בעקבות מגפת הקורונה הורו משרד הבריאות והרבנים במהלך חודש אדר תש"ף, לסגור את בתי הכנסת. בעקבות כך, רבים לא הצליחו לשמוע קריאת התורה, לפחות בחלק מהשבתות.
בנוסף לחובת קיום הוראות כגון: שמירת ריחוק חברתי, עטיית מסכה, הקפדה על היגיינה וכו' נבקש להצביע להלן על ביסוס נוסף לחובת יישום ההוראות.
מה למדינה ולקורונה? המגפה עלולה לפגוע ח"ו באנשים הפרטיים. הם החולים והם המבריאים, הם המסתכנים והם הניצלים מסכנתה, הם המנושלים מפרנסתם והם המשתקמים.
מגפת הקורונה פגעה ברחבי העולם בממדים גדולים, והציבה אתגרים רפואיים שונים. אחת השאלות הקשות היא שאלת הקדימות בטיפול הרפואי בחולים שהופיעו בהם תסמיני המחלה בדרגה מסכנת חיים.
קיימת התנגשות בין הצעדים הנדרשים לשם שמירה על הבריאות, לבין אלו הנדרשים לשם מניעת קריסה כלכלית, במאמר זה תיבחן הסוגיה של נטילת סיכון לשם מניעת קריסה כלכלית.
המאמר הבא עוסק בשאלה: האם מדינה יהודית רשאית ליזום הדבקה מבוקרת של צעירים בריאים, שאינם מוגדרים כקבוצה בסיכון גבוה?
בתקופת מגפת הקורונה נדרשו אנשים מבוגרים או בעלי רקע רפואי מורכב להישאר בביתם. עד כמה מותר להסתכן בכדי לצאת לעבודה?
בעיצומם של ימי "מגפת הקורונה" עולה השאלה: מדוע נקבע ערך כה גבוה לחולים ולמתים מקורונה, כשלמתים אחרים יש מחיר אחר לגמרי?
מגפת הקורונה העלתה על פני השטח דילמות רבות – מהבולטות שבהן: קדימה ותיעדוף חולים כאשר משאבי הטיפול מוגבלים.
הביטוי התלמודי "תורה מגנא ומצלא" הפך בשבועות האחרונים לתירוץ האולטימטיבי להפקרות בריאותית.
בתמיכת משרד התרבות והספורט
