המדיניות הכלכלית-חברתית של יוסף במצרים

מתוך 'חסד שבמלכות', נספח, פרק ו

הרב עזריאל אריאל 24.12.25

מצאנו בתורה דוגמה אחת למנהיג בממלכה שדואג למצבם הכלכלי של בני העם בזמן של מצוקה. אומנם לא מדובר שם על צדקה, אבל בהחלט מדובר על דאגה לאזרחים שסובלים ממחסור. וכוונתנו היא למה שעשה יוסף במצרים (בראשית מא-מז).

על הרלוונטיות של המדיניות הכלכלית שיוסף הנהיג במצרים ביחס למדינה היהודית נכתב בשיחות הרצי"ה לפרשת מקץ (סדרה ב סע' 14 – תרגיליות פוליטית וצבאית): "בתוך שלשלת הנסיבות "יוסף הורד מצרימה" (בראשית לט, א), ונעשה שם שר הפנים של מצרים... הוא בעל הבית ומתרגל להנהלת מדינה, מה שמהווה הכנה למדינה שלנו... בדומה לזה קיים ביטוי של ה'חפץ חיים' לגבי גיוס בצבא של גויים. לבחור שהוכרח להתגייס לצבא נוכרי והתלבט, אמר ה'חפץ חיים': 'מה יש? משך הזמן שאתה נמצא בצבא שלהם, הוא הכנה לצבא שלנו, שהרי עוד מעט תהיה לנו מדינה'... לא פחות מזה, יוסף 'הוא השליט... הוא המשביר...' (שם מב, ו) – מהווה תרגיל בהנהגה מדינית אקונומית כלכלית, עבורנו... בשנים האחרונות הקדוש-ברוך-הוא מסבב הסיבות, גִלגל שיהודים יתפסו מקום חשוב במערכות פוליטיות וצבאיות של גויים, כדי שיתחנכו לשמש כגנרלים בצבא שלנו. הכול הכנה למציאות שלנו".

עם זאת, אין להסיק שהמדיניות הכלכלית הזאת בדווקא היא הדגם הראוי למדינה היהודית, כשם שהצבא הישראלי לא אמור לחקות את תפיסת העולם, את המוסר ואת הערכים שהנחו את צבאות הגויים באירופה. עצם ההתנסות בתפקיד מעניקה ניסיון ומאפשרת להפיק לקחים לניהול מדינה, וייתכן שהמסקנות למעשה תהיינה הפוכות מן הניסיון הראשוני.

1. התוכנית של יוסף

לאחר שיוסף פותר את חלומותיו של פרעה, הוא מציע לו (בראשית מא, לג-לו): "ועתה יֵרא פרעה איש נבון וחכם, וישיתהו על ארץ מצרים. יעשה פרעה, ויפקד פקידים על הארץ, וחימש את ארץ מצרים בשבע שני השבע. ויקבצו את כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה, ויצברו בר תחת יד פרעה, אוכל בערים ושמרו. והיה האוכל לפיקדון לארץ לשבע שני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים, ולא תיכרת הארץ ברעב".

יוסף גם מבצע את התוכנית שהוצגה בפני פרעה (שם, מז-מט): "ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים. ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים, אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכה. ויצבור יוסף בר כחול הים הרבה מאוד, עד כי חדל לספור כי אין מספר".

 ואז, כאשר הגיעו שנות הרעב, העם בא אל פרעה ודרש לחם (שם, נה): "ותרעב כל ארץ מצרים, ויצעק העם אל פרעה ללחם. ויאמר פרעה לכל מצרים: לכו אל יוסף". פרעה נענה לתביעתם של המצרים, והפנה אותם אל יוסף שהיה ממונה על ידו לדאוג להם,¹ ויוסף דאג לספק מזון לכולם (שם, נו): "והרעב היה על כל פני הארץ, ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבור למצרים".

