לפורים
הרב עזריאל אריאל 19.02.26
"עבדו את ה' ביראה"
להיות בשמחה – תמיד!!! (לחג הפורים תשפ"א, בצל מגפת הקורונה)
"לך כנוס את כל היהודים" (הרהורים של אחרי המלחמה)
"עד דלא ידע"
הגוף היהודי
על משלוח מנות לחברים
ברכה ליום הפורים
מתנות לאביונים ומדיניות רווחה
מפורים לפסח
"עבדו את ה' ביראה"
לא. אין כאן טעות בהקלדה. ידוע גם ידוע הפסוק המושר בפי הכול: "עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה". אולם ישנו פסוק נוסף, המשלים את הפסוק הקודם: "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה". דומה כי חג הפורים מתייחס אל "עבדו את ה' בשמחה". אולם זה קורה דווקא לאחר סיפור המגילה, כאשר הגענו אל "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", בעוד שסיפור המגילה עצמו – על כל תהפוכותיו – יש בו יראה גדולה ורעדה עצומה. ובעל כורחנו נאמר כי הדרך ל"עבדו את ה' בשמחה" עוברת דווקא דרך "עבדו את ה' ביראה".
ועתה לסיפור המגילה. חרדה נוראה ממלאת את הלבבות. "ובכל מדינה ומדינה, מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע, אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". הייאוש ממלא את כל הלבבות. תחושה קשה ביותר של חוסר אונים. אין מה לעשות. כוחו הפוליטי של המן – בשיא השיאים. הוא זוכה לגיבוי מלא מן המלך ומכל שריו ועבדיו. "וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחווים להמן, כי כן ציווה לו המלך". מרדכי – המורד בהמן – לא מביא שום תועלת, ורק מוסיף שמן על מדורת השנאה. על כן, החודשים הנותרים עד לביצוע הגזירה לא מנוצלים לבריחה או להגנה. ומכיון שיודעים שלאחר הביצוע לא יישאר מי שיתאבל, החליטו הכול לומר 'קדיש' על עצמם – שנה מראש!
את המהפך מובילה אסתר. מבינה היא כי הליכתה אל אחשוורוש אינה אלא קצה הקרחון של התהליך, אשר עיקרו מתרחש בעמקי הלבבות. "לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן הבירה, וצומו עלי, אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים". לא עוד צום של אובדן תיאבון וייאוש מן החיים. צום של תפילה הוא זה. "דברי הצומות וזעקתם". עומדים רבבות יהודים חסרי אונים בפני מי שאמר והיה העולם. יודעים הם כי הכול מידיו והכול בידיו. מכירים הם בכך שלא סתם באה עליהם הצרה הזאת, כי אם יד ה' עשתה כל זאת. אולי יכולים היו חלק מהם לכעוס עליו. אולם ההכרה בכך שה' הוא הפועל כל זאת – נותנת, באופן פרדוכסלי – תחושת ביטחון מסוימת. זהו המפגש הראשון שלהם עם יראת ה'. עדיין – בחוויה קשה של יראת העונש; אבל יראתו של המן התחלפה אצלם ביראתו של הקב"ה, ויראת עונש זו – הרי היא תחילתה של תחושת קשר אליו.
יראת העונש – יש בה משהו מדכא. היראה, הפחד – חולשה נוראה יש בהן; אולם בעומק הדברים יש בכך גם מקור כוח. אם הקב"ה הוא כל כך חזק וכל כך מאיים, אזי אפשר גם להישען עליו ולבקש את ישועתו. הוא לא רק מטיל עלינו סמכות. הוא גם סמוך אלינו, ואנו סומכים עליו. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת". זה היה כוחה לא-להים של גזירת המן. "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושמונה נביאות שעמדו להם לישראל".
רק לאחר הירידה על עומק העומקים של חוסר האונים, רק לאחר שחשו הכול כי חוסר האונים שלהם הוא בפני ה' – הגיעה זמנה של הישועה להופיע קמעא קמעא. במוצאי היום השלישי מרכיב המן את מרדכי על הסוס, ובפיו של מרדכי שמים חז"ל את פסוקי התהילים: "ארוממך ה' כי דיליתני... ה' העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור... הסתרת פניך הייתי נבהל... הפכת מספדי למחול לי, פיתחת שקי ותאזרני שמחה". יום לאחר מכן נתלה המן על העץ, והגלגל החל אט אט להתהפך.
