מיקור חוץ בארץ חוץ
על מיקור חוץ והדילמות השונות העולות בנוגע לתופעה זו, אשר גוברת בעולם העסקי
מבוא
חברה מסחרית גדולה שוקלת לסגור חטיבה שלמה המספקת לה שירותים, לפטר עשרות עובדים ולרכוש את השירות מחברה במזרח הרחוק שתתן אותו במחיר זול לאין ערוך מן העלות הקיימת. מנכ"ל החברה נקרע בין מחוייבויות סותרות: מחד, חובת הנאמנות לאינטרס הכלכלי של החברה בה הוא עובד, ומאידך, אחריות לפרנסתם של עובדים ותיקים ומסורים שיהיו בין המפוטרים. ברקע הדיון עמד הנתון כי חברה זו איננה פרטית, אלא חברה בע"מ שרוב מניותיה מוחזק על ידי משקיעי חוץ, שאין להם שום מחוייבות לשיקולים יהודיים – תורניים או ציוניים.
הדיון בשאלה זו אמור להתנהל בשני מישורים מקבילים: מצד אחד – המישור של עולם החול: להבין את הנתונים והתיאוריות הכלכליות והחברתיות העומדות בבסיסה של הדילמה. ומצד שני – המישור של הקודש: מה אומרת תורת ישראל על כל אחת מן השאלות הערכיות העולות כאן לדיון?
רקע מקצועי
'מיקור חוץ' היא תופעה שגוברת בעולם העסקי. מגמה זו נובעת ממספר סיבות:
- ככל שאנשים מתמקצעים בפעילויות ספציפיות, גוברת היעילות באותו מקצוע אצל אנשים מתמחים, וכתוצאה מכך, עלות הפעילות אצל אותו גורם זולה יותר.
- קיימים פערי עלות של כוח אדם בין מדינות שונות, המורידים משמעותית עלויות מסויימות כאשר מעבירים פעילות מסוימת למדינה "זולה" יותר.
שילוב שני גורמים אלו מביא לכך שבמסגרת הייעול, הרבה פעילויות שנעשו בעבר ע"י החברה עצמה, נעשים ע"י גורם חיצוני – במקרה דנן בחו"ל. במקביל, חברות מחו"ל רוכשות מוצרים ושירותים בישראל, באותם תחומים בהם יש לה יתרון יחסי, כמו מחקר ופיתוח. ברור, אומנם, שכדי לממש את מהלך ההתייעלות והגדלת הרווחיות של החברה, נדרש להחליף עובדים מקומיים בעובדים מחו"ל. ההשלכה עבור החברה הישראלית היא אובדן עבודה ומקור פרנסה של יהודים ואזרחים ישראלים, בשם ההתייעלות, הרווחיות והצמיחה הכללית.
רציונל
בין הכלכלנים בעולם מקובלת הנחת יסוד כלכלית שהמשך ההתייעלות הוא דבר נכון למשק בכללו. ההבנה היא שככל שחברות ישראליות ירוויחו יותר, הן תוכלנה להשקיע יותר. השקעות הינן מנוע צמיחה עבור כל כלכלה, והזרמת הון זר לתוך ישראל תעלה עוד יותר את רמת החיים, תוריד את הצורך להדפיס כסף מקומי (ולכן מונעת אינפלציה הפוגעת בכושר קנייה של ישראלים), ותורמת למעגל של צמיחה מתמשכת. חשוב לציין, שצמיחה זו מועילה לכלל החברה ומייצרת יותר מקומות עבודה (אם כי לא בהכרח באותם תחומים), כך שבסופו של דבר נהנות מכך כל השכבות.
כנגדם טוענים הוגים חברתיים, שלא נכון למדוד הצלחה כלכלית רק במונחים של מאקרו, ויש לתת את הדעת גם על רמת המיקרו. נקודת מבט זו רואה בעיקר את אותם אנשים רבים הנפגעים מן הצמיחה הכלכלית ונותרים חסרי פרנסה, כאשר רבים, בעיקר מבוגרים, נפלטים לצמיתות ממעגל העבודה. על כן, לדעתם, יש לראות מצב זה ככישלון כלכלי ולא כהצלחה.