אולם, לא ניתן ללמוד מכאן על אחריות המלך לצדקה. הנימוק הפשוט לכך הוא ההבחנה המתבקשת שבין שעת חירום, כמו חיים של עם גדול במדבר או רעב כבד וממושך, שאז המחסור הוא בעיה לאומית, לבין זמן שגרה, בה המחסור מהווה בעיה בעיקר ברמה האישית.² מחסור בקנה מידה לאומי דומה במידה רבה למלחמה, שהיא תפקידו האולטימטיבי של המלך, ואף מהווה לפעמים עילה למלחמה.³

נוסיף לכך עוד סיבות שיפורטו בסעיפים הבאים.

2. מדיניות מצרית מול מדיניות יהודית

פרופ' בנימין פורת ('צדק דלים' עמ' 22-28) מעמיד את התפיסה המצרית כפי שהיא מובאת בפרשות מקץ-ויגש כאנטיתזה לדרך שהתורה מתווה. והוא עומד על מספר הבדלים בין התפיסות:

א. בעוד שמצוות צדקה היא לסייע לנזקקים ללא תמורה, המדיניות של יוסף במצרים היא שלא לספק מזון בחינם, אלא למכור אותו בכסף מלא.⁴ בשנה השנייה של הרעב הדברים מגיעים לידי כך שהעם המצרי מתרושש לחלוטין (שם מז, יג-טז): "ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאוד, ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים, ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. וייתום הכסף מארץ מצרים... ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמור: הבה לנו לחם, ולמה נמות נגדך, כי אפס כסף? ויאמר יוסף: הבו מקניכם ואתה לכם במקניכם אם אפס כסף".

המסר של יוסף למצרים הוא אפוא הפוך – שהשלטון לא חייב לפרנס אותם. וכך כותב פרופ' פורת (שם, עמ' 24 סע' א): "המצרים אינם תובעים מפרעה ומיוסף לממש את חובתם המשפטית או הדתית כשליטי מצרים כלפי נתיניהם, אלא מבקשים זאת מהם... החוק המצרי אינו מחייב אפוא את בעלי הרכוש, והמלך בכללם, לשאת באחריות לרווחתם של העניים... גם כשיוסף מחליט לסייע למצרים במזון, הוא אינו מעניק להם אותו חינם אין כסף".

ב. המדיניות המצרית פועלת להלאמה של אמצעי הייצור (בהמות העבודה והמשא), בעוד שההלכה היהודית דואגת לשמר, ואף לטפח את יכולתו של העני להתפרנס מיגיע כפיו.⁵

ג. המדיניות המצרית מביאה להלאמה של הקרקע בעוד שהתורה דואגת להשבת הקרקעות לבעליהן ביובל, ומצווה (ויקרא כה, כג): "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ". עמד על כך גם הרב חיים נבון במאמרו "אחווה ואחריות: מבט יהודי על שוק חופשי" ('השילוח' 10, עמ' 122): "הייחוד הזה של החברה המקראית, כפי שרמוז בתורה... בולט כאשר משווים אותה למדינה המצרית כפי שהתעצבה בימיו יוסף... כל האדמות היו שייכות למלך פרעה, וכל תושבי מצרים היו 'עבדים לפרעה'... בניגוד לזה, התורה מניחה, ואפילו מעודדת, בעלות פרטית על קרקעות... בני ישראל חיו כבני חורין, בתוך משפחותיהם, קהילותיהם ושבטיהם".

ד. במצרים נלקחו הקרקעות מכל בני העם ונותרו רק בידי הכוהנים,⁶ בעוד שהתורה קובעת שנותנים לכולם נחלה בארץ ישראל מלבד הכוהנים, ואומרת (דברים יח, א-ב): "לא יהיה לכוהנים הלויים... חלק ונחלה עם ישראל, אִשֵׁי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, ה' הוא נחלתו כאשר דיבר לו".

ואם כן, המסקנה שנובעת מפרשה זו היא הפוכה לחלוטין מן המדיניות שמתוארת בה.

3. אספקת מזון כדרך לשעבוד

הנקודה האחרונה שעליה עומד פרופ' פורת נובעת מכל הנקודות הקודמות, והיא, שהמדיניות המצרית פועלת לשעבד את בני העם ולהפוך אותם לעבדים, בעוד שהתורה מתנגדת בחריפות לעבדות ומצַווה (ויקרא כה, מב): "כי עבדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, לא יימכרו ממכרת עבד".

