לפרשת וישלח
הרב עזריאל אריאל 01.12.25
"אל עשו אחיו"
ביטחון בהבטחת ה'
ויירא יעקב מאוד
"ויירא... ויצר לו"
"וייוותר יעקב לבדו"
"יעקב לבדו – וייאבק"
"והיה העקוב למישור"
"יש לי רב... יש לי כול..."
"ויחן את פני העיר"
"ויקן את חלקת השדה"
בין דינה לתמנע
משא ומתן בשכם
החסיד הוא המושל
בר מצווה לשמעון ולוי
"וילך ראובן"
משבר מנהיגות
יעקב ועשיו – משפחה וממלכה
מתנת הארץ מידי עשיו
עשו, ישמעאל וחלוקת הארץ
"אל עשו אחיו"
עשו הוא דמות מבלבלת.
בפרק הראשון של הפרשה הוא נקרא תמיד בשני כינויים עוקבים: "עשו" ו"אח". אנו לא יודעים אם הוא 'עשיו' ששונא את "יעקב" או 'אח' אוהב את "אחיו"?
ומה קרה כאשר יעקב פוגש את עשו? "וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֙רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד־גִּשְׁתּ֖וֹ עַד אָחִֽיו". לא "עשו אחיו" ולא "אחיו עשו" אלא "אחיו" בלבד. יעקב מבקש לגעת בו ברגש האחווה, ואולי אף מצליח לגעת בכך.
מה הייתה תגובתו של עשו? "וירץ עשו לקראתו". לא "עשו אחיו", אף לא "אחיו עשו", אלא "עשו" – סתם, בלי כל אחווה. זה מסוכן מאוד. ואז מה קרה?
עשו נוקט ב-5 מחוות של חיבה: "וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙, וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ, וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖יו, וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ, וַיִּבְכּֽוּ".
כיצד נהפך פתאום "עשו" ל"אחיו"? האם הייתה זו הבעה אמיתית של אחווה או שמא צביעות והעמדת פנים?
בכל הפגישות של אוהבים בתורה יש שתי מחוות של חיבה לכל היותר. כאן יש חמש! מצד אחד, זה חשוד... ומצד שני – אי אפשר לזייף בכי... וכך כותב רש"ר הירש:
אכן, רגש אנושי טהור בקע מלבו של עשו; עדות לכך – המילה האחת: "ויבכו". יכולה חנופה להביא לידי נשיקה, אך לא לידי דמעות, הפורצות ברגעים כאלה... נשיקה זו ודמעות אלה מראות גם את עשו כבן בנו של אברהם... בשעה שהחזק, כדוגמת עשו כאן, נופל על צווארי החלש, ומשליך מידיו את חרב התוקפנות – רק אז מתגלה שצדק ואנושיות ניצחו בלבו.
גם חז"ל מתלבטים איך לפרש את הנשיקות של עשו. ואפילו התורה מציגה את ההתלבטות הזאת על ידי הנקודות על המילה "וישקהו".
ההמשך אומר שאולי בכל זאת קרה משהו אמיתי. עשיו אומר ליעקב: יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב. אָחִ֕י, יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ...". אח"כ עשו בא ומציע ליעקב להילוות אליו (לג, יב): "וַיֹּ֖אמֶר: נִסְעָ֣ה וְנֵלֵ֑כָה וְאֵלְכָ֖ה לְנֶגְדֶּֽךָ". אולם יעקב מתחמק. הוא מסרב באדיבות, ומעדיף ללכת בקצב שלו. ואז עשו מציע הצעה מרוככת (פס' טו): "אַצִּֽיגָה־נָּ֣א עִמְּךָ֔ מִן־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֣ר אִתִּ֑י". גם מזה יעקב מתחמק, וכך נאמר במדרש (ב"ר עח, טו): "ביקש ללוותו, ולא קיבל עליו". יעקב עדיין בתוך הבלבול. הוא לא סומך על עשו שיישאר "אחיו". הוא חושש שמא יתהפך עליו פתאום. הוא לא רוצה להיכשל בטעותו של הרש"ר הירש שהתלהב מן האמנציפציה בגרמניה, ראה את הגרמנים כ'אחים' ולא צפה את השואה התגלו מחדש שיניו החדות של 'עשיו'.
עשו, בתגובה, "מנתק מגע" מיעקב (פס' טז): "וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה". עשו חזר "לדרכו" – לאנטישמיות שלו. כך כותב הרש"ר הירש: "...הייתה גם פגישה זו רק אות וסימן לטיב היחסים שישלטו באחרית הימים בין יעקב ועשו. אך 'ביום ההוא'... שב עשו שעירה 'לדרכו ולמנהגו' ". יעקב, בתגובה, נוסע לבדו לסוכות, במטרה לחסות "בצילא דמהימנותא" – תחת הצל של האמונה בקב"ה. הוא לא רוצה "חיבוק דוב" מעשו, כאומר לו: "לא מדובשך ולא מעוקצך".
ואכן עשו ממשיך לתעתע. כאשר יצחק נפטר, כתוב: "ויקברו אותו עשו ויעקב בניו". עשו בא לפני יעקב. הוא לא מכיר בו כבכור, למרות שמכר לו את הבכורה ולמרות שיצחק נתן לו ברכת הבכורה. עשיו לא התנהג כמו ישמעאל, שבפטירתו של אברהם הכיר בבכורתו של יצחק, מה שהביא את חז"ל ללמוד מכאן שעשה תשובה. הוא חזר ותבע את הבכורה לעצמו, ובהמשך הדרך תבע את זכותו להיקבר במערת המכפלה.
בסוף הפרשה חוזר עשו ומכיר באחווה שבינו לבין יעקב. הוא עוזב את ארץ כנען, "וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו". כנראה באמת יש בו רגש של אחווה, אבל זה מוביל דווקא לפרידה, ולא לחיים משותפים.
כל זה מלמד כי כפל הביטויים של עשו הוא לא צביעות. הוא אמביוולנטיות. על פי זה יובנו דברי רש"י:
"וישקהו" – נקוד עליו. ויש חולקין בדבר הזה. בברייתא דספרי (בהעלותך סט) יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו.
אמר ר' שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
רש"י מציג שתי אפשרויות לאמביוולנטיות זו: האחת – שהיו בו בעשו שני רגשות סותרים בו זמנית. נישק אותו אבל "לא נשקו בכל לבו". והשנייה – שרגשותיו של עשו עברו מהפכים תכופים. בדרך כלל הוא שונא, אבל לרגע התהפך לבו לאהבה. המסכנות וההשפלה של יעקב נגעו לליבו.
כך קרה גם השבוע, בשנת קום המדינה, ביום י"ז בכסלו תש"ח. באותו יום נכמרו רחמיו של העולם הנוצרי על העם היהודי, לאחר השואה. אבל ברגע שאנחנו כבר לא "מסכנים", עשו חוזר "לדרכו" האנטישמית. פרופ' שמואל טריגנו, בספר שנקרא "המדינה היהודית", מסביר שמדינות המערב רוצות לשמר את מדינת ישראל כמדינה חלשה שנתונה תחת חסותן. לכן אף פעם מעולם לא רצו לאפשר לצה"ל ניצחון גמור. הם העדיפו להשאיר אותנו תלויים ברחמים שלהם.
האמביוולנטיות הזאת קיימת עד היום בין העמים הנוצריים של היום: פילושמיות ואנטישמיות משמשות אצלם בערבוביה. יעקב לעולם לא יהיה אח מן השורה, עוד עם במשפחת העמים. או שאוהבים ומעריצים אותו או שבזים לו ושונאים אותו שנאת מוות. זה מבלבל. ולכן יעקב שומר מרחק בינתיים.
יעקב ממתין "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". וזה יקרה ביום בו תתקיים נבואתו של עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה".
ביטחון בהבטחת ה'
ויירא יעקב מאד ויצר לו... ויאמר יעקב... כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני...
מדוע ירא אבינו יעקב? מדוע סרה ממנו אמונתו בהבטחת ה'? רש"י מביא את דברי חז"ל, שהסבירו את פחדו של יעקב ב"שמא יגרום החטא". הבטחת ה', על תנאי היא, והחטא יכול לקלקל אותה.
ועדיין קשים הדברים להבנה. וכל המפרשים עומדים על השאלה: הן מקובלנו כי "לא איש א-ל ויכזב ובן אדם ויתנחם. ההוא אמר, ולא יעשה?! ודיבר, ולא יקימנה?!". ואנו, ננסה נא ללכת בעקבות הארי הגדול, המהר"ל מפראג (בספרו "גבורות ה'").
שני מושגים שונים יש בדברי ה' אל האדם: 'הבטחה' ו'נבואה'. הנבואה, כשהיא לטובה – מוחלטת היא. מקור אחד לה: דבר ה' המוחלט והעליון, ואין היא תלויה בבני האדם, במעשיהם וברמתם הרוחנית. זהו מהלך א-להי שאינו מתחשב במגבלות של האדם ושל העולם, ואינו בודק אם הם ראויים לכך או לאו. ההבטחה, לעומת זאת, אין היא ביטוי לרצון הא-להי המוחלט. אין היא נובעת אלא מהיותו של האדם ראוי לה. לכן יכול החטא לבטל אותה.
ידע יעקב אבינו כי דבר ה' אמת הוא, אך לא ידע אם נבואה היא זו, ללא תנאי, או הבטחה היא זו, שקיומה תלוי בו. לכן לא מצא מנוח לנפשו ופחד מן הצפוי לו מיד עשו הרשע. ידע הוא כי התכנית הא-להית לבנות עם סגולה תתקיים למרות הכל, אך פחד על גורלו האישי וגורל כל אחד ואחד מילדיו, שמא לא יזכו לחיים.
עפ"י דרכו של המהר"ל ניתן לומר כי ההבדל שבין הבטחה לבין נבואה קשור להבדל שבין היחיד כפרט לבין עם ישראל ככלל. גורלו של היחיד – בבחירתו החופשית הוא תלוי, על כן הוא בבחינת 'הבטחה'. אך גורלו של העם כולו וגאולתו בבוא עתו – אין הוא מותנה בשום דבר, והרי הוא בכלל 'נבואה'. יכול היחיד לסבול, ואף להידרס תחת פרסות חמורו של משיח. גם יחידים רבים עלולים לעבור ייסורים וחבלים קשים. אך איש לא יוכל לעמוד למכשול על דרך הגאולה של העם כולו, אשר תבוא בעיתה למרות כל הסיבוכים.
"ויירא יעקב מאוד"
בכל מוצאי שבת אנו שרים: "אל תירא עבדי יעקב".
מדוע זה נדרש? מפני שבמפגש עם עשו נאמר: "ויירא יעקב מאוד", ואח"כ אומר יעקב בתפילתו: "הצילני נא... מיד עשיו, כי ירא אנוכי אותו".
