הדחת בעל תפקיד שכשל

הציפייה להדחתו של בעל תפקיד שכשל מיד עם תום המלחמה היא טבעית ואף הכרחית, אך מורכבת משלל היבטים הכוללים תיקון עומק של הכלל והפרט מתוך שאיפה ליצור עתיד טוב ומתוקן יותר.

הרב עזריאל אריאל 31.01.24

הנחה המקובלת על הכול היא שאי אז, לאחר סיום המלחמה, תוקם ועדה שתחקור את כל הכשלים שהביאו לטבח הנורא שאירע ביישובי עוטף עזה בשמחת תורה האחרון. מהלך זה הוא הכרחי ומתבקש לשם הפקת לקחים יסודית וכדי לדאוג לכך שמחדל חמור מעין זה לא יישנה. על בסיס זה מתקבעת בציבור הנחה שנייה, והיא, שכל מי שיש לו יד ורגל במחדל יודח לאלתר מתפקידו.

בדברים הבאים לא אעסוק ביתרונות ובמחירים שיש לגישה זו ברמה המעשית או הפוליטית, אלא במה שאנו יכולים ללמוד מן ההנהגה הא-להית וההלכתית באירועים שונים של כשל. את הדיון התורני נחלק לשניים: חלקו האחד יעסוק במי שנכשל והביא למפלה צבאית, וחלקו השני במי שחטא.

הכישלון במלחמת העי

לא מצאנו בתנ"ך דוגמאות רבות למנהיג שנכשל בתפקידו. יש בתהילים מספר פרקים שבהן מתוארות מפלות צבאיות קשות, כמו פרקים ס, עד, עט, פ. בכולם תולה המשורר את המפלה בהנהגת ה', וגם בפרק ס, העוסק במפורש במפלה קשה שהייתה בימי דוד, לא שמענו שהמלך הודח עקב כך ממלכותו או הדיח את יואב שר הצבא בשל כך. לאורך ספר מלכים מובאים כמה וכמה אירועים של כשלונות צבאיים ומדיניים ואף אחד מהם לא הביא לסיום תפקידו של המלך אם לא נהרג במלחמה. אולם מאחר שהסיבות לכשלונות אלה לא פורטו בכתובים, קשה מאוד ללמוד מהם.

מקרה אחד מסופר בהרחבה בתנ"ך, והוא המפלה בספר יהושע (פרק ז):

וַיִּשְׁלַח֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֲנָשִׁ֜ים מִֽירִיח֗וֹ הָעַ֞י... וַֽיַּעֲלוּ֙ הָאֲנָשִׁ֔ים וַֽיְרַגְּל֖וּ אֶת־הָעָֽי. וַיָּשֻׁ֣בוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָיו֘: אַל־יַ֣עַל כָּל־הָעָם֒... כִּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֣ים אִ֔ישׁ יַעֲל֖וּ וְיַכּ֣וּ אֶת־הָעָ֑י אַל־תְּיַגַּע־שָׁ֙מָּה֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם כִּ֥י מְעַ֖ט הֵֽמָּה. וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה... וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי...

אין ספק שהיה כאן כשל מודיעיני חמור שהביא למפלה קשה. מסתבר שהדבר נבע מביטחון עצמי מופרז בעקבות הניצחון הניסי ביריחו. אולם היו כשלים נוספים, שעליהם ניתן לעמוד מתוך התיאור של ההתקפה השנייה (פרק ח):

וַיָּ֧קָם יְהוֹשֻׁ֛עַ וְכָל־עַ֥ם הַמִּלְחָמָ֖ה לַעֲל֣וֹת הָעָ֑י וַיִּבְחַ֣ר יְ֠הוֹשֻׁעַ... גִּבּוֹרֵ֣י הַחַ֔יִל... וַיִּשְׁלָחֵ֣ם יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיֵּֽלְכוּ֙ אֶל־הַמַּאְרָ֔ב... וַיָּ֧לֶן יְהוֹשֻׁ֛עַ בַּלַּ֥יְלָה הַה֖וּא בְּת֥וֹךְ הָעָֽם... וַיַּ֨עַל ה֜וּא וְזִקְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לִפְנֵ֥י הָעָ֖ם הָעָֽי... וַיֵּ֧לֶךְ יְהוֹשֻׁ֛עַ בַּלַּ֥יְלָה הַה֖וּא בְּת֥וֹךְ הָעֵֽמֶק.

