לפרשת ויגש
הרב עזריאל אריאל 24.12.25
בין אהבה לאחווה (בשיפולי גלימתו של הרב דרוקמן זצ"ל)
קרב וקריבה בין אחים
"בהתוודע יוסף אל אחיו"
העין הטובה של יוסף
הבדלה לשם הכללה
"ויבוא בארה שבע"
"שהיה קורא קריאת שמע"
"ימי שני מגוריי"
כלכלה מצרית וכלכלה יהודית
מדיניות כלכלית חדשה
נבואת העצים (להפטרה)
בין אהבה לאחווה
בשיפולי גלימתו של הרב דרוקמן זצ"ל
במחצית השנייה של ספר בראשית יש מילה שחוזרת על עצמה כל הזמן בהטיות שונות. זוהי המילה "אח". המילה הזאת נוכחת ביחסים שבין יעקב לעשו, בין רחל ללאה ובין יוסף לאחיו.
דרך זה אנחנו פוגשים את המורכבות של יחסי האחווה. יש בהם קרבה ושנאה, מריבות ושיתופי פעולה.
יש בפרשות האלה גם אהבה. אברהם אוהב את יצחק, יצחק את רבקה, וגם את עשו, רבקה אוהבת את יעקב, יעקב את רחל וגם את לאה, וכמובן – יעקב אוהב את יוסף ואת בנימין. אבל הביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב הוא: "אחווה". למה זה כך?
האהבה היא תוצאה של בחירה. האיש בוחר באשתו. האב יכול לבחור את מי מבין הבנים לאהוב יותר.
יאנוש קורצ'אק היה אומר: "אני הכי אוהב את הילד שאני מדבר אתו עכשיו". האחווה, לעומת זאת, לא מתחילה מבחירה. היא עובדה שנוצרת ברגע הלידה. אם נולדנו לאותם הורים, אנחנו אחים. האחווה קשורה לזהות שלנו. אם האהבה נובעת מבחירה, האוהב יכול לבחור גם להפסיק לאהוב ולהתחיל לשנוא. אבל באחווה אנחנו לא בוחרים. גם אח מעצבן, ואפילו אח שאנחנו מעדיפים לשנוא, הוא אח שלנו.
יש באחווה משהו הרבה יותר יציב ובטוח. הפרדוכס הוא שאנו שונאים דווקא בגלל שאנחנו אחים. אם לא היינו אחים, היינו פשוט אדישים אחד לשני. האחווה היא זו שיצרה את המתח ואת הקנאה בין יעקב לעשו, בין רחל ללאה ובין יוסף לאחיו. אבל האחווה היא זו שיצרה את הפיוס בסוף.
להיות באהבה, זו דרישה גבוהה שלא כל אחד יכול לעמוד בה, במיוחד עם אנשים מעצבנים ומרגיזים. לא כל אחד מאתנו מסוגל להיות הרב דרוקמן (שנפטר בשבוע של פרשת 'ויגש'). אבל להיות באחווה, זה דבר שאפשר לדרוש מכל אחד ואחד, ואפילו מאתנו.
קרב וקריבה בין אחים
קרב קשה מתואר בראשיתה של פרשת השבוע: קרב בין אחים המתקרבים זה אל זה, מבקשים לפגוע זה בזה ופוגשים זה את זה. כבר המדרש עומד על ריבוי אנפין זה של המילה הנדירה: 'ויגש', אשר היא מבטאת גם "הגשה למלחמה" (קירבה – מלשון 'קרב'), גם "הגשה לפיוס" (קרבת אחים), וגם "הגשה לתפילה" (קרבן, קרבת א-להים).
המדרש גם מתאר את תחושתו של יהודה כאשר ניגש אל יוסף:
"כי הנה המלכים נועדו, עברו יחדיו". "כי הנה המלכים" - זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו" - זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה...
יהודה מלא חרון וכעס על יוסף, המבקש לחטוף את אחיו הצעיר בדרכי מרמה ולקחת אותו לעבד. ומה עבר בלבם של שאר האחים באותה שעה? גם על כך עונה המדרש:
"אחד באחד ייגשו" – זה יהודה ויוסף. "ורווח לא יבוא ביניהם" – אלו השבטים. אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה איכפת לנו?
יהודה עסוק – ראשו ורובו, מוחו ולבו – בהצלתו של בנימין, ונדמה בעיניו כי בין שאר האחים שוררת אדישות עמוקה, כאילו גורלו של בנימין אינו אלא בעיה פרטית שלו, ולא בעיה של המשפחה כולה, או שמא נדבקו בחיידק הייאוש אשר כרסם בלִבם. אולם כל הקשיים – מבית ומחוץ – אינם מרפים את ידיו של יהודה. ואף על כך עומד המדרש:
"מים עמוקים עצה בלב איש, [ואיש תבונה ידלנה". משל] לבאר עמוקה מלאה צונן, והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה. בא אחד וקשר חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה. התחילו הכול דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה מהשיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו.
משול הוא יהודה לאדם המבקש לשאוב מים מבאר עמוקה, ואין בידו חבל. אדם אחר היה מתייאש ומוותר על המים. אך לא זו דרכו של יהודה. אם אין חבל, אזי מייצרים אותו (כפי שלמדנו מן המפקדים שלנו בתקופת הטירונות: "אין לך – אז תסרוג!"). אם אין דרך ידועה להבקיע את לב האבן של יוסף, אזי פורצים דרך חדשה אשר לא הלכנו בה מעולם. דרך הפעולה מורכבת מחוליות קטנות ביותר: "חבל בחבל, נימה בנימה, משיחה במשיחה", אחד על אחד, אחד ועוד אחד, "עד שעמד על לִבו" של יוסף ושינה את כל הנהגתו.
