לימודי חול לשם מקצוע וכפייה עליהם

מבוא

מאמר זה עוסק בשאלות ההלכתיות העקרונית של לימודי חול כהכנה ללימודי מקצוע, וביכולת בית הדין לכפות את האב על לימודים אלו לבנו.[1] בירור זה מצריך לעסוק בשתי שאלות:

א) האם חובת האב ללמד את בנו אומנות נפסקה להלכה, ובהנחה שכן - מה נכלל בהגדרת "אומנות"?

ב) אם נניח שהאב חייב ללמד את בנו אומנות, האם עקרונית ניתן לכפות את האב לקיומה של חובה זו?

א. 'ללמדו אומנות'

1. מהי אומנות?

הברייתא[2] מונה את חובות האב כלפי בנו, ובהן החיוב 'וללמדו אומנות'. בטרם נדון בשאלה העקרונית האם אדם חייב ללמד בנו אומנות,[3] יש לדון בהגדרה מהי 'אומנות'. ההגדרה הבסיסית של אומנות בזמן חז"ל, התפרשה כאומנות מעשית,[4] אך כיום מקובל לומר שכדי להשתלב במשק העבודה יש צורך במסד ידע נרחב, שנרכש באמצעות 'לימודי ליבה'. לאור זאת יש לשאול: האם חובת האב ללמד את בנו אומנות, יכולה להתקיים באמצעות לימודים אלו, או שמא חז"ל התכוונו דווקא ללימוד אומנות או מסחר כפשוטם?[5] הרב יצחק זילברשטיין (ווי העמודים וחשוקיהם, חכ"ט עמ' 66) סבור שהוראת חז"ל נוגעת רק ללימודי אומנות מעשית:[6]

מכל מקום, המצווה היא ללמד את האומנות... והרי כל הלימודים של השנים האלו לא יביאו לו כל תועלת בלימוד האומנות שלאחר מכן. ואם רוצה ללמד את בנו אומנות שייקח אותו לזמן מה ללמדו נגרות או להיות אינסטלטור מומחה... אבל בשביל מה צריך ללמוד את כל הלימודי חול שלא יביאו לו כל תועלת.[7]

ברם, יש הסוברים שלימוד אומנות כולל אף לימודים תיאורטיים.[8] ר' אלחנן וסרמן (קובץ שיעורים, ח"ב סי' מז) נשאל כך: 'אם מותר להתעסק בחכמות חיצוניות, ובאיזה אופן יתקיים ההיתר הזה?'. וכך השיב:

אם הלימוד אינו מביא לקריאה בספרי מינות ולהתחבר לנכרים, ולומד חכמה חיצונית לשם אומנות כדי להתפרנס ממנה, אין שום איסור בזה, ולימוד אומנות כדי להתפרנס היא מצוה, ומה"ט פוסקין בשבת על התינוק ללמדו אומנות, דהוי בכלל חפצי שמים, דחייב אדם ללמד את בנו אומנות, אלא שזהו לכלל העולם.

מדבריו עולה שההיתר לעיסוק בחוכמות חיצוניות לשם מקצוע נלמד מחובת האב ללמד את בנו אומנות. מכאן, שגם לימודים כלליים שיסייעו לפרנסה כלולים בחובת האב 'ללמדו אומנות'. וכן מוכח מאחרונים נוספים.[9] דברים דומים, הרואים ערך בלימודים כלליים בסיסיים, כתב ר׳ עקיבא איגר (מכתבי רע״א, סי׳ ו):

ויפה תורה עם דרך ארץ ללמוד אותם כשעה ושתים ביום מלאכת הכתיבה והחשבון כאשר אנחנו מרגילים לבנינו בעזה״י.[10]

לאור דברים אלו נראה שיש להגדיר גם את לימודי החול הבסיסיים כלימודי אומנות.[11]

2. מחלוקת התנאים ביחס לחיוב ללמד את בנו אומנות

הקושי המרכזי בשאלה האם האב חייב 'ללמדו אומנות', הוא השאלה מה היחס בין הברייתא (שם) המחייבת ללמד אומנות לבין דברי ר' נהוראי (משנה, קידושין פ"ד מי"ד): 'מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה'. המאירי[12] מציע שלפי ת"ק האב יכול ללמד את בנו אומנות, באמצעות לימוד תורה ובכך לאפשר לבנו עיסוק במקצוע תורני, או דרך לימוד אומנות. לפי פרשנות זו, המחלוקת בין ר' נהוראי לת"ק מצטמצמת לשאלה איזו מלאכה ראוי שאדם ילמד את בנו. ה'ביאור הלכה',[13] נוקט שיש כאן מחלוקת תנאים שלא הוכרעה.[14]