מן ההבדלים עולים הכשלים הבאים במערכה הראשונה: נשלחו כוחות מעטים מידי, לא הייתה תוכנית התקפה מסודרת, יהושע והזקנים נשארו בעורף ויהושע עצמו לא היה בשטח עם הלוחמים. על הנקודה האחרונה עמדו גם חז"ל (ילקוט שמעוני רמז יז):

"קום לך" (יהושע ז, י). לא כך אמר משה (דברים ג, כח): "כי הוא יעבור לפני העם" – אם יעבור עוברים, ואם לאו אין עוברים...? ואתה שלחת (=את אנשי הצבא) ולא הלכת עמהם.

סדרה כזאת של כשלונות, אילו הייתה בימינו, אין ספק שהייתה מעלה תביעה חד משמעית להדיח את יהושע או ציפייה שיודה ביוזמתו בכשלונו ויתפטר מתפקידו; ואם לא – לפחות שידיח את קציני המודיעין שלו.

תגובתו של יהושע שונה לחלוטין. הוא קורע את בגדיו, נופל לפני ארון ה' ומתפלל עם זקני העם. הוא תולה את הכישלון בהנהגה הא-להית שאת פשרה אינו מבין. הקב"ה לא מעמיד אותו על הטעויות שעשה אלא מתמקד בשורש הרוחני של הכישלון:

קֻ֣ם לָ֑ךְ! לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ? חָטָא֙ יִשְׂרָאֵ֔ל... וְגַ֤ם לָֽקְחוּ֙ מִן־הַחֵ֔רֶם... וְלֹ֨א יֻכְל֜וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיהֶ֔ם עֹ֗רֶף יִפְנוּ֙ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֵיהֶ֔ם כִּ֥י הָי֖וּ לְחֵ֑רֶם לֹ֤א אוֹסִיף֙ לִֽהְי֣וֹת עִמָּכֶ֔ם אִם־לֹ֥א תַשְׁמִ֛ידוּ הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם...

הכישלון הצבאי לא קרה מאליו. היה לו רקע רוחני שיצר את אותה גישה מוטעית שסימאה את העיניים מלראות את המציאות בעיניים פקוחות. ציפייה לעזרה מן השמים כאשר העם נגוע בחטא אינה אלא ביטחון עצמי מופרז. החטא הזה לא יכול להיות מיוחס רק לאדם הבודד, וסקילת החוטא באבנים לא תביא לתיקון המיוחל. כל העם אחראי לחטא זה ולכן העם כולו שילם את המחיר. זה לא נובע רק מן הערבות ההדדית שבין כל חלקי העם, אלא מפני שחטאו של עכן מעיד על התרופפות מוסרית בעם כולו. כך אמרו חז"ל (שבועות לט, א):

"ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ, ה)... אמר ר' שמעון: אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו.

מן הסיבה הזאת נצטווה יהושע להפיל גורלות במעגלים הולכים ומצטמצמים עד שהמעגל נסגר על עכן. ההבנה היא שחטאו של היחיד אינו צומח בחלל ריק, אלא על רקע תרבותי מקולקל. לכן לא די למצוא את האשמים. התיקון הנדרש מכוון אל התרבות החברתית שהצמיחה אותו מתוכה. יש להניח ששורשו של חטא המעילה בחרם הוא התייחסות חומרנית אל ארץ ישראל מתוך התנכרות לקדושתה ולייעוד הגדול הכרוך בהיאחזות בה.

לאחר אותו טיפול שורש, מגיע הזמן לטפל בטעויות של יהושע, שנבעו באופן סמוי מן החטא הזה עצמו וגם השפיעו עליו. נחזור לדברי הילקוט שמעוני:

מה תלמוד לומר "קום לך"? אמר לו (=הקב"ה ליהושע): אתה גרמת להם (=בכך שהטלת חרם על יריחו). והיינו דקאמר ליה בעי (ח, ב): "ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תבוזו לכם".