אמנם טבעי – ואף נכון היה – לכעוס, לקצוף ולרגוז על העוול הנורא. אולם כאן נדרשה דרך אחרת. פעמים שדווקא "מענה רך" הוא אשר "ישיב חימה". על כן נוקט יהודה מספר צעדים שיאפשרו ליוסף לקבל את דבריו. ואנו נאסוף אחת לאחת את עצותיו של בעל 'אור החיים':
א. להיפגש "בארבע עיניים", כדי שאם ינצח יהודה את יוסף, לא יהיה בכך ביזיון ליוסף; דבר שימנע את החנינה לבנימין.
ב. "נתחכם יהודה להטות לב יוסף עליו לרחמים והקריב דעתו ורצונו אליו לאהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו ופיוסו".
ג. "לטובתו של יוסף הוא ניגש... והוא אומרו: "ויגש אליו" – פירוש, לטעון טענה שהיא לטובת המלך...".
זוהי דרכה של "מלחמת אחים". יהודה ניגש למלחמה, כאשר תפילה בלִבו; אולם בפועל, נמצא כי ניגש לפיוס... – הגשה אשר בפניה לא יכול היה יוסף להתאפק. ונסיים בסיפור חסידי נאה, המבטא את אותו ריבוי אנפין של אותה "הגשה" או "קריבה", בה עמד יהודה מול יוסף:
מנהגם של ה'פריצים' הפולנים היה לקחת יהודי אשר נפל קרבן לעלילה, להלבישו בעור של דוב, ולשלוח אותו להילחם בדוב אמיתי, כאשר תוצאותיו המזעזעות של הקרב היו ידועות מראש. גורל נורא זה נפל פעם בחלקו של יהודי אחד, אשר התכונן לגרוע מכול... והנה הגיע הרגע. כשהוא לבוש כולו בעור הדוב, ועל פניו מסכה של דוב, יוצא היהודי אל הזירה, ומולו – חושף שיניים – מדדה הדוב הנורא. הלכו שני הדובים וקרבו זה אל זה. אך הגיע היהודי למרחק של נגיעה מן הדוב המאיים, נפלטה צעקה מפיו: "שמע ישראל". אולם מה רבה היתה תדהמתו, כאשר זעקת "שמע ישראל" בקעה גם מן הדוב שמולו...
פעמים שאכן, יש לנו אהבה, והיא תנצח.
"בהתוודע יוסף אל אחיו"
לא קלה הייתה דרך הפיוס בין יוסף לבין אחיו. אולי יכול היה יוסף לנקוט ב'קיצורי דרך', ולהודיע במהירות על התפייסות. אולם במודע, בחר יוסף בדרך שהיא "ארוכה וקצרה". וכך מסביר הרש"ר הירש (בראשית מב, ט) את הקו שהנחה את יוסף:
"רק שיקולים של הכרח גמור יכלו להביא אותו לידי מעשים שבלא זה ייראו כהטרדה חסרת כל תכלית... הוא נאלץ תחילה לחולל תמורה בשתיים: להביא לידי שינוי בדעתו על אחיו, אך בעיקר בדעת אחיו עליו. דעותיהם זה על זה חייבות להשתנות בתכלית למען ישרור ביניהם יחס לבבי הדוק... אילו הוחזר אל משפחתו מבחינה חיצונית, היה הוא אבוד ממשפחתו, ומשפחתו אבודה ממנו. לא היה זה אלא טבעי שהיה בלבו על אחיו, שזכר את קשיחות לבם בהתחננו אליהם ולא שמעו, ולא התחשבו גם בצער אביהם".
לשם הבנת הדרכתו של נותן התורה לפיוס בין אחים, דרך סיפורו של יוסף, ננסה לפרוט לפרוטות את ציפיותיו של אדם פגוע כדי שיוכל להתפייס בלב שלם עם מי שפגע בו פגיעה חמורה.
ראשית כול, תובע הוא מן הפוגע להכיר בכאב שגרם לו. אולם לא די בכך. מצפה הוא כי הפוגע יביט מחדש על האירוע, ויראה אותו מנקודת מבטו של הנפגע. שנית, רוצה הוא לראות כי הפוגע לוקח על עצמו את האחריות למה שעשה, מבלי להסתתר מאחרי תירוצים דחוקים, ולא זו בלבד, אלא שיכיר באשמתו למה שאירע. נקודה שלישית היא ההשפלה. הדבר היותר מכאיב מכל מה שאירע הוא תחושת ההשפלה שליוותה את הפגיעה. לכן חיוני לו לנפגע, מבחינה רגשית, לראות את הפוגע משפיל את עצמו בפניו, ולשם כך, מצפה הוא כי הפוגע יודה באשמתו בפניו, במו פיו, ומתוך כך יבקש את סליחתו. מהלך זה הוא אשר ישיב לו, לנפגע, את כבודו האבוד. הנקודה הרביעית היא בטחונו של הנפגע כי אישיותו של הפוגע אכן עברה שינוי גדול עד אשר אין לחשוש כי ישוב עוד לפגוע בו, וניתן יהיה לבטוח כי יחסיהם ישובו להיות תקינים כפי שהיו לפני הפגיעה. כל נקודה שתחסר במהלך ההתפייסות תשאיר משקעים בלבו של הנפגע ותהיה רק מן השפה ולחוץ.