 על התוצאה הזאת של מה שעשה יוסף עמד כבר הרד"ק (מל"ב יח, לב) בדבריו על מלך אשור, שהגלה את העמים שכבש: "כי כן עשה בכל הגויים אשר כבש; היה מַגלה אותם מארצם ומשַׁכֵּן אחרים תחתיהם כדי שיהיו כולם נכבשים תחתיו. וכן עשה יוסף, שאנשי מצרים ואת העם העביר אותו לערים".

וכך כותב הרב חיים נבון, בספרו 'מדינה קטנה לעם גדול' (עמ' 38) על אופייה של המדינה המצרית: "כל האדמות במצרים היו שייכות למלך פרעה, וכל תושבי מצרים היו עבדים לפרעה. רק לממסד הדתי, לכוהנים, נותרו אדמות משלהם. התוכנית הכלכלית הריכוזית שהגה יוסף בשעת החירום הנוראה של הרעב הכבד, הפכה למבנה מדיני קבוע בממלכה המצרית (בראשית מז). למקרא היה כינוי קולע למבנה המדיני הריכוזי של מצרים: בית עבדים".

דרך הסיפור על המדיניות הכלכלית של יוסף במצרים התורה מלמדת אותנו על הסכנה שיש בכך שהממלכה לוקחת אחריות על פרנסתם של האזרחים. בסופו של דבר זה מביא לשעבוד של האזרחים לממלכה עד כדי הפיכתם לעבדים ממש. התורה מפרטת את התהליך שלב אחרי שלב. בהתחלה המצרים קנו מזון בכסף מלא. לאחר שתם הכסף, הם קנו מזון בתמורה למקנה שהיה ברשותם. לאחר שיוסף גבה מן המצרים את הבהמות, שהן היו אמצעי הייצור הזמינים שלהם, הם נותרו חסרי כול כשלרשותם עמדה רק אדמה חרבה. וכך נאמר שם (פס' יח-יט): "ותיתום השנה ההיא, ויבואו אליו בשנה השנית ויאמרו לו: לא נכחד מאדוני, כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדוני, לא נשאר לפני אדוני בלתי אם גווייתנו ואדמתנו. למה נמות לעיניך, גם אנחנו גם אדמתנו, קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם, ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם".

על כך מעיר פרופ' פורת ('צדק דלים' שם): "למעשה, המערכת המצרית מניחה שסיוע לחלשים הוא דבר שבבחירה, שניתן לסחור בו, ואף לנצלו, כדי ליטול ממעוטי היכולת כל מה שיש להם עד הפיכתם לעבדים".⁷

כך כותב גם פרופ' ישראל אלדד ('הגיונות מקרא' עמ' עא): "[...] הקומוניזם הממלכתי הראשון: פיקוח של ממש, ריכוז המזונות ואחר כך חלוקתם בשווה, תוך כדי הלאמת הרכוש הפרטי, תחילה הכסף, אחר כך הבהמה, ובסוף הקרקעות, ומעתה כל חוכרי אדמת 'פרעה' כתיב – 'המדינה' קרי – מעלים חלק לפרעה ואוכלים הנותר".

פרופ' נחמה ליבוביץ' ('עיונים בספר בראשית', עמ' 376-379) מאירה נקודה נוספת, שאינה מטילה רק על השלטון את האחריות על ניצול המצוקה כדי לשעבד את האזרחים, אלא רואה את בני העם עצמם כנושאים באחריות למה שקרה להם: "עמוק הוא היצר בלב האדם לפרוק מעצמו עול האחריות לעצמו, לפרנסתו, לפרנסת בני ביתו, להשליך יהבו על הממונה עליו על מפקדו על 'המנהיג'. הוא יחשוב, הוא ינהיג, הוא יצווה עלינו והוא יפרנסנו".