גם בשכם יעקב ירא מפני התוצאות של מעשה שמעון ולוי, והוא אומר להם: "ונאספו עלי והיכוני", כאשר הם מפגינים חוסר פחד ועונים לוף: "הכזונה יעשה את אחותנו?!".
אחר כך מתברר שהפחד של יעקב היה פחד שווא, ועל כך נאמר: "ותהי חיתת א-להים על כל הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב". ובכל זאת, בפרשה הבאה נאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". 'מגור' זה פחד. ואם כן, "ארץ מגורי אביו" היא 'ארץ פחדי אביו". ואכן כאשר יעקב כורת ברית עם לבן הוא מכנה את הקב"ה בשם "פחד יצחק". וזהו מה שנאמר ליצחק בפרשת תולדות: "גור בארץ הזאת" – דהיינו: תחיה שם בפחד ובמגור.
לאור זה נוכל להבין שהמאבק עם המלאך היה מעין 'סדרת חינוך' נגד הפחד. וכך כותב הרשב"ם: "מה שלקה יעקב ונצלע – לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח", דהיינו, כתגובה א-להית על הפחד המוגזם.
הפחד מאפיין את הגלות, ועליה נאמר: "ובגוים ההם לא תרגיע, ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך". אומנם בארץ ישראל יש ממה לפחד אולם החיים בה לא פועלים מתוך פחד: אפשר לתקוף ואפשר לברוח, אפשר להיכנע ואפשר להתפשר. הכול לגיטימי, אבל לא מתוך פחד, אלא מתוך אמונה גדולה.
בדרך זו הולך מרדכי כאשר הוא לא משתחווה להמן. וכאשר המן שואל אותו מדוע אינו הולך בדרכו של סבו, יעקב, שהשתחווה לעשיו, ענה לו מרדכי "ועדיין לא נולד בנימין...". בנימין הוא הבן היחיד שנולד בארץ ישראל, והוא הבן היחיד שלא השתחווה לעשיו.
כדי לשחרר את יעקב מן הפחד אומר לו הנביא ירמיהו (מו, כז-כח):
וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד. אַ֠תָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ.
אומנם צפויים ייסורים קשים, ויש סיבות טובות לפחד, אבל למרות הכול – "עם ישראל חי וחיו יחיה עד בלי די". ועל כן: "אל תירא עבדי יעקב...".
"ויירא... ויצר לו"
עומד יעקב לפני 'פגישת הפסגה' עם עשו. יודע הוא כי אין לו 'אופציה צבאית' של ממש עם נשים וילדים רכים אל מול ארבע מאות אנשיו של עשו. אף על פי כן מכין הוא את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה.
שתי תחושות קשות עוברות בליבו של יעקב כאשר הוא עומד חסר אונים אל מול האיום הכוחני של עשו. "ויירא... ויצר לו" – פחד וצרה. חז"ל, והפרשנים בעקבותיהם, מנסים להבין את צרתו של יעקב. ותשובות שונות ניתנו לכך.
מפורסמים הם דברי המדרש, כי ירא היה יעקב פן ייהרג הוא וצר היה לו פן יהרוג את אחרים. תמוהים הם הדברים. הרי מדובר באותם ארבע מאות איש שבאו להורגו. האם לא ידע יעקב את המוסר היהודי הבסיסי הקובע כי "הבא להורגך השכם להורגו"? האם סבר כ"אותו האיש" שהטיף להגיש את הלחי השנייה?
על קושי זה עומד המהר"ל מפראג. ידע יעקב כי עשו בא להורגו, ועמו ארבע מאות אנשי צבא. עם זאת ידע כי אותם אנשי צבא – לא דבר ולא חצי דבר להם נגדו, ולא באו אלא מחמת המשמעת הצבאית, בהיותם חיילים בצבאו של עשו. (את חוקי המלחמה של אירופה, המתירים לחלוטין את דמם של חיילים לובשי מדים, תוך הטלת איסור גורף על כל פגיעה באוכלוסייה אזרחית, גם בהיותה המסייעת לאוייב – לא הכיר יעקב כלל ועיקר. חוקים אלו, הרי באו מן המפגש התרבותי שבין קללת "ועל חרבך תחיה", שנאמרה לעשו, לבין הקריאה לרחמים על כל אדם, שבאה לעולם מן היהדות דרך הנצרות!). ידע יעקב אפוא כי מותר לו לפגוע במי שמבקש לפגוע בו. אך לא ידע מי מבין אותם ארבע מאות איש באמת בא להרוג, ומי לא בא אלא "להשתתף בהצגה" מבלי למלא בה תפקיד פעיל. באלה האחרונים לא רצה יעקב לפגוע, אך לא ידע כיצד להבחין בהם. על כך צר היה לו. ירא היה לנפשו, שמא ייהרג, הוא או אחד מבני ביתו. ועל כך היה ירא מאד. שמא יהרוג את אחרים – לא היה ירא. שלם היה עם עצמו בכך שכל מי שבא להשתתף עם עשו – בחזקת שבא להרוג ודמו בראשו. אך צר היה לו על כך שנאלץ לפגוע בחפים מפשע.
בדרך אחרת נלך בעקבות הנצי"ב מוולוז'ין. היראה מפני הבלתי צפוי – מובנת היא היטב, ואף טבעית היא לכל אדם נורמלי. מי שאינו ירא בעמדו בשדה המערכה – אינו אלא פטליסט המתכחש למציאות. אך דבר אחד טרד את מנוחתו של יעקב. צר היה לו על כך שלא היה רק ירא, אלא ירא מאד. אמנם היראה מן הפורענות, מידה ראויה היא בנפש האדם. אולם היראה היתירה – סימן מובהק היא לחולשה. (אגב, זהו כוחן של פעולות טרור, שהן יוצרות פחד הרבה יותר גדול מאשר המידה האמיתית של הסכנה שיש בהן. הטרור מצליח כאשר הפחד גורם לאוכלוסייה או לשלטונות לקבל החלטות שגויות תחת אותו לחץ). "מזה שנפל פחד בלבבו – הצר לו, כי מזה הבין שרעה נגד פניו" – כותב הנצי"ב. אדם חרד ומפוחד לא יוכל להצליח במערכות המלחמה. על כן, כאשר עמד יעקב אבינו בתפילה – נזקק לעזרה כפולה מן השמים: האחד – שיינתן בו את האומץ להיקהל ולעמוד על נפשו בגבורה, והשני – שאכן יצליחו מעשיו.
ואף אנו, העומדים על משמר ארצנו וערי א-להינו, נתפלל אל הקב"ה שיפיח בנו רוח גבורה תחת יראה יתירה, ומתוך כך יוציאנו מצרה לרווחה.
"וייוותר יעקב לבדו"
לא קל היה מצבו של יעקב באותו לילה. עוד בטרם ירד הערב, היה המצב מדאיג למדי. הן מחר צפויה הפגישה עם עשו. ועשו – כאילו לא עברו שלושים וארבע שנים מאותו רגע בו נשבע לנקום באחיו – לא מתפייס מכל דברי הפיוס הבאים אליו דרך המלאכים, והוא צועד לקראתו מלווה בארבע מאות אנשי צבא. "ויירא יעקב מאוד" – מסופר בתורה, ואף יעקב עצמו אומר בתפילתו: "הצילני נא... מיד עשו, כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והיכני אם על בנים".
משירד הערב, מחריפה תחושת הפחד. גם המצב בכללותו אינו מאיר פנים, וגם אפלה ירדה לעולם. "ויהי השמש לבוא, ועלטה היה, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", כאברהם אביו. יעקב מזדרז לברוח מן המקום בו הוא נמצא, ולהתמקם במקום אחר, אולי בטוח יותר (רשב"ם). ובאמצע הלילה – עוד פחד נוסף עליו. לאחר שסיים את העברת המחנה אל עברו השני של היבוק – "וייוותר יעקב לבדו". מי שנסע לבדו, באמצע הלילה, במכונית קטנה, בכבישי יהודה ושומרון בלילות האפלים של תקופת 'מלחמת אוסלו', בשנים תשס"א-תשס"ב, הכיר היטב את התחושה הזאת: גם מצב מלחמה, גם לילה וגם לבד...
מן הסתם, תוכניות רבות היו לו ליעקב למחצית השנייה של הלילה. הן לשלושה דברים הכין את עצמו: לדורון, לתפילה ולמלחמה. הדורון והתפילה – כבר מאחריו. עתה נותר הקטע הקשה ביותר: לאחר שהמחנה כולו עבר את היבוק, יש להכין אותו לקראת המלחמה של מחר. יש לחלק תפקידים, לקבוע אסטרטגיה וטקטיקה, לחשב את הצעדים, ועוד. גם יש לבצע תצפיות מקדימות כדי להשלים את התכנון, ואף יש לנוח מעט כדי לאגור כוח לקראת הקרב. ואולי תכנן יעקב להמשיך את בריחתו מפני עשו כדי להימנע מן המפגש המסוכן (רשב"ם).
אולם באחת – נקטע הכול. אלמוני תופס את יעקב, "וייאבק איש עמו, עד עלות השחר". עתה אין פנאי לתכנן את הקרב של מחר. יש להתמקד בקרב העכשווי. הדמיון מפסיק לעבוד. עתה מרוכזים כל כוחות הגוף והנפש בדבר אחד: לנצח את אותו אלמוני. כל מי שעבר קרב בימי חייו מכיר את ההרגשה הזאת. בזמן ההכנות, ממלא הפחד את הלב. הדמיון עובד "שעות נוספות" בתיאור של תרחישים נוראים, והלב דופק בעוצמה. אולם מן הרגע בו מתחילה ההסתערות – הכול נעלם. כל הכוחות ממוקדים במטרה ברורה אחת - הניצחון על האויב. כך סר פחדו של יעקב אבינו. בשעות הארוכות של המאבק ראה יעקב – אולי להפתעתו – כי אותו אלמוני לא יכול לו. רק כף ירכו נקעה ממקומה, ואף זאת, לדעת הרשב"ם, "מה שלקה יעקב ונצלע – לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח".
בסיומו של המאבק נתגלה כוחו של נצח ישראל. לא זו בלבד שיעקב לא נאלץ להתרפס ולשלם תמורת "הפסקת אש", אלא זכה לברכה מאת המלאך הנאבק בו. מתברר כי יש בכוחו של ישראל לשְׂרות בהצלחה עם מלאכים, וקל וחומר – עם אנשים.
עם עליית השמש מגיע יעקב אל המחנה. הבריחה לא יצאה אל הפועל. ההכנות האחרונות לקרב לא בוצעו. מנוחה לכוחות הלוחמים, אף היא לא היתה. ויעקב עצמו – הרי הוא צולע על ירכו. עם כל זאת, יעקב מגיע אל המערכה כשהוא איתן ברוחו. גם לא נותר עוד פנאי לפחוד מן המפגש עם עשו... "אל תירא עבדי יעקב".