צורך זה של הנפגע בתיקון כפול, משולש ומרובע, אינו ביטוי לחולשת נפש, אלא לתביעה הא-להית לתיקונו של עולם. אין כפרה שלמה ללא תשובה שלמה. הצורך הנפשי של הנפגע מבטא את הדרישה הא-להית לתיקון שלם. אמנם כאשר מדובר בדברים של מה בכך, מן הראוי כי הנפגע יוותר לפחות על חלק ממרכיבי התיקון, יעביר על מידותיו ויסלח, אולם כאשר מדובר בפגיעות חמורות, ובמיוחד כאשר הן מלוות בחטאים חמורים עד כדי חילול השם, אין ציפייה זו נובעת מחולשת נפש כלל ועיקר. להפך, תלמיד חכם שנתבזה ברבים צריך להיות "נוקם ונוטר כנחש" עד אשר יפייסוהו כראוי. כל זמן שאין תשובה מספקת, אזי "לא נשכח ולא נסלח". זהו מה שמדריך את יוסף, כדברי הרש"ר הירש:
"זיכרון זה יוכל להימחות מלבו רק לכשייווכח כי אכן השתנו בתכלית. היה זה אפוא הכרח גמור להעמיד אותם במבחן, אם עוד פעם יהיו מסוגלים.... לנתק בן מחיק אביו... מבחן זה היה נחוץ לנפש יוסף. רק לכשיעמדו בו יוכל להעביר מלבו את שארית המרירות... שיקולים אלה הם שהניאו את יוסף מלשלוח הודעה לאביו בשנות אושרו. מה בצע ליעקב לזכות בבן אחד ולשכל תחתיו עשרה, ולראות מתיחות ואיבה שרויות בין בניו?...".
לשם כך היה חשוב ליוסף להעמיד אותם במצב בו יחושו את אשר חש הוא בשעה שמכרוהו לישמעאלים, ולכן הכניס את כולם למאסר לזמן בלתי ידוע, והמשיך להעמידם במבחן אחר מבחן. המבחן האחרון – קשה היה מכולם. האח הצעיר, האהוב על אביו יותר מכל אחיו, סיבך את כל אחיו בגניבת גביע הכסף. האם ישאירו אותו עבד במצרים או יעשו הכול למען אחיהם ולמען אביהם?
אין אנו יודעים מה הייתה תוכניתו המלאה של יוסף, שכן לא הצליח לממש אותה עד תומה. המהלך נקטע באיבו. לא נותר לנו אלא לשים לב לכך שדבר אחד חיוני היה חסר: בקשת הסליחה. יוסף מתוודע אל אחיו, לא משום שיש לו כוח לדבר אלא שאין לו כוח לשתוק. "ולא יכול יוסף להתאפק... וייתן את קולו בבכי... ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף...". מאחר שלא נוצר מצב בו האחים מישירים את מבטם אל אחיהם ומבקשים את סליחתו, משום כך נאלץ יוסף לנחם אותם ולנקות את מצפונם בעצמו, באומרו: "ועתה אל תיעצבו ואל ייחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה... ועתה, לא אתם שלחתם אותי הנה, כי הא-להים...".
אולם מאחר שמהלך התיקון לא הושלם, ניכר הדבר כי עדיין נותרו משקעים בין הצדדים. אך נסתלק יעקב לבית עולמו, החלו האחים חושדים ביוסף: "לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". גם סליחתו של יוסף, יש אומרים כי לא שלמה הייתה (אור החיים). על כן נותר גם לדורות הבאים מה לתקן, עד אשר תתגשם נבואתו של יחזקאל: "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיו עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד".
העין הטובה של יוסף
יוסף היה האח השנוא, עד כדי כך ש"לא יכלו דברו לשלום". יוסף כמעט נרצח. יוסף הושלך לבור. יוסף נמכר על ידי אחיו. יוסף הופקר במשך שנים רבות – כשבוי, כחטוף, כאסיר ב"מנהרות" של פוטיפר.
כשהוא פוגש את האחים, הוא אמור להיות מלא טינה, מרירות, כעס, האשמה, שנאה. אבל במקום זה – הוא מפויס, ואומר לאחיו (בראשית מה, ה): "וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה...". את הכוח לאמץ את הגישה הזאת הוא מקבל מאותה תפיסת עולם שהוא מבטא באותם רגעים (פס' ה-ח): "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים...".
האם ההבנה שהקב"ה נמצא אותו וכל מה שקורה לו זה מידיו התפתחה אצלו רק כשהגיע הסוף הטוב של הסיפור, לאחר שיצא מן הבור ונעשה משנה למלך?
