עזרה בדרך

חסד שבמלכות – צדקה ממלכתית ומדינת רווחה לאור ההלכה

הרב יהודה זולדן 25.05.25

על מי מוטלת מצוות הצדקה והסיוע לנזקק – הפרט, הקהילה או המדינה? ובכלל, האם התורה היא סוציאליסטית או קפיטליסטית? ספר חדש מבקש לברר את אופי הקשר שבין מדינת הרווחה להלכה היהודית, ולהציע מעין דרך ביניים

מדינת ישראל היא "מדינת רווחה". רשויות המדינה פועלות לרווחת תושבי המדינה ושיפור איכות חייהם, כשחוקים חברתיים רבים מעגנים מחויבות זו: חוק בריאות ממלכתי, ביטוח לאומי, חינוך חינם, נוער בסיכון, נשים מוכות, דאגה לאוכלוסייה הבוגרת, ועוד. המדינה גם מממנת ומשקיעה כספים רבים ומקימה תשתיות ארגוניות של שירותי רווחה בתחומים השונים בכל רחבי הארץ. בג"ץ "קיום בכבוד" קבע שעל המדינה לסייע לכל אדם נזקק שיהיו לו תנאי מחיה בסיסיים מינימאליים: "מזון ומשקה לקיומו; מקום מגורים, בו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות, שיבטיחו לו נגישות ליכולות הרפואה המודרנית" (בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פסקה 16 לפסק דינו של השופט אהרון ברק). חוק זה מעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עמ' 31-27).

ספר זה עוסק בהיבטים שונים בשאלה מרכזית: מהי עמדת ההלכה היהודית לרעיון "מדינת רווחה"? האומנם המדינה חייבת לספק לכל אזרחיה תנאים ל"קיום בכבוד"? אולי זו חובת המשפחה הקרובה או הקהילה בה מתגורר אותו נזקק? אם זו חובה של המדינה, אם כן מהי הזיקה בין אחריות המדינה לבין אחריותם של הפרטים, משפחותיהם וקהילותיהם של הנזקקים? האם זו זכותם של נזקקים לתבוע את הסיוע והעזרה לה הם נדרשים או שזו חובתם של האחרים לדאוג להם? דיונים בשאלות אלו מתחברים לשאלה האם ההדרכה של התורה היא בכיוון בו תמכו תנועות סוציאליסטיות מתונות או בכיוון של תנועות קפיטליסטיות מתונות, או שהדרכת התורה היא "באמצע" – "גם וגם".

הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת שבבנימין, יחד עם קבוצת חוקרים ממרכז תורה ומדינה שביישוב ניצן, התעמקו מאד בשאלות הקשורות לתחום זה, והתוצאה היא ספר מענין מאד ואף מרתק!!. הספר מלא וגדוש בניתוח מעמיק ומדוקדק של מקורות תורניים רבים - ראשונים, אחרונים ורבנים בני זמננו, שכתבו דברים בספרי הלכה ועיון, מחשבה ומוסר, שמשולבים כמארג אחיד. כל זה על בסיס עיון מקיף במאמרים ובספרי מחקר בתחום. בין הנושאים שנידונו בספר: צדקה פרטית וצדקה ציבורית, כפייה במתן צדקה, גדרה של המצווה הציבורית, מקהילה למדינה, כבוד האדם ואחריותו, הצדקה כזכות של עני, מתמיכה לצמיחה, ועוד. בתוך תתי הנושאים יש התייחסות הלכתית לביטוח הלאומי, קצבאות נכים ועוד, ובספר יש נספח ובו עיון "צדקה ממלכתית בתנ"ך ובמפרשיו" – המדיניות הכלכלית של יוסף במצרים, נבואת הרועים ביחזקאל, שמיטת נחמיה, ועוד.

אחווה יהודית, משפחה מורחבת

התשובה לשאלה הגדולה היא שההדרכה של התורה היא אחרת. הסוציאליזם בנוי על שוויון, הקפיטליזם על חירות, והיהדות על אחווה. האחווה היהודית רואה את החברה כולה כמו גוף חי שיש בו איברים שונים. האחריות החברתית שהיא יוצרת לא מתבססת על הזכויות של המקבל או על החירות של הנותן לנהוג בנדיבות, ולכן היא לא מייצרת משהו נוקשה, אלא הרבה יותר אנושי וגמיש. המימוש הוא בשלושה מעגלים: מעגל הראשון חובת הפרט: מצוות רבות מהתורה שכל יחיד חייב לעשות לטובת עניים: צדקה, לקט שכחה ופאה, מעשר כספים, מעשר עני, הלוואה ושמיטת כספים. כמו כן חכמים קבעו שיש לדאוג לעניים באופן מיוחד במועדי השנה כמו מתנות לאביונים בפורים, קמחא דפסחא, ועוד.

