אדמה, אדמתי

האם ההחלטות שקיבל השלטון הירדני לפני עשרות בשנים מחייבות את ישראל? הדיון במעמדן של קרקעות ביהודה ושומרון מחייב ליבון ודיון עומק, במטרה לגבש עמדה הלכתית ומשפטית חדה וברורה.

הרב עזריאל אריאל 16.11.25

אחד החסמים הגדולים שעומדים בפני הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון נובע מכך שחוסיין מלך ירדן חילק אדמות מדינה לתושבי הכפרים הסמוכים. מדובר במקרים רבים באדמות טרשים שהבעלות עליהן נרשמה "על הנייר" מבלי שנעשה בהן שימוש של ממש. חלוקה זו יוצרת 'טבעת חנק' סביב יישובים רבים ומונעת מהם להתפתח. במאמר זה נבקש לדון במעמדן של אותן אדמות טרשים. מאחר שהנושא סבוך ומורכב, לא אוכל להגיע למסקנות כלשהן, ולא באתי אלא להעלות את הצורך לקיים בירור נרחב ומעמיק במטרה לגבש עמדה הלכתית ומשפטית בהירה שגם אפשר יהיה להגן עליה ברמה ההסברתית.

"בעלותו" של חוסיין

יהודה ושומרון נכבשו על ידי הצבא הירדני במלחמת העצמאות. כיבוש זה לא זכה להכרה בינלאומית מלבד שתי מדינות. ומבחינת המשפט הבינלאומי, אזורים אלו נותרו כחלק בלתי נפרד מהשטח שיועד להקמת בית הלאומי לעם היהודי.

ברמה העקרונית, ההלכה מכירה בתוקף של "כיבוש מלחמה", לפחות כאשר מדובר במלחמות שבין הגויים לבין עצמם (גיטין לח, א). ה'חזון איש' (חו"מ, ליקוטים טז, ט) כותב שהאדמה שנכבשה הופכת להיות קניינו של המלך הכובש, ומכוח זה יש לו סמכות חוקית. החזו"א מסתמך בזה על דעת בעלי התוספות שמביא הר"ן (נדרים כח, א ד"ה במוכס). לדעתם, הכלל 'דינא דמלכותא דינא' נובע מכך "שהארץ שלו, ויכול לומר להם: אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ". תפיסה זו מוכרת לנו מן המשטר הפיאודלי ששרר באירופה בימי הביניים. שם, האדמה הייתה שייכת לשליט, והוא הרשה לאזרחים לגור בה כל זמן שהם שעמדו בתנאים שהציב בפניהם.

בעלי התוספות מסיקים מהגדרה זו מסקנה מהפכנית ביחס לארץ ישראל. וכך כותב הר"ן (שם): "דווקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא... אבל במלכי ישראל – לא, לפי שארץ ישראל, כל ישראל שותפין בה". בארץ ישראל אי אפשר להנהיג משטר פיאודלי, מפני שהאדמה לא שייכת לשליט. כל יהודי קיבל נחלה פרטית משלו בימי יהושע, ולמלך לא יכולה להיות בעלות עליה. לפי הבנה זו, גם לשלטון הנוכרי בארץ לא היה מעמד של ממש על פי ההלכה, והוא לא היה יכול לחלק אדמות למי שלבו חפץ, מפני שמעולם לא היו שלו.

החזו"א (שביעית, סי' כא) מציג בסוגיא זו עמדה מורכבת. לדעתו יש תוקף ל"כיבוש מלחמה" גם בכיבוש הנוכרי של ארץ ישראל מידינו, וכיבוש זה אכן הפקיע את הבעלות הפרטית על האדמות. אולם אין בכוחו של הכיבוש הנוכרי להפקיע את שבועת ה' לאברהם אבינו, כמאמר הכתוב (בראשית יז, ח): "ונתתי לך ולזרעך אחריך... את כל ארץ כנען לאחוזת עולם". הכובש זכה ב'קניין פירות' בארץ, אבל גופה של הקרקע שייך לכל בניו של עם ישראל שעתידים לשוב אליה ולחלק אותה מחדש (יחזקאל מז-מח). מדבריו עולה, שמאחר שלא היה למלך ירדן יותר מאשר 'קניין פירות' באדמת הארץ, לא יכול היה להעניק לתושבי הכפרים קניין מלא בקרקע, ולכל היותר יכול היה לתת להם זכות שימוש לזמן לא ידוע. כל זה מעלה שאלה לגבי הבעלות על אדמות טרשים שאין בהן שימוש, והערך היחיד שלהן נובע מן האפשרות למכור אותן לצורך התיישבות יהודית.