בפרשת וישב קראנו על מציאות החיים של יוסף בבית פוטיפר (לט, ב-ה): "וַיְהִ֤י ה' אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ... וַיַּ֣רְא אֲדֹנָ֔יו כִּ֥י ה' אִתּ֑וֹ וְכֹל֙ אֲשֶׁר־ה֣וּא עֹשֶׂ֔ה ה' מַצְלִ֥יחַ בְּיָדֽוֹ. וַיְהִ֡י מֵאָז֩ הִפְקִ֨יד אֹת֜וֹ בְּבֵית֗וֹ וְעַל֙ כָּל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ וַיְבָ֧רֶךְ ה' אֶת־בֵּ֥ית הַמִּצְרִ֖י בִּגְלַ֣ל יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֞י בִּרְכַּ֤ת ה' בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר יֶשׁ־ל֔וֹ בַּבַּ֖יִת וּבַשָּׂדֶֽה...". וכך גם בבית הסוהר (פס' כא-כג): "וַיְהִ֤י ה' אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיֵּ֥ט אֵלָ֖יו חָ֑סֶד וַיִּתֵּ֣ן חִנּ֔וֹ בְּעֵינֵ֖י שַׂ֥ר בֵּית־הַסֹּֽהַר... אֵ֣ין שַׂ֣ר בֵּית־הַסֹּ֗הַר רֹאֶ֤ה אֶֽת־כָּל־מְא֙וּמָה֙ בְּיָד֔וֹ בַּאֲשֶׁ֥ר ה' אִתּ֑וֹ וַֽאֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה ה' מַצְלִֽיחַ".
יוסף חי בתודעה מתמדת של קרבת א-להים. איך נוצרה אצלו התודעה הזאת. האם הוא הגיב להשגחת ה' או יצר אותה באמונתו, והיא זו שהביאה עליו את ההשגחה הא-להית הצמודה? – לא ידוע לנו. עם זאת, התודעה הזאת עולה בבירור בשיחתו עם שרי פרעה לאחר שסיפרו לו את חלומותיהם (מ, ח): "וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא לֵֽא-לֹהִים֙ פִּתְרֹנִ֔ים סַפְּרוּ־נָ֖א לִֽי". וכך גם בדבריו לפרעה (מא, טז): "וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר: בִּלְעָדָ֑י. אֱ-לֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה", וכן בהמשך הפרק (פס' כה-לב): "וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה:... אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱ-לֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה... ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה: אֲשֶׁ֧ר הָאֱ-לֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה. וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱ-לֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱ-לֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ".
פרעה לא יכול שלא להגיב לכך (פס' לט): "וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף: אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱ-לֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ...". ויוסף ממשיך באמונתו גם לאחר מכן (פס' נא-נב): "וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱ-לֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי. וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱ-לֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי".
למה זה כל כך חשוב? כי הקב"ה הוא טוב. ומכאן שכל מה שקורה הוא לטובה. זה מאפשר אופטימיות. זה מייתר את הצורך להאשים. את השיעור הזה קיבלנו בעוצמה בחורף של שנת תשפ"ד מאיריס חיים, שבנה, יותם, נהרג בשוגג מאש חיילי צה"ל כשברח משוביו ברצועת עזה. המסר שלה הוא חד מאוד: לא לבכות על מה שהיה יכול להיות ולא היה, אלא לשמוח בטוב שהיה, גם אם הוא קטן. לא לכעוס על הממשלה ולא על החיילים, ואפילו לא על שכנים וחברים שהפכו ליריבים.
עכשיו נבין מדוע אמרו חז"ל שאין עין הרע שולטת בזרעו של יוסף.
הבדלה לשם הכללה
פרשות השבוע האחרונות עוסקות במאבק החריף שבין יוסף לאחיו, ובפיוס שהגיע בסופו.
העם היהודי "מצטיין" בוויכוחים ובסכסוכים פנימיים. פרשת יוסף ואחיו מלמדת אותנו שהתופעה הזאת היא לא מקרית. השורש של זה הוא רמה גבוהה של אכפתיות בכל מה שנוגע לשאלות ערכיות, עד כדי חוסר יכולת לסבול את העמדה של הצד השני.
הרב קוק, בפסקה עמוקה באורות הקודש (א, טו), מתאר את התופעה הזאת כך: "כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו; הניגודים הללו מתגדלים ביותר, כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם".
התופעה הזאת מצערת מאוד, ויש לה מחירים כבדים; אבל יש לזה תפקיד חשוב. וכך כותב הרב זצ"ל: "למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם". זה כמו שבמשתלה, כאשר השתילים הקטנים מתפתחים, מרחיקים אותם אלה מאלה.
למה זה חשוב? "כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכול; והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק".
גם אדם וחווה נבראו כגוף אחד, ואחר כך הקב"ה הפריד אותם זה מזה. ל"נסירה" הזאת יש תפקיד, כדי שכל אחד יהיה אישיות שלמה ומיוחדת, ואז הם יתחברו מחדש בהשלמה הדדית.
על פי זה נבין את ההפטרה של השבת, שמפגישה אותנו עם הרכבה שמחברת שני עצים שונים בתכונות שלהם: ה'כנה' – שהיא "עץ יוסף", הנותנת שורשים איתנים, עם ה'רוכב' – שהוא "עץ יהודה", הנותן פירות משובחים.
בסוף דבריו מביא הרב קוק משפט מספר ה'זוהר': "סיטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא" – צד הקדושה מתחיל בפירוד ומסתיים בחיבור.
"ויבוא בארה שבע"
"ויִסע ישראל וכל אשר לו ויבוא בארה שבע, ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק". יעקב מתבשר כי יוסף חי. הוא מחליט לרדת אליו למצרים. בדרך, בבאר שבע, הוא עוצר את השיירה, ומקריב קרבן לה'. מדוע לא הביא את הקרבן בחברון, העיר בה גר במשך כל השנים הללו, והמתין עד שהגיע לבאר שבע, בדרך למצרים? יתירה מכך. הדרך הפשוטה מחברון למצרים בכלל לא אמורה לעבור דרך באר שבע, אלא 'דרך הים', העוברת דרך אשקלון, עזה ואל-עריש, ומדוע הולך יעקב בדרך העוקפת, מחברון לבאר שבע, ומשם למצרים? עוד יש לשאול, מדוע קרבנו של יעקב הוא דווקא ל"א-להי אביו יצחק" תוך התעלמות מכך שהוא גם 'א-להי אברהם'?
