ בְּמִצְרַ֔יִם בְּנָגְפּ֥וֹ אֶת־ מִצְרַ֖יִם וְאֶת־בָּתֵּ֣ינוּ הִצִּ֑יל...".
הבן החכם הוא שואל על כלל המצוות (דברים ו, כ): "כִּֽי־יִשְׁאָלְךָ֥ בִנְךָ֛ מָחָ֖ר לֵאמֹ֑ר: מָ֣ה הָעֵדֹ֗ת וְהַֽחֻקִּים֙ וְהַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה' אֱ-לֹהֵ֖ינוּ אֶתְכֶֽם?". ועונים לו בסיפור של היציאה (פס' כא-כג): "עֲבָדִ֛ים הָיִ֥ינוּ לְפַרְעֹ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּצִיאֵ֧נוּ ה' מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה. וַיִּתֵּ֣ן ה' אוֹתֹ֣ת וּ֠מֹפְתִים גְּדֹלִ֨ים וְרָעִ֧ים בְּמִצְרַ֛יִם בְּפַרְעֹ֥ה וּבְכָל־בֵּית֖וֹ לְעֵינֵֽינוּ. וְאוֹתָ֖נוּ הוֹצִ֣יא מִשָּׁ֑ם לְמַ֙עַן֙ הָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ לָ֤תֶת לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֵֽינוּ". אבל בסוף חוזרים אל המצוות (פס' כד-כה): "וַיְצַוֵּ֣נוּ ה' לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת ה' אֱ-לֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־ הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה. וּצְדָקָ֖ה תִּֽהְיֶה־לָּ֑נוּ כִּֽי־נִשְׁמֹ֨ר לַעֲשׂ֜וֹת אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את לִפְנֵ֛י ה' אֱ-לֹהֵ֖ינוּ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּֽנוּ".
אז מה מספרים לבנים? על היציאה ממצרים או על המצוות – שקשורות או לא קשורות אליה?
הגרי"ד סולובייצ'יק טבע שני מונחים יסודיים ביחס לברית הלאומית של העם היהודי: ברית הגורל וברית הייעוד. סיפור יציאת מצרים מפגיש אותנו בעיקר עם ברית הגורל. "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". ברית הגורל היא מאוד מדכאת: היסטוריה של סבל, עינוי, גלות, פוגרומים, שואה... כמיהה לנורמליות... אבל לסבל הזה יש משמעות. הוא קשור לתפקיד המיוחד. ברית הייעוד.
אפשר היה לחשוב לומר שהייעוד שלנו הוא לקיים מצוות. אבל זה לא נכון. נכון לנו ייעוד הרבה יותר גדול. התורה ומצוותיה הם הכלי למימוש של ייעוד הרבה יותר רחב. הסיפור שלנו הוא לא רק סיפור של עבר. זה סיפור שיש בו עבר, הווה ועתיד. המצוות הן פועל יוצא של הסיפור. המצוות של ההווה הן החולייה המקשרת בין הזמנים. הן מזכירות את העבר, והן מעצבות את העתיד.
לכן ליל הסדר בנוי בשלושה חלקים: "מגיד" – סיפור העבר. ברית הגורל. חצי הלל, "מוציא מצה, מרור כורך, שולחן עורך" – המצוות של ההווה, החולייה המקשרת. "צפון ברך, הלל נרצה" – העתיד. ברית הייעוד.
"והגדת לבנך" – בלילה של חינוך
אין בתורה מצווה מפורשת לחנך את הילדים לאמונה בקב"ה ולקיום מצוותיו. אולם ישנה מצוה אחת היוצאת מכלל זה, המלמדת על הכלל כולו, והיא: מצוות הגדה בליל הסדר. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". מהלך מצוות הסדר מלא וגדוש בהדרכות חינוכיות שונות, אשר ניתן להעתיק אותן גם לתחומים אחרים.
את ההלכה שמצוות ההגדה היא דווקא בליל ט"ו בניסן לומדים חז"ל מן הביטוי "בעבור זה", האומר: "שעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". ערכו של הסיפור הוא דווקא בהיותו מלווה בהמחשה. "מונחים לפניך". ולא סתם מראה חזותי, אלא דבר שיש לו טעם מורגש בפה, "מצה ומרור".
