הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ידע להכיל בקרבו את המורכבות של ראיית אורות וצללים בהתנהלותן של מדינת ישראל, של ממשלת ישראל, ושל התנועה הדתית-לאומית.
אחד הנושאים החשובים, שרובצים לפתחם של רבים מהרבנים, היא שאלת היחס לחברי קהילה שאינם מקפידים על קלה כחמורה.
הנתונים הכלכליים מורים בעליל על השחיקה המתמשכת במעמד הזקן בחברה הישראלית, לכל הפחות בזוית הכלכלית. אך לא רק כלפי הזקן הדברים אמורים אלא ככלל, כלפי החלש.
בכמה מקומות לימדונו חז"ל, ובעקבותיהם מרבית הראשונים והאחרונים, שצרעות באות לאדם לא כמחלה טבעית אלא כ"תגובה" אלוקית למעשיו.
לא מעט אנשים רואים בציונות הדתית משנה מדינית ופוליטית, אידאית והשקפתית ותו לא, כזו שאינה תופסת משקל מחייב כחלק מגופי הלכה שאינם רק "אפשריים" אלא "מחייבים".
בשלהי שנת תשנ״ב התפרסמה בעמודי החדשות של עיתון הצֹפה ידיעה מרעישה. הכותרת הייתה: ״הרב גורן: הגולן איננו ארץ־ישראל ויש להחזירו לסוריה״.
המונחים "מקדש" ו"מדינה" חוזרים ונשנים בש"ס – הן במשנה הן בתלמודים, בבלי וירושלמי – פעמים הרבה, כהגדרות מיקום להלכות שונות המחולקות, ולעתים מושוות, בין זה לזה.
מורים הם אזרחי המדינה, וככאלה גם הם עומדים לבחור. אלא שבנוסף להיותם אזרחים, מורים הם "גם" מחנכים ויש להם "אמירה" לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבין תלמידיהם.
"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלהית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלהית היותר מאירה" .
היתר המכירה הפך כמעט לדגל של הציונות הדתית בהתמודדותה עם אתגר השמיטה, למִצער ביובל השנים הראשונות שלאחר קום המדינה.
בתמיכת משרד התרבות והספורט