"יעקב לבדו – וייאבק"
מאבקו של יעקב עם המלאך מהווה אב טיפוס למאבקים רבים, בהם המותקף עומד לבדו מול תוקף חזק ממנו המתקיף אותו על לא עוול בכפו. ואף אנו ננסה ללמוד משהו ממאבקו של יעקב למאבקים אחרים, דומים לו ושונים ממנו.
בלילה חוצה יעקב את נחל יבוק. פכים קטנים נשכחו שם מעבר לנחל. לא בגניבה ובמרמה באו לידיו, ועל כן חביבים הם עליו. ודווקא אז, כאשר מבקש הוא להציל את מה שרכש ביושר ובעמל, בא אלמוני ומתקיף אותו. לבדו עומד יעקב אל מול התוקף. איש לא בא לעזרה. איש אינו יודע דבר. יעקב גם אינו מבין מה עוול עשה ועל מה ולמה הוא מותקף. וכך עליו לעמוד שעות רבות במאבק מתמשך עד אשר יעלה השחר. יודע הוא כי ההתגוננות – יש לה מחיר, והוא מוכן לעמוד בו. דווקא כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו" – "ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו". רק בעלות השחר מתברר כי ידוע של יעקב על העליונה, ואינו נפרד מן המלאך עד אשר מקבל את ברכתו: "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם א-להים ועם אנשים ותוכל".
מקובל לראות את המאבק של יעקב כאב טיפוס לעמידה היהודית במהלך כל שנות הגלות. מנסים אנו לשרוד ככבשה בין שבעים זאבים. משתדלים אנו להרוויח את לחמנו בצדק וביושר בין אנשי דמים ומרמה. ולמרות הכול אנו מותקפים פעם אחר פעם.
קשה לעמוד במאבק חסר פשר. והדעות נחלקות באשר למקור הבעיה. יש הטוענים כי הבעיה נעוצה בנו: אנו מתבדלים ומתנשאים או מתבוללים ופוגעים בטוהר הגזע; אנו עשירים מידי או מצליחים יותר מידי; אנו עניים ומוזנחים; אנו לא נורמליים; אנו לא מספיק מוסריים, או להיפך, מטיפים מוסר לאחרים בעצם עמידתנו המוסרית; ועוד ועוד הסברים למכביר. המשותף לכולם – כי אשמתנו היא זו. הגויים נוהגים באופן נורמלי, ואנו – באי נורמליות שלנו – מזמינים לעצמנו את הצרות. יעקב, על פי קו מחשבה זה, לא היה לו להאשים אלא את עצמו. מדוע קנה את הבכורה תוך ניצול מצוקת רעבונו של עשו? מדוע "גנב" את הברכות? מדוע הסתגר באוהלי שם? מדוע הדגיש את ייחודו? מדוע רכש את אהבתה היתרה של אמו? מדוע התגרה בעשו אחיו ושלח אליו מלאכים?
לעומת זאת אומרים לנו חז"ל, כי הבעיה היא הגויים. האנטישמיות – מחלה ממארת היא בנפשה של האנושות. יכולה היא ללבוש צורה ולפשוט צורה, יכולה היא למצוא לעצמה הסברים שונים וסותרים, אבל מקור הבעיה – אחד הוא: הגויים אינם סובלים את עם ישראל. "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". אין אנו אשמים. האשמים באנטישמיות הם האנטישמים עצמם. אין טעם לנסות "למצוא חן" או "להיות בסדר", להתרפס או להיכנע, לנקוט "צעדים בוני אמון" או לוותר "ויתורים כואבים". נעשה מה שנעשה, תמיד ניחשב "האשמים" ו"הרעים". עלינו לשמור מכל משמר על זהותנו ועל ייחודנו. אולם עלינו להתגונן ולעמוד על נפשנו בדרך הטובה ביותר העומדת לרשותנו. יש לכך מחיר בטווח הקצר. אולם בסופו של דבר מתברר כי זוהי הדרך לנצח במערכה, ואף הגויים עצמם יצטרפו אל המברכים. "כה אמר ה' גואל ישראל וקדושו: לבזה נפש, למתעב גוי, לעבד מושלים – מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו" (ישעיה מט).
דומה הוא מצב זה למצבה של אישה מוכה. הבעל האלים טוען שהיא אשמה בכך שהוא מכה אותה: שהיא לא מכבדת אותו מספיק, שהיא מזניחה את הילדים, שאינה מטפחת את הבית, שהיא בזבזנית, שהיא מוזנחת. ואילו היא – לא יכולה להבין מה הוא רוצה ממנה. הרי היא כל כך משתדלת להיות "בסדר", "למצוא חן", לוותר ואף להיכנע, וכל זה לא עוזר. פעמים שבעלה מצליח לשכנע אותה שהיא אשמה במצב. כבר נדמה לה שמשהו פגום באישיותה. היא גם מרגישה לבד, והיא באמת לבד בהתמודדות שלה. "הבט ימין וראה ואין לי מכיר" – קוראת היא את מזמור התהילים וממשיכה: "אבד מנוס ממני, אין דורש לנפשי". היא מתקשה להבין שהוא האשם, שהוא האדם הרע. עליה להבין שאולי הקשיים ביחסים המשפחתיים נובעים משגיאות של שניהם, אבל האלימות נזקפת אך ורק לחובתו של הצד האלים. אמנם קשה לה להכיר בכך שביכולתה לפעול לשינוי המצב, אולם אין זה אומר שהיא אשמה. לקיחת האחריות מצִדה תתבטא דווקא בכך שלא תוריד את הראש, אלא תגן על עצמה ועל ילדיה – על ידי התגוננות פעילה, על ידי עמידה איתנה על זכויותיה. כיעקב אבינו, עליה "להעלות את השחר", לצאת מן האפילה, מן הבדידות המעיקה, אל האור של התמיכה החברתית הגלויה. וזאת על ידי פנייה למחלקת הרווחה או למשטרה, על ידי גיוס קרובים, שכנים וידידים שיבהירו לה ולו שהיא לא לבד. התגובה, המאבק – יש להם מחיר בטווח הקצר, כיעקב אשר נקעה כף ירכו; אולם בסופו של דבר – אם הדבר ייעשה לאחר קבלת הדרכה מקצועית מתאימה – זה מה שיכול להציל את בריאותה ואת כבודה של האישה המוכה, ואף את שלמותה של המשפחה כולה. ואפשר שאף התוקף עצמו יצטרף אל המברכים ויברך את אשתו על כך שהצילה גם אותו ממערכת יחסים פגומה והרסנית. "אשת חיל מי ימצא... בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר... תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה".
"והיה העקוב למישור"
באופל, בליל חושך ועננה,
בלילה ארוך ללא שינה,
בדד שרוי יעקב, אבי דינה,
והנה לו צרה, כאילו תאונה,
איש בעל בשר וגופתו שמֵנה,
בו נאבק, וידו בו עגונה.
ויעקב, בלא הבנה,
במה חטא כי שם חנה,
לבדו עומד בהגנה,
על נפשו, להצילה מסַכָּנה;
ולִבו זועק בתחינה,
ה' א-להי, אנא,
אנא הושיעה נא!
יעקב אבינו עומד בבחינה,
שלם בגופו ורוחו איתנה,
ובכל זאת קיבל מכה הגונה,
וכף ירכו נקעה מקינה.
חלפה לה אשמורת הראשונה,
אט אט עברה גם התיכונה
ואף הגיעו לסוף האחרונה.
וכמו עלה השחר, שם בפינה,
ויעקב על עומדו וידיו אמונה,
ובו לא פגעה חולשה וזיקנה;
עומד המלאך על נפשו בתחינה,
בא הזמן, שלחני נא,
אתה עתה, תן לי חנינה.
ואבי עדת מי מנה,
עונה בקול מיוסר מקינה:
הלשווא נרדפתי אלפיים שנה,
בדם ואש, בקרה וצינה,
בדלות ומחסור הייתי אביונה,
בצרה וצער יושבת מסכנה,
מוכפשת באפר ומוטלת במדמֵנה,
בין העמים למשל ולשנינה,
עטופת שנאה ועטורת טינה,
לשמד קרואה ולטבח מוזמנה,
נודדת ומיטלטלת אנה ואנה,
ללא מנוח לבני היונה?!
האמנם לחינם הייתי כה שונה,
אשר כולם מזכירים עוונה,
אך היא כל יום נבחנה,
ובכל זאת דבֵקה בקונהּ,
לִבה ער והיא ישנה,
ומצפה למילוי הבטחה נושנה?!
לא אשלחך עתה מהֵנה,
עד אם תתן לי מתנה!
ויען המלאך: אל תירא, אבי כנה,
ברכה גדולה לך צפונה:
שמך יעקב, אשר נקראת מקדמת דנא
שהוא עקוב ורמאי בלא אמירה נכונה,
רק בעקב אחיך אחיזתך מוכנה
ולמרמס כל חי גווייתך נתונה –
לא יאמר עוד עתה, במסקנה,
כי במילה אחרת ושונה,
אשר מראש מקדם לך מזומנה,
בטרם הרים יולדו כבר היא טמונה:
ישראל ייקרא שמך בכל עיר ושכונה.
שר וגדול תהי לא-ל אותך קנה,
גם שם ישורון לך יהי למקנה,
כי ישר עם א-ל תהיה באמת נאמנה,
לנצח נצחים בלי שיבה וזקנה.
שירת הללויה ועִמה רננה,
ישוררו כל בני בינה,
ועליהם תשרה שכינת א-ל קנא.
וכנסת ישראל למלאך עונה,
הן עתה אפרח כשושנה,
אחרי בלותי תהיה לי עדנה.
אפרוץ קדמה וצפונה,
גם ימה ותימנה,
אפריח החוחים אשר בגינה,
ולהם אהיה כתר ופנינה.
ומראש שניר, חרמון ואמנה,
אראה בקיום שבועה ישנה,
להביא פדויים לציון ברינה,
כי בא מועד להשיב השכינה,
אל עיר בה דוד חנה.
ויום יבוא, כה לחי,
לכל עמנו נאמר: "אחי"!
יותר כל אח לא עקוב יעקוב,
למישור יהיה כל עקום ועקוב,
ושנאת חינם לא תביאנו לרקוב,
בעקבות זרים לא נלך לעקוב,
ואיש בל יהין לקלל וליקוב.
אזי מלך העולם, א-להי יעקב,
שם חדש לנו ינקוב,
כי ישראל וישורון ייקראו בני יעקב.
עליהם ועלינו תבוא ברכת טוב,
ובשיבה ינובון כגן רטוב.
וכל ישראל, עמי-חי,
להם ייקרא בני א-ל חי.
"יש לי רב... יש לי כול"
מה צריך להיות היחס של האדם לכסף? לצבור כמה שיותר, להסתפק במועט או משהו באמצע?