אף שנוסח ההגדה קבוע מקדמת דנא, הרי שצורת הסיפור שונה ממצב למצב (וכולנו מכירים את התשובות השונות לארבעת הבנים). וכך כותב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ב):
לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד? אם היה קטן או טיפש - אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם - מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבנו; הוכל לפי דעתו של בן.
הסיפור לבן הגדול מותאם לכוחו לקלוט מושגים מופשטים, ואילו הסיפור לבן הקטן מלווה באמצעי המחשה הלקוחים מן העולם המוכר לו. דבר זה בא לידי ביטוי בניסוח מיוחד של הרמב"ם (הל' ו):
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים.
לא הניסוח המקובל בהגדות, שאדם חייב "לראות את עצמו", אלא, "להראות את עצמו". ומכאן מנהג רווח בכמה מקהילות ישראל, שההורים עושים הצגה והמחזה של יציאת מצרים לעיני ילדיהם, כדי להמחיש להם את היציאה.
מרכיב מרכזי בהגדה הוא השאלה. אינו דומה סיפור סתמי, אף אם הוא מלווה באמצעי המחשה אטרקטיביים, לסיפור הבא כתשובה מתבקשת לשאלה מטרידה. על כן כותב הרמב"ם (הל' ג): "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?", עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו".
אין הכוונה ללמד את הילדים לדקלם את מילות "מה נשתנה", אלא ליצור מצב שונה, יוצא דופן ומיוחד, המעלה את השאלה מבפנים, אף אם לא תמצא ביטוי מילולי מפורש. באמת, "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?".
ערכה של השאלה, כה גדול הוא, עד שיש להשתמש בה גם כאשר מסובין יחדיו רק אנשים מבוגרים: "אין לו בן - אשתו שואלתו. אין לו אשה - שואלין זה את זה: 'מה נשתנה הלילה הזה?', ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו - שואל לעצמו: 'מה נשתנה הלילה הזה?' ".
השאלה – שתי מטרות לה. הראשונה היא יצירת התעניינות אמיתית. מי שמתעניין – חזקה עליו שיקשיב, שישמע, שיבין, שיפנים, שיזכור. והשנייה, לא פחות חשובה, לשמור על עירנותם של השומעים. וכך כותב המשנה ברורה: "שעל ידי זה יתעוררו לשום לב על כל השנויים ומנהגי לילה זה וישאלו שאלות המבוארים בנוסח 'מה נשתנה'. ובש"ס איתא: כדי שלא יישנו וישאלו. וצריך לעוררם שלא יישנו עד אחר 'עבדים היינו' וכו', שידעו ענין יציאת מצרים. דעיקר המצווה הוא התשובה על שאלת בנו... (ולא כמו שעושין... שאחר אמירת 'מה נשתנה' מניחים לילדים לילך ולישן ואינם יודעים שום תשובה על שאלתם)".
רווח נוסף שיש בכך שהקטן שואל הוא היכולת לכוון את התשובה לאותה נקודה המעניינת אותו כרגע באופן אישי, ולהימנע ממצב בו נאמרים דברים טובים ונשגבים, אשר ברגע זה אינם רלוונטיים לילד המיוחד היושב לפנינו.
עוד עיקרון הסברתי כותב הרמב"ם (הל' ד): "צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודה זרה, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו". ההבנה מתאפשרת על ידי ההשוואה בין המצבים המתחלפים. ועם זאת, חיוני לסיים בנימה אופטימית, מעודדת ומשמחת. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח".
זוהי תורת החינוך על רגל אחת, ואידך, זיל גמור...
אחווה, חירות ואחריות
עם ישראל יוצא לחירות. איך לוקחים עבדים משוחררים והופכים אותם לעם? – זה מאוד מאוד קשה. העבד היה רגיל לזה שכל הזמן אומרים לו מה לעשות. הוא לא יכול לעשות את מה שהוא רוצה, אלא את מה שמכריחים אותו. פתאום הוא חופשי. אף אחד לא אומר לו מה לעשות. הוא יכול לעשות "כל מה שבא לו". אבל אם כל אחד יעשה "כל מה שבא לו", איך אפשר לקיים אומה? הרי קבוצה אחת רוצה דבר אחד וקבוצה אחרת רוצה משהו אחר. מה פתאום שאדם יוותר על מה שבא לו בגלל שהמנהיג, או הרוב, החליטו משהו אחר? מה פתאום שאדם יוותר על מה שבא לו כדי להתחשב במישהו אחר?