הדיון לא מתקיים בחלל ריק. אילוצי התחרות המאפיינים שוק חופשי ופתוח לא מותירים מרחב גדול של שיקול דעת לבעלי החברות ולמנהליהן, מתוך הבנה שחברה שלא תצליח לצמצם את הוצאותיה ולהגדיל את הכנסותיה, מסכנת בכך את המשך קיומה ואת נכונותם של הבעלים להמשיך ולהחזיק במניותיה.
שאלות
תיאור זה מעלה דילמות ערכיות כבדות, כאשר אנו מביאים בחשבון את אותם אנשים המשלמים את המחיר של ההתייעלות. אומנם סגירת מפעל או גל של פיטורין אמורים בסופו של דבר לקדם את הצמיחה הכלכלית המתוארת למעלה ולהביא תועלת לכלכלה הלאומית, אך מה יש לתורת ישראל לומר אל מי שמתלבט אם לגרום במישרין שגורמים במישרין לעובדים ותיקים ונאמנים לאבד את מקור פרנסתם? ובמילים אחרות: מה עושים כאשר מה שנראה נכון לכלל בטווח הארוך נמצא פוגע בפרט בטווח הקצר?
את השאלה הזאת יש לפרוט למספר שאלות מרכזיות:
א. מהו התוקף ההלכתי ומהם הגבולות של מצוות 'וחי אחיך עמך' או מצוות 'או קנֹה מיד עמיתך', המורות להעדיף ספָּק (או עובד) יהודי (עי' ספרא בהר, ג)? האם מצוה זו חלה רק על הוצאות צריכה של אדם פרטי, המצווה על מצוות צדקה, או גם על ההוצאות העסקיות שלו? יתירה מזאת, האם מצוה זו חלה גם על תאגיד, המהווה חברה בע"מ? האם יש מקור תורני נוסף למחוייבות כלפי עובדים ותיקים?
ב. האם המנהל צריך להיות נאמן באופן מוחלט לאינטרסים ולדרישות של בעלי המניות או בעלי השליטה, או שמותר לו, ואף חובתו, להכניס שיקולים ערכיים המנוגדים לאינטרסים ולערכים שלהם? האם יש בהכנסת שיקולים כאלה משום 'לפני עיוור לא תתן מכשול' במובן של איסור להשיא לאדם עצה שאינה הוגנת לו? האם עליו להכניס את השיקולים הערכיים אך לנהוג בשקיפות כלפי מעסיקיו ולומר להם זאת בפירוש? האם שיקולים ערכיים של צדקה זהים בהקשר זה לשיקולים ערכיים של גזל, אונאה וכדו', לגביהם פשוט הדבר שאין היתר למנהל לגנוב או לרמות לטובת בעלי המניות גם אם ידרשו זאת ממנו?
חזון
בעולם האקדמי התפיסות בעניין זה נעות בין קפיטליזם, הסומך על כוחות השוק החופשי שידאגו לעובדים, ובין סוציאליזם הסומך על המדינה שתתערב ותדאג לעובדים. התפיסות המקובלות בישראל ממצעות בין קטבים אלו בדרכים שונות. התורה רואה את הדברים מזווית אחרת לגמרי.
הפסוקים מדגישים בעשרות מקומות את המילים 'אחיך', 'רעך', 'עמיתך'. כדי להמחיש את הדבר, נדמיין קבוצה של קרובי משפחה, שלמדו יחד בבי"ס, שרתו באותה פלוגה בצבא, והם גרים היום בשכונה אחת. כעת אחד מהם הוא מנכ"ל במפעל שזהו המרקם האנושי שבסביבתו הוא פועל, שצריך להחליט בשאלת מיקור חוץ. התורה דורשת מאתנו להיות במצב הנפשי הזה כלפי כל יהודי. היא דורשת מאיתנו מדרגה מוסרית אישית, שאף שיטה כלכלית לא תוכל להחליף אותה.
הקפיטליזם סבור שטובת העובד תיווצר על ידי 'היד הנעלמה' של השוק החופשי בו שולטים תאגידים חסרי פרצוף אנושי, והסוציאליזם סבור שטובת העובד היא באחריות המדינה, שגם היא חסרת פרצוף אנושי, והדעה המקובלת מפשרת וממצעת בין שני קטבים אלו, ונשארת חסרת פרצוף אנושי. אולם התורה מטילה את האחריות לעובד על אחיו, שמסתכל לו ישר בעיניים!