אין זו הפעם הראשונה בה יציאתו של יעקב מן הארץ היא דרך באר שבע. גם יציאתו הקודמת היתה משם. "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". עומד יעקב ותוהה: האם כדין יוצא אני מן הארץ? האם לרצון ה' היא יציאה זו? על כן הולך הוא לבאר שבע, עירם של אבותיו, אברהם ויצחק, אותה עיר אליה הלך במיוחד גם עשרות בשנים קודם לכן, כאשר ברח מבית הוריו אשר בחברון, בדרכו חרנה (רבנו בחיי).
שונות זו מזו הן דרכי אברהם ודרכי יצחק, ויעקב מתלבט בין שתיהן. אברהם אבינו, כאשר היה רעב בארץ, אכן ירוד ירד מצרימה מפני הרעב. יצחק אביו, לעומת זאת, נשאר בארץ (עי' ספורנו). האם עליו ללכת בדרכו של אברהם, או שמא בדרכו של יצחק? גם מעשיהם בבאר שבע – שונים היו. אברהם קורא למקום 'באר שבע' על שם השבועה שנשבע והברית שכרת עם אבימלך מלך פלשתים. גם יצחק קרא למקום 'באר שבע'; אך לא על שם ההסכם שחתם עם הפלשתים אלא על כך שזוהי הבאר השביעית שכרה באדמת הארץ לאחר שהפלישתים גזלו ממנו באר אחר באר (ספורנו, פרשת תולדות). גם כאן עומד יעקב אבינו ושואל: איזו 'באר שבע' תורה את דרכי? זו של אברהם, שוויתר על זכויותיו בארץ (עי' רשב"ם על פרשת העקידה), או זו של יצחק, שהתאמץ לאחוז בה למרות כל הקשיים הכלכליים והבטחוניים?
רוצה יעקב אבינו ללכת בדרכו של יצחק אביו. הן זה היה רצונו מאז ומעולם, לשבת "בארץ מגורי אביו, בארץ כנען". את הזבח הוא זובח במקום בו בנה יצחק אביו מזבח ומקריב קרבן "לא-להי יצחק אביו". וכמו שהתגלה הקב"ה אל יצחק אבינו בבאר שבע, כך התגלה אל יעקב. אצל יצחק נאמר: "וירא אליו ה' בלילה ההוא ויאמר: אנוכי א-להי אברהם אביך. אל תירא כי אִתך אנוכי, ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי". בדרך דומה מתגלה ה' אל יעקב: "ויאמר א-להים לישראל במראות הלילה... ויאמר: אנוכי הא-ל א-להי אביך. אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". מה דומה הנבואה? אך יחד עם זאת, מה שונה ההנחיה! שניהם מקבלים הנחיות בלילה, במצב קשה ומדאיג. אך בעוד שיצחק קיבל הנחיה שלא לפחוד מלהישאר בארץ למרות כל הקשיים להיאחז בה, יעקב מקבל הנחיה שלא לפחוד מלרדת מן הארץ. ולא נתיישבה דעתו עד שהבטיח לו הקב"ה: "אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלֹה".
"שהיה קורא קריאת שמע"
שנים רבות חלמו יוסף ויעקב על המפגש העתיד להתקיים ביניהם. תרחישים שונים סבבו בראשו של כל אחד מהם ברגעים שונים בחייהם. ולמן הרגע בו נודע להם כי עומדים הם להיפגש בקרוב, יש להניח כי הדמיון "עבד שעות נוספות" במחשבות ותיאורים של הצפוי לקרות. והנה מגיע הרגע המיוחל. יהודה מגיע לארץ גושן ומודיע כי יעקב מתקרב. יוסף לא מתמהמה. במו ידיו אוסר הוא את מרכבתו, עולה עליה ונוסע במהירות לקראת ישראל אביו גושנה. גם יעקב, הרואה את צמרות העצים של ארץ גושן באופק מכין את עצמו לפגישה המרגשת. והנה הם נפגשים. אולם מה שמתרחש בפגישה שונה מכל התרחישים. "וירא אליו ויפול על צוואריו, ויבך על צוואריו עוד" – הכול בלשון יחיד. אחד מהם נראה אל רעהו, אחד מהם הוא נפל על צווארי רעהו, אחד מהם הוא שבכה על צוואריו. ומה עשה השני? האם נותר אדיש?!...
רש"י מרגיש בתמיהה זו, ומציין את העובדה המוזרה. "אבל יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו". אולם תשובתו מעלה תמיהה כפולה ומכופלת: "ואמרו רבותינו, שהיה קרא את שמע". ואכן יש לתמוה: וכי לא היה זמן אחר לקרוא את 'שמע' חוץ מאשר באותו רגע מרגש?! אמנם ניתן להניח – אם כי בדוחק מה - כי משום מה, רגע הפגישה היה בדיוק בזמן הראשון בו ניתן לקרוא את 'שמע' – "משיראה את חבירו בריחוק ארבע אמות ויכירנו". אף ניתן לומר כי עצם העובדה שהצליח לזהות את דמותו של בנו מבליחה בחשכת השחר העולה היא שהבהירה ליעקב כי הגיע זמן קריאת שמע. אולם אם כך היה, מדוע לא קרא גם יוסף את קריאת 'שמע' באותה שעה בדיוק?