שמעתי פעם הרצאה מעניינת. המרצה אמר, שכדי לקבל החלטות במדינה, יש שלוש אפשרויות: האחת – שהקבוצה שיש לה כוח תכריח את האחרים להסכים למה שהיא רוצה. השנייה – שיהיו "כללי משחק" הוגנים שכולם יסכימו לפעול על פיהם. והשלישית – שכל הצדדים יעשו מאמץ להגיע להסכמות או לפשרות. מה יביא את מי שיש לו כוח חזק לבחור בדרך השנייה או השלישית? רק דבר אחד: תודעה מאוד מאוד חזקה של אחווה, שתהיה בעוצמה כל כך גדולה, שתצליח לרסן את החשק שלו לעשות מה שבא לו. שילוב של אחווה עם חירות יוצר את המילה: אחריות.
המרצה הוסיף ואמר: איך יוצרים אומה עם תודעה של אחווה? – בשביל זה צריך שני דברים: האחד – שיהיה לעם סיפור משותף ומיוחד במינו – איך הוא נוצר? מה קרה לו בדרך? לאן הוא הולך? אבל לא מספיק שיהיה סיפור מעניין בהיסטוריה שלו. צריך יהיה לספר אותו כל הזמן מחדש, כדי שהוא יהיה נוכח חזק בתודעה. והשני – לחזק את המשפחה.
במשפחה אנחנו לומדים לוותר אחד לשני מתוך אחווה, שהיא יותר חזקה מכל דבר אחר.
עכשיו נוכל להבין את שני הדברים שהתורה מצווה אותנו ביציאת מצרים: הדבר הראשון הוא לערוך סדר פסח בחוג המשפחה. "שה לבית אבות, שה לבית". והדבר השני הוא לספר על יציאת מצרים לבנים ולנכדים שלנו.
"מצה זו שאנו אוכלים"
בהגדה של פסח אנו אומרים: "מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: 'ויאפו את הבצק... עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם' ".
ולפיכך, כל ילד שיישאל מדוע אוכלים אנו מצות בליל הסדר יענה את התשובה הזאת: מפני שהמצרים גירשו את אבותינו ממצרים ולא היה להם די זמן כדי להחמיץ את הבצק.
אולם הסבר מפורסם זה מעלה מספר קשיים, והראשון בהם הוא מפרשת החודש. הרי הציווי לאכול מצות נאמר למשה כבר בראש חודש ניסן, שבועיים לפני שגורשו ממצרים! א"כ, איך אפשר לומר שמצווה זו נאמר לנו בשל מאורע שעדיין לא אירע. אמנם ניתן לתרץ ולומר שהקב"ה ידע מראש שזה מה שיקרה, וציווה על אכילת המצות על שם העתיד. אולם המעיין בנוסח ההגדה המופיע במשנה (פסחים פ"י מ"ה) יראה שהנוסח המקורי הוא שונה: "מצה – על שום שנגאלו אבותינו ממצרים".
גם הנימוק לאכילת מצה בספר דברים לא קשור בהכרח לגירוש הפתאומי ממצרים, אלא למהלך הא-להי של היציאה: "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני, כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". אמנם אפשר היה לומר שהחיפזון הזה הוא החיפזון בו גורשו ישראל ממצרים, אולם הביטוי "חיפזון" מופיע כבר בציווי לקרבן הפסח: "ואכלתם אותו בחיפזון, פסח הוא לה'". חיפזון זה לא בא מחשש לגירוש פתאומי, אלא מתוך אמון בה', צור ישראל וגואלו, המחייב להיות מוכנים ליציאה מיידית. ואכן הציווי לאכול מצה לא מופיע בפני עצמו, אלא עם קרבן הפסח: "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות, על מרורים יאכלוהו".
