האם אסור לבעל שררה להיות נהנתן?

האם קבלת מתנות הוא דבר מגונה כשמדובר באיש ציבור?

הרב פרופ' נריה גוטל 23.08.22

דומה שהדעה הציבורית הרווחת רואה בנהנתנות בעל שררה מידה מגונה, בפרט אם זו נסמכת על קבלת מתנות מהזולת, וזאת גם ללא קשר למימד השוחד. אלא שלא כל דבר שהוא מגונה, בהכרח גם אסור, ולעניין זה לא דיי בהצבעה על ערכי-על כדוגמת "דרך ארץ קדמה לתורה", "נבל ברשות התורה" וכדומה. כאן המקום לתת את הדעת אפוא לשאלת האסור והמותר בנהנתנות בעל שררה.

על לשון הכל שגורה אמירתו של שלמה המלך (משלי טו, כז): "ושונא מתנות יחיה". בטעמו של דבר ביאר רש"י (שם) כי "מאחר שהוא שונא מתנות כל שכן ששונא את הגזל", וזאת על דרך השלילה. במקביל, המגיד משנה נימק זאת על דרך החיוב, זאת כאשר הוא מתייחס לרמב"ם, שבהלכות זכיה ומתנה (פי"ב הי"ז) כתב: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה לא יקבלו מתנה מאדם, אלא בוטחים בה' ברוך שמו לא בנדיבים, והרי נאמר ושונא מתנות יחיה". וכל זאת למה? ביאר המגיד משנה:

"הטעם שראוי לכל משכיל להסתפק במה שהוא הכרחי לו ולא יבקש מותרות ותהיה נפשו חשובה על קניינו... וכל הירא את א-להיו יראה שלימה לא יתעסק כלל ברדיפת ההון, ויבין כי כולו הבל ויראת ה' הוא אוצר קיים, ולכן אמר דוד אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו וסמך ענין לו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, לפי שהסתפקות בהכרחי מצליח האדם בעולם הזה ובעולם הבא - בעוה"ז לפי שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והשמח בחלקו ניצול משלושתן ומיישר האדם להצלחת העולם הבא שיעבוד את יוצרו עבודה תמה ולא יתעסק בזולתו".

כך ההדרכה לכל אדם, וכך שבעתיים למנהיג, כהנמקת הסמ"ע (חו"מ, רמט סק"ד), שמקבל מתנות יתקשה להוכיח ולבקר את מעניק המתנות.

אלא שהרמב"ם דייק היטב בלשונו-הזהב וכתב - כאמור - שהימנעות מקבלת מתנות היא דרכם של "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה". כלומר, אין זו דרכם, ובוודאי שאין זו חובתם, של כלל הבריות. מעין זו גם לשונו המפורשת של הטור (חו"מ, שם): "מידת חסידות שלא לקבל מתנה משום אדם אלא לבטוח בה' שיתן לו די מחסורו, שנאמר ושונא מתנות יחיה". ברור ש"מידת חסידות" – בעצם הגדרתה – אינה הלכה פסוקה ומחייבת.

משפט המלך

סיפור נאה בגמרא (קידושין נט ע"א) אכן מתעד הנהגה כזו של הימנעות מקבלת מתנה, ואולם עצם איזכורו מלמד עד כמה הדבר מייחד את גדולי הרבנים. מסופר שם על רב גידל שהחל להתעסק ברכישת קרקע מסויימת, אלא שמנהון להון קדם רבי אבא ורכש אותה. לימים התברר שרבי אבא כלל לא היה מודע לפועלו בנדון של רב גידל, ואז התבקש רבי אבא על ידי רבי יצחק נפחא למוכרה לרב גידל. תגובת רבי אבא הייתה כזו: למוכרה הוא אינו מוכן, משום שאין זה "סימן טוב" למכור קרקע ראשונה שקנה האדם. לעומת זאת, הוא כן מוכן לתיתה מתנה לרב גידל. אלא שלכך סירב רבי גידל, משום ש"שונא מתנות יחיה" (וראו שם סופו של מעשה – שהקרקע נשארה "יתומה"). מכאן שרב חשוב אכן חש, מעשית, להדרכת שלמה להימנע מקבלת מתנות, ואולם עצם הבלטת הסיפור כמעשה ייחודי של אמורא צדיק וחסיד דווקא מלמדת כי זו דרך שרחוקה מחיוב הכלל.

לא בכדי טופחות על פנינו עובדות מתועדות של קבלת מתנות על ידי הקדמונים. וכי מי לנו גדול מאברהם אבינו, שאומנם מחד גיסא סירב לקבל דבר וחצי דבר משלל מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, ואף התעקש לרכוש בכסף מלא (ואף מופרז...) את מערת שדה המכפלה, אך מאידך גיסא אמר לשרה (בראשית יב, יג) "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", וביאר רש"י על אתר: "למען ייטב לי בעבורך - יתנו לית מתנות". לא זו אף זו, מאוחר יותר שוב נאמר (בראשית כ, יד) על אברהם: "ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם...", שלא סירב לקבלם.