מעגל שני – הקהילה: חכמים תיקנו שבכל קהילה חייב להיות מנגנון של גביית צדקה לטובת הנזקקים ובניסוח ייחודי וכמעט חריג של הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ט, ג): "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה". עם זאת המשיך וכתב הרמב"ם: "אבל תמחוי, יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו". תמחוי זהו אוכל מוכן, וכנראה הדבר תלוי בצורך לקיים מסגרת של תמחוי בכל קהילה. המטרה היא שתהיה חלוקה הוגנת ומניעת בושה בין הנזקקים, איגום משאבים, והתמחות ומקצועיות של העוסקים בתחום (עמ' 42-40). מנהיגי הקהל אף רשאים לכוף את חברי הקהילה לתת צדקה ואף לקבוע את הסכום בנוסף לצדקה ההתנדבותית האישית של כל אחד (עמ' 104-53).

מעגל שלישי -  רשויות המדינה. הרמב"ם הוא היחיד מבין הראשונים שכתב הלכות מובנות ומסודרות תחת הכותרת: "הלכות מלכים ומלחמותיהם" ודבריו שם עוסקים בענייני מנהיגות, שלטון, ומלחמה. אין הלכות מלך בענייני רווחה, חברה, בריאות וחינוך!!!. אמנם הרמב"ם (הלכות מתנות עניים י, א) כתב: "חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה ...ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה שנאמר 'בצדקה תכונני' (ישעיהו נד, יד)". "כסא ישראל" הכוונה למלכות, אבל קשה להסיק מסקנות מעשיות מאמירה אגדתית חשובה זו. ההצעה של מחברי הספר היא שלפי הרמב"ם "מצוות הצדקה גם בחלק הציבורי שלה אינה חלק ממשפטי המלוכה אלא חלק מתורת האומה... המצווה הציבורית של הצדקה מוטלת דוקא על הקהילה ולא על המלך. עם זאת ייתכן שכאשר אין בית דין או גוף קהילתי שכופה על הצדקה, המצווה חוזרת אל המלך" (עמ' 145). תפקיד המלך הוא (רמב"ם הלכות מלכים ד, י): "להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים", ומשמעות הדברים היא ליצור חברה שעושה צדק בכל אורחות חייה.

מחברי הספר קראו "לפתח מודל משלב, המחלק את האחריות החברתית בין כלל השותפים: הפרט, המשפחה הקהילה, המדינה. לשם כך יש להשקיע רבות בחיזוק ואף בשיקום של היחידות החברתיות הטבעיות המשפחה והקהילה. ...יישום של כל זה מחייב שינוי תודעתי עמוק של הגישה לעזרה שהחברה מעניקה לחבריה, מתודעה של 'זכותי', 'מגיע לי' ו'זהו תפקידה של המדינה' לתודעה של אחווה ואחריות. אחווה בין כל חלקי ההחברה ואחריות של כל אדם על עצמו, ומכוחן – אחריות של כל אדם לסביבתו הקרובה והרחוקה לצד אחריותה של המדינה לכל אזרחיה" (עמ' 449-448). לדבריהם, את מרכז הכובד של האחריות יש להעביר מן המדינה אל היחידים ואל הקהילות, ומן החוק הממלכתי אל החובה הדתית (עמ' 491-490).