יראת העונש התחלפה אט אט ביראת הרוממות. העם – אשר הרגיש את החרב המונחת על הצוואר, וראה אותה הולכת ומתרחקת מעל ראשו – למד להעריץ את הגבורה הא-להית, ויחד עם זאת – את אהבת ה' לישראל עמו. עתה, חשו יותר ויותר עד כמה הקב"ה סמוך אליהם, ולא רק פונה אליהם בסמכות מלמעלה. אולם בכך לא היה די. הישועה, בסופו של דבר, לא באה במישרין מיד ה'. הדרך היתה עקיפה. היהודים קיבלו רשות להיקהל ולעמוד על נפשם – בעצמם. עתה יכלו לחוש כי גבורה א-להית זורמת בעורקיהם, וכל אשר יעשו – מכוחו של ה' א-להי ישראל יהיה. ניתן היה להרגיש כי הקב"ה סומך עליהם ומסמיך אותם לעמוד ולהילחם בכוח אשר נתן להם. יראת העונש, אשר התחלפה ביראת הרוממות, הגיע זמנה לפגוש את האהבה. (ולא מקרי הוא, כי שתי האותיות האחרונות של המילה 'יראה' – הן שתי האותיות הראשונות של ה'אהבה': של"ה). מכוחה של אהבה זו חזרו וקיבלו מחדש את התורה; אותה תורה אשר קיבלו בעבר בהר סיני מתוך כפייה סמכותית של "הר כגיגית".
האם נזכה ותהליך זה – אשר עשה ה' לאבותינו בימים ההם – ישוב ויחזור על עצמו אף לנו בזמן הזה? האם גם אנו נזכה, מתוך "עבדו את ה' ביראה", להגיע אל "עבדו את ה' בשמחה" ובאהבה?
להיות בשמחה – תמיד!!!
(לחג הפורים תשפ"א, בצל מגפת הקורונה)
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". ובימי הפורים, עליהם נאמר: "ימי משתה ושמחה" – על אחת כמה וכמה! אבל הלב נכמר. כיצד נוכל לשמוח בימי הפורים הבאים עלינו? הרי עיקרה של השמחה הוא ברוב עם! קריאת המגילה בבית הכנסת עם ילדים מחופשים, רעשנים ואקדחים; מסיבת פורים קהילתית; מעבר מבית לבית להרמת כוסית עם משלוח מנות; ועל כולנה – סעודת פורים המונית, בחוג המשפחה הרחבה או בדיבוק חברים, עם המשך הסעודה והשמחה בריקודים עד דלא ידע.
כל זה נלקח מאתנו. "נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשוורוש" – אבל לא אצלנו. "לעשות את ימי הפורים האלה בזמניהם" – אבל לא בזמננו. בשנת תש"ף שעברה עוד הספקנו לחוג את ימי הפורים בשמחה שהופרעה אך במעט, כאשר ההגבלות החלו רק ביום המחרת; אבל השנה, שנת תשפ"א, לאחר שלושה סגרים, ולאחר שקיווינו כבר לשוב לשגרה – נידרש לחוג בחוג מצומצם. כל זה הופך את חג הפורים למשהו "יבש", ואולי נודה לקב"ה על כך שהשנה הוא חל ביום שישי, כך שבכל מקרה לא נשאר לנו זמן רב לסבול מן האכזבה...
התובנה הראשונה שאנו זקוקים לה היא להשתחרר מ"אשליית האושר". למה הכוונה? אנו חיים בדור של שפע. כל הטוב שבעולם עומד לרשותנו, וכל הסבל שחוו הדורות הקודמים לא מוכר לנו. אנו לא סובלים מעוני חמור ולא מכירים חרפת רעב. תוחלת החיים שלנו ארוכה והמוות לא נוכח בחיינו. יש צבא ומשטרה המגינים עלינו ממפגעים ויש מערכת בריאות מתקדמת השומרת על בריאותנו. הטכנולוגיה מסייעת לכך שכמעט כל מה שאנו זקוקים לו נמצא בהישג יד.
לחיים ב"חברת השפע" יש מחיר. השפע הפך להיות ה"מובן מאליו". ברור שמגיע לנו לחיות טוב. ברור לנו שאנו אמורים להיות שמחים ומאושרים בכל רגע בחיינו. הרי כל מה שנדרש לשם כך נמצא בשפע רב, רק להושיט את היד ולקחת. אבל אז, מה קורה כאשר המציאות מפסיקה לפרגן לנו, ולא מספקת לנו את התנאים הנדרשים כדי להיות שמחים ומאושרים? באותו רגע אנו מוצפים ברגשות שליליים: אכזבה, כאב, תסכול, חוסר אונים, כעס ועוד. לא המחסור כשלעצמו הוא זה שמביא עלינו את התחושות הללו. אבותינו ידעו היטב לשמוח גם כאשר כל זה לא היה להם. מה שמביא את התחושות הקשות הוא הפער הבלתי ניתן לגישור בין הציפיות שלנו לבין מה שהמציאות מאפשרת לנו. אמנם אנו ראויים לטוב מצד הערך הפנימי שלנו כבני אדם הברואים בצלם א-להים, אבל אף אחד לא חייב לספק לנו את זה. רק כאשר נשתחרר מן הפנטזיה הטוענת שמגיע לנו להיות מאושרים ונפסיק לראות את מה שאנו מצפים לו כמובן מאליו, נוכל לשמוח גם בתנאים מאתגרים. אז נוכל לשמוח במה שיש לנו מבלי להצטער על מה שאין לנו, בבחינת "איזהו עשיר? – השמח בחלקו".