כפי שהזכרנו קודם, יש מפרשים שהציווי לאכול מצות בא על שם העתיד, שעתידים היו להיות מגורשים ממצרים. אולם אם הקב"ה ציווה להתכונן ליציאה, מדוע לא הזדרזו ואפו להם לחם כצידה לדרך? חייבים אנו לומר כי ישראל, אמנם מאמינים בני מאמינים היו, אבל לא לגמרי. פוסחים היו על שני הסעיפים. אזרו אומץ ושחטו את הפסח, אולם לא הכינו צידה לדרך, והמתינו להתפתחויות. במקום להיענות לחיפזון הא-להי, המתינו לחיפזון המצרי. במקום לצאת ביד רמה, מתוך הכנה שלמה, יצאו כמגורשים ולא הספיקו להכין להם צידה. לא שלמה היתה גאולתם. יצאו ממצרים, אולם השעבוד הפנימי למצרים לא עזב אותם. כשם שיהודי פרס ומדי לא היו מסוגלים להיקהל ולעמוד על נפשם עד שלא קיבלו לכך היתר רשמי מאחשוורוש, כך – ויותר – לא היו מסוגלים בני אותו הדור לצאת ממצרים עד אשר גורשו, ולכן "צידה לא עשו להם", ונאלצו לאפות את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, ויצאו כאשר "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם".
כאשר ישב עם ישראל בארצו, בזמן שבית המקדש היה בנוי, והחירות הפנימית חיה בלב ובתודעה – אכלו את המצות המקוריות, המצות של הציווי, המצות הבאות עם קרבן הפסח, מתוך היענות לחיפזון הא-להי. מצות אלה, סימן של גאולה היו, ונאכלו "על שום שנגאלו אבותינו ממצרים". אולם בגלות, כאשר הלב חש את השעבוד לגויים, ועליו רובצת השבועה המשתקת "שלא ימרדו באומות העולם", והמצה נאכלת בלי קרבן הפסח – משמעותה אחרת היא. לא מצה של חירות היא זו אלא מצה של גירוש. לא מצה של חיפזון א-להי הגואל את ישראל אלא מצה של חיפזון נוכרי המגרש את ישראל מארצו. לא זכינו לגאולה של מצת קרבן פסח, ונותרה לנו שאיפת גאולה של מצת גירוש, כאשר הגויים מגרשים אותנו מארצותיהם ומאלצים אותנו לשוב אל עצמנו ואל נחלת אבותינו. על כן באה הגדת הגלות ומדגישה יותר את המצה שבאה מכוחו של הגירוש המצרי. אולם הזדרז בעל ההגדה והקדים רפואה למכה, כשלפני הבאת הפסוק על הגירוש ממצרים, כתב: "לפי שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם". החיפזון שנבע מן הלחץ המצרי לא היה אלא ההתגלות הא-להית שתוכננה מראש, אלא שבמקום לבוא כהתגלות ישירה, באה בעקיפין. כי גם מלכי הגויים הדוחפים אותנו לצאת מארצם, אינם אלא שליחיו הסמויים של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.
"ומצות על מרורים יאכלוהו"
בפסח אנו משתמשים בשלושה סמלים של חירות: פסח, מצה ומרור. ה'פסח' אומר לכל אחד מאתנו: דע מי אתה, תכיר את הזהות שלך כיהודי. תכיר בסגולת ישראל. ה'מצה' היא הצד שבו אנו פוגשים את הטבע שלנו, ורואים את ההתאמה שבינו לבין התורה. וה'מרור' הוא המקום שבו אנו מרגישים שמשהו לא מתאים לנו.
אנו פוגשים את המרור פעמיים בסיפור יציאת מצרים. הפעם הראשונה היא בפרשת שמות: "וימררו את חייהם בעבודה קשה" – להרגיש את הצער של השעבוד. מי שלא מרגיש את המרירות שבעבדות, לא יוכל לצאת לחירות. הוא יעדיף לומר: "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי...". המרירות הזאת מזמינה 'מרי', מזמינה 'מרד'.