מסתבר שאנשים אינם מגיעים למצב כזה מיד, אלא בשילוב של מצוקה עם תלות מתמשכת בשלטון שדואג למחסורם. כאשר האזרח מתרגל לזה שהמדינה דואגת לכל מחסורו, הוא מוריד מעל עצמו את האחריות האישית לגורלו. ומכאן קצרה הדרך להורדה של האחריות המוסרית. כך כותב צ'ארלס קרוטהמר ('מבחר מאמרים', עמ' 98-99): "זכויות כלכליות... אינן תביעות של היחיד מהמדינה [=שלא תפגע בו], אלא תביעות שהמדינה תספק ליחיד צרכים מסוימים. לכן, הן מבטיחות שהיחיד יהיה תלוי במדינה לצרכיו החיוניים, כלומר, הן אמצעים להגדלת שלטונה של המדינה על היחיד". והוא מוסיף (עמ' 109): "הזכות לקיום, לעבודה, לקורת גג ולהגנה על החיים... אין אלו חירויות מהתערבות המדינה, אלא טובות הנאה שרק המדינה יכולה להעניק. התלות במדינה כתוצאה מכך היא ניגודה המוחלט של החירות... החופש והביטחון הוצגו כשתי ברירות המבטלות זו את זו, ומיליונים בחרו בביטחון... הם חשו שהם משתחררים מהנטל, האחריות והסיכון שבחֵירות, והעדיפו לקבל את לחם חוקם מהמדינה".

עמד על כך גם הרב רועי ז"ק בספרו 'הקצאת משאבים ציבוריים' (עמ' 317 הע' 317): "התפיסה האידיאולוגית העומדת בבסיס שני סוגי הפעולות (תשלומי העברה וקצבאות אוניברסליות) היא זהה – ניהול החברה על ידי השלטון ויצירת תלות של האזרחים במוסדות השלטון".⁸

המחיר של מדינה הלוקחת אחריות רבה על מכלול תחומי החיים של האזרחים היא אובדן החירות והאחריות האישית של כל אחד מהם. התורה מדגישה מאוד את חשיבותה של החירות ("ולא עבדים לעבדים") המאפשרת את טיפוח האחריות המוסרית ("עבדיי הם", וכן "שלח את עמי – ויעבדוני"), ולכן שואפת למלכות "רזה", המבקשת לצמצם את כוחו של המלך.

בחריפות רבה כותב על כך הרמ"א עמיאל, בספרו 'הצדק הסוציאלי והצדק המשפטי והמוסרי שלנו' (עמ' 124): "הסוציאליות מוליכה את האדם לשעבוד, לשעבוד היחיד לציבור, לשעבוד הפרט לגבי הכלל. ואילו הצדק שלנו כל עיקרו מיוסד על החירות, חירות שלמה ומלאה, חירות מוחלטת בלי שום גבול ושיור, חירות של "עבדַי הם ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב, ב), מבלי שום יוצא מן הכלל".

כך כותב גם הרב יונתן זקס בספרו 'רעיונות משני חיים' (עמ' 42): "הלאמה זו של המקנה, העבודה והקרקע, פירושה היה שכל העוצמה מרוכזת בידי פרעה וכל העם משועבד לו. לימים, המהלך הזה הפך פניו נגד עמו של יוסף עצמו... כבר ספר בראשית מלמדנו כי כאשר יינתן בידי המדינה כוח כלכלי רב מיד, נפתחת "הדרך לשעבוד", כביטויו של פרידריך האייק, והחירות נפגעת".⁹

והוא מוסיף בספרו 'שיעורים במנהיגות' (עמ' 74-76): "הבחינה יסודית במדע המדינה היא זו שבין מדינה לחברה. המדינה מייצגת את מה שנעשה בשבילנו על ידי המנגנון הממשלתי... החברה היא מה שאנחנו עושים זה למען זה באמצעות קהילות, אגודות וולונטריות וארגוני צדקה ורווחה... היהדות מעדיפה בבירור את החברה על פני המדינה... הנוסחה היהודית... היא, 'מדינה קטנה, חברה גדולה' ".

