לפרשת פקודי
הרב עזריאל אריאל 08.03.26
לפרשת פקודי
"אלה פקודי..."
"ויברך אותם משה"
לאומיות ואוניברסליות במשכן ובמקדש
"ביום החודש הראשון"
גדול וגיבור
"אלה פקודי..."
עם ישראל מתקרב אל השיא. עברנו את יציאת מצרים. עברנו את מתן תורה. עברנו אף את המשבר הקשה של חטא העגל. ועתה מגיעים אנו אל הפסגה: השראת השכינה בישראל בבניין המשכן וחנוכתו. והנה, באמצעו של התהליך, מוצאים אנו את עצמנו יורדים 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' של חישובים כספיים: כמה זהב נאסף, כמה כסף וכמה נחושת; מה נעשה בכל כיכר ובכל שקל כסף, בכל משקל של נחושת, ובכל חתיכה של תכלת, ארגמן או תולעת שני. לשם מה נדרשת הצגת החשבונות הקטנוניים בפנינו בהיותנו כה סמוכים אל פסגת חלומותינו?
על שאלה זו נבקש לענות בעזרת המדרש (נא, א), האומר: "אין ממנין שררה על הציבור בממון פחות משניים. והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו (=לבדו)!... אלא אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: 'אלה פקודי המשכן'. 'אשר פקד משה' - אין כתיב כאן, אלא 'אשר פוקד על פי משה', על ידי משה ביד איתמר".
בהגיעו אל ראש פסגת השאיפות הלאומיות דואג משה רבנו ליושר הציבורי. אמנם כולם סומכים על מי שה' א-להיו העיד עליו "בכל ביתי נאמן הוא". אולם לא די בכך. הצדק צריך להיראות כלפי חוץ, וכולם מחויבים לכללי המנהל התקין, ללא יוצא מן הכלל.
לאור זה נפסק בשולחן ערוך בהלכות צדקה (יו"ד רנז, ב): "אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה.. שנאמר: 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים' ". אולם על כך מוסיף הרמ"א: "ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון".
לכאורה, אם הגבאים עצמם מחוספסים דיים כדי שלא להיעלב מכך שחושדים בהם, אולי מותר להם להתעלם מן הביקורת האפשרית. אולם לא כך למדנו ממשה רבנו. נכון הוא כי חשד קל אשר ייפול עליו לא יפגע אישית במי שנאמר עליו "והאיש משה עניו מאוד". אולם מה יהיה על רמתה המוסרית של חברה, אשר חשדות כאלה נופלים על העומד בראשה? האם אין הדבר מעניק לגיטימציה לאחרים לשלוח יד בקופה הציבורית? האם הדבר לא יגרום להתייחסות פחות חמורה כלפי "עברייני צווארון לבן" למיניהם?
זהו הדבר המטריד את משה בעומדו על ראש הפסגה, בהשלמה של בניית המשכן. המקדש לא יוכל להיבנות רק על אדני זהב וכסף ונחושת. האדנים המוסריים עליהם מושתתת החברה חיוניים לא פחות. לא ניתן "לקפוץ מדרגות". אי אפשר לדלג על שלבים ערכיים. ההתמסרות לבניין המקדש מחייבת תשומת לב לפרטים הקטנים של יושר ציבורי ומנהל תקין, פרטים קטנים אשר בלעדיהם לא יעמדו העמודים הגדולים.
הלוא זה הדבר אשר עליו דיבר ישעיהו בחזונו: "איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה? מלאתי משפט, צדק ילין בה, ועתה מרצחים. כספך היה לסיגים, סובאך מהול במים. שרייך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים, יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא יבוא אליהם".
במצב מוסרי אשר כזה, זועק הנביא על הבאים אל חצרות בית ה': "למה לי רוב זבחיכם, יאמר ה'... כי תבואו ליראות פני, מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי?". ואכן גאולת העם והארץ, הקודש והמקדש תבוא כרוכה עם תיקונו של המוסר החברתי, האישי והציבורי כאחד: "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה, אחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה. ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".
זאת ועוד. טיפולו של משה בהסדרת היושר הציבורי לא בא לפני עבודת המשכן, ואף לא לאחריה, כי אם באמצעה, בין פרשת ההכנה, פרשת 'ויקהל', לבין פרשת ההקמה, פרשת פקודי. ללמדנו, כי לא שני עניינים נפרדים הם: הערך העליון של השראת השכינה במקדש, והערך התחתון של קיום מנהל ציבורי תקין, כי אם שני צדדים של מטבע א-להית אחת. וכך כותב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש א, ח): "החיים החברותיים עם כל מילויי תיקוניהם... יחדיו יחוברו למשאלות הנצח, שרק הן בהיפתרם יעמדו לעולם בשעת דחקו".