הפעם השנייה שבה אנו פוגשים את המרור היא בפרשת בוא, בהנחיה: "על מצות ומרורים יאכלוהו". זהו המרור שמלווה את קורבן הפסח. בתורה אין מצווה לאכול מרור. יש מצווה, שכאשר אוכלים את קורבן הפסח, אוכלים אתו מרור. זוהי המרירות של הגורל היהודי במשך כל הדורות.
אגב, המרור לא צריך להיות מר ממש. די בכך שהוא יכול להיות מר. להיות יהודי – פירושו להיות מוכן לסבול מרירות – את המרירות שיש בגורל היהודי – בארץ, ובכל מקום בעולם. המרור מבטא את הנכונות לסבול את המרירות של המצוות. אבל בפועל, דווקא הנכונות הזאת עוזרת להרגיש את המתיקות שלהן.
המצה, לעומת זאת, מבטאת את המצווה; וליתר דיוק, את הקשר שבין הטבע שלנו לבין המצווה. המצה קוראת לנו לקיים את המצוות מתוך הזדהות. ואילו המרור קורא לנו לקבל עלינו את העול שיש במצוות.
לכן יש לנו שני גואלים: מרים ומשה. 'מרים' מלשון 'מרור'. היא מבטאת מרי, מרד. היא מסרבת לפקודתו של פרעה להרוג את הילדים, היא ממאנת להיכנע ולמנוע נישואין ולידה. היא מבטאת עצמאות, מלכות. משה, לעומתה, כשמו כן הוא – מושה ומושך את העם אל דבר ה'. שתי אותיות מן השם 'משה' נמצאות במילה 'מצה'. הוא מבטא את הקשר הטבעי אל התורה ומצוותיה. "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב".
זכר לעבדות מצרים
מצוות רבות נצטווינו כדי לזכור את יציאת מצרים. מספר מטרות יש לה לזכירה זו. יש מצוות המבקשות להזכיר את עצם היציאה, כמו: איסור חמץ ואכילת מצה. יש מצוות המבקשות להזכיר את העבדות במצרים. ויש מצוות המבקשות להזכיר את שני הדברים.
בדרך כלל, זכרון היציאה מהווה נימוק למצוות שבין אדם למקום. הן יציאת מצרים היא זו שעשתה אותנו "עבדי ה'". הן כל מטרתה של היציאה לא היתה חופש לשמו אלא "שלח את עמי – ויעבדוני", להיות עבדי ה' ולא "עבדים לעבדים". על כן מתחיל הקב"ה את עשרת הדברות בהכרזה: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". וכן הציווי לעשיית המשכן ולבניית המקדש מסתיים בפסוק: "וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשוכני בתוכם".
המצוות שבין אדם לחבירו – לעומת זאת – מתבססות על זכרון הסבל אשר סבלנו בארץ המיצרים והצרות. כך נצטווינו על היחס לגר: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". וכן חובת היחס ההוגן לעבד (וכיום – לשכיר), מצוות הענקה לעבד עברי בעת שחרורו (שהיא המקור התורני לפיצויי פיטורין) ומתנות עניים. הזיכרון הלאומי של הסבל, של הגרות ושל העבדות במצרים, נותן לכל אדם מישראל את הרגישות לסבלו של הזולת, בין אם הוא גר (דבר דומה לכך בימינו – עובד זר), בין אם הוא עבד (הדומה לו בימינו הוא עובד "צווארון כחול") ובין אם הוא עני. מי שלא חווה סבל, מי שלא חש את העינוי על בשרו, לא יוכל להזדהות עם הסובל. אולי הוא יוכל למלא את חובתו כלפיו, אולם לא יוכל לתמוך בו באמת, בבחינת "כי ידעתי את מכאוביו".
אולם יש מצוות היוצאות משני כללים אלו. ישנן מצוות הנראות כמצוות שבין אדם לחבירו, והנימוק שלהן הוא הזכר ליציאה ולא הזכר לעבדות. כך היא המצוה שלא לזייף את המידות והמשקלות, וכך הוא איסור ריבית. כאן רוצה נותן התורה לומר לנו, שחומרתם של איסורים אלו אינה נובעת רק מהפגיעה בזולת, ויש בהם ביטוי חמור לפגיעה באחדות ה' (בריבית) ובהשגחתו (במשקלות). ואכמ"ל.