זאת ועוד. השמחה שלנו הפכה להיות תלויה בתנאים החיצוניים. נדמה לנו שרק אם נוכל לחגוג בקרב קבוצת החברים או המשפחה הרחבה, אז נוכל לשמוח. אולם השמחה הפנימית לא תלויה בשום גורם חיצוני. היא תלויה אך ורק בנו. במקום להסביר לעצמנו מדוע השנה אין לנו אפשרות לשמוח, נשאל את עצמנו איך נוכל לשמוח בכל זאת. הגישה הזאת היא שעמדה בשורש הוויכוח שבין אסתר לבין מרדכי. אסתר האריכה להסביר מדוע אי אפשר ללכת לאחשוורוש. מרדכי לא הסתפק בהסבר 'מדוע לא'. הוא דרש תשובה לשאלה אחת: "איך כן?". ואז אסתר מצאה את התשובה שהייתה כרוכה במסירות נפש גדולה. "לך כנוס את כל היהודים... ובכן אבוא אל המלך... וכאשר אבדתי אבדתי". כתוצאה מכך התרחש הנס הגדול של המגילה.
ובכל זאת, כיצד ניתן לעורר את השמחה הפנימית? אין לכך תשובה אחת ויחידה, ולכל אחד יש תשובה המתאימה לו.
יש מי שבשעה בה הוא כשהוא רועד מקור במניין הרחוב העלוב, יכול לדמיין את חג הפורים תשפ"ב, כאשר בית הכנסת מוצף באור יקרות ומלא בילדים מחופשים המכים את 'המן', ולהרגיש כאילו הוא כבר שם. הרי הוא בבחינת "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? – ...הרואה את הנולד".
יש מי שלימוד מעמיק בדברי תורה – בדרך פרשנות התנ"ך, ההגות או החסידות העוסקים בענייני החג יביאו אותו לידי התרוממות רוח. הרי הוא בבחינת "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם".
יש מי שיתגבר על עצמו ויכריח את עצמו לשיר, לרקוד ולשמוח, אפילו אם הוא שרוי בבידוד. בהתחלה תהיה ההתנהגות שלו מלאכותית מאוד, אבל לאט לאט ייכבש על ידי השמחה הפנימית הבוקעת מתוכו. הרי הוא בבחינת "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".
ויש מי שיבחר בדרך אחרת. גם אם קשה לו לשמוח בעצמו, ישאל את עצמו כיצד יוכל לשמח אחרים. את זה בשיחת טלפון ואת זה בזמזום ב'זום'; ואת ההוא במכתב ידידות ואת ההוא בהודעת ווטסאפ רצופה פרצופים מחייכים ו"מילי דבדיחותא". כדי לשמח אחרים לא צריך ללכת רחוק. אף אין צורך ביציאה מן הבית. לכל אחד מאתנו בני משפחה בביתו. כל איש ישמח את אשתו וכל אישה את בעלה. כל אב את ילדיו, כל אח את אחיו ואחיותיו וכל בן ובת את הוריהם. זוהי המשמעות העמוקה של מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים. תשמח אחרים, ועל ידי כך תשמח בעצמך. הרי זה דומה למה שאמרו חז"ל: "איזהו מכובד? – המכבד את הבריות". ואף אנו נאמר בדרכם: איזהו שמח? – המשמח את זולתו.
הוא אשר כתב הרמב"ם בסוף הלכות מגילה (פ"ב הי"ז): "שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים' ". והוסיף על כך בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז-הי"ח): "ימים טובים כולם... חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר: 'ושמחת בחגך' וגו'... יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".
הרמב"ם מפרט את הדרכים השונות לשמח את הזולת: "כיצד? הקטנים – נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים – קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים – אוכלין בשר ושותין יין...". ואז הוא כותב את המשפט החשוב ביותר: "וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר, ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים...".
בסופו של דבר, מה שנותן שמחה אמיתית הוא לא מה שיש לנו, אלא המשמעות שאנו מקבלים ממה שאנו עושים למען ערך שהוא גדול מאתנו.
תהא אשר תהא הדרך בה נבחר לשמוח ולשמח, לא ניתן לקורונה אותנו לנצח. ומה שאותנו על רגלינו יעמיד, הוא השיר: "מצווה להיות בשמחה תמיד".
"לך כנוס את כל היהודים"
(הרהורים של אחרי המלחמה)
אירועי חודש אדר נפתחים בפרשת שקלים (שמות ל, יב): "כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַה֖' בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם".
בשנים האחרונות אנו מרגישים כי נגף פוקד אותנו. טבח איום בשמחת תורה תשפ"ד, ולאחריו מלחמה בלתי נגמרת בשבע חזיתות. ורק לפני כן, וגם אחרי כן, מתח חריף בין קבוצות יריבות בעם. האם מידת הדין הא-להית מתוחה עלינו? – קטונתי. אינני יודע; אבל כך רבים חשים. השאלה "למה זה קורה לנו" – נכונה היא, אבל איננה מועילה. היא מובילה באופן טבעי למקומות הלא נכונים: לתשובות לא מבוססות, שלעולם לא תהיה אפשרות לדעת אם הן נכונות; לתשובות מוכנות מראש; להאשמה של הזולת; לפתרונות קבליים 'טכניים' שאינם יוצרים שינוי באדם. השאלה לא מופנה כלפי הקב"ה אלא כלפינו: לאן אנו לוקחים את זה? מה כל אחד מאתנו עושה עם זה?