כפי התרחבות מעגלי האחווה של המנכ"ל ובעלי החברה, מן המעגל הקרוב של הקשורים ישירות לחברה, דרך כלל ישראל, ועד הכפר הגלובלי כולו – כך פוחתת רמת האחריות שלהם. ההחלטה תתקבל בהתאם לעיקרון זה, תוך בחינת המחיר שישלם המעגל ביחס לרמת האחריות כלפיו. אם המחליט יהיה בעל עמדה מוסרית גבוהה ותחושת אחווה עמוקה, חזקה עליו שישקלל כראוי את מכלול ההיבטים, כדלקמן.
המצב הקיים, בו הכלכלה מופעלת על ידי תאגידי ענק, ומונעת במידה מכרעת על ידי תחרות המקשה מאד על מתן ביטוי מלא לאחווה אנושית, איננו מצב אידיאלי. הוא מהווה צורת ביטוי חדשה לקללה שנתקלל בה אדם הראשון בשעה בה גורש מגן עדן: "בזיעת אפיך תאכל לחם". המצב הרצוי הוא מצב בו בני האדם יעבדו מתוך חדוות יצירה ושאיפה לתרום את תרומתם הייחודית לתיקונו של עולם. התחרות הקשה עלולה ללבות יצרים של אנוכיות ואגוצטנריות, אכזריות, גאווה ורדיפת כבוד, ולעודד תופעות חמורות של שקר ומרמה. כל אלה מנוגדים לערכי האחווה והאהבה, החסד והשלום, לערכי היושר והנאמנות, הצדק והאמת, ולמידות טובות של ענווה ועדינות, רגישות ונדיבות – ערכים הצריכים לבוא לידי ביטוי בחייו של כל אדם מישראל, ובמיוחד בחייה של כל חברה יהודית מתוקנת.
לא ניתן – ואף לא רצוי – לדחוק את הקץ. יש תפקיד חשוב לכלכלה הטבעית ולתחרות החופשית, שבמציאות הקיימת היא זו שדוחפת את הצמיחה הכלכלית וההתקדמות הטכנולוגית. אולם אין לקבל את המצב הזה כאידיאלי ולפעול מתוך תפיסה הגורסת כי "אין ערכים בעסקים", ולהיפך, יש לחתור למימוש מרבי של ערכי האחווה ואהבת הבריות בתוך המציאות הקיימת. בתורה, באה שאיפה זו לידי ביטוי מיוחד במצוות השמיטה והיובל, היוצרות 'פסק זמן' בחיים הכלכליים, המאפשר להחזיר למרכז התודעה את אותם ערכים מוסריים נעלים.
תשובות
ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים באשר למשמעות המצוה "או קנֹה מיד עמיתך". יש אומרים שזוהי הלכה עצמאית, המחייבת כל אדם להעדיף העסקה של יהודי בכל מחיר, כל זמן שמחיר זה איננו מופקע (זוהי דעת ה'חפץ חיים', והרב עוזיאל). יש אומרים שהצרכן חייב בכך עד תוספת של שליש (הרב קוק), ויש מי שאומר עד שישית (הרב ישראלי). לעומתם, ישנם פוסקים הסוברים שאין כאן הלכה עצמאית, אלא דרך מעולה לקיום מצוות צדקה למי שנזקק לכך (שו"ת תשובות והנהגות).
'שביל הזהב' עולה מתשובה ארוכה ומקיפה מאד בשו"ת עטרת פז (ח"א, כרך ג, חו"מ סי' י), ומסקנתו היא שהעדפת עובד יהודי איננה הלכה מחייבת אלא מחוייבות של 'לפנים משורת הדין'. מתוך כך הוא מסיק שמחוייבות זו נוהגת יותר בהוצאות צריכה ופחות בהוצאות עסקיות.
לקביעה זו ישנה משמעות רעיונית ומוסרית רבה. אף שישנן תפיסות קפיטליסטיות קיצוניות התופסות את חוצות השוק כמקום של תחרות ללא גבולות, שבהן 'אדם לאדם זאב', והשיקול היחיד הוא שיקול הרווחיות, נוטה ההשקפה היהודית לדעה שיש להכניס שיקולים של אחווה ואהבת הבריות אל תוך המערכת הכלכלית, בבחינת 'אדם לאדם – אדם'. הביטוי לכך היא העדפה של קניית מוצרים ושירותים מן האח על פני קנייתם מן האחר. אולם אין כאן הגדרות חדות, אלא דרישה להפעיל שיקולים של מידתיות.