מאידך גיסא ישנה מצוה שבין אדם למקום, המזכירה דווקא את העבדות, והיא בפרשת ואתחנן: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' א-להיך משם... על כן ציווך ה' א-להיך לעשות את יום השבת". המחוייבות לשמירת השבת אכן נובעת מיציאת מצרים. אולם מאין באה הדאגה הכנה, מן הלב, למנוחתם של אחרים כמו למנוחתך שלך: "אתה... ועבדך ואתך ושורך וחמורך וכל בהמתך וגרך אשר בשערך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"? לשם כך צריך להזכיר גם את זכרה של העבדות.
זכרון מצרים יעלה על לבנו בשני היבטיו: הן זכר היציאה והן זכרה של העבדות.
"לכתך אחריי במדבר"
במצב של אי ודאות, מתעוררים ויכוחים רבים על "היום שאחרי". וכשבני ישראל יצאו ממצרים, האם הם ידעו מה יהיה "ביום שאחרי"? – לא! איך יתקיימו במדבר? איך יכבשו את הארץ? לא היו להם תשובות. התכנון של "היום שאחרי" נותן תחושה חזקה של שליטה במצב. לחיות בחוסר שליטה זה מאוד קשה.
על פי זה נבין את הנבואה של ירמיהו (ב, ב): "כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה': זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ, אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ, לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה". איך הם הרשו לעצמם ללכת אחרי ה' בלי לדאוג ל"יום שאחרי"? כי מי שנתן למצרים עשר מכות והוציא אותנו משם, אפשר לסמוך עליו שידאג לנו גם במדבר.
כאשר "היום שאחרי" הפך להיות "היום הממשי", ולא היו מים לשתות, לא היה מה לאכול, או כשהמצרים רדפו אחריהם, היו תלונות נוראות, ואפילו התייאשו ורצו לחזור למצרים. כי להרגיש מבוכה, חוסר שליטה, חוסר אונים – זה קשה מאוד! בני אדם מעדיפים את הרע המוכר על העתיד המעורפל.
ומה נותן כוח? כשיש חזון, כשיש מטרה. לכן משה מקבל חמש לשונות של גאולה: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, והבאתי". השלוש הראשונות התממשו ביציאה ממצרים. השתיים הנוספות נשמרו לעתיד.
מי שהוכיח את עצמו ב"יום שלפני", נלך אחריו "ביום שאחרי". מי שליווה אותנו במשך 3500 שנה, מי שקיים אותנו ב-2000 שנות גלות, מי שמוביל אותנו ב-150 שנות ציונות, הוא שיביא אותנו אל היעד בתוך כל ההתמודדויות שיש לנו כיום.
מה יתן לנו את הכוח? "חסד נעורייך, אהבת כלולותייך". האהבה תנצח את הפחד מן הלא נודע.
מה נעשה אז? – "אחרי ה' א-להיכם תלכו" ("לכתך אחריי"), גם אם זה יחייב אותנו ללכת שנים רבות "במדבר, בארץ לא זרועה".
חירות וייחודיות
מדינת ישראל עומדת כל הזמן בפני שיפוט מוסרי מצד עמי העולם, כאשר דינה נחרץ בדרך כלל לשבט ולא לחסד. אינני יודע איך להתמודד עם זה ברמה המשפטית והמדינית; אבל כדי להרכיב את המשקפיים הנכונות ולהבין נכוחה את המציאות, נדרש בירור ערכי.
אנו לומדים את העיקרון הזה מן הפסוק (תהילים קיא, ו): "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים". כשאנחנו מקשיבים למה שהקב"ה "הגיד לעמו", אנו יכולים להתמודד יותר טוב עם הגויים.
העולם שופט אותנו על פי הנורמות של המוסר המערבי, שמקורו בנצרות. זה לא המוסר היהודי של "ארדפה אויביי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם". כדי להתמודד אתו מתוך ביטחון פנימי עלינו להתייצב על אדני המוסר היהודי.
פרשת בוא מדגישה את הייחוד היהודי: במכת בכורות הקב"ה פוסח על הפתח של בני ישראל. בהלכות קורבן הפסח נאמר: "כל בן נכר לא יאכל בו". וגם יש לנו לוח שנה מיוחד: "החודש הזה לכם ראש חודשים".