ישנם פוסקים שחולקים על כך. הרש"ס כותב בפירושו לירושלמי (שביעית ו, א ד"ה ועכשיו): "גויים שהחזיקו בה ולכדוה – אין להם חזקה, דקיי"ל קרקע אינה נגזלת ואינה נחמסת לעולם; וארץ ישראל בחזקתנו עומדת לעולם ואע"פ שאין לנו שם שלטון"; והוא לא מבחין בין 'קניין הגוף' לבין 'קניין פירות'.

יש גם דעה הפוכה לצד השני. מרן הרב קוק (משפט כהן סי' ס) מבסס את 'היתר המכירה' בשמיטה בין השאר על כך "שעכשיו אין הקרקעות שלנו, מכוח 'דינא דמלכותא' שנחשבים בעלי הקרקע, רק כמו אריסים" (את הטענה הזאת העלה לפניו האדר"ת, במכתב שנדפס בסוף 'שבת הארץ'). מדבריו עולה, שבתקופה העותומנית, אפילו אדמות שנרכשו על ידי יהודים היו שייכות בעצם לסולטן הטורקי, ולא לעם ישראל. אולם הרב קוק עצמו אמר דברים הפוכים בנאום שנשא בחנוכת בית הקרן הקיימת לישראל (מאמרי הראי"ה עמ' 252): "אין שום כוח בעולם שיוכל להפקיע אפילו את הקניין שיש ליחיד מישראל באדמת קודשו, על אחת כמה וכמה שאין כל יכולת להפקיע את זכותה של כנסת ישראל כולה מעל נחלת קודשה"; ושיטתו זקוקה לליבון נוסף.  

מעמדה של מדינת ישראל

בעניין מקור סמכותו של השלטון יש בין הראשונים שיטה אחרת. וכך כותב הרמב"ם (הל' גזלה ואבדה פ"ה הי"ח) על הכלל 'דינא דמלכותא דינא': "במה דברים אמורים? במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים. אבל אם אין מטבעו יוצא – הרי הוא... כמו חבורת ליסטים המזוינין שאין דיניהן דין". לדעת הרמב"ם, המלך יונק את סמכותו מן העם. אומנם באותה תקופה לא היו בחירות, והמלכים היו דיקטטורים עריצים, אולם כל זמן שהעם הכיר בהם למעשה על ידי שימוש במטבעות שהנפיקו, הייתה להם סמכות מלאה. כדעת הרמב"ם פוסק גם השו"ע (חו"מ שסט, ב). לפי דעה הזאת, הסמכות של השלטון לא נובעת מבעלותו על הקרקע אלא מהסכמתם של האזרחים. בבסיסה של הדעה הזאת עומדת תפיסה דמוקרטית של המדינה, ולפיה העם הוא מקור הסמכות של השלטון.

מה זה יכול ללמד אותנו על סמכותו של מלך ירדן? ערביי יהודה ושומרון יכולים היו להסמיך אותו לקבוע מה ייעשה בסכסוך קרקעות שבין מוסטפה לבין אחמד; אולם הם לא יכלו להעניק לו סמכות לחלק להם את אדמות ארץ ישראל השייכות ליהודים. כדי לדון בסמכותו של מלך ירדן לכך נצטרך לחזור לדיון הקודם, על התוקף של הכיבוש שלו בארץ.

במלחמת ששת הימים, לא הייתה כוונה למדינת ישראל לקנות את הקרקעות ביהודה ושומרון ב"כיבוש מלחמה", ולאחר המלחמה התקבלה החלטה להכיר ברישומי הקרקעות הירדניים. המשמעות היא שאם היה תוקף לחלוקת האדמות בידי הירדנים, ממשלת ישראל השאירה את המצב כמות שהוא. אולם אם לא היה תוקף לחלוקה זו, השאלה נפתחת מחדש. מדינת ישראל יונקת את סמכותה מעם ישראל (משפט כהן, סי' קמד), ומסתבר שברמה העקרונית יש לה סמכות לחוקק או לאמץ חוקי מקרקעין. הסמכות של ממשלת ישראל יכולה להתבסס על "כיבוש מלחמה", שהפעם לא נעשה על ידי שליט יחיד, אלא על ידי העם כולו. סמכותה של הממשלה באה מכוחו של עם ישראל, שהוא 'בעל הבית' על הארץ. גם אם נאמר שהבעלות הפרטית של כל יהודי על נחלתו לא פקעה מעולם, הרי אף אחד לא יודע היכן היא; ועד שהדברים יתבררו, יש למדינה סמכות לנהל את השימוש באדמות. ואכן, בכל הקצאת קרקע, המדינה לא מגדירה את המקבל כבעלים גמורים אלא כ'בר רשות' לזמן ממושך. מכל זה עולה, שיש בסמכותה להעניק לערבים המחזיקים באדמות רק זכויות שימוש, כ'קניין פירות'.

