בשלהי שנת תשנ״ב התפרסמה בעמודי החדשות של עיתון הצֹפה ידיעה מרעישה. הכותרת הייתה: ״הרב גורן: הגולן איננו ארץ־ישראל ויש להחזירו לסוריה״.
המונחים "מקדש" ו"מדינה" חוזרים ונשנים בש"ס – הן במשנה הן בתלמודים, בבלי וירושלמי – פעמים הרבה, כהגדרות מיקום להלכות שונות המחולקות, ולעתים מושוות, בין זה לזה.
מורים הם אזרחי המדינה, וככאלה גם הם עומדים לבחור. אלא שבנוסף להיותם אזרחים, מורים הם "גם" מחנכים ויש להם "אמירה" לא רק בינם לבין עצמם אלא גם בינם לבין תלמידיהם.
"אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלהית, מפני שאנחנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלהית היותר מאירה" .
היתר המכירה הפך כמעט לדגל של הציונות הדתית בהתמודדותה עם אתגר השמיטה, למִצער ביובל השנים הראשונות שלאחר קום המדינה.
עתות מצוקה לא חסרו לעם ישראל, ובכל זאת "מעשי אבות" שהם "סימן לבנים" מחייבים אותנו להתבוננות במעש הקדמונים ובהנהגותיהם
בחברה התרבותית המודרנית, בחברה הדמוקרטית אשר הציבור גאה להשתייך אליה, הפכה 'הכרעת הרוב' לא רק למוסכמה מחייבת אלא גם למוסכמה מוסרית.
מחד גיסא, במאמר שפורסם בידי המכללה לביטחון לאומי בשיתוף אוניברסיטת חיפה בשנת 2009, כתב משה טרדמן, כי רוב-ככול המסתננים מאריתריאה אינם נרדפים אלא מהגרי עבודה. מאידך גיסא, ד"ר טרישה רדאקר- כתבה שרובם אינם מהגרי עבודה אלא פליטים.
אחד מהתחומים שבהם ראה הרב קוק חובה לעסוק היה נושאים שלטוניים הקשורים ליהודי המדינה. אחד הנושאים שעמדו על הפרק היה גיוס רבנים ובני ישיבות לצבא האנגלי.
תיאורה של מלכות ישראל כ"עם לבדד ישכון" אינו פוטר אותה מהיזקקות לבריתות עם מדינות שונות, סמוכות ורחוקות. אדרבה, כ"כבשה בין שבעים זאבים" אין לה הרבה ברירות.
בתמיכת משרד התרבות והספורט