3. הדיון בראשונים והכרעת ה'שלחן ערוך'

לכאורה אין הכרעה ברורה כיצד פסקו הרי"ף והרא"ש, שכן הם הביאו את דברי הברייתא ואת דברי ר' נהוראי. ה'טור' (קיצור פסקי הרא"ש, קידושין פ"ד אות כח) כותב: 'ומובחר האומנות שיוכל האדם ללמד את בנו הוא התורה'. מדבריו עולה שהבין כדעת ת"ק שרצוי שהאב ילמד את בנו 'מקצוע תורני'. הרמב"ם (פירוש המשנה, קידושין פ"א מ"ז) כותב: 'מצות הבן על האב... וללמדו תורה וללמדו אומנות... כל אלו חייב האב לעשותם לבן'. מדבריו נראה שמוטלת על האב חובה ללמדו תורה וגם אומנות.[15] מנגד, במשנה תורה לא פסק שיש חובה על האב ללמד את בנו אומנות.[16] אחת הראיות לכך שלדעתו יש בלימוד אומנות משום מצווה הוא היתר לפסוק עם אומן שילמד את הבן בשבת וכך כתב (הל' שבת פכ"ד הל"ה):

ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות... שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן... חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.[17]

הלכה זו נפסקה גם על ידי הרי"ף[18] והרא"ש[19] ואם כן מבואר שגם לשיטתם יש בלימוד אומנות משום מצווה, וכן פסק ה'שלחן ערוך'.[20] ה'משנה ברורה' (סי שו ס"ק ל) הסביר שהעיסוק באומנות מוגדר כמצווה, וזו לשונו: 'דהוא נמי עוסק במצווה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל'.[21] נמצא שישנה הסכמה להלכה שחייב האב ללמד בנו אומנות.

4. אחרונים המצדדים בלימוד אומנות

רבים מהאחרונים סוברים שהלכה כתנא קמא דברייתא שאב חייב ללמד את בנו אומנות,[22] ויש אחרונים שסוברים שאם הבן מסוגל לשבת וללמוד תורה, הרי שהאב יכול לצאת ידי חובת 'ללמדו אומנות' בזה שמלמדו תורה.[23]

5. אחרונים הפוסקים כר' נהוראי

יש מהאחרונים שנקטו שאין בלימוד אומנות לילדים קטנים משום מצווה:

א) ה'חתם סופר' פוסק שאין ללמד את ילדי ישראל אומנות. כך כתב בחידושיו (בבא בתרא כא ע"א): [24]

בתינוקות נכרים: פירש"י דלאו דוקא אלא ה"ה ישראלים ללמדם חכמת נכרים. ונ"ל, דווקא קאמר דאין לתינוקות ישראל ללמוד שום אומנות ושום חכמה כ"א תורת ה'. דקיי"ל כר' אילעי [לכאורה אמור להיות ר' נהוראי – ז"ש] סוף מסכת קידושין: ... איני מלמד את בני אלא תורה, ולכשיגדל ולא הצליח בתורה אז יטריח עמו ללמדו אומנות כדעביד רב לבריה בפסחים קיג ע"א.[25]

לדעתו, דברי תנא קמא שיש על האב מצווה ללמד בנו אומנות נאמרו על ילד בוגר שלא הצליח בלימודיו התורניים,[26] אך ילדים קטנים אין ללמדם אלא תורה.[27] ייתכן שיש לסייג את פסיקתו הנ"ל, לפחות בנוגע ליושבי ארץ ישראל, וזאת לאור דבריו ביחס לאתרוג הכושי (חידושי החתם סופר, סוכה לו ע"א) כי בכל שנוגע ליישוב יהודי בא"י, יש חובה ללמדו אומנות:

רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בא"י ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך... ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה.