יתירה מזאת, הגמרא (ברכות י ע"ב) מעניקה לגיטימציה כללית לקבלת טובות הנאה, בקובעה ככלל ש"הרוצה ליהנות - יהנה כאלישע" הנביא, שהייתה לו אכסניה קבועה וחינמית בביתה של האישה משונם (מלכים ב' ד): "נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה, והיה בבואו אלינו יסור שמה". נכון הוא שבמקביל, אותו אלישע סירב במפגיע לקבל דורון נכבד מנעמן שר הצבא (שם ה): "ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח, ויפצר בו לקחת, וימאן", ועדיין אין להתעלם מנכונותו לקבל אירוח ללא תמורה. מהרש"א (חידושי אגדות ברכות, שם) אכן עימת לגיטימציה זו אל מול הנחיית השנאה ממתנות, וביאר שהכנסת אורחים היא ענין חריג, שכן "כל אדם עני הוא בדרך מכלי תשמישים הצריכים לו". ואחר הכל, ברי שטובת הנאה הייתה שם.

חז"ל גם הורו כהנחייה מפורשת להיטיב עם תלמידי חכמים: "... תלמיד חכם - בני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו" (יומא עב ע"ב), אף להאכילו ולהשקותו (שם עא ע"א), לעשות לו פרקמטיא ולהנותו מנכסיו (כתובות קיא ע"ב) ועוד. אמרות אלה, ושכמותן, אף שולבו בספרות הלכתית (כס"מ, תשב"ץ, ש"ך, חת"ס ועוד) גם אם אינן מוסכמות (רמב"ם ועוד).

אולי לשיא מגיעים הדברים, כאשר אנחנו חוזרים לשלמה המלך עצמו, אותו שהינחה על שינאת המתנות. ובכן, הכתובים עצמם מלמדים שהוא קיבל גם קיבל מתנות גדולות ומאוד מאוד נכבדות. דוגמה אחת - מיני רבות - לדבר: מלכת שבא. אחר שהיא נותרה אחוזת התפעלות מחכמת שלמה, מארמונו, מהתנהלותו וכו' - "ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה, לא בא כבשם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה": הלזה ייקרא "שונא מתנות"? וגם אם נכון שיש מחז"ל שאכן ביקרו את שלמה על ריבוי הכסף והזהב (סנהדרין כא ע"ב; רבנו בחיי דברים יז, יז ועוד), העובדה היא שאף הם לא ציינו ביקורת על קבלת המתנות.

שלמה אכן ניצל את העושר העצום שתחת ידיו, אך לא רק לבנות את בית ה'. הכתובים מדגישים שאותן אוצרות שימשו אותו גם לבנות בית מלוכה מרהיב, כסא מפואר, בגדים, כתר ועוד ועוד, ובכלל כל "חשק שלמה". והסביר המלבי"ם (מלכים א' ט, א) ש"בית ה' ובית המלך היו דברים נצרכים", אלא שחוץ מ"הנצרכים" שלמה בנה "בניינים שלא היה צריך להם, רק שחפץ לעשות, לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים, רק כדי שיעשה מעשים הרבה". התחשק לו.

"לו מאוד"

לאמתו של דבר, הבחנה חדה צריכה להיעשות בין שני סוגי אגירת רכוש על ידי המלך: לצרכי המלוכה – לצרכיו האישיים. סגנון הכתוב (דברים יז, י) "כסף וזהב לא ירבה לו מאוד" מכיל דגש על המילה "לו". בהתאם לכך כתב הרמב"ם (בהלכות מלכים):

"לא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו. וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצווה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו, שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה לוקה".

מכאן שכל עוד מדובר באגירה לצרכי הציבור - "מצווה להרבותו". רק אגירה שתכליתה "להתגאות בו או להתנאות בו" אסורה, ומאחר שמדובר בעבירת לא תעשה – ילקה עליה.

אלא שיש בכתוב הדגשה נוספת: "כסף וזהב לא ירבה לו - מאוד". כלומר, אין המלך לוקה אלא רק על אגירה שמיועדת עבורו, וגם זאת רק אם מדובר באגירה "מאוד". כל עוד מדובר באגירה עבורו, אך כזו שאינה "מאוד", הרי שלמיצער מדאורייתא היא לא נאסרה.

מיותר לומר שקו הגבול והמידה מה הוא "מאוד" ומה לא, עלול להיות סובייקטיבי. מנהיג-פלוני באמת ובתמים מתקשה להתרכז ולקבל החלטות הכרחיות בלא  עישון סיגר קובני מעולה ויוקרתי. לעומתו, מנהיג-פלמוני כלל אינו זקוק לכך, ודרישת הסיגר היוקרתי אינה אלא גחמה נהנתנית גרידא. בשל כך דרש הרמב"ם (הלכות מלכים) ממנהיג ישראל ש"בכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'...".

אמור מעתה: מעון מפואר למנהיג עשוי להיות נדרש לצרכי הממלכה, וכך גם מטוס הולם, ביגוד מתאים, אולי גם ארוחות מפוארות מלוות שמפניה וכו'. גם קבלת מתנות וטובות הנאה אינן בהכרח פסולות, כל עוד הן חלק מדרכה של דיפלומטיה ומהתנהלות שלטונית (וכמובן אינן מנוגדות לחוק ולנוהל). המבחן הוא אם הדבר נעשה לשם שמים, ועל כגון זה כבר אמרו חכמים (תוספתא שביעית פ"ג ה"ח) "הלב יודע אם לעקל ואם לעקלקלות".