טעות זו של יהושע קשורה לטעות האחרת שלו, בכך שלא עמד בראש הצבא ולא שהה עם החיילים בשטח. יהושע תבע מן העם לעמוד ברף ערכי גבוה שלא כולם היו מסוגלים לו. הנתק הרוחני הזה, שבין המנהיג לבין העם, הוא זה שזימן את החטא ואת המפלה. יהושע לומד בדרך הקשה את דרכה של המנהיגות בישראל, להיות "בתוך העם" ואף לרדת ולהיות "בתוך העמק" ולהוביל את העם מתוך חיבור והכרה מעמיקה של מצבו ושל חולשותיו. תובנה עמוקה זו מחלחלת אצלו כבר בשיחתו עם עכן לאחר שנלכד, כשהוא קורא לו: "בני".

יהושע לא מפוטר, לא מתפטר ולא מפטר איש. הוא מבין לעומק את גורמי הכישלון ולומד לנהוג ולהנהיג בדרך שונה לחלוטין, שמובילה אותו לשורה ארוכה של נצחונות בדרך לכיבוש הארץ.

בעל תפקיד שחטא

עד כאן עסקנו במי שלא עבר עבירה אלא טעה ונכשל. מה אומרת לנו התורה על מי שחטא?

ההיבט ההלכתי של נושא זה נדון בהרחבה בספר "שולחן מלכים" על הלכות מלכים של הרמב"ם (בהוצאת מרכז תורה ומדינה), פ"א ה"ז. עולה משם תמונה מורכבת, כאשר הדין משתנה בין תפקידים שונים וחטאים שונים. כהן גדול שעבר עבירה שיש בה מלקות – לוקה וחוזר לתפקידו. לעומת זאת, ראש ישיבה (שהוא גם דיין ופוסק הלכות) מודח מתפקידו לחלוטין (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ז ה"ח-ה"ט). נשיא בית המשפט שעבר עבירה פלילית לא יכול להיות שופט. על בעל תפקיד ציבורי שרצח בשגגה כותב הרמב"ם (הל' רוצח פ"ז הי"ד) ש"הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו". על שלמה המלך נאמר (גיטין סח, ב), שנדחה מן המלכות לאחר שהרשה לעצמו לשאת נשים רבות בניגוד לציווי בתורה. המהר"ל (תפארת ישראל פרק מט) מבאר שאין לראות בזה חטא רגיל אלא "שהיה דוחה התורה". דהיינו, לא בשל המעשה עצמו אלא בשל הרקע התודעתי שלו, שהיה חמור במיוחד.

דיון נפרד ישנו במי שחטא וחזר בתשובה. על דוד המלך נמתחה ביקורת חריפה בשל מעשה בת שבע, אולם הוא לקח אחריות מלאה על מעשיו ולא האשים נסיבות כאלה ואחרות. משום כך, אף שנענש בחומרה, לא הודח מתפקידו אלא נחשב כמי ש"הקים עולה של תשובה" (עבודה זרה ה, א). הרמב"ם כותב (שו"ת, סי' קעג), שלא די בתשובה של בעל התפקיד בינו לבין עצמו. עליו לחזור בתשובה ברמה כזאת ש"נתפרסם תשובתו לרבים" ולהוכיח בהתנהגות עקבית את התרחקותו המוחלטת מן החטא (עי' רמב"ם, הל' עדות פרק יב).

עם זאת, מצאנו בעלי תפקידים שהודחו למרות שחזרו בתשובה. כך היה אצל ראובן, שאף שעל פי המדרש חזר בתשובה שלמה על מעשה בלהה, הודח מן הבכורה (בראשית מט, ג-ד; דבהי"א ה, א); וזאת בגלל שהחטא חשף תכונת אופי בסיסית שאינה מתאימה להנהגה (אברבנאל, רשר"ה). כך היה גם אצל שאול המלך (שמו"א פרק יג ופרק טו), שהאשים את העם בחטאיו ולא לקח עליהם אחריות מלאה. לעומת זאת, על יהודה, שנכשל גם במכירת יוסף וגם במעשה תמר, אבל במהלך הזמן לקח על כך אחריות מלאה ופעל לתיקון גם תוך נכונות לשלם מחיר אישי גבוה, אמר יעקב (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו".

סוף דבר

השאלה אם להדיח מתפקידו את מי שכשל איננה שאלה של ענישה על העבר. אמת המידה שמתוכה נכון לפעול צריכה להיגזר מתוך השאיפה ליצור עתיד טוב ומתוקן יותר.