בפרשה רואים שתי התייחסויות: של יעקב ושל עשו. התורה מספרת על שיחה ביניהם שמתייחסת למתנות שיעקב שלח לעשו (לג, ט-יא). עשו מחזיר ליעקב את המתנות ואומר: "יֶשׁ־לִ֣י רָ֑ב אָחִ֕י, יְהִ֥י לְךָ֖ אֲשֶׁר־לָֽךְ". ויעקב עונה לו: "קַח־נָ֤א אֶת־בִּרְכָתִי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻבָ֣את לָ֔ךְ כִּֽי־חַנַּ֥נִי אֱ-לֹהִ֖ים וְכִ֣י יֶשׁ־לִי־כֹ֑ל". עשו אומר שיש לו "רב", ויעקב עונה שיש לו "כול". מה ההבדל ביניהם?
יעקב מרגיש שתמיד יש לו "הכול". אף פעם לא חסר לו. הוא לא "מסתפק במועט". התורה מספרת לנו שהוא היה עשיר. אבל תמיד הרגיש שיש לו "הכול". זוהי מידתו של "השמח בחלקו". אדם כזה, רכושו לא ישלוט בו. הוא ישלוט ברכושו, מתוך בחירה חופשית איזה טוב לעשות בו.
עשו כל הזמן סופר כמה יש לו. הוא מרגיש סיפוק רק כאשר יש לו "הרבה". אבל כמה זה "הרבה"? מיליארד דולר? שני מיליארד? עשרה?! תמיד יכול להיות "עוד יותר". עשיו אף פעם אינו שמח בחלקו. כל הזמן הוא חושב שמגיע לו יותר. לכן כל הזמן הוא מתוסכל. אדם כזה אינו שולט ברכושו. רכושו שולט בו.
אם כך, מדוע עשו לא רצה לקבל את מתנתו של יעקב? מפני שזה לא היה מכבודו להתעשר ממתנה של אחיו.
הוא רצה להרגיש שכל העושר שבידי הוא "שלו", כדי שיוכל לומר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
ומדוע יעקב שמח בחלקו? מפני ש"חנני א-להים", מפני שכל מה שיש לו אינו מובן מאליו. הוא לא חושב שזה "מגיע לו", אלא זו "חנינה" – דהיינו: מתנת חינם, שיש להודות עליה בכל יום מחדש; ולכן הוא מרגיש תמיד שיש לו "הכול". מי שחי כך לא דואג מן העתיד. הוא בוטח בה' שימשיך לתת לו כל מה שהוא צריך.
ה'כלי יקר' מביא שני פסוקים בספר קוהלת. הראשון מתאר את יעקב (קהלת ה, יח): "גם כל האדם אשר נתן לו הא-להים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו... זו מתת א-להים הוא". אין לו ציפיות ביחס לעתיד. הוא שמח במה שניתן לו בעבר, ובזכות זה הוא שליט על הנכסים שלו, להשתמש בהם למטרות ערכיות. הפסוק השני מתאר את עשו (שם ו, ב): "איש אשר ייתן לו הא-להים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה ולא ישליטנו הא-להים לאכול ממנו".
איזהו עשיר – השמח בחלקו.
"ויחן את פני העיר"
עולה חדש-ישן מגיע לארץ. יעקב שב לארצו לאחר עשרים ושתיים שנות גלות, וכאברהם אביו, תחנתו הראשונה בארץ ישראל המערבית היא שכם. "ויחן את פני העיר, ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו". חנייתו של יעקב בשכם וקנייתו את השדה שם – לא רק במובן של חניה וקנייה הן מתפרשות אלא במובן נוסף, המשלים את המובן הראשון. לא רק לעצמו דואג יעקב אבינו, ולאחיזתו בארץ, אלא מתוך מבט חיובי של שכנות טובה, מבקש הוא לדאוג גם לאנשי המקום, תושבי שכם. ויחן – מלשון חן, שעשה דבר שימצא חן בעיני בני העיר. ויקן – מלשון תקנה, שתיקן דברים לטובת אנשי העיר. וכך נאמר בגמרא (שבת לג, ב):
ויחן את פני העיר. אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם.
ואנו נעמוד על משמעות הדברים על פי פירושו של מרן הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת ב, רפה).
שלושה דברים תיקן יעקב לבני שכם: מטבע, שווקים ומרחצאות. ושלושתם קשורים לבנייתה של חברה אנושית מתוקנת. הראשון הוא המטבע. עד להמצאת המטבע, היה הסחר בין בני האדם סחר חליפין בלבד. ואם במקרה היה לשכני דבר מיותר שבדיוק היה נחוץ לי, ולי היה דבר מיותר הנחוץ לו, יכולנו להחליף את הסחורות זו בזו. אולם בכל מקרה אחר, לא הייתי יכול ליהנות מפרי עמלו של שכני, ושכני לא יכול היה ליהנות מפרי עמלי. המצאת המטבע יצרה מהפכה חברתית. מעתה, כל אחד יכול ליהנות מפרי עמלו של כל אחד. כל סחורה ניתן להמיר בכסף, ובכסף ניתן לקנות כל דבר אחר בכל מקום אחר. תיקון המטבע הפך את התושבים הבודדים של העיר לחבורה מגובשת, שכל אחד מחבריה יכול ליהנות מזולתו ולהועיל לחבירו.
אולם הקשר הזה שבין התושבים – מרוחק הוא, וירטואלי משהו. כדי להפוך את החברה האנושית לחברה יותר מגובשת, יש צורך להפגיש אותם אלו עם אלו. וזה נעשה על ידי השווקים – המקומות בהם נפגשים הקונים והמוכרים יחדיו, כדי להביא תועלת זה לזה ולשאוב תועלת זה מזה.
אולם קשר בין אישי זה – עדיין מרוחק הוא, תועלתי. כדי שבני אדם יוכלו ליהנות זה מחברתו של זה, עליהם לשפר את מצבם האסתטי, ולמצוא חן זה בעיני זה. לשם כך נועדו המרחצאות. בית המרחץ איננו מקום תפנוקים, אלא מקום לטיפוח האסתטיקה האנושית. אין מדובר רק באסתטיקה החיצונית, על ידי גוף נקי ויפה מראה, אלא גם באסתטיקה הפנימית, הבאה על ידי כניסתו של אדם אל מקווה טהרה המטהר אותו מן הטומאה שדבקה בו במהלך החיים.
זוהי הציפייה של יעקב אבינו מאנשי שכם: שיצליחו לקיים חברה אנושית בריאה, מגובשת ומלוכדת. על גבי זה ניתן יהיה לבנות את הקומות הרוחניות היותר גבוהות.
שלושת המרכיבים הללו מופיעים בצורה שונה לאחר כאלפיים שנה, בשיחתם של ר' שמעון בר יוחאי ור' יהודה בר עילאי אודות השלטון הרומאי:
פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהם של אומה זו! תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות... נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתיקנו, לא תקינו אלא לצורך עצמן. תיקנו שווקים, להושיב בהן זונות; מרחצאות, לעדן בהם עצמן; גשרים, ליטול מהם מכסים.
ר' יהודה, כמו יעקב, רואה אצל הגויים את היסוד החיובי, את היכולת ליצור חברה אנושית בריאה. וזאת על ידי שווקים, מרחצאות וגשרים. הגשרים אצל הרומאים, כמו המטבע אצל יעקב בשכם, באים להקל על המגע ועל המשא והמתן בין אנשים רחוקים. ר' שמעון, לעומתו, מגלה כי אותם מעשים המגבשים את החברה, כשם שהם יכולים ליצור חברה בריאה, כך עלולים הם לבוא ממקור מושחת וליצור חברה מקולקלת מיסודה. אכן, כאשר מטרתם של השווקים והמרחצאות, הגשרים והמטבעות, הם לאחד את החברה האנושית ולהקל על כל אדם להביא תועלת לזולתו, אזי יוצרים הם חברה מתוקנת. אולם כאשר כל מטרתם היא הפקת רווחים אישיים, תוך שימוש תועלתני בצרכים של בני האדם, ואף ניצול ציני של התאוות הנמוכות שלהם, אזי יש להוקיע את המבנה החברתי הנוצר על ידם. השוק הרומאי, לא נועד לסייע לבני האדם להתפרנס, אלא לגרות את היצרים ולגרוף רווחים נכבדים מסיפוקם. הגשר לא נועד לסייע לתעבורה ולתקשורת בין בני האדם, אלא להפיק רווחים למי שבנה אותו, ועל כן אין לסמוך עליו שייבנה בתקני הבטיחות הנדרשים. וכן המרחץ, לא בא לטפח היגיינה ואסתטיקה, וודאי שלא טהרה פנימית, אלא לספק תפנוקים גופניים נמוכים להמון. על כן, אומר, ר' שמעון ה"תיקונים" של הרומאים, בני עשו, עבור היהודים, אינם אלא קלקולים, בעוד שהתיקונים של יעקב אבינו לבני שכם, אמורים היו להיות תיקונים אמיתיים.
ומה מצער הדבר, שבני שכם, בכפיות טובה, לא זכו ליהנות מן התיקון שתיקן יעקב אבינו למענם, וקלקלו הכול במעשה שכם בן חמור בדינה בתו.
"ויקן את חלקת השדה"
לאחר מעבר הירדן, לאחר המפגש עם עשו, עולה יעקב אל גב ההר. תחנתו הראשונה היא העיר שכם. שכם היא המקום בו הייתה תחנתו הראשונה של אברהם אביו בעלותו מחרן. זהו אותו מקום בו נתברר לו כי זוהי "הארץ אשר אראך" ובו הובטח לו לראשונה "לזרעך אתן את הארץ הזאת". שם חונה יעקב וקונה לו חלקת שדה. מדוע קנה את השדה? האם היה זקוק לחלקת קבר כאברהם אביו? האם תכנן להתיישב שם? הרי כל ימיו ישב בחברון, בנחלתו של יצחק אביו! ואם חשובה הייתה לו נחלה חקלאית בארץ ישראל, מה טעם היה לקנות "חלקת שדה", דהיינו: חלק קטן מתוך שדה גדולה ושלמה?
ידועה היא תשובתו של האבן-עזרא, אולם תמיהתה בצידה. וכך כותב הראב"ע בביאור קנייתה של חלקת השדה:
חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. מי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא.
לא השימוש הזמני בקרקע הוא שהטריד את יעקב אבינו. הן לא היה חקלאי מעולם. רועה צאן נודד היה בכל שנות ישיבתו בארץ. ישיבתו בחברון אשר בדרום הרי יהודה, ובניו רועים את צאנם בעמק דותן אשר בצפון השומרון. קניית הקרקע בארץ ישראל באה לתת לו אחיזה אישית בארץ. יש ערך בעצם הקנייה של הקרקע, אף אם לא תשתמש בה יותר מאשר מספר חודשים, ואף אם יש לך אפשרות לנטות את אוהליך במקום הפקר, חינם אין כסף. וכל זאת - דווקא בשכם, המבטאת יותר מכל את הברית שבין עם ישראל לבין ארצו וא-להיו.