על הקשר שבין ספירת בני העם לבין הנגף עונה רבינו בחיי: "וגילה לך הכתוב כי העם הנפרט במניינו כל אחד לגולגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף; מה שאין כן בתחילה שהיה עניינו נמשך בכלל הרבים. אבל עתה, בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין, אי אפשר מבלתי עונש". הספירה הופכת ציבור מגובש לאוסף של פרטים. ההשגחה לטובה היא דווקא על הציבור שהמכנה המשותף שלו הוא קדוש. כל פירוד בציבור מאפשר לדון על כל יחיד לבדו, והמאזן האישי שלו עלול להיות שלילי. אכן באירועים הקשים שעברנו במלחמה יש ממד מאוד מלכד. האם אנו זקוקים, חלילה, לעוד אירועים כאלה כדי להתלכד עוד יותר?
חווינו בשנים האחרונות מתחים קשים וחריפים בין קבוצות שונות בעם. לא כל דבר כזה נובע מרוע של אדם או קבוצה כאלה או אחרים. המחלוקות האידיאולוגית הן אמיתיות, והן נוגעות בשורשי המשמעות של קיומנו.
אמנם נעשו ונעשים לא מעט מאמצים לקדם תהליכי פיוס לאומיים, לפעמים ביותר הצלחה ולפעמים בפחות; אבל זה לא מספיק. קשה מאוד לפייס. קשה להתפייס. קשה לסלוח. אתה בטוח שאתה צודק ונעשה לך עוול. הבעיה היא שגם הצד השני חושב בדיוק אותו הדבר... ואם כן, מה ניתן לעשות כדי להתגבר על המשקעים, להניח אותם בצד וללכד את הקהילה? איך נוכל להתגבר על התופעה שזוהתה כבר על ידי המן: "ישנו עם אחד", אך "מפוזר ומפורד"? איך נוכל ללכת בעקבותיה של אסתר ולומר "לך כנוס את כל היהודים"?
ביום תענית אסתר אנו קוראים את י"ג מידות הרחמים של הקב"ה (שמות לד, ו-ז): "ה֣', ה֔', אֵ֥-ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן, אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת. נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים, נֹשֵׂ֥א עָוֹ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה, וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה, פֹּקֵ֣ד עֲוֹ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים, עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים". לאחר שלוש עשרה מידות של רחמים מופיעות בסוף הרשימה שתי מידות קשות של דין. מדוע? מהו תפקידן?
הרב יונתן זקס, בספרו 'שיג ושיח', מספר בדרשתו לפרשת 'כי תשא', על מסקנות שעלו מתוך ניסוי שנעשה במטרה לבחון התנהגות מוסרית של אנשים במצבים מורכבים. מתי הם מרמים? ומתי הם נוטים להעניש את מי שרימה אותם? וכך עלה מן הניסוי: "אנשים המאמינים בא-להים מעניש, מרמים וגונבים פחות מאנשים המאמינים בא-להים מוחל וסולח... אנשים המאמינים בא-להים מעניש, מענישים את זולתם פחות מאנשים המאמינים בא-ל מוחל וסולח. אנשים המאמינים כי... א-להים 'נקה לא ינקה', נכונים יותר להשאיר את מלאכת הענישה לא-להים. אלה המתמקדים בסליחה הא-להית נוטים יותר ליטול לידיהם את מלאכת הנקם ושילם...".
ומתוך כך הוא מסיק: "עולם בלי דין א-להי יהיה עולם עם יותר מרמור, ענישה ופשיעה, ופחות אכפתיות וסליחה... ככל שאנו מאמינים יותר שא-להים מעניש את האשמים, כך אנו עצמנו נוחים יותר לסלוח להם. ככל שפוחתת אמונתנו שא-להים מעניש את האשים, כך אנו נעשים שומרי טינה ושוחרי ענישה".
לאן אנו לוקחים את זה, כאשר אנו חשים כי מידת הדין הא-להית מתוחה על האומה? כיצד יכול המפגש עם מידת הדין המתוחה עלינו לאפשר לכל קבוצה מאתנו "לשחרר" את הכעס (המוצדק) שהיא מרגישה כלפי הקבוצה היריבה?
המפגש עם מידת הדין המתוחה עלינו מטיל מורא, שמא אנו טועים בריב שלנו עם הזולת.
המפגש עם מידת הדין המתוחה עליי נותן לי מקום להרהר באפשרות, שמי שפגע בי הוא שליח ה' להעניש אותי על חטאיי; ואז אני יכול לכעוס עליו הרבה פחות, כדברי יוסף לאחיו: "ואתם חשבתם עלי רעה, א-להים חשבה לטובה...".