ב) כך כתב 'אגרות משה' (יו"ד ח"ד סי' לו):

ומחמירים בזה טובא, לומר שלא די לדאוג על זה לכשיצטרך לדאוג עבור זה - שהוא אחר שכבר ישא אישה - שהרבה פרנסות יש להקב"ה בעולם שברא, גם בלא ניסים אלא בדרך הטבע... ואין צורך לזה לשום הכנה כדאמר רבי נהוראי בסוף קידושין (פ"ב ע"א) מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. ואפילו להחולקים עליו ומחייבין ללמד לבניהם אומנות... אין מחייבין ללמד להם אומנות שלפי דעתם יוכל להתעשר מזה.

מדברים אלו של הרב פיינשטין נראה שבאופן עקרוני הוא פוסק כר' נהוראי. אמנם גם לחולקים על דבריו וסוברים שהאב מחויב ללמד את בנו אומנות, החיוב הוא על לימוד אומנות מינימלית שאינה מצריכה השקעה רבה מבחינת לימוד תכנים. אמנם בהמשך אותה תשובה הרב פיינשטיין דן בשאלה, האם נפסקה הלכה כר' נהוראי שאין ללמד ילדים אומנות, וכן האם מותר להתפרנס מלימוד תורה. וכך הוא כותב בהקשר זה:

ואינו קשה כלל, דהא מדינא דגמ' (נדרים לז ע"א מה אני בחינם אף אתם נמי בחינם) אסור ליקח שכר, והיו מוכרחין ללמדם גם אומנות. אבל בדורותינו שהתירו ליקח שכר, אדרבא מהא שמלמדו האב תורה הרי הוא ממילא גם כמלמדו אומנות, אם לימדו כל כך שראוי ללמד לאחרים... ויהיה לו גם פרנסה מזה.

מדברים אלו עולה שמעיקר הדין הרב פיינשטין סבור שהלכה כתנא קמא, בגלל ריבוי התנאים שפוסקים כמותו. ומה שכתב כר' נהוראי מבוסס על השינוי מדינא דגמרא שמותר להתפרנס מלימוד תורה, ולכן האב פטור מללמד אומנות. לפי דברים אלו יוצא, שגם הוא מכיר בחשיבות הצורך לחנך ילדים לאומנות, וטענתו (כרבים מהאחרונים לעיל) היא שעדיף לעשות זאת במסגרת מקצוע תורני. אך מכלל דבריו נשמע שמעיקר הדין, הלכה היא שאדם חייב ללמד את בנו אומנות.

6. סיכום

מדברי הראשונים וה'שלחן ערוך' ורוב האחרונים נראה שיש מצווה על האב ללמד את בנו אומנות.[28] עם זאת, אב שרואה שבנו מוכשר ללמוד תורה ולהצליח, פטור מללמדו אומנות נוספת, בגלל שהילד יוכל בעתיד לעסוק בתורה ולהתפרנס ממנה.[29] אמנם גם לנמנעים מללמד את בניהם אומנות בגיל צעיר, יש על מה לסמוך.[30] נסיים פרק זה בדברי הרב קוק (אגרות הראיה, אגרת תרנד) שפוסק שמעיקר הדין מותר לפתוח מוסדות לימוד המלמדים אומנות ואף לימודי חול (למרות שהוא מסתייג מכך בגלל חרם שהיה בירושלים על הוראת לימודי חול):

ולא עוד אלא שחרדה גדולה תקפתני על התוצאות של סגנון הדברים שהם יכולים להתפשט גם על בתי הת"ת שבמושבות מיסוד נצח ישראל שהוסכם כבר להתיר בהם לימוד השפה הערבית, וקצת מדעים נחוצים, והנהגנו את הלימוד בלשון הקודש... ואין ספק שאילו ראו בעיניהם את מצבנו גדולי הראשונים... גם הם היו אומרים ככה, שאין כוח בידינו למחות בידי העושים לשם שמים... ואע"פ שדעתי העיונית להלכה היא שעם השמירה שאפשר להחזיקו מיוחד לקודש, חייבים אנו לייסד בפועל מכונות חינוכיים לאלה שהם מוכנים כבר לצאת ללימודי חול... מ"מ לא הרהבתי עוז להורות כזה למעשה.[31]

