לנפץ את פסל החירות הליברלי?

"מדוע אנחנו תמיד צודקים". הוא טוען שלכל אדם יש שש אינטואיציות מוסריות: חמלה, הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה. שלוש האינטואיציות הראשונות דומיננטיות אצל אנשים שמגדירים את עצמם כליברלים, ואילו אצל השמרנים ישנה נוכחות דומה של כל שש האינטואיציות.

הרב עזריאל אריאל 22.04.25

עוד לפני היציאה ממצרים מנחה הקב"ה את בני ישראל כיצד לבנות בנפשם את תודעת החירות. המצווה היא לקחת שה, שהוא אליל מצרי, ולשחוט אותו ביום י"ד בניסן. וכך נאמר במדרש (שמו"ר טז,ג): "אמר לו הקב"ה [=למשה]: חייך, אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלוהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלוהיהם כלום". היציאה המנטלית לחירות קדמה ליציאה הפיסית מן השעבוד.

כיום ניתן לומר שה'אליל' המודרני הוא הליברליזם. וכאן עולה השאלה, האם עלינו "לנפץ את פסל החירות" הליברלי כדי לצאת לחירות עולם? – התשובה לכך היא מורכבת, כפי שנראה בהמשך.

שלושה ערכים מוסריים ועוד שלושה

לצורך הדיון, ניעזר בהמשגה של פרופ' ג'ונתן היידט, פסיכולוג יהודי-אמריקני, בספרו: "מדוע אנחנו תמיד צודקים". הוא טוען שלכל אדם יש שש אינטואיציות מוסריות: חמלה, הגינות, חירות, נאמנות, סמכות וקדושה. שלוש האינטואיציות הראשונות דומיננטיות אצל אנשים שמגדירים את עצמם כליברלים, ואילו אצל השמרנים ישנה נוכחות דומה של כל שש האינטואיציות. הבדל נוסף נוצר בדור האחרון בין ליברלים רדיקליים לבין שמרנים [שבזה מזדהים עם הליברליזם הקלסי], והוא נמצא בפרשנות שכל צד מעניק לשלושת הערכים המוסכמים. כדוגמה לכך הוא מביא את ערך ה'צדק' או ה'הוגנות'. אצל ליברלים, אמת המידה הבולטת לצדק היא שוויון, ואילו אצל שמרנים – בעיקר עיקרון הגמול, שלפיו גורלו של אדם נגזר ממעשיו ומחדליו. ויכוח דומה הוא על ערך החירות. השמרנים מבקשים את החירות בשחרור מן הכוח הכופה של המדינה, ואילו הליברלים מבקשים להשתמש בכוחה של המדינה כדי לפרק "מנגנונים חברתיים דכאניים", כמו המשפחה והקהילה.

ערכים ליברליים בתורה

כמה מהוגי הדעות המובילים של הליברליזם שאבו את תפיסות היסוד שלהם מן התנ"ך. עמדה על כך בהרחבה פרופ' פניה עוז-זלצברגר במאמרה "שורשים יהודיים של הרפובליקה המודרנית" ('תכלת', גיליון 13). אולם במהלך הדורות עברה החשיבה הליברלית תהליך של חילון, והמושגים שלו שינו את אופיים עד שהתעוותו. בדברינו הבאים נבקש לברר מחדש את עמדתה של תורת ישראל ביחס לשלושת ערכי היסוד הליברליים, כפי שעולה מן הפסוקים העוסקים ביציאת מצרים.