המפגש עם מידת הדין המתוחה מאפשר לך לתת לקב"ה למלא את תפקיד ה'צודק' והמעניש, ולהשאיר לעצמך רק את תפקיד ה'חכם', שאינו רוצה להעניש את עצמו שוב ושוב על השגיאה של חבירו?
הישועה של חג הפורים הגיעה כאשר "נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם", ביום י"ג באדר, המכונה "זמן קהילה לכול". אז "נקהלו היהודים בעריהם... ואיש לא עמד בפניהם". על מה שמתרחש מתוך תודעה של 'קהילה' [ואף של 'אומה' שלמה] כותב השל"ה הקדוש, בשער האותיות: "וכן אם ריב ומצה ייפול בין אנשים, וניגשו אל השופט ושפטום... ולמה ישנאו זה את זה אחר כך? כי כל העדה כולם כגוף אחד נבדל באבריו. וכמו שאם ידו של אדם תכה את רגלו או שום אבר אחד מאבריו, לא ישוב להכות לידו לנקום נקמת רגלו (ירושלמי), כן אם יחטא איש לאיש, מצוה שלא לנקום ולנטור, אבל למחול לו מיד, ולהתפלל אל ה' עליו שימחול לו...".
כדי לממש את זה בכל שנה ושנה תיקנו לנו מרדכי ואסתר שתי מצוות הבאות להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות, והן: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". וכשם שאז, "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – כך "כן תהיה לנו!".
"עד דלא ידע"
"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע...". מצוה זו, להשתכר עד אבדן צלילות הדעת – מיוחדת היא. הן בכל השנה מברכים אנו את רבונו של עולם על היותו "חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה"; ואף מבקשים אנו ממנו שייתן לנו ממתנה חשובה זו "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת" או "דעה בינה והשכל". אך יום אחד בשנה נדרשים אנו ללכת לכיוון ההפוך, "עד דלא ידע".
כבוד רב נותן האדם ל'דעת' אשר בקרבו. היא אשר תנחה אותו בכל מהלך חייו. מאמץ רב יקדיש במחקר ובלימוד למען יוסיף דעת. אך החכם האמיתי, ככל שידע יותר, יכיר עוד יותר כמה אינו יודע. שיא השיאים של ידיעת ה', "תכלית הידיעה" – אומר ר' ידעיה הפניני, בעל 'בחינות עולם' – היא "שלא נדע" – שנדע שאין אנו יכולים לדעת.
על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'" דרשו חז"ל: "אלו בני אדם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה", דהיינו: מי שחושב שיכול להגיע לידיעת ה' מתוך חוכמתו ודעתו, אך מכיר במוגבלותו של השכל האנושי בנושא עמוק זה. אדם כזה, ישאב את אמונתו באופן טבעי מתוך האמונה החבויה בלבו של כל אדם מישראל.
הגוף היהודי
לכאורה, אין חג יותר "אנטי יהודי" מאשר חג הפורים. דרכה של תורה – הרי היא תמיד ביישוב הדעת, במחשבה הקודמת למעשה ובשאיפות רוחניות גבוהות. פורים – כל כולו אינו אלא ניגוד לשאיפה זו. סעודה של אכילה, שתיית יין עד כדי איבוד הדעת – "עד דלא ידע", מה לה ולעמו של הקב"ה?
היחס אל הגוף, הוא הוא המייחד את מאבק הקיום של עם ישראל בימי מרדכי ואסתר. מלכות בבל – כוח המלכות הוא שהיה כוחה, והיא באה לקחת מאתנו את כוח החיים הלאומי – הארץ והמדינה. מלכות יוון – ייחודה הוא עולמה הרוחני, הפילוסופיה, והיא באה לקחת מאיתנו את הרוח הלאומית.
מלכות פרס, שבאה ליטול מאיתנו את עצם קיומו של הגוף – עניינה הוא תענוגות הגוף. וכך רואים אנו את המלך אחשוורוש המתמכר למשתאות ממושכים ולתאוות נשים. על כן ממשיל דניאל איש חמודות את מלכות פרס ל'דוב'. ועל כך דרשו חז"ל: "אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלים כדוב, ומגדלין שיער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב". ואכן הדובים הם בעלי חיים מגושמים ושמנים, שכל עניינם הוא הזלילה.
מלכות פרס של אותם ימים, שהמוקד התרבותי שלה היה הגוף, היא זו שבאה לפגוע בגוף היהודי: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". אין להם ענין – לא לקחת מאתנו את הרעיון הציוני – המדינה או הארץ (כמו בבל), ואף לא את הרעיון הדתי – התורה (כמו יוון). את הגוף הם מבקשים, מבלי להבחין בין יהודי שומר תורה לעובר על דבריה ובין יהודי ציוני לאנטי ציוני. בנס פורים התברר ערכו של הגוף היהודי. על כן חוגגים אנו אותו כחג של קיום הגוף וטיפוחו, בשמחה ומשתה, במשלוח מנות ובשתייה "עד דלא ידע".
על משלוח מנות לחברים
ברשות כל החברים,
אפתח בדבר הפורים.