אם נרצה לתת לכך תשובה הלכתית, הדבר אפשרי. ותשובה כזאת מביא המהר"ל (גור אריה שם):
ויש לתרץ כי יוסף קרא קריאת שמע, וקיימא לן... שבאמצע הפרק מפסיק לשאול [שלום] מפני היראה, והיינו יראת אביו, ולפיכך היה מפסיק בקריאת 'שמע'. אבל יעקב לא היה מפסיק, וקרא קריאת 'שמע'.
ולאור זה גם מובן מדוע לא מפרש רש"י שהיה זה זמן תפילה, שכן בתפילה אסור היה לשניהם להפסיק, שהרי "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק".
אולם הלב ממאן בתשובה זו, הנעוצה כולה ברובד ההלכתי המופיע כאן כמין "תקלה" ש"קלקלה את התסריט" של המפגש המרגש בין האב לבנו.
תשובה עקרונית יותר ניתן לתת לאור עיקרון העולה מתוך הלכה אחרת, אותה מביא הרמ"א (או"ח סי' צח סעי' א): "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום". יעקב אבינו, בהיותו חדור בהכרה זו, "שאין אהבה כאהבת המקום", בחר – דווקא באותו רגע בו הוא פוגש את בנו האהוב לו כנפשו – לקבל עליו את אהבת ה' קודם שיחווה את אהבתו לבנו. ואילו יוסף, לעומתו, לא היה זקוק לכך. אהבת האב אינה עומדת בכיוון מנוגד לאהבת ה', אלא באותו כיוון. הרי כבודו של אביו הוקש לכבוד המקום, בהיותו החוליה המקשרת בינו לבין אביו שבשמים. אהבת האב הרי היא כאהבת ה'. אהבת הבן, לעומתה, אהבה אנושית היא. לכן יוסף לא ראה לנכון לקרוא קריאת 'שמע' באותו רגע, בעוד שיעקב ראה בכך צורך.
מרן הרב קוק שולל את הפירוש הזה, הן ברמה הרעיונית והן ברמה ההלכתית. בתשובותיו (אורח משפט סי' כב) מרחיב הרב זצ"ל את האיסור לנשק את הבן בבית הכנסת, "דחוץ מהענין שלא להראות אהבה אחרת חוץ מאהבת השי"ת יש בזה משום נגד אימת וכבוד הרב", ולכן הוא מסיק ש"הוא הדין שלאחרים גם כן אסור לנשק בפני רבו, והוא הדין בבית הכנסת". ואם כן, אין מקום להבחנה שהבאנו בין יעקב ליוסף. יתירה מזאת כותב הרב בפירושו לפרשת העקדה, כשהוא מסביר את הציווי "אל תשלח ידך אל הנער":
אל תחשוב שיש כאן איזה ניגוד מפעלי, בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ד', ההולכת ושוטפת בגבורתה בתהומות נשמתך העמוקה, עד שיהיה לפחות איזה צעד נכון לעשות בפועל איזה דבר המורה על המעטת האהבה הזאת. לא כן. "ואל תעש לו מאומה", כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הנה לבת אש קודש, הולכת ישרה מאהבת א-להים הטהורה.
על כן נלך בעקבות המהר"ל בתשובתו השנייה לשאלתנו (עי' נתיב אהבת ה' פרק א). תכונתו של אברהם אבינו היא אהבת ה' "בכל לבבך" – בכל כוחות הנפש. תכונתו של יצחק היא אהבת ה' "בכל נפשך" – עד כדי מסירות נפש בעקדה. ואילו תכונתו של יעקב היא אהבת ה' "בכל מאודך" – דהיינו, "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו במאוד מאוד". על כן נובעת הנהגתו של יעקב מתוך תכונתו האישית ודרכו המיוחדת בעבודת ה'. דווקא ברגע המשמח ביותר בחייו, מקדים הוא את רגשי התודה לקב"ה לחוויית המפגש, ובעת שיוסף נופל על צוואריו ובוכה – "אמרו רבותינו שהיה קורא קריאת שמע".
כלכלה מצרית וכלכלה יהודית
יוסף התמנה לשר הכלכלה במצרים. מינוי של יהודי לתפקיד בכיר כזה במדינה זרה מכין אותנו לקראת המדינה העצמאית שלנו. אבל זה לא אומר שמה שיוסף היה מוכרח לעשות במצרים הוא הדגם בשבילנו. בקלות נוכל לראות שזו דווקא 'תמונת מראה' למדיניות כלכלית שמתאימה למדינה יהודית.
אצל יוסף, המדינה היא זו שלקחה אחריות על המזון של האזרחים. התוצאה הייתה שהמצרים הפכו להיות עבדים לפרעה, ומצרים הפכה להיות "בית עבדים". בתורה לא מצאנו שדווקא המדינה אחראית על הפרנסה של האזרחים. מצוות צדקה מחייבת בראש ובראשונה כל יהודי לעזור לאחיו באופן אישי. ומאז שיצאנו מעבדות לחירות ביציאת מצרים, אסור למדינה היהודית להפוך את האזרחים שלה לעבדים.