וכאן באה התמיהה: מדוע נזקק יעקב לקנייה זו? האם לא האמין בשבועת ה' לאברהם בברית בין הבתרים, אשר קבעה כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לדורותיו? האם לא ידע את מה שידעו חז"ל כי "ארץ ישראל מוחזקת בידינו מאבותינו"? האם לא ידע כי בעלוּתו על ארץ ישראל בדבר ה' היא אמת משפטית וקניינית חזקה יותר מכל טענת בעלות של כנעני או חיווי היושב בה? מילא אם היה רוצה לעבד את האדמה (כיצחק אביו) או להקים בה חלקת קבר (כאברהם סבו), נדרש היה לקנותה כמקובל, כדי שלא להיחשב גזלן בעיני הכנענים שהחזיקו בה. אולם אם כל כוונתו לא הייתה אלא שיהיה רשום חלק בארץ על שמו ב"טאבו" הא-להי, איזה צורך יש להוסיף מעשה קניין אנושי על הקניין הא-להי?
מעשה אבות – סימן הוא לבנים. כדי להיאחז באדמת ארץ ישראל, לא די בקביעה הא-להית. יש צורך להביא בחשבון גם את בני האדם היושבים עליה. וכך אמר מרן הרב קוק באביב תר"ץ (פחות משנה לאחר מאורעות תרפ"ט), בנאום שנשא בחנוכת בית הקרן הקיימת לישראל (מאמרי הראי"ה עמ' 252-3):
אין כל יכולת להפקיע את זכותה של כנסת ישראל כולה מעל נחלת קודשה. אבל מכיוון שאנו גוי צדיק (=העושה צדקה וחסד עם כל יחיד וגם עם כל אומה ולשון) שומר אמונים (=שמירת אמונים והתנהגות ישרה כלפי כל אדם), הכיבוש שלנו הוא – במקום שאפשר – רק בדרך של שלום על ידי קנין כסף.
וממשיך הרב זצ"ל:
ברצוננו לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" לא רק לגבי יחידים, כי אם גם לגבי האומות. ושלא תהיה גם לאומות העולם טענה וטינה עלינו... מכיוון ששילמנו את כסף מחירם. וכך אנו זוכים בארצנו בשני הקניינים העצמיים: בקניין הנצחי של ישראל בארץ מכורתו ובקניין כסף... 'בשבועתם של אבות ובכיבושם של בנים' (ירושלמי).
על כך נדבך נוסף. כאמור, יעקב לא קנה את "חלקת השדה" כדי להשתמש בה, אלא כדי להתקשר בקשר עמוק יותר אל קדושתה של הארץ. מתוך כך מובן הפסוק הבא: "ויבן שם מזבח ויקרא לו א-ל א-להי ישראל". עבודת ה' – זו הייתה מטרת הקנייה של האדמה. וכאן, כאשר מדובר בקרקע המיועדת לבית כנסת או למזבח, יש להשקיע מאמץ עוד יותר גדול כדי להבטיח את הבעלות עליה דווקא בדרכי שלום. והראיה – מדוד המלך, שקנה בכסף מלא את גורן ארוונה היבוסי כדי לבנות עליו את בית המקדש, למרות שאיש לא ערער על סמכותו להפקיע את הקרקע בצו מלכותי (כלי יקר). בחריפות יתירה קורא רבנו עובדיה ספורנו על כך את הפסוק: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת ניכר" (שאינה שייכת לנו מכל נקודת מבט שהיא)? ולאור זאת מובן מדוע נבחר דווקא מקום זה – אותו קנה יעקב מאת בני שכם – להיות מקום קבורתו של יוסף הצדיק.
ראויים דברים אלו להיות לנגד עינינו גם בזמנים בהם נשפך דמנו כמים על אחיזתנו בארץ קדשנו, כאשר מתנהל מאבק עם השכנים על כל אחיזה בכל חלקת קרקע נוספת בארץ. ועל כך יש להוסיף כי כיום, שאלת הבעלות על הקרקעות בארץ ישראל היא שאלה הלכתית סבוכה ומורכבת (עי' שו"ת באהלה של תורה סי' קיג). ולא ניתן לפטור כלאחר יד את השאלה החמורה של גזל הגוי, כאשר מדובר על תפיסת קרקעות באופן פרטי, וקל וחומר – כאשר מדובר על מסיק פרטי של זיתים בכרם שניטע על ידי הגויים היושבים בארץ. כל זאת – מלבד בעיה חמורה של חילול השם, ואכמ"ל. שאלות אלו דורשות הכרעה הלכתית ומוסרית על ידי גדולי התורה שבדור, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול.
בין דינה לתמנע
ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ. וירא אותה שכם בן חמור נשיא הארץ, ויקח אותה...
קוראים אנו את הפסוקים שוב ושוב, ושואלים: מדוע באה פורענות זו לפתחו של יעקב אבינו? האם חטא חטא המחייב אותו ואת ביתו לעבור אירוע כה קשה? ואם לא, האם אך מקרה קרה לו?
כדי לעמוד על עומקם של דברים, עלינו לדייק היטב בפרשה, ולעמוד על סיבותיהם ומטרותיהם. את שורשיה של אותה יציאה תולים חז"ל בלאה וביעקב. הן לא לחינם נאמר כאן "בת לאה", ולא לשווא מפרשת התורה "אשר ילדה ליעקב"! יציאתה של דינה מיוחסת בראש ובראשונה ליציאתה של לאה לקראת יעקב. יציאה זו, חיובית היתה, לדבר מצוה, כדרכה של אשה לחזר אחר קרבתו של אישה. אף יציאה זו של דינה, יש בה בקשה נסתרת למצוא לה מנוח בבית אישה המיועד, אשר עדיין לא ידעה מיהו. זהו רובד נסתר אחד המונח ביציאתה של דינה.
רובד נסתר שני מונח בייחוסה של דינה ליעקב אביה. הן הוא אשר שמר עליה מכל משמר לבל תיפול בידיו של זר. באותו לילה קשה, בו עמד להיפגש עם עשו אחיו - לוקח הוא את רחל ולאה, לוקח הוא את זילפה ובלהה, לוקח הוא אחד עשר ילדים. אולם רגע. אחד חסר… היכן היא דינה? שאלה זו שואל המדרש (בראשית רבה, עו, ט):
ודינה היכן היא? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: הרשע הזה, אינו רמה היא, שלא יתלה עיניו יראה אותה ויקח אותה ממני.
ועל כך הוא עונה (בתרגום לעברית):
אמר לו הקב"ה: "למס מרעהו חסד". מנעת חסדך מן אחיך. שאילו נישאה לאיש, לא זינתה. לא ביקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאל לערל. לא ביקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור. זהו מה שכתוב: "ותצא דינה בת לאה".
עד כאן עסקנו ברבדים הנסתרים: של דינה עצמה (מצד ייחוסה ללאה), ושל הקב"ה (מצד ייחוסה ליעקב). אולם ישנו גם רובד גלוי. לשם מה יצאה דינה "לראות בבנות הארץ"? האם הלכה רק לחפש לה חברה, כבת יחידה הגדלה בין אחים-בנים? במילה אחת עונה על כך תרגום יונתן: "ונפקת דינה... למיחמי בנימוס בנת עממי ארעא". לא את בנות הארץ חיפשה דינה, כי אם את הנימוס שלהן. את תרבותן ביקשה להכיר.
דינה – לא מן המסתגרות בביתן היא. 'יצאנית', מכנים אותה חז"ל. ואין כוונתם למשמעותה המודרנית של המילה, אלא לנערה פתוחה, המחפשת קשר עם העולם שמסביב. סבורה היא שניתן להתעניין בתרבות הסובבת מבלי להיכבש על ידה. אולם טעות היא בידה. אך יצאה לראות בנימוסן ובתרבותן של בנות הארץ, ראה אותה שכם בן חמור החיווי ולקחה בשבי. זו היתה גם טעותו של יעקב אבינו לדעת המדרש. אילו היתה דינה נערה ביישנית וסגורה, אכן נכון היה לנעול אותה בתיבה על מסגר ובריח, כדי שלא תראה את פניו של עשו הרשע. אולם נערה זו, 'יצאנית' היא, ומחפשת קשר עם כל הסביבה. רק שתי דרכים נותרו בפניה: או לכבוש בקסמה את עשו ולהחזירו בתשובה, או להיכבש תחת טלפיו של שכם בן חמור... אין דרך אחרת בפניה.
באור זה יש לעיין בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צט, ב), כאשר היא מבארת את משמעותו של הפסוק "ואחות לוטן תמנע" (בתרגום לעברית):
תמנע מה היא? - תמנע בת מלכים היתה, שנאמר: "אלוף לוטן אלוף תמנע", וכל אלוף – תואר מלכות בלא כתר היא. ביקשה להתגייר. באה אצל אברהם, יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב אהיה שפחה לאומה זו, ולא אהיה גבירה לאומה אחרת. יצא ממנה עמלק, שציער את ישראל. מדוע? – משום שלא היה להם לרחקה.
ניתן להבין את החששות שעלו בלבם של אברהם, יצחק ויעקב. הן טיפוס מפוקפק היא תמנע זו, ממזרת היא, מבנות כנען היא, וסופה – שילדה את עמלק – מוכיח היטב על תחילתה. אולם חז"ל אינם נרתעים מלהפיק את הלקח. חובתנו לקירוב כל אדם המבקש להתקרב אל אבינו שבשמים, צריכה להיות מעל לכל החששות. בסופו של דבר, מחיר ההימנעות כבד ממחיר ההיענות לבקשת ההתקרבות.
דורנו, דור נפלא הוא. כולו זכאי, גם כולו חייב (מאמר הדור). הנוער הדתי מחפש את עצמו. אינו מוצא מספיק תשובות בתוך בית המדרש. מבקש הוא 'לראות בנימוסיהן של בנות הארץ', מתוך פתיחות ומתוך סקרנות עמוקה. גם הנוער שאינו דתי מחפש את עצמו. מבקש הוא לפגוש את שורשיו ואת אמונתו, על מנת לבחון את התאמתן אליו. כל ניסיון לנעול את עצמנו בתוך תיבה, לא יגן עלינו מפני רצונם הכן של בנינו ובנותינו לפגוש את "מקהלות רבבות עמך בית ישראל". האם נעדיף "שיישאנה באיסור"? האם נחפוץ "שיישאנה ערל"? או שמא, נטיל על שכמם את תודעת השליחות לקרב רחוקים המבקשים להתקרב אל אביהם שבשמים? האם נתעלם מכל המבקשים, רק מתוך רצון לשמור על טהרת המחנה פנימה, ונשלח את כל מבקשי ה' להודו? לכתות שונות ומשונות? אל חסרי אחריות המשחקים בקבלה? אל מלתעותיו של אליפז אבי עמלק? בידינו הדבר! בידינו לבחור את הכיוון!
"עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".
משא ומתן בשכם
שכם בן חמור חטף ואנס את דינה בת יעקב. הוא רצה להתחתן אתה, ולשם כך אבא שלו נכנס למו"מ עם האחים שלה. בדברים הבאים אני רוצה להסתכל על המו"מ מנקודת המבט של החוטף.