"ויברך אותם משה"
סיומה של מלאכת המשכן מתואר בפרוטרוט. "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד... ויביאו את המשכן אל משה...". ותגובתו של משה – "וירא משה את כל המלאכה, והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה".
השעה, שעה גדולה של רוממות רוח. חודשיים וחצי של עבודה מאומצת באו אל קִצם. מגיע הזמן להגשמת תכליתה של יציאת מצרים – "אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם". בני ישראל עומדים באתגר. לא מכינים עוד עגל זהב, אלא בונים את המשכן וכליו, בדיוק "כאשר ציווה ה' את משה, כן עשו". ועל כך באה ברכתו של משה. מהי הברכה הראויה למצב כזה, להרגשה כזאת?
המדרשים, ורש"י בעקבותיהם, מביאים את נוסח ברכתו של משה רבנו: "אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". שתי פנים לה לברכה זו: האחד הוא שהמשכן אכן ימלא את ייעודו, עליו נאמר: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". אולם יש בדבריו של משה פן נוסף. הוא לא מסתפק בברכה שתשרה השכינה במשכן, אלא "במעשה ידיכם". יש למשכן ערך דווקא בהיותו מעשה ידיהם של ישראל. וכך אמרו חז"ל במסכת כתובות (ה, א): "דרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ, דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים', ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: 'מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך' ".
בריאת העולם – יש בה יד אחת בלבד, היד הא-להית. ואילו בניית המשכן – שתי ידיים יש בה: היד הא-להית והיד האנושית הפועלות במשותף. וליתר דיוק – שתי ידיים א-להיות הן: היד הא-להית הפועלת במישרין, בדרך הנס, והיד הא-להית הפועלת בעולם דרך גופו ואישיותו של האדם, בדרך הטבע. משמעות ברכתו של משה היא עמוקה מאד: שהשכינה – הא-להית, השמיימית, תשרה במעשה ידיהם של בוני המשכן, הארציים, האנושיים. דווקא מפני שזוהי פעילות ארצית, אנושית, ראויה היא להשראת השכינה, שכל תכליתה היא התגשמותו של דבר ה' בארץ.
לאור זאת נבין את המשך דבריו של רש"י, תוך שאנו נעזרים ברמזיו של מרן הרב קוק (שמונה קבצים ג, שמח). ברכתו של משה לא מסתיימת באמירה זו, והוא מוסיף עליה את הפסוק האחרון מן המזמור 'תפילה למשה' (תהלים פרק צ): "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". זהו עניינו של הפסוק, הזיקה שבין מעשה ידיו של האדם ("מעשה ידינו") לבין התגלותו של הקב"ה ("נועם ה' א-להינו"). זיקה זו היא העומדת ביסודו של מעשה המשכן. בריאת העולם נקראת 'מלאכה'. "ויכל א-להים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". ולעומתה, גם עבודת המשכן נקראת 'מלאכה'. "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה". אולם החטא אשר חטא האדם בגן עדן הטיל מאֵרה על המלאכה האנושית. "ארורה האדמה בעבורך". האדם גורש מגן העדן הא-להי לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע והשליט את אנוכיותו על שליחותו. כאשר הפעילות האנושית לא נעשית לשם שמים, בבחינת "אשר ברא א-להים – לעשות", על ידי האדם, הרי הקללה חלה עליה. עבודת המשכן באה לחזור אל גן העדן האבוד, אל ה"לעבדה ולשמרה" של טרם הגירוש ממנו. התיקון נעשה בכך שכל מה שנעשה, נעשה במדויק "כאשר ציוהו ה' את משה" – לשם שמים, בלי להכניס נטיות ושאיפות אנושיות ואנוכיות. או אז, כאשר רואה משה את המלאכה, "והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו" – הוא מיד מברך אותם בברכת "ויהי נועם".
ה'נועם' הוא השיבה אל גן העדן. "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו". העשייה לשם שמים, מביאה אתה תחושה של נועם. "העונג והנועם הא-להי הלא הוא התוכן היותר עליון, שהוא מופיע מתוך האורה הא-להית, המתגלה על מערכת החיים וההוויה כולה" (עולת ראי"ה ב, עד). במצב זה מתרוממים, מתכוננים ומתבססים (=מתכוננים, מלשון: כַּן, בסיס) מעשי האדם, בהיותם מכוונים לתיקונו של עולם במלכות ש-די. תיקונם בא משתי פנים: "מעשה ידינו כוננה עלינו" – על ידנו, ומכוחנו. "ומעשה ידינו כוננהו" – מכוח התוכן הא-להי הגנוז בהם.