המשמעות המעשית לכך היא, שבמקרה בו פערי העלות הם נסבלים, יש בהחלט להעדיף עובדים יהודים ותיקים, שכלפיהם נוהגת מחוייבות מיוחדת לנהוג באחווה. שיקול זה, של אחווה, נותן משקל יותר גדול לאדם הספציפי העומד בפניך מאשר לתועלת הכלכלית ארוכת הטווח ברמה הלאומית. אך ברור, באותה מידה, שאף התורה תתמוך בתהליך של התייעלות נחוצה, אף במחיר של פיטורין ו/או מיקור חוץ – לאור ההשלכות הנובעות מההתייעלות לצמיחת המשק הישראלי כולו, וליכולת השרידות של חברות ישראליות בתחרות בשוק הגלובלי.
גם במקום בו אין בכוחנו להביא לידי ביטוי את תחושת האחווה כלפי העובדים בהימנעות מוחלטת מפיטורין, אנו חייבים להיות רגישים לכאב האמיתי של אחינו, שללא שום אשמה אישית, ימצאו את עצמם ללא פרנסה. רגישות זו חייבת לבוא לידי ביטוי באופן שבו מנהלים את תהליך ההתייעלות – בשורה ארוכה של פרמטרים: הליך שימוע פרטני, התחשבות מיוחדת במי שעתיד לעמוד בפני קשיים גדולים מאחרים, פיצויים נדיבים, סיוע בהסבה מקצועית, וכדו'. וכאן טוב ללמוד מחברות הנוקטות מדיניות מכוונת של הסבה מקצועית של עובדים בתוך החברה, כאשר מי שעבד בתפקיד שהועבר למיקור חוץ לומד מקצוע אחר ומקבל תפקיד חדש בחטיבה אחרת של אותה חברה.
אחריות זו – לדאוג לאח – מוטלת ביתר שאת על עובדי החברה כפרטים, שעליהם מוטלת אחריות אישית לסייע לחבריהם המפוטרים. מצוות צדקה – כחובה הלכתית פורמלית – לא חלה על חברת מניות (מה גם שבמקרים רבים, חלק גדול מבעליה אינם יהודים). אולם ברמה האישית, כל יהודי מחוייב בצדקה ובגמילות חסדים, וכאן, עליו לראות את חבירו לעבודה כ'עניי עירך' הקודמים לאנשים אחרים הזקוקים לעזרתו.
נאמנות ושקיפות
לאור זה, בדרך כלל לא תיווצר סתירה בין עמדתו הערכית של בעל התפקיד בחברה לבין עמדתו המקצועית. ישנן גם תיאוריות כלכליות הגורסות כי שילוב נכון של שיקולים ערכיים בשיקולים הכלכליים מעלה באופנים שונים את הרווחיות של החברה, כאשר עובדיה, לקוחותיה וספקיה מפנימים אף הם את אותם ערכים המנחים אותה (עי' תהלים, פרק לז).
אולם אם ייווצר מקרה בו יזהה בעל התפקיד ניגוד בין עמדתו הערכית לבין עמדתו המקצועית, חובתו היא לנהוג בשקיפות כלפי הבעלים, להציג בפניהם את שני הצדדים של הדילמה בה הוא נתון ולנסות לשכנע אותם לקבל את הכרעתו הערכית.
אחריות המדינה
הבעיה המתוארת כאן לא נשארת ברמת המקרה הפרטי, ויש לה משמעות רבה ברמה הלאומית. מצב בו עובדים רבים בסוג מסויים של מקצועות מוצאים את עצמם מפוטרים מעבודתם בגיל מבוגר, כאשר המקצוע בהם התמחו נדרש פחות, מהווה בעיה חברתית קשה. הניסיון מראה כי לא ניתן לסמוך על "היד הנעלמה" שתתן מענה לבעיה זו. וכאן מוטלת אחריות רבה על המדינה, למצוא פיתרון מערכתי לבעייתם הקשה של עובדים אלו – לא מפני שזהו תפקידה בהכרח, אלא מפני שיכולתם של גורמים פרטיים להתמודד עם בעיה זו היא מוגבלת מאד.