חוק המדינה ודין התורה

עד כאן – הדיון בסמכות העקרונית של המדינה. אולם נדרש לשקול היבט נוסף. 'דינא דמלכותא' לא מעניק לשלטון סמכויות בלתי מוגבלות. יש תוקף לחוק של המלכות רק אם הוא בא לבנות קומה נוספת על דין תורה משיקולים מעשיים של סידור החיים החברתיים, ולא כשהוא מנוגד לתורה. אם אכן לא היה תוקף הלכתי למתנות שחילק השלטון הירדני, כיצד עלינו להתייחס לקביעה המשפטית שהכירה בהן למרות כל הפקפוקים ההלכתיים, כפי שכתבנו לעיל?

יש להניח שהחלטה זו נפלה במהירות, מיד לאחר המלחמה. ממשלת ישראל החליטה שלא להחליט על עתידם של יהודה ושומרון. היא לא ראתה את עצמה מחויבת למצוות התורה "לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", כדברי הרמב"ן (ספר המצוות, נוספות, ד), ואף לא לאיסור "לא תחונם" (עבודה זרה כ, א). איש לא חשב על ההשלכות האפשריות שתהיינה לכך על ההתיישבות היהודית כעבור חמישים שנה. אילו היו דנים בשאלה זו מתוך מחויבות למצוות התורה ומתוך היכרות מעמיקה עם המצבים המסובכים שהדבר ייצור ברמה המשפטית, ייתכן שהיו קובעים כללים אחרים. אם כי ייתכן גם שהיו מקבלים את אותה החלטה עצמה מתוך רצון לנהוג במידת חסידות כלפי הערבים או כדי שלא להיתפס כ'גזלנים' מול אומות העולם – שיקולים שהרב קוק עצמו העלה בנאום שהוזכר לעיל.
לכל זה יש להוסיף שיקולים בטחוניים ומדיניים כבדי משקל, בצורך למנוע ממחבלים לנוע בחופשיות בקרבת היישובים וצירי התנועה, ובחשיבות השמירה על רצף של אחיזה יהודית במרחב.

סוף דבר

אינני דיין ואינני משפטן. קטונתי מלהכריע בשאלות כבדות אלה. נדרש לכנס צוות של תלמידי חכמים גדולים בתורה עם מומחים למשפט, אנשי ביטחון בני סמכא ומנהיגי ציבור, שייכנסו לעובי הקורה ויוכלו להתוות ליישובים את הדרך הראויה לאור ההלכה ומוסר היהדות.   

נספח – לפרשת חיי שרה

כשאברהם אבינו רוצה את מערת המכפלה, הוא אומר לבני חת (בראשית כג, ד):

"גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם".

המדרש (בראשית רבה נח, ו) מסביר ש,

"גר – דייר, תושב – מארי ביתא [=בעל הבית]".

אברהם רוצה לומר להם כך:

"אם רציתם – גר, ואם לאו – מארי ביתא; שכך אמר לי הקב"ה: לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

אם תסכימו למכור לי את המערה – אני מוכן להתנהג אליכם יפה כמו 'גר'. אבל אם לא תסכימו – אני מודיע לכם שבעצם אני הוא 'בעל הבית'...

     אם כך, למה אברהם מבקש לקנות את המערה, ומוכן לשלם עליה מחיר מופקע של "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר"? אי אפשר לומר שלא היה לו כוח לזה. הרי היה לו צבא עם כמה מאות לוחמים, והצבא הזה כבר ניצח ארבעה מלכים!

     המהר"ל (בגור אריה) מסביר, שאומנם אברהם היה יכול לקחת את המערה בכוח, אבל הוא אומר לבני חת:

"כיוון שעתה אתם דרים בארץ, אין ראוי ליקח אותה מאתכם לפי שעה – שאתם בה".

אומנם הקב"ה קבע שהארץ היא שלי, אבל אתם מחזיקים בה בתום לב, ולא ראוי לקחת מכם בכוח את האדמה שאתם מרגישים שהיא שלכם.

     כנראה, זהו המקור לדברים של הרב קוק, בנאום שנשא בחנוכת בית הקרן הקיימת לישראל (מאמרי הראי"ה עמ' 252). אחרי שהוא קובע שכל האדמות בארץ ישראל שייכות לעם ישראל, הוא אומר:

"מכיוון שאנו 'גוי צדיק שומר אמונים', הכיבוש שלנו הוא – במקום שאפשר – רק בדרך של שלום ע"י קניין כסף".

והוא מביא לזה שתי סיבות:

"ברצוננו לקיים מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'... גם לגבי האומות. ושלא תהיה גם לאומות העולם טענה וטינא עלינו... מכיוון ששילמנו את כסף מחירם".