הן רבות מצוות הפורים.
ומה נעש כי הימים קצרים,
המלאכה גדולה כגובה ההרים,
הפועלים "מתפרפרים"...
ובעל הבית דוחק בזקנים ובצעירים?
מגילה נקראת לילדים ולהורים,
ברוב עם, נשים וגברים.
כל אחד ב"המן" את הקול מרים,
כי זוכרים אנו גם זוכרים,
מה עשו לנו כל הצוררים,
הן הכתובים על ספר הספרים,
והן אשר שם אינם נזכרים.
בבוקר, אך מתעוררים,
אחר מצוות היום אנו תרים.
טעות תהי בידי חושבים ומהרהרים
כי אך בקרב אחים וחברים,
אשר בידידות עמנו דרים,
יפה שמחה ומשתה לשיכורים.
לא, כי עיקר העיקרים
הוא לחפש אביונים בערים
וגם עניים בכפרים
אשר שמחה הינם חסרים,
וכל חייהם צער ומרורים;
- להם כל איש מתנתו ירים,
ולראשם יקשור כתרים.
עוד ידמו כמה נערים,
כי משלוח מנות, פרחים וזרים,
אנו נותנים ומוסרים,
אך לשכנים אשר עמנו גרים,
ולא לאנשים אחרים,
כמו חיילים ואף שוטרים,
ואולי אף גנבים ואסירים,
אשר בכל מקום המה נפזרים.
אולם ידוע נדע, אישים יקרים,
כי משלוחי המנות נבחרים,
דווקא בנתינתם לזרים,
כל אלו אשר עלינו מרירים,
כי אותנו הם זוכרים,
אך בפנים חמוצים וקרירים,
וטינה וכעס לנו שומרים.
ועתה, ביום הפורים,
את כל הכעסים המצטברים,
במצולות ים אנו קוברים,
ושולחים מנות מלוא הסירים,
למורים וגם לסוררים.
אהבה מרבים בין אחים יקרים,
אשר עד כה היו מתנכרים,
בכל המקומות ובכל האתרים.
וכימי צאתנו מארץ המצרים,
נפלאות יראנו א-להי העברים,
מהרה יקבץ את כל הפזורים
לארץ הקודש מכל העברים.
גמול ישיב לכל הצרים,
שאת ארצנו קרעו לגזרים,
ולבית מקדשו נביא בשירים,
קורבנות תודה וגם פרים.
מתנות לאביונים ומדיניות רווחה
בכל יום שמחה, חלק בלתי נפרד ממצוות השמחה הוא לשתף את העניים. כך נאמר בתורה ביחס לשמחת החגים (דברים טז, יא-יד): "ושמחת לפני ה' א-להיך... ושמחת בחגך... והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך/בשעריך". ביטוי מיוחד לכך יש במצוות ימי הפורים (אסתר ט, כב): "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים". וכך הורו עזרא ונחמיה לעם בראש השנה (נחמיה ח, י-יב): "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו... וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה...".
במאמר זה נעמוד על כמה עקרונות שניתן ללמוד ממצווה זו על מדיניות הרווחה במדינת ישראל, שאת כולם ניתן לסכם בביטוי אחד – תשומת לב לעולמו הרגשי של העני.
"עיניהם נשואות למקרא מגילה"
אחד הצרכים הרגשיים של העניים הוא הזמינות של הסיוע, שיגיע אליהם בזמן שהם מצפים לו. ההיענות לצורך הזה באה לידי ביטוי הלכתי בולט השנה, ב'פורים משולש' בירושלים. את המגילה קוראים שם השנה ביום שישי. בהסבר ההלכה הזאת נאמר בגמרא (מגילה ד, ב): "מגילה בשבת לא קרינן... מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה"; ואם נקרא את המגילה בשבת, לא נוכל לתת להם מתנות לאביונים. אומנם ההסבר הזה לא התקבל להלכה, אבל העיקרון בא שם לידי ביטוי בדינם של בני הכפרים, שאם הם מקדימים את קריאת המגילה ליום אחר, "מחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה". ועל פי זה נפסק בשו"ע (או"ח תרפח, ו): "יום ט"ו שחל להיות בשבת... מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום".
מכאן עולה הנחיה לרשויות הרווחה במדינה לזרז ולייעל את ההליכים הנדרשים ממבקשי הסיוע. לא נכון להגיע למצב שבו אדם פונה לעזרה ואינו מקבל את המענה בזמן שהוא מצפה לו. וכך מתאר הרב קוק זצ"ל (עין איה ברכות ט, קיז) את הדרך הראויה לתת צדקה: "הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים, בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא ע"י שמשים ופקידים, שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה. ורבות יהיה העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרישיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת גדרים והרצאות של תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחברו והרבות חותמים ומסכימים... כיס צדקתו היה קרוב מאוד למעשה, שלא תיפול רוחו של המקבל".