כך מתקנת מלאכת המשכן את עבודת האדם בכל מקום ובכל זמן, ומשיבה אותו אל גן העדן. ומשום כך, בכל שבוע, כאשר יוצאת השבת ואנו שבים אל חיי המעשה, חוזרים אנו ומבקשים: "ויהי נועם ה' א-להינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו".
לאומיות ואוניברסליות במשכן ובמקדש
מתי חנכו את המשכן? – התשובה נמצאת בפרשת פקודי (שמות מ, ב): "בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד". המשכן הוקם על ידי עם ישראל. התרומות נאספו רק ממנו, כפי שנאמר בפרשת 'ויקהל' (שמות לה, ה): "קחו מאתכם תרומה לה'". והוא נבנה רק בשבילו. וכך מסיימת פרשת 'פקודי' (שמות מ, לח): "כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם... לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם". גם התאריך של חנוכת המשכן, בראש חודש ניסן, חודש הגאולה הלאומי, מבטא את השייכות של המשכן לעם ישראל לבדו.
ומתי חנכו את בית המקדש? התשובה היא בהפטרה של פרשת 'פקודי' (מל"א ח, א-ב): "אָ֣ז יַקְהֵ֣ל שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֡ל... יְרוּשָׁלִָ֑ם, לְֽהַעֲל֞וֹת אֶת־אֲר֧וֹן בְּרִית ה' מֵעִ֥יר דָּוִ֖ד... וַיִּקָּ֨הֲל֜וּ אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ שְׁלֹמֹה֙ כָּל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּיֶ֥רַח הָאֵֽתָנִ֖ים בֶּחָ֑ג ה֖וּא הַחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי". חנוכת הבית הייתה בחג הסוכות, שהוא החג שבו אנו מקריבים שבעים פרים לשלומן של כל אומות העולם.
מדוע המשכן נחנך בחודש ניסן ובית המקדש בחודש תשרי? – במסכת ראש השנה (פ"א מ"א) נאמר: "באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות...".
ראש חודש ניסן הוא ראש השנה להיסטוריה היהודית: מלכות ישראל וסדר הרגלים. ראש חודש תשרי הוא ראש השנה למה שקשור בטבע ובחקלאות.
בגמרא מוסיפים שא' בתשרי הוא גם ראש השנה למלכי אומות העולם. א' בניסן הוא ראש השנה הלאומי. תשרי הוא ראש השנה האוניברסלי. חג הפסח עוסק בהיסטוריה הלאומית. וחגי תשרי עוסקים בייעוד האוניברסלי: בראש השנה – בתפילות על תיקון העולם, ובסוכות – בהקרבת קורבנות לשלומן של כל 70 האומות. סוכות הוא החג שעל פי נבואת זכריה (יד, טז), יעלו בו כל הגויים לבית המקדש.
חודש ניסן מיוחד לעם ישראל. בחודש תשרי אנו פונים אל כל האנושות. המשכן נבנה על ידי עם ישראל ונועד בשבילו. בית המקדש נבנה בעזרתו של חירם מלך צור. ועליו אומר שלמה (מל"א ח, מא-מג): "וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא... וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה... אַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ וְעָשִׂ֕יתָ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֵלֶ֖יךָ הַנָּכְרִ֑י לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ...".
בשלב הראשון של ההיסטוריה היהודית, עם ישראל צריך להתכנס פנימה, ולבנות את עצמו בתור "עם לבדד ישכון". חנוכת המשכן הייתה אירוע פנימי, שהגויים לא היו שותפים בו. בשלב השני הוא צריך לפנות החוצה ולהיות 'אור לגויים'. זה קורה בחנוכת בית המקדש. ולכן באותה זמן שלמה מתפלל (פס' מא-מג): "וְגַם֙ אֶל־הַנָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵעַמְּךָ֥ יִשְׂרָאֵ֖ל ה֑וּא... וּבָ֥א וְהִתְפַּלֵּ֖ל אֶל־הַבַּ֥יִת הַזֶּֽה. אַתָּ֞ה תִּשְׁמַ֤ע הַשָּׁמַ֙יִם֙ מְכ֣וֹן שִׁבְתֶּ֔ךָ...
לְמַ֣עַן יֵדְעוּן֩ כָּל־עַמֵּ֨י הָאָ֜רֶץ אֶת־שְׁמֶ֗ךָ לְיִרְאָ֤ה אֹֽתְךָ֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל...".