את ערך החמלה אנו פוגשים אצל בת פרעה, כשהיא פותחת את התיבה (שמות ב,ו): "ותראהו... והנה נער בוכה, ותחמול עליו", ואח"כ אצל משה שיוצא לראות בסבלם של אחיו (שם,יא). בפרק הבא מופיעה חמלתו של הקב"ה כשהוא רואה בעוני עמו, שומע את צעקתו ויודע את מכאוביו (ג,ז). אולם כאן עולה הבדל בולט בין התפיסה הליברלית לבין היהודית. התפיסה הליברלית מתמקדת בפרט. מסיבה זו, החמלה שלה מתייחסת בעיקר לסבל המוחשי שלו בעת הזאת. התורה גם היא מלמדת אותנו שלא להתעלם מן המצוקה שעומדת לנגד עינינו, אולם נקודת המבט שלה היא רחבה בהרבה – ומעניקה משקל גדול לאומה מתוך אחריות לעתידה ולייעודה. הסבל של בני ישראל במצרים לא התחיל בזמן ההתגלות אל משה בסנה. הוא התחיל כ-210 שנה קודם לכן, והקב"ה הפסיק אותה רק שנה לאחר מכן. ניכר כי החמלה הא-להית מופיעה בזמן המתאים לכך לאור תוכנית ארוכת טווח להקמתו של עם ישראל – תוכנית שראשיתה בברית בין הבתרים וסופה בכניסה לארץ ובבניין המקדש.

שתי המשמעויות של ערך הצדק מופיעות גם הן בתורה. מושג השוויון בא לידי ביטוי ביציאת מצרים (יב,מז-מט), כאשר גם הגר מוזמן ליטול חלק בפסח, תוך הכרזה מכוננת כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם". אולם באותה פרשה עצמה ישנה הסתייגות הקובעת כי ערל ובן נכר אינם יכולים לאכול מן הקורבן. בהמשך הפרשה מופיעה הקדשת הבכורות, שזוכים למעמד שונה משאר הבנים. ומעל לכל זה – אף כי כל בני האדם הם בניו של הקב"ה, יציאת מצרים מלמדת שישנו מעמד מיוחד ל"בני בכורי ישראל". לעומת היחס המורכב שיש בתורה למושג השוויון, רעיון הגמול מקבל בה נוכחות חזקה מאוד, במיוחד בסיפור יציאת מצרים. הסירוב של פרעה לשחרר את ישראל, שהם בכורו של הקב"ה, מביא להריגת כל בכורי מצרים (ד,כב-כג). על השעבוד והעינוי מקבלים המצרים עשר מכות. ואילו בני ישראל זוכים לצאת "ברכוש גדול" בתמורה לעבודתם הקשה (יב,לה-לו, ועוד).

 מכאן נגיע אל ערך החירות. כל לוחמי החופש בהיסטוריה התבססו על סיפור יציאת מצרים, בה השתחררנו מן השעבוד למלך כול יכול – פרעה. השחרור מכוחה של הממלכה מודגש בפרשת ואתחנן (דברים ז,ח). לא סתם "ויפדך מבית עבדים", אלא "מיד פרעה מלך מצרים". הדבר עולה בקנה אחד עם מגמת התורה לצמצם את כוחה של המלכות בישראל שלא תידרדר לעריצות (עי' דברים יז,טז-כ). לצד זה, בו בלילה שבו הוכרז על היציאה, מתכנסים כל בני ישראל איש איש אל ביתו ואל משפחתו (שמות יב,כא-כב): "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר". ובכל שנה עובר הסיפור במשפחה מדור לדור. החירות היהודית נבנית על היסוד האיתן של המשפחה. הקשר המשפחתי לא נתפס כגורם מדכא, אלא כמי שמעניק לכל יהודי את זהותו; וזה מה שמעצב את עמוד השדרה שלו לעמוד בחירות פנימית מול כל לחץ חיצוני.

שלושת הערכים השמרניים

גם שלושת הערכים שמוסיפים השמרנים נוכחים בסיפור יציאת מצרים.

הנאמנות קשורה לתחושת השייכות למשפחה ולאומה. כפי שהזכרנו, התורה מדגישה את השייכות הזאת בהקרבת הפסח ובאכילתו. כבר בפרשת שמות (ב,יא-יג) מסופר על משה רבנו שיוצא אל אחיו הסובלים, ואינו מסוגל לעבור בשתיקה – לא על מצרי המכה יהודי ולא על יהודי המכה את אחיו. וכאשר חווה את הבגידה בנאמנות הלאומית, "דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין [=מלשינים]. אמר, מעתה שמא אינם ראויין להיגאל (רש"י, פס' יד).