ושם הוא מצטט את אלקסיס דה-טוקוויל, בספרו 'הדמוקרטיה באמריקה' (עמ' 763-764),כשהוא מתאר את עריצותה של המדינה המודרנית: "מעל לכל אלה מתנשא שלטון אדיר ואפוטרופסי, המקבל עליו להבטיח את הנאותיהם ולהשגיח על גורלם לבדו... אולי היה דומה לשלטון אבהי, אילו שם לו כמוהו למטרה להכשיר את בני האדם לגיל הגברות; אלא שכל מבוקשו רק להשאירם ילדים לעולם ועד. נעים לו לראות את האזרחים בהנאותיהם... ברצון הוא פועל למען אושרם, אבל רוצה הוא להיות הגורם היחיד והפוסק היחיד בעניין. הוא דואג לבטחונם, חוזה מראש את צורכיהם ומבטיח את סיפוקם... וכי לא יוכל לחסוך מהם כליל את טורח החשיבה ואת עמל החיים? שלטון זה מפחית אפוא מיום ליום את מידת התועלת שבהפעלת הבחירה החופשית וממעיט את מספר המשתמשים בה; הוא מצמצם את מרחב פעולתו של הרצון ובהדרגה הוא נוטל מן האזרח אפילו את השימוש בעצמו למען עצמו... שעבוד מן הסוג שתיארתי עכשיו – מוסדר, נוח ושאנן – יוכל להשתלב יותר מכפי שאנו משערים עם אחדים מדפוסיה החיצוניים של חירות, ושלא ייבצר ממנו להיווצר אילו בצל ריבונותו של העם".

פרופ' נחמה ליבוביץ' (שם) עומדת על כך שיוסף סירב לשתף פעולה עם המגמה להפוך את כל המצרים לעבדים. היא מסתמכת בכך על דברי הרמב"ן (פס' יט): "הנה אמרו לו שגם גופם יקנה לעבדים לפרעה... אבל אמר: "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו"; ולא אמר שיקנה גופם, רק האדמה. והטעם, כי הם אמרו לו שיקנה אותם לעבדים... והוא לא רצה רק לקנות את האדמה, והתנה עמהם שיעבדו אותה לעולם ויהיו בה אריסי בתי אבות לפרעה".¹⁰ והיא מסיימת: "התורה מצווה לבזות את העבד העברי האוהב את אדוניו... כן נמנע גם יוסף מלהפוך בני חורין לעבדים ממש, קנויים בגופם למלכם".¹¹

על כל זה מוסיף מייקל אייזנברג, בספרו 'עץ החיים והכסף' (לפרשת ויגש, עמ' 178-190), שייתכן שיוסף שאף להגיע לתוצאות אחרות ולא להתרוששות כזו של העם, אולם טיבה של מדיניות כלכלית ריכוזית הוא שאין ביכולתו של האדם לצפות כל התפתחות ולתת לה מענה נכון. השעבוד של העם המצרי, והשעבוד של בני ישראל כתגובת נגד לכך, הם תמרור אזהרה בפני החושבים שניתן להבטיח תוצאות רצויות על ידי מנגנון ממלכתי ריכוזי ומתוכנן היטב. על כל פנים, התורה מלמדת אותנו בפרשה זו על הסכנה הגנוזה במצב שבו המדינה לוקחת אחריות רבה על פרנסתם של האזרחים.¹²

[1]    את משמעותה של הצעקה שצעק העם המצרי אל פרעה ניתן להסביר בדרכים שונות:

          (א) זהו תפקידו המובן מאליו של המלך, לכלכל את העם.

          (ב) בדרך כלל אין זה תפקידו של המלך, אלא ששם היה מדובר בשעת חירום כללית.

          (ג) אכן זה לא תפקידו של המלך, אבל כאן הייתה בקשה שנבעה מן המצוקה הקשה של העם מבלי שהתבססה על הנחה מוקדמת כלשהי, אלא על כך שהמלך היה היחיד שביכולתו לסייע.