עם ישראל שואף לגאולה ולבניין המקדש, בין השאר כדי לממש את חזון השלום העולמי לטובת כל האנושות.
מו"ר הרצי"ה זצ"ל, בימי מלחמת העולם הראשונה, כתב על "חסרונה של ארץ ישראל וחסרון הרגשת השלום הכללי הקשורה אליה", ובכך העלה את הכמיהה לפעול למען שלומו של העולם כולו. הוא הוסיף על כך שגם כאשר אין לנו דרך פעולה אפקטיבית, "לתחושת החוסר הזו... יש ערך בפני עצמה, וזו גם הדרך להגשמתו". האם גם אנו מרגישים מצוקה בשל חוסר היכולת לפעול באופן מעשי למען שלומה של האנושות?
"ביום החודש הראשון"
באיזה תאריך הייתה הכרזת העצמאות הראשונה של עם ישראל? – התשובה נמצאת ב'פרשת החודש' (שמות יב, ב): "הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחָדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה".
הקב"ה ציווה באותו יום שכל משפחה יהודית תיקח שה, שהוא אליל מצרי, ותקשור אותו למיטה. האמירה הזאת היא הכרזת עצמאות. העצמאות בפועל הייתה אחרי שבועיים, ביציאת מצרים. גם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל לא הייתה ברגע שבו קיבלנו עצמאות. ההכרזה הייתה ביום שישי, והמנדט הבריטי נגמר רק בליל שבת.
איך עם ישראל ציין את יום העצמאות שלו בכל שנה? התשובה היא במשנה במסכת ראש השנה (א, א): "אחד בניסן – ראש השנה למלכים". זהו התאריך שלפיו סופרים את שנות המלכות של כל מלך יהודי. ואיך ציינו את יום העצמאות הראשון, שנה אחרי ההכרזה? התשובה לזה נמצאת בפרשת 'פקודי' (שמות מ, ב): "בְּיוֹם־הַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ תָּקִ֕ים אֶת־מִשְׁכַּ֖ן אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד".
הרש"ר הירש כותב, ש"יום החודש הראשון", הוא "יום ההתחדשות הראשון". ביום הזה נסגר מעגל של שנה מאז הכרזת העצמאות. איך מציינים את היום הזה? – בהקמת המשכן. למה? – מפני שלא יצאנו ממצרים רק כדי "להיות עם חופשי בארצנו". המטרה של יציאת מצרים היא מה שנאמר בפרשת תצווה (כט, מה-מו): "וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י ה' אֱ-לֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם".
לכן, כאשר עם ישראל מציין בראש חודש ניסן את "יום הכרזת העצמאות" שלו, הוא נותן לו משמעות כפולה: "ראש השנה למלכים ולרגלים". את החיבור הזה, שבין העצמאות לבין בית המקדש, אנו פוגשים בפיוט "לכה דודי", כשאנחנו שרים: "מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה".
גדול וגיבור
לאחרונה התעורר פעם נוספת הוויכוח בשאלת הגיוס של לומדי תורה. האם לומדי תורה צריכים להשתתף במלחמה? האם עליהם לסייע לכלכלה? האם שבט לוי יוצא למלחמה? בהמשך נראה שזה קשור לפרשת 'פקודי'.
במלחמת עמלק משה שלח את יהושע, והוא עצמו עמד להתפלל. אבל זה לא היה עיקרון קבוע. למלחמת סיחון ועוג משה יצא בעצמו. כך נאמר בפרשת חוקת (במדבר כא, לג-ד): "וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי. (לד) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙: אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י...". ובמדרש תנחומא (במדבר כה) נאמר במפורש: "...אמר לו הקב"ה: ...אתה בידך תהרגנו".
מדוע דווקא משה היה צריך לצאת למלחמה? ניתן להבין את זה על פי הגמרא (שבת צב, א): "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר ובעל קומה". המקור לזה הוא פסוק מפרשת פקודי: "גיבור ובעל קומה – דאמר רב: משה רבינו ע"ה, עשר אמות הייתה קומתו, שנאמר: 'ויפרוש את האוהל על המשכן' ". נדרשת גבורה גופנית להרים קרשים בנפח של כמעט 2 קוב, שזה לפחות 1.5 טון. הגובה שנדרש ממשה היה – 5 מטר!
מדוע אלו הם התנאים שנדרשים להשראת השכינה? את זה מסביר הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת י, ח-י). קודם כול הוא מסביר את ההכרח בכך שהנביא יהיה חכם: "למעלה מכל חכמה והגיון היא ההארה הא-להית, אבל כל אוצרות החכמה הם משמשיה... והוכנה בשביל כך בנשמת הנושא עליו את... השראת השכינה; ומוכרח הוא שיהיה חכם".