אינטואיציה מוסרית נוספת היא הכבוד לסמכות. וכך נוהגים בני ישראל: (יב,כח): "ויעשו בני ישראל כאשר ציווה ה' את משה ואהרן, כן עשו". הבועט בסמכות ההוא הבן הרשע, שאומר בחוצפה (פס' כו): "מה העבודה הזאת לכם?" וכבר קדמו לו דתן ואבירם באמירה למשה (ב,יד): "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו".

יציאת מצרים מפגישה אותנו גם עם הקדושה. אומנם כבר בבריאת העולם נאמר (בראשית ב,ג): "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו", אולם מכאן ואילך הקדושה מוזכרת בתורה רק ביציאת מצרים. בהתגלות הראשונה של הקב"ה אל משה בסנה מופיעה קדושת המקום (שמות ג,ה): "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא". ומיד לאחר היציאה מופיעה גם קדושת האדם: "קדש לי כל בכור... לי הוא".

הגדרה מחודשת של החירות

בשלושת הערכים המוסריים הללו: הנאמנות, הסמכות והקדושה – יש ויתור מסוים על החירות האישית, מתוך קבלה של ערכים גבוהים יותר.

כל זה מוביל לתובנה נוספת בהבדל שבין ליברליזם ליהדות. אצל הליברלים הרדיקלי, משמעותה של החירות היא החופש שיש לכל אדם לעשות ככל העולה על רוחו [חירות שלילית-חיצונית, "חירות מ-"]. ואילו בתורה, משמעותה של החירות היא דווקא יכולתו של האדם לממש את זהותו האישית והלאומית, את אמונתו ואת ערכיו [חירות חיובית-פנימית, "חירות ל-"]. בתפיסת עולם שבה יש רק חמלה, צדק וחירות, אין לחיים שום משמעות. האדם הופך להיות עלה נידף ברוח, ללא זהות ברורה שתתן בידו מצפן חיובי שיעניק לחייו מטרה נשגבת שלמענה שווה לחיות ואף לעמוד בקשיים.

יציאת מצרים מדגישה את החירות דווקא בממד הלאומי. החירות הלאומית היא חירות חיובית, שנובעת מרצונה של האומה לממש את זהותה ולחיות את חייה המלאים בארצה לאור מורשתה וייעודה ולטפח ערבות כלפי כל אחד מבניה. ביציאת מצרים התגבשה זהותנו הלאומית כ'עם ה''. "אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים" (במדבר טו, מ-מא). החירות שלנו מתממשת דווקא בהיותנו 'עבדי ה'', כאשר הדרישה לצאת ממצרים באה שוב ושוב במילים: "שלח את עמי – ויעבדוני!". המחויבות הפנימית לדבר ה' היא חלק בלתי נפרד מן היציאה של האדם מישראל לחירות. "אל תקרי 'חרות' אלא 'חירות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו,ב) – אותה תורה המורה לו את הדרך למימוש המשמעות של קיומו. לכן, מי שמוכר את עצמו לעבד, עובר על קביעת התורה "עבדיי הם – ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב,ב).    

זאת ועוד. ייעודו של עם ישראל אינו כבול למגבלות של המציאות בהווה, ואף לא לנורמות תרבותיות שהתקבעו בעבר. שאיפתנו ל"תיקון עולם במלכות ש-די" מבטאת תודעה עמוקה של חירות מכל הכבלים שהתרבות האנושית אזוקה בהם. זהו הצד הפרוגרסיבי של היהדות, שבו היא נבדלת מן השמרנות. יציאת מצרים מעניקה לחיינו תודעה עמוקה של ייעוד, של שליחות, להיות "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו). ומתוך כך, "יציאת מצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו" (הרב קוק, מגד ירחים).

* * *

אין צורך לנפץ את פסל החירות הליברלי. יש לזקק אותו, לדייק אותו ולהשיב אותו אל מקורו היהודי. "והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לא-להינו" (זכריה ט,ז).