מגפת הקורונה העלתה על פני השטח דילמות רבות – מהבולטות שבהן: קדימה ותיעדוף חולים כאשר משאבי הטיפול מוגבלים.
הביטוי התלמודי "תורה מגנא ומצלא" הפך בשבועות האחרונים לתירוץ האולטימטיבי להפקרות בריאותית.
גישות שונות נקטו קדמונים כדי להתמודד עם הסוגייה. אחת מהן שמטה לחלוטין את הקרקע מתחת השאלה, בטוענה שמקדמת-דנא ועד היום, ממש בכל דור ודור, כן קיימת שררה ליהודה.
עיסוק בסוגיית מיפקד אוכלוסין- הליך שמדינות מודרניות מתוקנות מקיימות, אחת לכמה שנים על מנת לכלכל את צעדיהן הארגוניים בתבונה.
כל איש ישראל הירא את ה', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ידע להכיל בקרבו את המורכבות של ראיית אורות וצללים בהתנהלותן של מדינת ישראל, של ממשלת ישראל, ושל התנועה הדתית-לאומית.
אחד הנושאים החשובים, שרובצים לפתחם של רבים מהרבנים, היא שאלת היחס לחברי קהילה שאינם מקפידים על קלה כחמורה.
הנתונים הכלכליים מורים בעליל על השחיקה המתמשכת במעמד הזקן בחברה הישראלית, לכל הפחות בזוית הכלכלית. אך לא רק כלפי הזקן הדברים אמורים אלא ככלל, כלפי החלש.
בכמה מקומות לימדונו חז"ל, ובעקבותיהם מרבית הראשונים והאחרונים, שצרעות באות לאדם לא כמחלה טבעית אלא כ"תגובה" אלוקית למעשיו.
לא מעט אנשים רואים בציונות הדתית משנה מדינית ופוליטית, אידאית והשקפתית ותו לא, כזו שאינה תופסת משקל מחייב כחלק מגופי הלכה שאינם רק "אפשריים" אלא "מחייבים".
בתמיכת משרד התרבות והספורט