בכלכלה המצרית, יוסף לא חילק אוכל בחינם. הוא קנה אותו בזול בשנות הרעב, ומכר אותו ביוקר בשנות השובע. בתורה, מצוות צדקה מחייבת לתת מזון בחינם כאשר זה נצרך.
בשנה השנייה יוסף לקח מן המצרים את כל הבהמות שלהם תמורת מזון, ובכך הוא השאיר אותם בלי שום אמצעי ייצור. בתורה, המעלה הגבוהה ביותר בצדקה היא לתת לעניים אמצעי ייצור, כדי שיוכלו לחיות מן העבודה שלהם.
יוסף קונה את האדמה ויוצר מצב שבו כל הקרקעות שייכות לפרעה. בתורה, האדמה לא שייכת למלך, אלא כל יהודי מקבל נחלה פרטית בארץ והוא לא יכול למכור אותה לצמיתות. יוסף מעביר את המצרים ממקום למקום. אבל התורה דורשת לתת לכל אדם לחזור לאדמה שלו בשנת היובל.
יוסף משאיר אדמה רק לכוהנים, ואילו בתורה – לכולם יש אדמה חוץ מאשר הכוהנים.
אני משאיר שאלה פתוחה: מה כל זה יכול ללמד אותנו על המדיניות הכלכלית שמתאימה למדינה היהודית של עכשיו?
"ימי שני מגוריי"
פסימיות רבה משתקפת בדבריו של יעקב אבינו אל פרעה, כאשר נשאל לגילו. כאשר פרעה שואל אותו: "כמי ימי שני חייך"? עונה לו יעקב: "ימי שני מגוריי שלושים ומאת שנה. מעט ורעים היו ימי שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיי בימי מגוריהם". ואף המפרשים מצטרפים לתמיהה זו: מה ראה יעקב אבינו לומר לפרעה את הדברים הללו, הנראים לנו מיותרים?
על דרך הפשט אומרים המפרשים על אתר, שיעקב אבינו נראה אז זקן מכפי גילו. וכדי שפרעה לא יתפלא שאדם בן מאה ושלושים נראה כמו בן מאה ושמונים, הסביר לו מדוע קפצה עליו הזקנה.
אך מדברי רש"י ניתן לדלות רעיון עמוק יותר. "שני מגוריי" – מפרש רש"י – "ימי גרותי. כל ימי הייתי גר בארץ אחרים". דברי רש"י נראים תמוהים, לכאורה, שהרי דווקא ביחס ליעקב עצמו נקראה פרשה שלמה בשם "וישב": "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". ביחס ליצחק נאמרה שם לשון גֵרות, וביחס ליעקב – לשון ישיבה! א"כ מדוע מדגיש יעקב את היותו גר בארץ כאשר דווקא הוא הוגדר כתושב?
נראה שזהו בדיוק הבסיס לדברי המדרש המובא ברש"י בתחילת פרשת וישב: "ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". יעקב אבינו, לאחר שעבר שנים רבות וארוכות של צרות מידי לבן ומידי עשו, ביקש לישב בשלווה. הוא רצה לראות את עצמו כתושב בעולמו של הקב"ה, ולא רצה יותר להיות במעמד של 'גֵר', החי כאורח בעולם. ביקש יעקב לראות את עצמו כתושב וכאזרח דווקא כאשר אביו יצחק נחשב כגר. "וישב יעקב בארץ מגוריי אביו". אין רע במצב של 'תושב'. אנשים רבים זכו לכך, וביניהם אברהם ויצחק, שבדרך כלל נאמר עליהם בתורה "וישב" ולא "ויגר". אבל ברגע שהישיבה בשלווה לא מהווה רק תוצאה של חסד ה' והופכת להיות מטרה ומשאת נפש – על כך באה ביקורתו של הקב"ה, האומרת לו: בעולם הזה, עליך לראות את עצמך כגר, ולא לשאוף לחיי שלוה של תושב. "אדם לעמל יולד".
לאחר ש"קפץ עליו רוגזו של יוסף" במשך עשרים ושתיים שנה, לאחר שראה יעקב כי לא זכה אלא לשנים ספורות של שקט ושלווה, הבין יעקב כי אינו אלא "גר" בעולם הזה, אשר נדרש ממנו להיות נכון להתמודדות ולמאבק במשך כל ימי חייו. על כן, בתשובה לשאלת: "כמה ימי שני חייך?", ענה: "ימי שני מגוריי...".
מדיניות כלכלית חדשה
תקופות של מצוקה כלכלית, פעמים שהן גורמות משברים קשים, ואף יוצרות עיוותים חמורים, שאחר כך קשה מאד לתקנם. ופעמים, הזדמנות יש בהן, בעתות של מצוקה, לתקן עיוותים אשר הצטברו במשך שנים רבות.
כך נראה להבין את דרכו של יוסף (בעקבותיו של הרמב"ן). תם הכסף במצרים. המצרים הרעבים, המבקשים לחם, מוסרים את רכושם, את הסוסים, את החמורים, את מקנה הצאן ואת מקנה הבקר. ומאחר שאף זה תם, פונים המצרים אל יוסף בהצעה מפתה: "קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם". מבקשים הם להיות עבדי פרעה. אמנם לא תמיד נעים להיות עבד; אולם האחריות לפרנסתו של העבד מוטלת על שכמו של האדון. בעתות מצוקה, מה טוב לו לאדם יותר מאשר להיות סמוך ובטוח על שולחנו של פרעה בכבודו ובעצמו, ולהיות פטור מכל אחריות אישית? יוסף מבין את הנזק החמור הצפון בהצעה זו. אדם המסיר מעל עצמו את האחריות הכלכלית, מהר מאד יסיר מעל עצמו את האחריות המוסרית. אם אינו אחראי לפרנסתה של משפחתו, לא יהיה אחראי אף לשלמותה, ומכאן קצרה הדרך לניאוף. אם אינו אחראי לפרנסתם של ילדיו, לא יראה עצמו אחראי אף לחנכם, ומכאן קצרה הדרך להפקרות מוחלטת. יוסף דוחה בנימוס את הצעתם הנדיבה של המצרים. את גופם אין הוא קונה לעבדים. אין הוא רוצה ליצור שם "בית עבדים", על כל קלקוליו המוסריים. אולם הוא נענה להצעתם לקחת ולהלאים את אדמתם.