על החשיבות של לוח השנה היהודי-הייחודי כותב הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר יב, ב): "ודייק, 'לכם' – לישראל ולא לאומות העולם. וציווה הקב"ה לנו לנהוג ממנו המניין, למען ידעו אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת ולא צורה האנושית שבכל אדם, זהו משמעו של מקרא ד'לכם' – לכל ישראל". עלינו להבין שהזהות שלנו היא מיוחדת. שהמוסר שלנו מיוחד.
המאמץ להוכיח שאנחנו עומדים באמות המידה שלה עלול לאכזב. מדוע? זה שהעולם שופט רק אותנו, ולא את איראן, לא את רוסיה, לא את סין וצפון קוריאה ולא עוד מדינות רשע, מראה שהוא לא דואג באמת למוסר, אלא למשהו אחר. גם האנטישמיות שהתעוררה לאחר התקפת החמאס בשמחת תורה תשפ"ד ומוכנה להצדיק את מעשי הזוועה שנעשו בנו אומרת שהסיפור הוא אחר.
הנושא הוא לא המוסר אלא זכות הקיום של העם היהודי כעם מיוחד. מדוע מפעילים עלינו נורמות מוסריות שונות? כי מצפים מאתנו להיות משהו אחר. אנחנו "עם התנ"ך", העם שהביא לעולם את המוסר. יציאת מצרים היא מחאה נגד שעבוד, נגד התעללות בחלשים, נגד תרבות כוחנית. ואז בודקים אותנו אם אנחנו עומדים מאחורי המסר המוסרי שלנו. אבל המוסר שלנו הוא לא הנורמות של המערב, הוא משהו אחר. הוא לא רחמנות רכרוכית. יש גם תביעה לצדק. הקב"ה לא ריחם על המצרים שעשו עוול נורא, אלא הביא עליהם עשר מכות! הפרעה להכרעת האויב שתוקף אותנו, משיקולים "הומאניים" כביכול, היא עוול!!!
השימוש בלוח השנה המיוחד שלנו מעמיד אותנו בתודעה של עם מיוחד המוכן ללכת עם האמת שלו נגד כל העולם. כדי לעמוד מאחרי הזהות המיוחדת, האמונה המיוחדת והערכים המיוחדים, אנחנו צריכים לבסס זקיפות קומה פנימית. גם אם לא תמיד חכם לומר בחוץ את כל מה שחושבים, ולפעמים צריך להיזהר בניסוח של אמירות בתקשורת, העמדה הפנימית היא הדבר החשוב ביותר. זה נעשה על ידי לוח שנה שלנו. זה נעשה על קורבן מיוחד – שחיטת אלוהי מצרים. המקבילה לזה היום היא היכולת לקרוא תיגר על המוסר המערבי המזויף ולהנחיל לעולם את המוסר היהודי.
יציאת מצרים עשתה אותנו "עם לבדד". מהלך הגאולה היום יעשה אותנו "אור לגויים".
בעבור זה ולמען זה
מדוע יש מצוות? – בדברים הבאים נבקש לענות על השאלה הזאת מתוך עיון במצווה אחת שהיא שתיים: אכילת מצה ואיסור חמץ.
נאמר בפרשת בוא (שמות יג, ו-ח): "שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י חַ֖ג לַה'... וְלֹֽא־יֵרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאֹ֖ר בְּכָל־גְּבֻלֶֽךָ. וְהִגַּדְתָּ֣ לְבִנְךָ֔ בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹ֑ר: בַּעֲב֣וּר זֶ֗ה עָשָׂ֤ה ה' לִ֔י בְּצֵאתִ֖י מִמִּצְרָֽיִם".
המילה "למען" – משמעותה היא מטרה. תעשה X כדי להגיע ל-Y. אבל מה זה "בעבור"? סיבה או מטרה? על השאלה הזאת עונה האבן עזרא (הפירוש הארוך): "אמר רבי מרינוס: פי', 'בעבור זה' היה ראוי להיותו הפוך: 'זה בעבור שעשה ה' לי' ". לדעתו, מצוות החג ניתנו בגלל מה שהיה בעבר, דהינו: יציאת מצרים. הראב"ע חולק רק ר' מרינוס, ושואל: "איך נהפוך דברי א-להים חיים?".