יישום המודל המשלב

אין ספק שיש מעלות רבות לתפיסה זו שכל פרט, כל משפחה וכל קהילה ייטלו אחריות וידאגו לרווחתו של מי שזקוק לעזרה, אך השאלה היא עד כמה הדבר ניתן ליישום, והאם אותו נזקק יקבל ממעגלים אלו את המקסימום שיכול לסייע לו. סביר שמבין אותם שזקוקים לעזרה, רבים לא נמצאים כלל במסגרת של קהילה או שקהילתם היא חלשה מאד, ויתכן אף שמשפחתם הקרובה לא מסוגלת לסייע להם אפילו בדברים מינימאליים. כמו כן לא לכל אדם יש משפחה. לעומת זאת למשרדי ממשלה ולגופים שתחתיהם וכן לשרותי רווחה של עירייה ומועצה, וגם לגופי התנדבות "מגזר שלישי" יש בדרך כלל כלים מקצועיים וניסיון טוב הרבה יותר להתמודד עם אוכלוסיות שזקוקות לשרותי רווחה ובריאות, וכן יש להם כסף, כח אדם ומשאבים מתאימים. ייתכן והמודל המוצע ישים ברמה מסוימת ביישובים או בשכונות שיש חיי קהילה באופן כלשהו, אך יש להטיל ספק האם הדבר אפשרי וישים בעיר בה גרים אוכלוסיות שונות ומגוונות, חזקות וחלשות וממגזרים שונים, ושאין כמעט קשר בין אנשים, אפילו בין כאלה שגרים באותו רחוב או אף באותו בנין. לא רק זאת, גם כשמדובר במסגרת קהילה, בוודאי יהיו כאלו שיתמחו ויתמקצעו יותר מהאחרים בטיפול בנזקקים, וזה בעצם מה שעושים בעלי המקצוע (עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים, רופאים, מטפלים שונים ועוד) שבשירותי הבריאות הרווחה והחינוך. הרב יעקב אריאל, שדבריו נזכרו הרבה מאד פעמים בספר, כתב בדברי הברכה לספר שערך בנו, שיש פעולות שרק מדינה יכול לסייע ובוודאי בעידן המודרני - בתי חולים שמצוידים במכשור מתקדם ויקר מאד, תרופות יקרות וכן מערכת סיעוד גדולה ומקצועית. לאזרחים פרטיים ואף לשלטון מקומי, אין את היכולת להגיע לרמת סיוע שכזו.

נראה לי שעל אף שלא מופיע באופן ברור במקורות שבין תפקידיו של מלך הוא גם לעסוק בענייני רווחה בריאות וחברה, אין לראות את תפקידו בהקשר זה רק כברירת מחדל כשהמשפחה או הקהילה לא מסוגלים לתת מענה ראוי. ניתן לראות ברשויות המדינה - הארציות והמקומיות שעוסקות בתחומים אלו, את "הקהילה הגדולה" שנותנת את המענה הטוב ביותר לצרכי הנזקקים. הדבר בא לידי ביטוי בשימוש בידע, במקצועיות ובמשאבים שרשויות המדינה הללו מקצים לצורך רווחת היחיד וסיוע לנזקקים בדרגות שונות.   

אמנם גם אז עדין יש מקום לפעולה רחבה וחשובה של כל פרט, משפחה וקהילה לתמוך ולהיות שותפים באחריות לטובתן ולרווחתו של הנזקק.

האמירה שחוזרת מספר פעמים בספר ומעוגנת היטב במקורות, לפיה צדקה באה מלשון צדק ולא במשמעות של חסד ורחמים, היא אמירה חינוכית וערכית נכונה. "הצדקה איננה זכות של המקבל שהוא יכול לתבוע אותה בדין, ולכן אין לראות אותה כמו כל חובה משפטית אחרת. הצדקה ניתנת מתוך רצון טוב הנובע ממידותיו הטובות של הנותן. אולם אין מדובר כאן על הענקת חסד, אלא בהכרה ב'ראויות' של המקבל בהיותו ראוי לטוב" (עמ' 133), וכדברי הרמב"ם (מורה נבוכים ג, נג): "'חסד' נופל על גמילות חסד גמור, ו'צדקה' על טובה שתעשה אותה מפני מעלת המידות להשלים בך נפשך". מכאן קריאה לעשות צדק במובן של הענקת טוב אישי של כל פרט לבני האדם שסביבו באשר הם, ולא רק לאותם שמוגדרים כנזקקים.

77 שנותיה של מדינת ישראל והחזרה לארץ לאחר גלות ארוכה, היא תחילת מימוש החזון והחלום: "בשוב ה' ציון". צעדים משמעותיים וערכיים במימוש מלא של החזון, הוא כאמור בספר חשוב זה - שותפות של כל המעגלים: פרט, משפחה, קהילה, חברה ומדינה, בכל הקשור לצדקה וצדק בדרכה של תורה, וכדברי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים י, א): "ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: 'ציון משפט תפדה ושביה בצדקה' (ישעיהו א, כז)".