מדבריו נראה שתוכנית הלימודים ב'נצח ישראל', אשר שילבה לימודי קודש עם לימודי שפה זרה ולימודי חול, נהגתה בצורה משותפת ע"י אנשי המושבות יחד עם הרב קוק כדי להגיע לאיזון נכון בין המקצועות השונים. נראה אפוא כי גם למצדדים בלימודי חול, נכון להכין את תוכנית הלימודים בתיאום עם גדולי תורה,[32] וכך להגיע לאיזון המתאים.[33]

ב. כפיית האב ללמד את בנו אומנות

מהפרק הקודם עלה כי לדעת רוב האחרונים מוטל על האב ללמד את בנו אומנות. לאור זאת יש לדון באב שאינו מעוניין ללמד את בנו אומנות, האם ניתן לכפותו. נראה שבעניין זה נכון לדון בדרכם של התלמודים - הבבלי והירושלמי – בסוגיה.

1. שיטת הבבלי

הגמרא בקידושין (ל ע"ב) דנה בשאלה מהו המקור ללימוד אומנות:

אמר חזקיה, דאמר קרא: ראה חיים עם אישה אשר אהבת, אם אישה ממש היא - כשם שחייב להשיאו אישה, כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא - כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות.

חזקיה משווה את האומנות לתלמוד תורה או לנשיאת אישה. הבבלי מניח ביסוד הלימוד שהאומנות שווה לחיובים אחרים שהאב חייב כלפי בנו,[34] וממילא התוצאה היא שלימוד האומנות היא חובה גמורה. וכן כותב הרב יקותיאל כהן ('בענין חיוב האב להשיא את בניו', אוהל שרה לאה עמ' תסט):

נראה ראיה לכך עוד מנושא של ללמדו אומנות ששאלה הגמרא מנלן? והשיבה: אמר חזקיה דאמר קרא... והרי ללמדו תורה ודאי כופין על כך וכיון שעשתה הגמרא השוואה לזה ללמדו אומנות, יוצא מכך שגם נכפה ללמדו אומנות... הרי שכל החיובים האלו שווים בדרך כפייתם.[35]

המסקנה שעולה אפוא מדברי הבבלי היא, שיש לכפות את האב ללמד את בנו אומנות, כשם שכופים אותו על שאר המצוות המנויות שם.[36]

2. שיטת הירושלמי

השאלה אם יש לכפות היא דיון מפורש בירושלמי (קידושין פ"א ה"ז):

ולמדתם אותם את בניכם ללמדו אומנות. תני רבי ישמעאל ובחרת בחיים - זו אומנות, להשיאו אשה -זו הודעתם לבניך ולבני בניך... מה למצוה או לעיכוב? נשמעינה מן הדא, בר תרימה אתא לגבי רבי אימי אמר לי': פייס לאבא דיסביני. אתא פייסיה ולא קביל עלוי. הדא אמרה למצוה אין תימר לעיכוב הוה ליה לכופניה.[37]

פרשני הירושלמי (שם) נחלקו בהבנת דבריו: האם הספק הוא על כל חיובי האב על הבן ('קרבן העדה'), או שהכוונה היא רק לאותם חיובים שמקורם אינה מצווה מפורשת כאומנות ונישואי אישה ('פני משה'). הרשב"א (שו"ת הרשב"א, ח"ב סי' שכא) דן בדברי הירושלמי אגב דיון בשאלה על מי מוטלת מצוות פדיון הבן בבכור שהגדיל ואביו לא פדה אותו בשעה שהיה קטן, וכך כתב:

שאלת ראובן בכור יעקב ולא פדאו אביו והגדיל ועדיין יעקב קיים. ובא עכשו ראובן לפדות את עצמו ולא הניחו אביו ואמר שהוא יפדנו, שזו מצוה האב על הבן. והבן טוען שכיון שגדל פקע זכות האב מיניה ועליו לפדות את עצמו. וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי... דגרסינן התם: מה למצווה או לעיכוב, כלומר מה שאמרו שמצות אלו לאב על הבן למצווה בלבד ולא לעיכוב או אפי' לעיכוב. נשמעינה מן הדא... הוה ליה מכופניה. ונראה שעל כל מצות הבן על האב השנויות שם... אמרו כן, ולא על להשיאו אישה ולהשיטו בנהר בלבד. שאם כן היה להם לפרש ולהוציאו להשיאו אישה למצווה או לעכב.