דעתו האישית של הראב"ע היא הפוכה: "וטעם הפסוק הפך מחשבתו, כי אין אנו אוכלים מצות בעבור זה, רק פי' "בעבור זה" – בעבור זאת העבודה, שהוא אכילת המצה ולא ייאכל חמץ, שהוא תחילת המצוות שציווה לנו ה', עשה לנו ה' אותות עד שהוציאנו ממצרים. והטעם – לא הוציאנו ממצרים, רק לעבדו, ככתוב: 'בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה'...".
ישנה מחלוקת עצומה בין הפרשנים: האם יציאת מצרים הייתה כדי שנקיים מצוות בעתיד, או שאנו נדרשים לקיים את מצוות הפסח כדי לזכור את מה שאירע בעבר? שני הפירושים לוקים בחסר: לדעת הראב"ע, האם אין למצוות עצמן איזושהי מטרה? רק "עבודת עבד"?! וגם לשיטת ר' מרינוס, מהי המטרה של כל המצוות שכתוב עליהן "זכר ליציאת מצרים"? ועוד, הרי מצאנו בתורה עצמה הסברים רבים למצוות רבות: זכר ליציאת מצרים ולמעשה בראשית – שהיו בעבר, מכאן, ונימוקים של "למען" – המתייחסים לעתיד – מכאן, כמו בהמשך הפרק (פס' ט): "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת ה' בְּפִ֑יךָ, כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ ה' מִמִּצְרָֽיִם".
הרמב"ן נותן פירוש אחר גם ל"בעבור זה", על דרך הקבלה: "ועל דרך האמת, מה שאמר הכתוב: 'בעבור זה עשה ה' לי' כי כמו 'זה א-לי ואנווהו'. יאמר, כי "בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים".
את דברי הרמב"ן מרחיב בעל 'הכתב והקבלה': "שמילת 'זה' הוראתו גם על רום מעלת הדבר וגובה יתרונו... ויהיה טעם 'בעבור זה עשה ה' לי', כל מה שעשה ה' לי בצאתי ממצרים היה 'בעבור זה' – כלומר, בעבור רום מעלת כבודו ויתרון יקר הדרתו, שיתפרסם כבוד העליון ית' בעולם, וכל בני אדם יכירו וידעו כבוד הדר מלכותו". אומנם ההסבר הקבלי של הרמב"ן סתום לגמרי. אבל הוא נותן לנו קריאת כיוון: יש למצוות מטרה רחוקה.
הרב קוק (עולת ראיה א, לט) מאחד את הכול – את הסיבה בעבר, את המטרה הקרובה ואת המטרה הרחוקה בעתיד – למערכת אחת, וכותב: "המטרה העליונה של הנפלאות שנעשו, מושגת היא ע"י השמירה של רישומיהם לדורות עולמים. הדורות מצדם הם ג"כ מעלים, מזככים את הרשמים העליונים, שואבים מהם את אורם הגדול, ע"י הפעלתם של הרשמים על הדורות במסלולם". ולכן: "כל מגמתם של הגדולות, אשר עשה ד' במצרים עמנו, הייתה 'בעבור זה', בעבור שהננו עם שומר אמונים, שהרשמים של המעשים הגדולים לא יסורו מאתנו לנצח, ועדי עד הננו שואבים מאוצרם אור חיים ודעת קדושים".
מטרתה של יציאת מצרים היא הקמת 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש'. המאורעות של יציאת מצרים: האותות, המופתים, הניסים, המכות ועוד, באו לעצב את התודעה הלאומית בהתאם לתפקיד הזה. לשם כך נועדו הניסים עצמם, ולשם כך חשוב לזכור אותם. אין משמעות לזיכרון בלי המאורע, ואין משמעות למאורע אם אינו נצרב בזיכרון. ושניהם ביחד מתווים לעם ישראל את הדרך למימוש הייעוד המיוחד שלו בהיסטוריה, "לתקן עולם במלכות ש-די".