יש להניח כי חלוקת הקרקע הקודמת במצרים, רחוקה הייתה מלהיות שוויונית. מסתבר ברבות השנים, השתלטו יחידים בעלי הון על אמצעי ייצור רבים. עתה ניתנה ביד יוסף ההזדמנות לבצע תיקונים מרחיקי לכת, אשר יבצעו חלוקה שווה יותר של המשאבים בין כולם. על כן הוא מבצע "העברת אוכלוסין" (טרנספר, בלע"ז) בכל רחבי ארץ מצרים, מקצה עד קצה. האדמות מחולקות מחדש, כאדמות המלך. אולם חלקו של המלך אינו גדול, ואינו עולה על חמישית מן היבול. האדם נשאר בן חורין, אחראי לגורלו ומתפרנס מיגיע כפיו. (היחידים אשר נשארו פרזיטים, היו כוהני הדת המצרים. הם המשיכו לקבל מזון מבית פרעה, והמשיכו להחזיק באדמותיהם; בניגוד לכוהני ישראל, אשר אין להם חלק ונחלה בארץ...).
מה גדולה היא כפיות הטובה של המצרים, אשר הפכו את אחיו ובניו של יוסף, לעם של עבדים.
נבואת העצים (להפטרה)
המתח בין יהודה ליוסף מלווה את כל ההיסטוריה היהודית: מכירת יוסף, פילוג הממלכה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
יוסף מבטא עוצמה של חול. הוא מבטא בכך דברים משותפים לישראל ולאומות – ערכים חילוניים, אומנות, מדע, טכנולוגיה, כלכלה, כושר ארגון. יהודה מבטא עוצמה של קודש, ערכים יהודיים ייחודיים.
הקב"ה נותן ליחזקאל הוראה לקחת עץ ולכתוב עליו 'יהודה' ולקחת עוד עץ ולכתוב עליו 'יוסף' (לז, טז). ואז יש עוד ציווי (פס' יז): "וְקָרַ֨ב אֹתָ֜ם אֶחָ֧ד אֶל־אֶחָ֛ד לְךָ֖ לְעֵ֣ץ אֶחָ֑ד וְהָי֥וּ לַאֲחָדִ֖ים בְּיָדֶֽךָ".
בהתחלה הם רק שני עצים קרובים, אבל לא מחוברים ממש. רק אחר כך הם מתאחדים (פס' יט): "הִנֵּה֩ אֲנִ֨י לֹקֵ֜חַ אֶת־עֵ֤ץ יוֹסֵף֙... וְנָתַתִּי֩ אוֹתָ֨ם עָלָ֜יו אֶת־עֵ֣ץ יְהוּדָ֗ה וַֽעֲשִׂיתִם֙ לְעֵ֣ץ אֶחָ֔ד...".
מה פירוש "ונתתי אותם עליו"? – הרכבה. ה'רוכב' נמצא על גבי ה'כנה'. אבל מי מהם יהיה בראש? – נראה דוגמה מספר במדבר (ב, יח-כ): "דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֥ה אֶפְרַ֛יִם... וְעָלָ֖יו מַטֵּ֣ה מְנַשֶּׁ֑ה...". "עליו" – זה: תחת הנהגתו.
הרוכב תלוי לגמרי בכנה. בלעדיה הוא לא יכול להתקיים. באופן גלוי, הכוח הרוחני לא יכול להתקיים בלי הכוח החומרי, השורשים. אם כי, באופן פחות מוחשי – יש גם תלות הפוכה, העלים שקולטים אור ואוויר – שהם ישויות יותר "רוחניות", ויוצרים את הפחמימות שמהן נבנה העץ.
בשלב הראשון, כולם מתאחדים תחת משיח בן יוסף, שהוא כוח של חול. רק בשלב השני מגיע משיח בן דוד (פס' כד): "וְעַבְדִּ֤י דָוִד֙ מֶ֣לֶךְ עֲלֵיהֶ֔ם וְרוֹעֶ֥ה אֶחָ֖ד יִהְיֶ֣ה לְכֻלָּ֑ם...". ועם זאת, ברמה הרוחנית, הכוח הרוחני שמיוצג על ידי משיח בן דוד הוא זה שמחיה גם את משיח בן יוסף.
חשוב לשים לב לנקודה מאוד חשובה. בנבואה הזאת אין "משיח בן יהודה" – דהיינו: הנהגה של רוח בלי חומר, ושל קודש בלי חול. משיח בן דוד מחבר באישיות שלו גם את הכוח של יוסף וגם את הכוח של יהודה. הוא לא מבטל אף אחד מן הכוחות הנפרדים, ולכן רק הוא יוכל לאחד לגמרי את כל העם.