"אין מדקדקין במעות פורים"
הרצון להיענות לצורך הרגשי של העני לקבל במהירות את הסיוע שהוא מבקש, מתנגש עם הצורך לוודא שאכן הוא עני, כל זמן שלא מדובר באדם רעב שזקוק בדחיפות למזון (שו"ע יו"ד רנא, י). בפורים ישנה הלכה מיוחדת, שקובעת "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו..." (שו"ע או"ח תרצד, ג). התוצאה של הנחיה זו היא נתינה מיידית לכל עני מבלי שהוא נדרש להמתין עד לבירור של מצבו.
הסבר לכך עולה בספר 'יסוד ושורש העבודה' לפורים (שער יב פרק ו): "וכל הפושט יד ליטול, אף שיודעין בו שאינו צריך ליטול צדקה – נותנים, כי במידה זו של ותרנות ביום זה עושה תיקונים גדולים בעולמות העליונים הקדושים". הלכה יוצאת דופן זו, ייתכן שהיא באה לעומת הקלקול הגדול שעליו הצביע המן (אסתר ג, ח): "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד...". התיקון לכך הוא שיתוף של כל אדם בשמחת החג בלי שום חשבון.
הלכה זו היא מיוחדת לפורים. בשאר ימות השנה אנו נותנים צדקה דווקא למי שמביא אתו אישור מגורם מהימן. וכמובן, כאשר מדובר במערכת רווחה ציבורית, ישנה אחריות רבה לבדוק את מצבם של המבקשים. ולאור מה שכתבנו בפרק הקודם, מוטל על הרשויות לבצע את הבדיקה בדרך מהירה ויעילה, מתוך רגישות רבה לכבודם של המבקשים ולקשיים הטכניים, הרגשיים והמנטליים העומדים בפניהם. ובעיקר – לתת מענה לבעיה חמורה ונפוצה הנקראת 'אי מיצוי זכויות', כאשר נזקקים רבים נרתעים מן המכשולים הביורוקרטיים ונמנעים מלבקש את הסיוע שהם זקוקים לו וראויים לו על פי החוק (עי' בהרחבה, 'חסד שבמלכות' פרק ט).
"איש לרעהו ומתנות לאביונים"
ההנחיה שלא לדקדק במעות פורים קושרת את מצוות מתנות לאביונים עם מצוות משלוח מנות, שאותה מקיימים כלפי כל אדם. הקשר הזה עולה ביתר שאת בתרומת הדשן (סי' קיא): "נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא...". משמעות הדבר היא שמשלוח המנות הוא סוג של 'מתנות לאביונים', שניתן לכולם. מדוע שולחים מנות לאדם עשיר שאינו זקוק להן, ולא נוהגים כפי שהנחה עזרא: "ושילחו מנות לאין נכון לו"? על כך עונה החתם סופר בתשובה (או"ח סי' קצו): "אפילו אית ליה [=למקבל] טובא [=הרבה, שהוא עשיר], מכל מקום תיקנו כך [=לתת לו משלוח מנות], שלא לבייש מי שאין לו". כלומר, מצוות משלוח מנות איננה אלא "סיפור כיסוי" שמאפשר לתת מתנות לאביונים בצורה שלא תבייש את המקבלים. מהלכה זו למד הרב נפתלי בר אילן זצ"ל על דרך הפעולה הראויה במדינת הרווחה ('משטר ומדינה בישראל על פי התורה' ח"ג סע' רסט, עמ' 1317): "שמירה על כבוד עניים. מן הראוי להקצות זכויות תביעה לכל האוכלוסייה... ולהעניק קצבת זקנים גם לעשירים".
הרעיון של 'קצבאות אוניברסליות' שנותנים אותן לכל אדם שעומד באמות מידה מסוימות מבלי לבדוק את מצבו הכלכלי – כמו: קצבת זקנה או קצבת ילדים – נדון בהרחבה בספרות המקצועית (עי' 'חסד שבמלכות' פרק ט,5). מדברי החתם סופר עולה תמיכה ברעיון זה מתוך מגמה למנוע מן העניים את הבושה הכרוכה בקבלת צדקה. לקצבה אוניברסלית יש יתרונות נוספים, כמו: חיסכון בעלויות ביורוקרטיות ומניעת "מלכודות עוני", והיתרון הבולט הוא שהסיוע מגיע לידי כל מי שראוי לו על פי החוק. אולם כמו כל פיתרון רדיקלי, הקצבאות האוניברסליות מבטלות לחלוטין את הממד האנושי שיש בעזרה לעניים וממירות אותו בהליך טכני לחלוטין שנעשה על ידי המחשב. ואכן לא מצאנו את הרעיון הזה בהלכות צדקה, למרות שיש בהן חתירה למנוע בושה מן העניים ('חסד שבמלכות' פרק ח,1). הלכות חג הפורים, גם אם נפרש אותן בדרך זו, נמנעות מללכת בדרך כה רדיקלית. יש בהן שתי מצוות נפרדות: מתנות לאביונים – רק לעניים, כמצווה שמבטאת את ערך החמלה, ומשלוח מנות – אף לעשירים, כמצווה שמבטאת גם את האחווה והרעות שבין אדם לחברו. ובזה בא לידי ביטוי טעם נוסף למצוות משלוח מנות, שעליו עמדו ר' שלמה אלקבץ ('מנות הלוי' אסתר ט, כב) והמהר"ל ('אור חדש' שם), שהוא להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות.