לאחר מכן הוא מסביר את ההכרח בכך שיהיה גיבור: "המעשים צריכים לבוא יחד עם הציורים. כל מפריעים... מוכרחים הם שיסורו בחוזק היד של הגבורה המפעלית. ולשם כך, גיבור מוכרח הוא להיות בעל ההשראה של השכינה".
בנוסף לכך עליו להיות גם עשיר: "ולא פועל על עצמו... מוכרח הוא להיות איש הא-להים... מופיע ביקרת אורו על החברה מוכרח הוא להיות, והעושר צריך שיהיה סגולתו. כל מכשיר היותר רחוק צריך שיימצא על ידו, להגשים את מאוויי הקודש הסוערים אשר בנשמתו הא-להית. ועל כן, שיהיה גם כן עשיר".
ומדוע עליו להיות גם גבה קומה? – "הקומה המלווה את הגבורה היא מורה שהגבורה הפנימית היא גבורה פועלת, מוציאה את חילה מן הכוח אל הפועל, וראויה לכונן עולם מלא...".
החכמה היא תנאי בל יעבור. אבל הנבואה לא באה לרומם את האדם הפרטי, גדול ככל שיהיה. הנבואה באה לתקן את העולם, ולכן הנביא חייב להיות עם כוח פעולה (גיבור ובעל קומה) ועם כוח השפעה ציבורי (עשיר). זהו הרעיון של ישיבות ה'הסדר' למיניהן: חכם, גיבור, עשיר ובעל קומה – אנשים עוצמתיים בכל מובן.
זה לא שימש רק להקמת המשכן אלא גם למלחמה בעוג מלך הבשן (ברכות נד, ב): "משה כמה הוה? – עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין שוור עשר אמין, ומחייה בקרסוליה וקטליה". ובתרגום לעברית: משה היה גבוה 10 אמות. לקח גרזן באורך של 10 אמות, קפץ 10 אמות [סה"כ 30 אמה], והיכה את עוג מלך הבשן בקרסוליו והרגו.
את זה מסביר הרב קוק (עין איה ברכות ט, ט): "הגבורה אמנם... נחוצה היא מאוד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם... אבל לא הגבורה החומרית המגושמת (=של עוג)... היא ודאי תיפול לפני הוד הרוחניות... (=של משה). הגבורה היפה (=של משה), שתתן עוז לכוחות הנפש, לחכמה ועצה, ותחזק ג"כ את הרוח הטהור... היא נאה מאוד, ואז אע"פ שאינה דומה כלל בכמותה אל הגבורה הענקית, עם כל זה תגבר עליה ותנצחנה... הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את... שאר הרוח של האדם (=כמו של עוג), אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות (=משה). הוא צריך דווקא שישלים חסרון כוח חומרו ע"י כלים שימציא בחוכמת לבבו (=מדע וטכנולוגיה). גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כי אם יהיה קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות... (=עוצמה רוחנית). גבורה כזאת, המבוססת על יסוד תגבורת כוחות הנפש, השווירה (=הקפיצה) אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעיקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכוח הגבורה הגופנית הבנויה על אושיות התוקף הרוחני (=גבורתו של משה) לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי (=כוחו של עוג)".
נדרש חיבור של עוצמה חומרית, עוצמה מדעית וטכנולוגית עם עוצמה רוחנית. צבא בלי תורה הוא כמו גבורתו של עוג מלך הבשן. הכישלון של שמחת תורה תשפ"ד נבע מהסתמכות על עוצמה חומרית וטכנולוגית. החמאס בא עם תודעה רוחנית חזקה יותר מאשר צה"ל. מה שחסר היה לצה"ל, זה גבורה כמו של משה, שיש בה גם עוצמה רוחנית.
ישיבות ה'הסדר' הן לא פשרה מאולצת בין צרכים מנוגדים, אלא הדרך להשרות את השכינה בישראל ובעולם. בתורה, השכינה שרתה בשני מקומות: במשכן, ובמחנה הצבא: "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויבך לפניך".
את השילוב של העוצמות אפשר לראות ברמז בפסוק האחרון של הפרשה (שמות מ, לח): "כִּי֩ עֲנַ֨ן ה' עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כָל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכָל־מַסְעֵיהֶֽם".
שלושת המרכיבים של העוצמה נרמזים במה שאנו אומרים לאחר הפסוק שמסיים את ספר שמות כולו: "חזק חזק ונתחזק!!!".