חמור פונה ומספר כמה הבן שלו רוצה את דינה (בראשית לד, ח):
"שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשׁוֹ֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה".
אומנם הוא החזק. הוא בעל הבית בשכם. אבל למרות זאת הוא מציע הצעה מאוד נדיבה: קשרי משפחה, שטחים גדולים להתיישבות, שיתוף פעולה כלכלי.
שכם עצמו לא מחכה לתשובה, והוא מספר שהוא מוכן לשלם הרבה יותר (פס' יא-יב):
"אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן.
הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י,
וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ה לְאִשָּֽׁה".
האחים שומעים את ההצעה, ודורשים מחיר הרבה יותר גבוה: שכל הגברים בעיר יעשו ברית מילה. זו הייתה הדרך שלהם להימנע מקיום עסקה עם החוטף ולהאשים את הצד השני בפיצוץ המו"מ. ויכול להיות שגם ההצעות ששמעו העלו להם את התיאבון.
חמור ושכם לא מתמקחים. העיקר – "לסגור עסקה", "בכל מחיר", "עכשיו". והם מבצעים מיד (פס' יט):
"וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב...".
הם העריכו שתהיינה התנגדויות. לכן הם מספרים לאנשי העיר סיפור יותר אטרקטיבי על פרטי העסקה, מגמדים פרטים נוחים פחות, מנפחים פרטים נוחים יותר, ומעצימים את היתרונות האפשריים. אנשי העיר משתכנעים. ברית המילה מתבצעת תוך זמן קצר.
ואז מה קורה? האם בני יעקב ממהרים לקטוף את הפירות של העסקה? לגייר את כל תושבי שכם? ליהנות משיתוף פעולה כלכלי? עוברים רק יומיים, ושכם וחמור מרגישים על בשרם את התוצאות של העסקה (פס' כה-כו):
"בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ, וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח, וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר. וְאֶת־חֲמוֹר֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנ֔וֹ הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב, וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ".
מה אפשר ללמוד מחוכמת החיים של התורה על מו"מ ב'בזאר' של המזרח התיכון? על מו"מ להשבת חטופים בעזה?
החסיד הוא המושל
במבט ראשון נראה שיעקב הוא אדם שהפחד מנהל אותו. וכך נאמר עליו (בראשית לב, ח-יב):
וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ... הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים.
עם זאת, ניכר שיעקב לא נותן לפחד לנהל אותו. הוא מתאמץ לנהל את הפחד. הוא לא מתחמק מכניסה לארץ ישראל. הוא לא מסתתר מעשו אלא דואג להודיע לו ממרחק של מאות ק"מ שהוא בדרך. הוא לא משאיר את כל המחנה ובורח עם הנשים והילדים להתחבא בוואדיות של עבר הירדן או בסבך של גאון הירדן. לעשו לא היו שלוש אוגדות כדי לחפש אותו במשך חודשים ארוכים ב"מנהרות" של שפך היבוק. 400 איש זה לא הרבה יותר מגדוד אחד, והסיכוי של המסתתרים להיחלץ היה גבוה למדי. יעקב גם מכין תוכנית פעולה מסודרת: דורון, תפילה ומלחמה. אדם שהפחד משתלט עליו לא מתנהג כך. הפחד היה משתק אותו.
לכאורה בחטיפת דינה הוא משותק מפחד. וכך כתוב עליו: "והחריש יעקב עד בואם". אבל לא כך רואים את זה הדרשנים (פסיקתא זוטרתא – לקח טוב):
"ויעקב שמע כי טימא [את דינה בתו]". זה שאומר הכתוב: "ואיש תבונות יחריש" (משלי יא, יב). לכך נאמר: "והחריש יעקב עד בואם".
וכך מפרש ר' עובדיה ספורנו, שהוא רצה לשלוט בתגובות של הבנים ולכן המתין כדי לספר להם בעצמו.
לאחר מכן מתנהל ויכוח בין יעקב לבין שמעון ולוי. יעקב אומר לבניו (לג, ל):
עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י, וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי.
מה עומד מאחרי המילים של יעקב? האם הוא מפעיל שיקול דעת הגיוני, ששוקל בזהירות "סיכון מחושב" מול "חישוב מסוכן" או שהוא פוחד?
לשמעון ולוי ישנה תשובה חדה מאוד (פס' לא): "הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ?!"
האם יש להם תשובה לטענה של יעקב – שהתגובה חייבת להיות בסגנון של "בעל הבית השתגע", או שהם פשוט אימפולסיביים ופועלים "מהבטן" ולא "מהראש"? התורה משאירה את השאלה הרטורית תלויה באוויר, ללא תשובה וללא הכרעה. בכך התורה באה לומר לנו, שאכן לפעמים יש מקום לתגובה חריפה ולא פרופורציונלית, כדי שיהיה ברור ש"אתנו לא מתעסקים"; ולפעמים נדרשת זהירות שלא לגרום לאויב להגיב באופן שיגבה מאתנו מחיר כואב ומסוכן מידי. צריך לזהות את האפקט הצפוי במעגלים שונים: איזה רגש יתעורר אצל השכנים בעוצמה גבוהה יותר? אימה ופחד או שנאה וכעס?
כדי להחליט נכון במצבים מורכבים צריך להפעיל שיקול דעת. אי אפשר לחשוב בהיגיון כאשר הרגש שולט. זוהי האמירה של יעקב בפרשת ויחי על שמעון ולוי (מט, ז): "אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה". ברמה התיאורטית, המעשה יכול היה להיות מועיל או מזיק, טוב או רע. באמת, לפעמים נכון לפעול כך ולפעמים נכון לפעול אחרת. אבל אסור לתת לרגש להנהיג. ועל כך ראויים היו שמעון ולוי לביקורת נוקבת.
העיקרון שהשכל צריך לשלוט ברגש מופיע גם בספר הכוזרי (ג, ג-ה):
"החסיד הוא מי שהוא מושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר (משלי טז, לב): 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אילו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו".
המבנה הנכון של כוחות הנפש הוא מל"ך – אדם אחראי שנמלך בדעתו לפני שהוא מגיב: מוח, לב, כבד; ודווקא בסדר הזה. אם הופכים את הסדר – כבד, לב, מוח – יוצא כל"ם, שזה 'כלום' או 'כלימה'.
נלך בדרכו של יעקב, שעליו נאמר בסוף הפרשה: "ומלכים מחלציך יצאו".
בר מצווה לשמעון ולוי
על שמעון ולוי נאמר בפרשה (בראשית לד, כה):
וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיוֹתָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְע֨וֹן וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבּ֔וֹ וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר...
בהמשך יש ויכוח קשה בינם לבין יעקב על מה שעשו (פס' ל-לא):
וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְע֣וֹן וְאֶל־לֵוִי֘: עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי. וַיֹּאמְר֑וּ: הַכְזוֹנָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחוֹתֵֽנוּ?
ניתן לראות כאן עימות בין שתי תפיסות: קנאות של צעירים מול שיקול דעת של אדם בוגר.
רש"י (נזיר כט, ב) טוען שבסמוך לאותו יום הם הגיע לגיל בר מצווה:
"שמעון ולוי וגו' איש חרבו" – לא מצינו בכל התורה שיהא קרוי 'איש' בפחות מבן י"ג שנה, אבל בבן י"ג מצינו שקראו הכתוב 'איש', כדכתיב "שמעון ולוי וגו' איש חרבו", וגמירי דההיא שעתא בני י"ג שנה הוו.
מנישואי יעקב ולאה עד מעשה שכם עברו 15 שנה – 7 שנות עבודה ברחל, שש שנות עבודה בצאן ועוד שנתיים בדרך. ראובן נולד 8 חודשים לאחר נישואי יעקב ולאה. שמעון נולד 8 חודשים לאחר מכן ולוי נולד לאחר עוד 8 חודשים. המשמעות היא ששמעון היה בין 13.5 ולוי היה קרוב לגיל 13. אם נניח שהרווח בין הלידות היה קצר עוד יותר, יצא שלוי היה בר מצווה בדיוק באותו הזמן.
על כך כותב בעל 'תורה תמימה' (הע' ט):
ומכאן ילפינן דבן י"ג שנה נחשב לאיש בר דעת שנדריו נדר והקדשו הקדש... וכן נעשה בר מצווה להתחייב בכל המצוות, יען דכתיב (פ' נשא) "איש או אישה כי יעשו מכל חטאת האדם"...
אפשר לראות במה שעשו שמעון ולוי בשכם דרך מקורית למסיבת בר מצווה...
בדרך שבחרו ניתן לראות ביטוי לעצמאות של נערים מתבגרים; וכדרכם של מתבגרים, הם עושים זאת בקיצוניות יתרה. וכך כותב רש"י (עפ"י מדרש רבה):
"שני בני יעקב" – בניו היו, ואף על פי כן נהגו עצמן שמעון ולוי, כשאר אנשים שאינם בניו, שלא נטלו עצה הימנו.
מדרש אחר מצביע על כך שהיו עצמאים מאוד גם זה כלפי זה, ועל כן "לא נטלו עצה זה מזה". המשמעות היאשלכל אחד מהם היה שיקול שונה. וכך כותב הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר שם):
"שני בני יעקב שמעון ולוי". תיבת 'שני' – מיותר, ובנדב ואביהוא כתיב "ויקחו בני אהרן נדב [ואביהוא]" וגו', ובא ללמדנו דאע"ג שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מ"מ היו שניים... היינו ששונים היו בדעת המבעיר את האש הזה: אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא לאש כזה והוא 'אש זרה' כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פנייה ורצון היא אש שלהבת י-ה.
הנצי"ב לא יכול שלא לבקר את האש הזאת, אפילו כשהיא שייכת לסוג השני: "ומ"מ מאש כזה ג"כ יש להיזהר הרבה לכוון המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה". והוא מוסיף על כך, ש"יעקב אבינו פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה".
היכן ראינו את ההבדל בין הגישות של שני האחים? בחטא העגל, שבט שמעון היה בין החוטאים, ואילו משה ושאר בני לוי קינאו לשם ה' והרגו 3,000 איש מהם, כפי שנהג לוי אביהם בשכם. כך גם היה בזמן שבו ישבו בני ישראל בשיטים: זמרי בן סלוא משבט שמעון השתתף בחטא בנות מואב ולקח בחוצפה את המדיינית, ואילו פינחס משבט לוי קינא לשם ה' והרג אותו. את קנאותו של שבט לוי לשם ה' ראינו גם בתגובתו הנחרצת של מתתיהו כשהרג את המתייוון.
מהו הפיתרון לאתגר ששמעון ולוי מציבים לעם ישראל? על כך אומר יעקב בברכתו, לאחר שהוא מוכיח אותם קשות: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". עליהם להיות ה"שאור שבעיסה", שמתסיס. אולם כפי שרמז הנצי"ב, הקללה התקיימה בכל אחד מהם באופן שונה. וכך כותב רש"י (בראשית מט, ז):
אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד.