          (ד) הייתה כאן תביעה שהתבססה על כך שבשנות השובע לקח יוסף מהמצרים חלק גדול מאוד מן התוצרת שלהם (בראשית מא, לד-לו, מז-מט), ומכוח זה ראו את עצמם זכאים לקבל אותה בחזרה.

על ההסבר הרביעי יש להעיר, שייתכן שיוסף שילם למצרים עבור התבואה שצבר בשנות השובע (ואכן כך כותב אור החיים שם מא, מח, בפירושו השני), משום שאם לא כן, אכן היו יכולים לדרוש אותה בחזרה. לא סביר שיוסף גבה את התבואה בחינם, שכן במצב כזה היו המגדלים עושים זאת כמי שכפאם שד, ויוסף לא היה צובר בר "כחול הים עד כי חדל לספור" (בראשית מא, מט).

אלא שהדבר מעלה את השאלה: איך נגמר כל הכסף של המצרים בתוך שנה אחת (בראשית מז, טו)? על כך ניתן להשיב:

          (א) יוסף קנה את התבואה במחיר נמוך, כפי שקורה בשנות שובע, ומכר אותה במחיר גבוה, כמקובל בתקופת רעב. וכך כותב הרמב"ן (מא, מח): "וייתכן שנתן להם דמים בשער הזול מגנזי המלך ולכן היה הבר לפרעה ומכרו להם בשני הרעב..." (ועי' אברבנאל שם).

          (ב) יש להניח, שכדרכו של עולם וכטבעו של אדם, הם לא חסכו את הכסף שקיבלו בשבע שנות השובע.

[2]    כך היה כמה פעמים במדבר, כאשר העם דרש ממשה לספק לו מים מזון: "ויִלונו העם על משה לאמור, מה נשתה" (שמות טו, כד); "ויִלונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר... כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שם טז, ב); "וירב העם עם משה ויאמרו, תנו לנו מים ונשתה... ויצמא שם העם למים, וילן העם על משה ויאמר, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בנַי ואת מקנַי בצמא?" (שם יז, ב-ג); "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה, וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכילנו בשר?" (במדבר יא, ד); "וירב העם עם משה... ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו? ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה... ומים אין לשתות?" (שם כ, ג-ה); "וידבר העם ב אלהים ובמשה, למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים?" (שם כא, ה). בכל הפעמים הללו משה פונה לקב"ה ודואג לספק את מחסורו של העם – ע"י אספקת מים, הורדת מן והבאה של שלָו. אולם ניתן לומר שהתביעה של העם ממשה נבעה מכך שהוא זה שהוציא אותם ממצרים, שבה היו מים ומזון בשפע (עי' במדבר יא, ה), ולקח אותם אל המדבר תוך שהוא מבטיח שהקב"ה לוקח אחריות על כל צורכיהם. מסיבה זו התלוננו דתן ואבירם על משה, שהעלה אותם מ"ארץ זבת חלב ודבש", כביכול כדי "להמיתנו במדבר" (במדבר טז, יג). זהו חוזה מיוחד שלא קיים ביחסים שבין העם לבין מלך אחר.

יתרה מזו: המצב של עם ישראל במדבר לא היה אוסף של מצוקות פרטניות, אלא מצוקה קיומית בקנה מידה לאומי, שדומה מאוד למצב מלחמה. כך יש להבין את מה שנאמר על יורם מלך ישראל בזמן המצור בשומרון (מל"ב ו, כו-כז): "ויהי מלך ישראל עובר על החומה ואישה צעקה אליו לאמור: הושיעה אדוני המלך. ויאמר: אל יושיעך ה', מאין אושיעך? המן הגורן או מן היקב?" האישה רואה במלך את הכתובת לפתרון מצוקת הרעב. המלך אינו מתנער מן האחריות, אלא אומר שאין בידו להושיע, ואעפ"כ ממשיך ומתעניין במצוקתה. גם מכאן לא ניתן להוכיח את אחריותו של המלך לעניים, משום שמדובר כאן בזמן רעב שנבע מן המלחמה, ובמצב כזה, השאלה הכלכלית היא חלק בלתי נפרד מסוגיה לאומית קיומית, שהיא באחריותו של המלך (על הבחנה זו עמדה השופטת דפנה ברק-ארז, בספרה 'לקרוא משפטים בתנ"ך', עמ' 37-39).

הרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות יב) כותב שלמגפה, בהיותה איום בקנה מידה לאומי, יש מאפיינים הלכתיים של מלחמה: "כשציבור נרדפים מדובים ואריות אשר צריכים להילחם אתם ולגרשם... אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצווה... יכולין טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה אפי' בכה"ג שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות... אפשר דגם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם, הוי נמי כעין מלחמת מצווה... שהבי"ד היה רואה בצורך של נסיון תרופות כמלחמת מצווה של הצלת נפשות. ולכן בזמננו... כיוון שנעשה [=הטיפול הניסיוני] עכ"פ ע"י מומחים גדולים ובזהירות רבה, מסתבר שאין איסור להתנדב לכך". ועי' 'מכת מדינה' (עמ' 73, עמ' 115-116, ועמ' 220-221).

[3]    ברכות ג, ב; סנהדרין טז, א. עי' בגוף הספר, פרק ו,1.

[4]    בראשית מב, כה; מג, יב.

[5]    עי' בגוף הספר, פרק טו.

          יש מקום להשוות את זה למה שנפסק להלכה בעניין לוֹוה שאין לו ממה לשלם. וכך כותב הרמב"ם (הל' מלווה ולווה פ"א ה"ז): "מסדרין לבעל חוב... כיצד?... היה אומן – נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין; כגון שהיה חרש, נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות... היה איכר או חמר – אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו, וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו. אין אלו כלים אלא נכסים, ויימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין וינתנו לבעל חובו", ופשוט שגובים ממנו את האדמות החקלאיות שלו. אולם, יש להבחין בין עני לבין בעל חוב, ולעני משאירים ונותנים הרבה יותר לפני שייטול מן הצדקה. בעל החוב אינו מחויב בצדקה למי שלווה ממנו יותר מאשר כל אדם אחר.

[6]    בראשית מו, כב-כו.

[7]    ניתוח נוסף של פרשה זו מופיע בספרו של פרופ' יהושע ליברמן, 'תורה וקמח' (עמ' 78-83).

          לעומת זאת, יוסף בן מתתיהו מספר על שני מלכים שחילקו מזון בחינם בזמן רעב. כך נהג הורדוס (קדמוניות היהודים טו, ט, א-ב), וכך נהגה הלני המלכה (קדמוניות היהודים כ, ב, ה). לסיפור זה ישנה הקבלה בגמרא (בבא בתרא יא, א).

[8]    הוא מסתמך שם על ספרו של פרידריך האייק, 'הדרך לשעבוד', שכולו מוקדש להסברת הרעיון הזה.

[9]    הרב זקס חוזר על הרעיון הזה גם בספרו 'הבית שאנו בונים ביחד' (עמ' 163-164).

[10] כיוון דומה, אם כי לא לגמרי, נמצא גם אצל האברבנאל (פרק מו).

[11] על כך מוסיף מייקל אייזנברג ('שבט שואג' עמ' 66), שהמדיניות של יוסף, שהותיר 80% מהיבול בידי האזרחים, הייתה נדיבה מאוד לעומת המקובל במשטר הפיאודלי, שהותיר לאריסים רק 25-30% מן היבול.

[12] בספרו 'שבט שואג' (עמ' 75), הוא כותב שיוסף ביקש ללכת בדרכו של הקב"ה, שהעניק לבני האדם את הקרקעות ואת אמצעי הייצור (בראשית א, כח). הבעיה במודל הזה הייתה הכנסה של מלך בשר ודם בתווך שבין הבורא לבין האדם, שהיא זו שהפכה את מצרים לבית עבדים. יש להוסיף לכך שהמודל המתוקן נוצר בחלוקה של אדמת ארץ ישראל בימי יהושע, כאשר כל אחד קיבל נחלה כמתנת ה' מבלי שהדבר יכפיף אותו לשלטונות.