מאורעות תרפ"ט קטעו את ההתיישבות היהודית בחברון, ומנעו כל אפשרות שימוש באותן אדמות. האם בנסיבות קשות אלה, מותר למכור אדמה לגוי?

הרב פרופ' נריה גוטל

"אסור לשום בר ישראל למכור אפילו שעל אחד של אדמת הקודש [חברון] לעם נכרי"

פרעות תרפ"ט (1929) והטבח האכזרי בחברון (שבת, יח במנחם-אב, 24 באוגוסט) בו נרצחו 67 יהודים, קטעו באיבחה חדה את פתיל חייו וקיומו של הישוב היהודי בחברון. מיישוב יהודי תוסס ופעיל מאות רבות בשנים – לשממה מוחלטת. אף לא יהודי אחד העז עתה לדור בין פראים אשר הוכיחו, ולא באמירות מתלהמות אלא בידיים מגואלות בדם, למה הם מסוגלים.

לא מעט רכוש עזוב הותירו אחריהם הנמלטים, רכוש שבשלב זה לא היה נראה לו גואל. שנתיים מאוחר יותר (תרצ"א) נעשה אומנם נסיון-מה לקומם את הישוב ואולם לא עברו אלא שנים אחדות והוברר שהנסיון לא צלח. יעברו עוד למעלה משלושים שנה, עד אחר מלחמת ששת הימים, עד שישוב עם ישראל לגאול אדמות אלה, ומכל מקום אותה שעה המצב נראה, למיצער בעיני בשר, בכי רע.

לא פלא אפוא שיהודי בשם מר לזינסקי, אשר היה בעל קרקע באדמות חברון, מצא עצמו אותה שעה בין פטיש לסדן. מחד גיסא, כיהודי טוב הוא ודאי רצה לפתח את אדמות ארץ ישראל כדבעי, כדת וכדין, לשתול ולנטוע, לזמור ולבצור ולפתח ואולי אף לבנות, לו ולאחיו בית ישראל; ברם מאידך גיסא הוא אינו רואה ולו גם בדל תקוה באופק, ומה גם שהעסקנים מהם ציפה לישועה ולעשייה גם הם רפו ידיהם, והרי הוא מוצא עצמו עתה מפסיד נכסיו וממונו.

פנה אם כן הלה למר מנחם אוסישקין (תרכ"ג-תש"א; 1863-1941), יו"ר הקרן הקיימת לישראל שהייתה אמונה על רכש האדמות וגאולתן, והביע בפניו את תסכולו, ובעיקר את רצונו, למכור את הקרקעות לכל המרבה במחיר, בנדון דידן אותה שעה – ודאי לערבים. אם בשל חשיבות הנושא, אם ביודעו שהשואל מבקש מענה דתי, מצא לנכון מר אוסישקין להפנות את השאלה לרבה הראשי (האשכנזי) של ארץ ישראל, מרן הראי"ה קוק זצ"ל.

ידידי ר' אברהם זק"ש הואיל בטובו, לפני מספר שנים, לחשוף מבית גנזיו את איגרת תשובתו של הרב לאוסישקין בנדון זה. וזו לשון האיגרת:

 

" טז חשון צ"ב

להדרת כבוד מר מנחם אוסישקין נ"י

שלו'.

א"נ

ראיתי את המכתב של מר לזינסקי, שהוא שואל אם ראוי הדבר שימכור את נחלת אבותיו שבחברון לערבים מפני שהוא חושש שח"ו תשתקע בידי הגוים, מפני האיחור שהעסקנים מתאחרים מלעסוק בענין בנינה של חברון.

הנני בזה משיב לכ' שמצד דין תוה"ק אסור לשום בר ישראל למכור אפילו שעל אחד של אדמת הקודש לעם נכרי. ובירושלמי פ"ק דע"ז אסר ר' יוחנן אפילו להשכיר לגוים כרמים של יהודים אפילו אם במצב שבלא ההשכרה יחרבו הכרמים לגמרי. ור' יהושע בן לוי שהתיר באופן זה להשכיר לגוים לא התיר אלא להשכיר לזמן אבל לא ח"ו למכור לנכרים.

ותקותנו חזקה שנצח ישראל לא ישקר ועוד נשוב ונבנה את חרבותינו בארץ אבות בימין ד' רוממה.

ברגשי כבוד וברכה נאמנה "

 

תשובתו של מרן הרב זצ"ל נחרצת אם כן ביותר ודומה כי עומק משמעה לא פג עד – וכולל – היום. העובדה ש"העסקנים" מתרשלים ודאי חמורה ובוודאי שהדבר טעון טיפול נמרץ ואולם בין זה ובין מכירת הקרקע לנכרים אין ולא כלום. גם אם מדובר בחשש הפסד ממוני, ומן הסתם אף שמדובר בהפסד מרובה, אל לו למר לזינסקי, בשום אופן, למכור.

בהסתמך על הירושלמי מבהיר הרב שאפילו במקרה של חשש חורבן מוחלט של הכרמים חלוקים אמוראים בשאלת היתר ההשכרה הזמנית [!] לנכרי, ובזה – השכרה זמנית – היה אמורא שהיקל. לא כן - חס ושלום - במכירה חלוטה, שלגביה אין חולק ובוודאי אסור לכולי עלמא. ממש כמעשה ירמיהו וחנמאל בן שלום (ירמיה לב) בו, לנוכח המצור ונבואת הכיבוש והגלות, הובעה הבשורה העתידית "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת", ממש כך גם בנדון דידן. ושוב חשוב להדגיש את השעה בה נכתבו דברי הרב, שעה שדמי טבוחי תרפ"ט עדיין מבעבע וקול זעקתם עוד נשמע ברמה, שעה שבעיני בשר גשמיות קשה לצפות שינוי מהותי של המצב ויישוב מחודש של חברון, ולמרות זאת זו הכרעתו החדה של הרב, תוך הבעת "תקוה חזקה שנצח ישראל לא ישקר ועוד נשוב ונבנה את חרבותינו בארץ אבות בימין ד' רוממה".

הלכה-הנחייה זו נכתבה לשעה אך ודאי נדרשת לדורות!