כוח הנעורים של הנער המתבגר יוצר "איש" – אדם עצמאי שמסוגל לקחת אחריות למעשיו, אבל עדיין אין לו מספיק שיקול דעת. "איש" יכול להיות "אש-י" – אש ה', אש א-להית, ויכול להיות "אש זרה", שרק במקרה פונה לכיוון חיובי או שלילי. היא יכולה להיות אש שורפת – אוּר, והיא יכולה להיות אש מאירה – אוֹר.
בסופו של דבר, גם שמעון וגם לוי הם מלמדי תורה. לוי למבוגרים ושמעון לקטנים. על זה ועל זה נאמר: "המאור שבה מחזירן למוטב".
"וילך ראובן"
פרשה עמומה היא מעשהו של ראובן. "ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא, וילך ראובן, וישכב את בלהה פילגש אביו".
לא נכניס את ראשנו בשאלת "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". שאלה זו קיימת ברובד הפורמלי, האם היה כאן היה כאן מעשה חמור של גילוי עריות, או שמא היה זה מעשה אחר, קל ממנו. אולם דבר אחד ברור: נעשה כאן מעשה שאסור היה לו להיעשות.
יעקב יודע על המעשה. "וישמע ישראל", אולם הוא לא מגיב. להפך. מיד נאמר: "ויהיו בני יעקב שנים עשר: בני לאה – בכור יעקב ראובן". משמעות הדברים – ראובן הוא חלק מן המשפחה. הוא לא מקולל כמו חם וכנען, הוא לא מגורש כמו ישמעאל, הוא לא מודח מיד מבכורתו כמו עשו דודו, ואף לא זוכה לנזיפה כשמעון ולוי אחיו. תגובתו של יעקב באה רק לאחר שנים רבות, כאשר הוא מברך את בניו לפני מותו. אמנם "ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני" ולכן היה מגיע לך לקבל "יתר שאת ויתר עז". אולם לא תקבל את בכורתך. "פחז כמים – אל תותר, כי עלית משכבי אביך, אז חיללת יצועי עלה". יותר מפורשים הדברים בספר דברי הימים א (ה, ב-ג): "ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתייחס לבכורה. כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף".
ועדיין עלינו להבין את שתיקתו של יעקב, וממנה להסיק למקרים רבים אחרים. וכאן נעלה שני הסברים אפשריים:
ישמעאל ועשו, ואף שמעון ולוי, להבדיל, פגעו באחרים: ישמעאל איים לפגוע ביצחק או חטא חטאים אחרים (לפי המדרש), עשו איים לפגוע ביעקב והוסיף על כך חטאים אחרים (לפי המדרש). גם שמעון ולוי פגעו רק באנשי שכם ולא ביעקב עצמו. על כן לא היה לאביהם קושי להגיב מייד ובחומרה על מעשיהם. בשני מקרים אחרים בספר בראשית מדובר בבן שפגע באביו: מעשה חם, מחד, ומעשה ראובן, מאידך. נח לא היסס להגיב מיד במצב כזה. הוא לא מגיב כלפי מה שעשה חם מן ההיבט המוסרי, אלא כלפי הפגיעה האישית שפגע בו. "ויקץ נח מיינו וידע נח את אשר עשה לו בנו הקטן". תגובה זו, שנעשתה בעידנא דריתחא, הביאה על משפחת חם קללת עולם, אך לא הביאה את חם לתשובה ולתיקון.
יעקב לא מוכן לפעול מיד, כשהוא פגוע אישית או כאשר תגובתו עלולה להתפרש בטעות כנובעת מן הפגיעה האישית. תגובה הבאה מתוך כעס, תגובה הבאה מתוך פגיעות, נזקה ודאי ותועלתה מפוקפקת. הגר"א עומד על כך שאף שהאב מוסמך, ואף מצווה, להכות את בנו בשעת הצורך (בימינו הדבר בעייתי מאוד מסיבות שונות, ואכמ"ל), אסור לו לעשות זאת מתוך כעס:
כאשר מכה את בנו, לא יכה אותו מכת אויב, דרך כעס על העבר, רק כוונת ההכאה תהיה להציל אותו מן העתיד. לכן אל יכה אותו הרבה בפעם אחת, רק מעט-מעט, לפי גדרו ולפי הנאות לו. וכשרואה האב שרבה חמתו על בנו – לא יכה אותו כלל בעת ההיא.
ואף שכל אדם מישראל מצווה על "הוכח תוכיח את עמיתך" – הוא פטור מן המצווה אם חושש הוא כי יגיע לכלל כעס תוך כדי קיומה של המצווה. על כן יעקב בוחר שלא להגיב. הוא ממשיך לקרב את ראובן אליו כאילו לא אירע דבר. הוא משהה את תגובתו, ואומר את דברו רק בסוף ימיו – לא כעונש, אלא כתוצאה הגיונית והכרחית. תכונת הפזיזות, שהתגלתה באותו מעשה, מוכיחה כי אינך מתאים להנהגה, ואין מנוס מהסקת מסקנות אישיות.
הסבר שני נובע מעיקרון קבעו לנו חז"ל במסכת ברכות (ז, א):
יפה מרדות אחת בליבו של אדם יותר מכמה מלקיות... יותר ממאה מלקיות, שנאמר: "תֵחת גערה במבין, מהֲכות כסיל מאה".
על כך אומר מרן הרב קוק ב'עין אי"ה' (פרק א, סי' ע-עא):
הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם, כי אם בדרכי נועם. והיראה האמיתית היא יראת הרוממות, הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים, ער הימים האלו שהניסיונות הרבות הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם... אפילו בשעת החינוך המקרי, כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות... באופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך – גם על זה יפה המרדות השכלית. כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב אותם שכבר העוו דרכם...
יעקב נותן אמון בראובן, ובכך שיכיר בעצמו בחטאו מבלי שיזדקק לנזיפתו של אביו. ואכן רבים מדברים על כך שראובן הודה מעצמו בחטאו, ושב בתשובה שלמה ביוזמתו.
משבר מנהיגות
משבר גדול מתרחש במשפחתו של יעקב (בראשית לה, כב-כג):
וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו. וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל... וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן...
ראובן מתערב בחדר המיטות של אביו. ויעקב שותק...
גם בשכם, יעקב לא מנהל את האירוע, אלא שותק וממתין לבנים, שהם "לוקחים את הפיקוד על האירוע" (לד, ה-כז):
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. (ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר... וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ... וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו... וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ... בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם...
ליעקב לא נותר אלא לנזוף בבניו, אבל הם אלה שאומרים את "המילה האחרונה" (פס' ל-לא):
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!
מה גרם לאותו "משבר מנהיגות" בבית ישראל? מה הביא את ראובן "לנהל" את חייו של יעקב? מדוע בשכם יעקב פסיבי והבנים שלו אקטיביים? גם 'וישב' מעלה שאלה דומה: היכן ההנהגה של יעקב מול הריב שבין יוסף לאחיו? מול ההשפלה של בני השפחות?
היכן נשברה המנהיגות של יעקב? בהשתחוואה לעשו, בשליחת המנחה, ובעצם, עוד לפני כן, בהתנהלות מול לבן (לא, יט-כא):
וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא. וַיִּבְרַח...
לבן מוכיח אותו על כך (פס' כו-ל):
וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב: מֶה עָשִׂיתָ וַתִּגְנֹב אֶת לְבָבִי וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי כִּשְׁבֻיוֹת חָרֶב? (כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי...? וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ, לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי?
ויעקב עונה לו (פס' לא): "כִּי יָרֵאתִי, כִּי אָמַרְתִּי פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.
יעקב – גונב, בהיחבא. לבן גוזל – במישרין. רחל גונבת את התרפים של אביה ומכחישה את מעשיה, בעוד שאברהם שובר את הפסלים של תרח אביו בגלוי.
מתי יש אצל יעקב עימות ישיר? כאשר הקב"ה יוצר מציאות בלתי אפשרית שדוחקת אותו אל הקיר (פס' לו-לט):
וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן, וַיַּעַן יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לְלָבָן:... טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה.
בדורנו ראינו את משבר המנהיגות של מועצת יש"ע בשערי כפר מימון בחודש תמוז תשס"ה. מה שיוצר משבר מנהיגות זה ההתחמקות המתמדת מעימות ישיר. לחלל הריק שיצר משבר המנהיגות של מועצת יש"ע נכנסים הבנים – נוער הגבעות, העושה מעשי שמעון ולוי. שורש החטא – גניבת הברכות מעשיו.
רבקה ידעה בנבואה "רב יעבוד צעיר". אבל בחרה בדרך של רמייה וברחה מעימות ישיר עם יצחק ועם עשיו. יעקב ברח לחרן במקום להתעמת עם עשו. הסבל של יעקב נובע מכך. הוא קיבל ברכה "הווה גביר לאחיך", אבל לא היה מסוגל לנהוג כגביר, אלא כעבד...
לא תמיד העימות הישיר הוא הדרך הנכונה. יש יוצאים מכלל זה. אבל מי שזוהי השיטה שלו, לא יגיע רחוק, ומשבר המנהיגות ממתין מעבר לפינה. אולם למרות כל המשברים, בסופו של דבר ינצח יעקב את עשו בעימות ישיר:
והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו, כי ה' דיבר.
יעקב ועשו – משפחה וממלכה
מלכות ישראל צומחת מתוך המשפחה. כך מציגה התורה את ההבדל שבין יעקב לעשו. בעוד תפיסת המלכות של בית יעקב מדברת על ממלכה הצומחת מתוך המשפחה, שבין חבריה יש קשר של ברית, צומחת המלכות של בית עשו מתוך הטריטוריה, כאשר בני עשו ובני החורי יושבים יחדיו בארץ אדום, ובין חבריה נכרתת רק 'אמנה חברתית'.
כך נאמר בסוף הפרשה (בראשית לו, לא): "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, לפני מלוך מלך לבני ישראל". מלכות עשו קמה על בסיס טריטוריאלי – "ארץ אדום". בעוד שבישראל תקום המלוכה על בסיס המשפחה – "בני ישראל".
רעיון זה בא לידי ביטוי בברכתו של הקב"ה ליעקב (לה, יא): "ויאמר לו א-להים: ...פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך, ומלכים מחלציך יֵצֵאו". הקב"ה מודיע ליעקב: המלוכה שלך תקום מתוך ההקשר של משפחה אשר המלך בא מחלציו של מייסדה.
וכך מתאר הרש"ר הירש (לב, ח) את המפגש שבין יעקב לעשו:
הנה חזר עתה יעקב כראש משפחה עצמאי... ובזמן שיעקב זכה לבנות את משפחתו ביגיע כפיו, בזמן זה עצמו כבר הפך עשו לגורם פוליטי, היה מצביא לאומתו ואלוף לגדודיו...