צרכים רגשיים וחברתיים
לקביעת חז"ל ש"אין מדקדקים במעות פורים" ישנו הסבר נוסף, שאומנם לא מובא בשו"ע, אבל נותן עוד נקודת מבט משמעותית. וכך נאמר בגמרא (בבא מציעא עח, ב): "מגבת [=מגבית] פורים – לפורים, מגבת העיר – לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר ייפול לכיס של צדקה...". רש"י שם מפרש, שהיה מקום לחשוב שעל גבאי הצדקה "לדקדק" ולתת לעניים רק את הצרכים המינימליים שלהם. הברייתא מלמדת אותנו שיש לקנות עגלים ולשחוט אותם בפורים כדי לחלק לעניים כמות גדולה של בשר יקר ומשובח, ומותר לשמור בקופה הציבורית רק את מה שהעניים לא הצליחו לאכול. מאחר שמדובר במערכת ציבורית שלוקחת אחריות על פרנסת העניים, היה מקום לחשוב שעליה לדאוג לצורכיהם בטווח הארוך; ואם כך, היה נכון לתת להם בפורים רק מצרכי יסוד פשוטים וזולים! באה הגמרא ולימדה אותנו לתת משקל גדול דווקא לצורך הרגשי של העניים לשמוח כמו כולם ועם כולם בשמחת החג, גם אם עקב כך לא יישאר כסף בקופה לתת להם בימים הבאים. לכל עני יש צורך עמוק להיות "עשיר ליום אחד" וקשה לו מאוד לראות שכולם אוכלים ושותים ושמחים כשהוא נאלץ להסתפק בפת חרבה. קביעה זו מקבילה לאחריותה של הקופה הציבורית לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו". משמעות הדבר היא לתת את הדעת על הצרכים הרגשיים הסובייקטיביים של הנזקק עד כדי נתינת "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" ('חסד שבמלכות' פרק יד). בכל ימות השנה נדרשת הקופה הציבורית לתעדף את הצרכים היותר חיוניים מתוך חשיבה לטווח ארוך, ולתת מענה רחב לצרכים הרגשיים של העניים רק לאחר הבטחת הסיפוק של הצרכים הבסיסיים לאורך זמן. אבל בפורים המגמה מתהפכת, וגם הקופה הציבורית תבקש לספק דווקא את הצורך הרגשי המיידי.
סוף דבר
כותב הרמב"ם (הל' מגילה ב, יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים; שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה...". מצוות 'מתנות לאביונים' פורסת בפנינו דרכים שונות המבטאות את תשומת הלב לרגשותיהם של המקבלים. ומכאן קריאת כיוון חשובה למדיניות הרווחה של המדינה היהודית.
מפורים לפסח
ביום ט"ו באדר נפגשים שני מועדים בלוח השנה היהודי: פורים ופסח. בירושלים חוגגים את "שושן פורים", ובאותו היום מתחילים אותם שלושים יום, שבהם "שואלים ודורשים בהלכות הפסח".
חודש אדר הוא החודש האחרון של החורף. אחד המאפיינים שלו הוא גלי קור ואף שלג. הוא מקביל לשעה האחרונה של הלילה, לפני עלות השחר. זוהי השעה הקשה, הקרה והאפלה ביותר של הלילה.
חז"ל מספרים לנו שהמן שמח מאוד כשהפור נפל על חודש אדר. הוא ידע שבחודש הזה מת משה רבנו. המן הבין שהחודש הזה מסמל את הסוף של עם ישראל, וזה בא לידי ביטוי בחורבן בית המקדש, בלילה האפל, ובחורף הקר של הגלות. חז"ל מוסיפים שהוא לא הביא בחשבון את העובדה שבחודש הזה משה גם נולד.
ההיסטוריה של כל עם היא ליניארית – קווית. העם נוצר, מתפתח, מגיע לשיא הפריחה שלו, ואז הולך ונחלש עד שהוא יורד מבמת ההיסטוריה. אבל ההיסטוריה היהודית היא לא קווית. היא ספירלית. מי שמסתכל על האופק המזרחי בסוף הלילה,
יכול לראות את קווי האור הראשונים של איילת השחר. מי שמסתכל על העצים בחודש אדר, רואה אותם בשיא השלכת, אבל יכול לראות גם את ההתפתחות של הניצנים החדשים.
לכן, בשנה מעוברת, פורים תמיד יהיה בחודש אדר ב', החודש שצמוד לחודש האביב, חודש ניסן. "באחד באדר משמיעים על השקלים", שמהם יקריבו קורבנות חדשים החל מראש חודש ניסן.
חודש אדר הוא חודש ההכנה לגאולה, כמו שהסיפור של מגילת אסתר הוא הכנה לבניין בית המקדש השני. לכן, פורים תמיד יהיה מחובר לחג הפסח.