הרשב"א נוקט אם כן שהספק בירושלמי הוא כדברי 'קרבן העדה'. לכאורה עולה מדבריו, שכל חובות האב נאמרו רק למצווה ולא לעכב. אמנם מסתבר שדברי הירושלמי והרשב"א עוסקים בבן גדול (וכפי שנשאל הרשב"א מה הדין בבן שהגדיל) אך בבן קטן פשוט שיש לכפות את האב. וכן כתב בשו"ת 'חכם צבי' (סי' קה):

וכן מצאתי מפורש בתשובת הרשב"א... שכתב בהדיא שכופין את האב. ודווקא כשהגדיל הבן ויש לו נכסים לבן ואנו יכולים לכופו אזי אין כופין את האב... ואי לאו הירושלמי בכה"ג נמי הוה סליק אדעתיה למיכפייה לאב, אבל בבן קטן פשיטא ופשיטא דכופין את האב.

וכן כתב בשו"ת 'דבר אברהם' (ח"ב סי' א):

ובע"כ צ"ל דבכל הני מילי שהוא למצווה ולא לעכב מיירי רק כשהגדיל הבן ואפשר לכוף אותו דאז ליכא על האב אלא מצוה, דאילו כשהבן קטן בודאי כופין את האב דמאי שנא מצוות אלו משאר מצוות עשה שבתורה.[38]

מדברים אלו עולה שגם לפי הירושלמי בבן קטן כופים את האב על מצוות אלו.[39]

3. בעקבות הפוסקים

פוסקים רבים הילכו בעקבות ההסכמה שעולה מהבבלי והירושלמי, וסוברים שיש מקום לכפות על האב ללמד את בנו אומנות:

בעל 'צפנת פענח' (הל' איסורי ביאה פכ"א הכ"ה) טוען שגם לדעת הרמב"ם כופין את האב ללמדו אומנות, וכך כתב:

וללמדו אומנות הביא בשבת פכ"ד ובהלכות רוצח פ"ה הל"ה דהוא מחוייב... ועיין בירושלמי דקידושין פ"א דהיה בעיא שם אם כופין את האב על זה ולעניין ללמדו אומנות מוכח דאם האב עצמו אינו יכול אומנות צריך לשכור אחר ללמדו.[40]

וכן פוסק הרב עוזיאל,[41] ומוסיף שכפייה זו היא אף ללמדו אומנות, וכך פוסקים הרב אלימלך בר שאול,[42] והרב ישראל דוד הרפנס.[43] אמנם יש סוברים שלא ניתן לכפות את האב ללמד את בנו אומנות,[44] מכיוון שהרמב"ם וה'שלחן ערוך' השמיטו את חובת האב ללמד את בנו אומנות, כחיוב עצמאי. אך יש מקום לתמוה, האם משום השמטה זו מתערערת חובה גמורה, כפי שמתבאר מפשט הסוגיות ומפוסקים שונים. ומכאן, שמעיקר הדין, שני התלמודים סבורים שיש מקום לכפיית בית דין אב שאינו מלמד את בנו הקטן אומנות. עם זאת, פסיקות בתי הדין כיום אינן מבוססות על דין כפייה.[45]

מסקנות

א. לדעת רוב האחרונים, החובה ללמד 'אומנות' כוללת - ודאי בימינו - הכשרה בסיסית של לימודי חול ולא לימוד 'אומנות' כמשמעה הפשוט.

ב. נחלקו אחרונים בשאלה אם האב חייב ללמד את בנו אומנות. רובם סוברים שהאב אכן מחויב בכך, אך אם הילד מוכשר ללימודים תורניים, האב יכול להסתפק בלימוד תורה. מיעוטם סוברים שחובה זו נאמרה רק ביחס לילדים בוגרים שהוכח שאינם יכולים להתפרנס מלימוד תורה. כך או אחרת, נראה שנכון לקבוע את תוכנית הלימודים בשיתוף עם רבנים, כך שהצרכים יאוזנו באופן מדויק.

ג. משני התלמודים הבבלי והירושלמי נלמד שיש לכפות על האב ללמד את בנו אומנות, ובדרך זו הילכו חלק ניכר מהפוסקים. עם זאת יש הסוברים כי מאחר שהרמב"ם וה'שלחן ערוך' לא כתבו את החיוב בלשון מפורשת, אין לכפות על חובה זו.