שני עקרונות נפגשים ביעקב ועשו...: חיי המשפחה המאושרים והמאשרים – ביעקב, והזוהר של הכוח והעוצמה הפוליטית – בעשו.
הממלכה היהודית קמה גם היא מתוך הקֶשר וההֶקשר המשפחתי, כאשר האחווה היא העומדת ביסודה. וכך נאמר בפרשת המלך (דברים יז, טו): "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נוכרי אשר לא אחיך הוא". לעומת זאת, בין מלכי אדום (בראשית לו, לא-לט) מצאנו כמה שהגיעו ממחוזות אחרים, כמו משרקה או רחובות הנהר. על כך כותב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פ"נ), שכאשר מעמידים בראש הממלכה מי שאינו חולק עם בני העם קשרי אחווה, מלכותו מתאפיינת בעריצות. לעומת זאת בעם ישראל, בו המדינה נוצרת מתוך קשרי הדם של המשפחה, השבט והאומה – ניתן להעמיד בראשה מלך רק "מקרב אחיך", ולצפות שינהג בנתיניו באחווה.
מתנת הארץ מידי עשיו
מקובל לומר 'אום שמו"ם'. ובכל זאת, אנו מציינים השבוע, בי"ז בכסלו, את החלטת האו"ם על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. לפני חודש ציינו את הצהרת בלפור, שהייתה לפני למעלה מ-100 שנים. מהי המשמעות של זה?
תלמידו של הרמב"ן כותב בפירושו לשיר השירים:
וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל, כדכתיב: "והביאו את כל אחיכם מנחה [לה']", ויהי המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם.
מדוע זה צריך להיות כך? עיון בפרשה יראה שהסיפור הרבה יותר מורכב.
עשו נותן ליעקב את ארץ ישראל (בראשית לו, ו-ח):
וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם. וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.
מספר שנים לאחר מכן, עשיו חוזר בו מן הוויתור שלו על מערת המכפלה.
כך היה גם בבית שני, בהצהרת כורש. מדוע כורש חזר בו? מדוע עשו חזר בו? מדוע חזרה בה ממשלת בריטניה מהצהרת בלפור? ומדוע אומות העולם חזרו בהן מתמיכתן בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל? יש כאן מהלך פתלתל של יחסים מורכבים עם הגויים. הם מסייעים, הם מפריעים, אבל שותפים לדרך.
יעקב לומד את זה בדרך הקשה. הוא מבקש רשות מעשו לחזור לארץ ישראל. חז"ל מבקרים אותו על כך, אבל מה חשב יעקב מלכתחילה? ועל מה מבקרים אות חז"ל?
בהמשך הפרשה עשו מבקש לפרוש את חסותו חסות על יעקב, ויעקב מסרב (בראשית לג, יב-יז):
וַיֹּאמֶר: נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי. וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי?
אם יעקב רצה לפייס את עשו, מדוע הוא סירב עכשיו? את זה הוא למד מן המאבק עם המלאך. לפעמים הגוי מסייע דווקא באמצעות ההתנגדות שלו. הגויים תמיד שותפים למהלך הגאולה. לפעמים כמסייעים, לפעמים כמפריעים. הלקח של יעקב הוא שאסור לנו להיות תלויים בהם. ועם זאת, הם "שחקנים במגרש", כך שלא ניתן להתעלם מהם.
בדרך זו נבין את מה שנאמר בהמשך הפרשה (פס' טז-יז):
וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה. וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.
מהי המשמעות של 'סוכות'? זהו החג של תיקון העולם, החג שבו כל הגויים שותפים. הגאולה היא לא רק תיקון של עם ישראל. היא תיקון של כל האנושות, לכן כולם חייבים מעורבים בה, גם אם התפקידים שלהם מתהפכים.
אם הגויים היו מסייעים כל הזמן, היה מקום לחשוב שהקב"ה יכול להתפטר. אנו רואים את יד ה' דווקא בתהפוכות הלב שלהם, כאשר הגאולה ממשיכה להתקדם תמיד – אתם או בלעדיהם, בתמיכתם או בהתנגדותם. וכך כותב מרן הרב זצ"ל (אורות, ישראל ותחייתו, פרק יד):
יִסּוּרֵי חֶנֶק הֵם הֵם הַיִּסּוּרִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל יְרִידַת הָאוֹר לַמַּעֲמַקִּים – לַחְשׂף סִבּוֹת קְטַנּוֹת וְקַלּוֹת, לִנְעץ תִּקְווֹת בְּמֶרְחַקִּים וּמְארָעוֹת זְמַנִּיּוֹת, בִּנְטִיּוֹת לֵב שֶׁל מוֹשְׁלִים, וּבְמַהֲלָכִים שֶׁל הִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת, לְעוֹרֵר גַּם קְטַנֵּי רוּחַ, שֶׁאֵין לָהֶם כִּי-אִם מַטָּרוֹת קְרוֹבוֹת מְגֻשָּׁמוֹת וּמְצֻמְצָמוֹת... רַק רוּחַ ד' אֲשֶׁר עַל עַמּוֹ, אוֹר הַתּוֹרָה הַפְּנִימִית יוֹפִיעַ לְהָשִׁיב רוּחָא דִּמְשִׁיחָא, וּמִתּוֹךְ הָאֲפֵלָה יָבִיא אוֹר גָּדוֹל.
הנהגת ה' מתגלה בכך שהגאולה מתקדמת למרות ההפרעות שלהם, ואפילו בזכותם, כמו יעקב שזכה לשם 'ישראל' בזכות המאבק עם המלאך.
המטרה של כל זה היא תיקונו של העולם כולו במלכות ש-די. ומהרה יתקיימו בנו דברי הנביאים: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, והייתה לה' המלוכה". "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
עשו, ישמעאל וחלוקת הארץ
בימים אלו אנו מציינים את החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. המדינות שתמכו בהחלטה זו היו מדינות נוצריות, כאשר ההתנגדות האלימה לכך באה מצד הערבים המוסלמים. זה לא היה מקרי. העימות שבין יעקב לעשו שונה מן העימות שבין יצחק לישמעאל.
לעשו ניתן חלק בארץ. לישמעאל לא. וכך נאמר בספר יהושע (כד, ג-ד):
וָ֠אֶקַּח אֶת־אֲבִיכֶ֤ם אֶת־אַבְרָהָם֙ מֵעֵ֣בֶר הַנָּהָ֔ר וָאוֹלֵ֥ךְ אוֹת֖וֹ בְּכָל־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וָאַרְבֶּה֙ אֶת־זַרְע֔וֹ וָֽאֶתֶּן־ל֖וֹ אֶת־יִצְחָֽק. וָאֶתֵּ֣ן לְיִצְחָ֔ק אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב וְאֶת־עֵשָׂ֑ו וָאֶתֵּ֨ן לְעֵשָׂ֜ו אֶת־הַ֤ר שֵׂעִיר֙ לָרֶ֣שֶׁת אוֹת֔וֹ...
לעשו יש חלק בארץ, וכך גם לבני לוט. לכן, את ארצן של שלוש האומות הללו: אדום, עמון ומואב, נאסר על עם ישראל לכבוש בזמן שבו נכנס לארצו. הן מובטחות לנו לזמן רחוק יותר.
כמו כן ניתן לראות שאומות אלה לא תבעו לעצמן את כל הארץ. כך נאמר על עשו (בראשית לו, ו-ח):
וַיִּקַּ֣ח עֵשָׂ֡ו אֶת... וַיֵּ֣לֶךְ אֶל־אֶ֔רֶץ מִפְּנֵ֖י יַעֲקֹ֥ב אָחִֽיו. כִּֽי הָיָ֧ה רְכוּשָׁ֛ם רָ֖ב מִשֶּׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו וְלֹ֨א יָֽכְלָ֜ה אֶ֤רֶץ מְגֽוּרֵיהֶם֙ לָשֵׂ֣את אֹתָ֔ם מִפְּנֵ֖י מִקְנֵיהֶֽם. וַיֵּ֤שֶׁב עֵשָׂו֙ בְּהַ֣ר שֵׂעִ֔יר...
הוא הולך ביוזמתו לארץ אדום. אין לו תביעה על ארץ ישראל. הוא מוכן לקחת חלק קטן ממנה ולוותר על השאר בדרכי שלום ואחווה. באותה מטבע לשון אנו רואים גם אצל לוט (בראשית יג, ו-יא):
וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו. וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו.
גם עשו וגם לוט הסכימו לחלוקה של הארץ. והאומות הנוצריות הלכו בדרכם.
לעומתם, מי שתבע לעצמו את כל הארץ ולא הסכים לוותר עליה הוא ישמעאל. המאבק אתו הוא על כל הקופה, ולכן אומרת שרה לאברהם:
גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.
ברית הארץ שנכרתה עם אברהם בברית המילה, ניתנה רק ליצחק. ישמעאל, שאף הוא נימול, אומנם יקבל את כל הארץ לרשותו, אבל רק כפיקדון, לזמן הגלות. וכך נאמר בזוהר (וארא לב, א, בתרגום לעברית):
ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכול... והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שתשלם הזכות של בני ישמעאל...
יצחק הוא האב הקשור ביותר לארץ. הוא שנולד בה והוא שלא יצא ממנה לעולם. הוא שנאחז בה בעקשנות רבה למרות כל הצרות שסבל מידי הפלישתים. זכותו המיוחדת של יצחק על הארץ מבוארת על ידי מרן הרב זצ"ל (עולת ראיה א, שצח-שצט):
"שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ"... סופי תיבות "שאל ממני ואתנה גוים" – מיל"ה... וראשי תיבות "ואחוזתך אפסי ארץ" – גימטריה ח', שניתנה לשמונה ימים. ובזה היתרון ישלטו בה על ישמעאל, שאין לו זכות של לשמונה, כמבואר בזוהר...
המאבק עם עשו הוא פרסונלי. כאשר הוא נלחם ביעקב, הוא רוצה להשמיד אותו לגמרי. אבל כאשר הוא בוחר לנהוג באחווה, אין לו תביעה על כל הארץ. אולם כאשר ישמעאל נלחם ביצחק, הוא דורש לעצמו את הארץ כולה. המאבק אתו הוא בעיקר טריטוריאלי. הוא לא מעוניין להשמיד את עם ישראל אלא לשלוט בו ובארצו. ולכן אין על מה לנהל אתו מו"מ. הנוצרים תמכו בהצעת החלוקה. המוסלמים פעלו לטרפד אותה.
בסופה של ההיסטוריה יתקיימו דבריו של הרב זצ"ל באגרות הראי"ה (ח"א סי' קיב):
ואהבת אחים של עשו ויעקב, של יצחק וישמעאל, תעלה על כל אותן המהומות שהרשעה... גררה אותן, תתגבר עליהן ותהפכן לאור ולחסד עולם.
