מגילת אסתר
הרב עזריאל אריאל 19.02.26
"משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה" (על זוגיות ומשפחתיות במגילת אסתר)
בין גברים לנשים במגילת אסתר (העימות המגדרי מול העימות הלאומי)
"לא יכרע ולא ישתחווה"?
"זעקה גדולה ומרה"
"למנצח על איילת השחר"
ייסורי חנק
"משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה"
(על זוגיות ומשפחתיות במגילת אסתר)
מגילת אסתר, במעגלים רבים היא נוגעת, במעגל הלאומי (לישראל), במעגל הממלכתי הבינלאומי (לפרס), במעגל העירוני (ערים פרוזות וערים מוקפות), ואף במעגלי החיים האישיים של גיבוריה – אחשוורוש והמן, אסתר ומרדכי. אולם אנו, מבין השיטין של המגילה, ננסה לגעת בעוד מעגל סמוי – המשפחה.
מגילת אסתר היא מגילה של משפחות הרוסות. משפחתו של אחשוורוש נהרסת באלימות, כאשר אחשוורוש מוציא להורג את ושתי אשתו בעצת ממוכן. בית הוריה של אסתר נהרס כאשר אביה ואִמה מתים בגיל צעיר. גם ביתו של מרדכי נהרס. לפי חז"ל, אסתר הייתה אשתו החוקית עד אשר נגזלה בידי אחשוורוש. ואף ביתו של המן נהרס ביום בו נתלה על העץ. רק בית אחד נבנה: בית ישראל.
למרבה הפלא, בין הבתים ההרוסים מתבלט בית אחד יציב למדי: ביתו של המן. המתבונן על מערכת היחסים הזוגית שבין זרש להמן, ימצא קשר טוב ביניהם. המן משתף אותה בחוויותיו, הן הטובות והן הרעות. אין לו צורך להסתיר ממנה דבר. כאשר מצבו טוב, והוא מזמין אותה עם אוהביו ("ויבא את אוהביו וזרש אשתו"), כדי לספר להם "את כבוד עושרו ורוב בניו ואת אשר גידלו המלך ואת אשר נישאו...". היא הראשונה הנותנת לו עצה טובה מבחינתו ("ותאמר לו זרש אשתו וכל אוהביו"). וכאשר מצבו רע, הוא מרגיש מספיק בטוח בחברתה כדי לספר לה – ורק אחריה לאחרים - על המקרה המצער שעבר עליו. "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו". היא משתתפת בצערו, מבלי לגרום לו לשגות באשליות, אולם אינה מתנדבת להיות הראשונה שתגיד לו את הדברים הרעים. "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו". ובעוד ש"אוהביו" הפכו לפתע ל"חכמיו", משנתחוור להם שהשעה אינה משחקת לו, נותרה היא כשהייתה, ותמיד היא "זרש אשתו". אמנם המן הוא "המן הרשע". אבל גם אצל רשעים ניתן למצוא משהו חיובי. לא לחינם אמרו חז"ל כי "מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק". וגם לנו מותר ללמוד מהם משהו. אף ייתכן לומר כי אותו צאצא של המן אשר מקום מושבו וישיבתו היו בבני ברק לא היה אחר מאשר ר' עקיבא, והוא הוא שאמר כי "לא היה העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל השירים קודש ושיר השירים קודש קדשים".
הבית החולני ביותר הוא ביתו של אחשוורוש. בשבילו, האישה אינה אלא חפץ. 'השתמש וזרוק'. אין לו תקשורת נורמלית עם אשתו. עם ושתי אינו מדבר. (אגב, אף פעם היא לא נקראת "אשתו", אלא "המלכה"; דבר המעיד על קשר תפקודי בלבד, ללא יחס אישי). הוא "מנחית עליה" פקודה, היא מסרבת, והחכמים פוסקים את דינה למיתה מבלי שהוא מנסה לשוחח עִמה ולשמוע ממנה על הרקע למשבר שפרץ ביניהם. מן הסיפור ניכרים דברי חז"ל כי אחשוורוש לא היה ממשפחת מלכים, ולכן התנהג בביתו פנימה כ"עבד כי ימלוך". ושתי, אשר בת מלכים הייתה, ובעלת כבוד עצמי – לא הסכימה להיכנע, ונרצחה (גם אם היה זה מכוח "הליך משפטי" כלשהו). גם על אסתר הוא מאיים במוות, עד שהיא פוחדת לבוא אליו ביוזמתה. השיחות ביניהם אינן מאפיינות זוג נשוי, אלא יחסי אדון עם נתין כנוע. "ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך, ותיפול לפני רגליו, ותבך ותתחנן לו". אסתר, אשר גם היא בת מלכים, משיבה לו באותה מטבע, ומסתירה מפניו את סודה. "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עַמה". ואף היא, כקודמתה, ושתי, לא מופיעה מעולם בתואר "אשתו", אלא "המלכה". ואף ברגע בו מתפרצת קנאותו הרומנטית של אחשוורוש, צועק הוא על המן: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!", במקום לומר: 'את אשתי' וכדו'.
הטרגדיה הגדולה היא ביתם המשותף של מרדכי ואסתר. מערכת היחסים בין אסתר למרדכי, מורכבת. הוא היה מבוגר ממנה בשנים לא מעטות, "ויהי אומן את הדסה... ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת". ועל כך דורשים חז"ל: "לבית", דהיינו: אשה חוקית. אסתר נוהגת כלפיו בצייתנות. "לא הגידה אסתר את עַמה... כי מרדכי ציוה עליה אשר לא תגיד". ואף לאחר מכן, "אין אסתר מגדת מולדתה... כאשר ציוה עליה מרדכי, ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה אתו". אולם צייתנות זו לא נבעה מאיום, אלא מיראת כבוד. בהמשך ישנם ביניהם חילוקי דעות באשר להליכה לבית אחשוורוש, ואסתר לא נרתעת לעמוד על דעתה. כאן רואים אנו זוג המנהל דיאלוג. אין כיפוף ידיים מצד אחד, ואין סירוב מחוצף מצד שני. יש ויכוח. יש דיון, אם כי נוקב, טעון וכבד. ובסופו של דבר ישנה גם החלטה משותפת, אותה מובילה דווקא אסתר. מה מצער הדבר, שדווקא אותה זוגיות בריאה שבאה לידי ביטוי באותו דיון, נהרסה לבלי שוב דווקא כתוצאה מן ההחלטה המשותפת. כאשר הולכת אסתר אל אחשוורוש ביוזמתה – היא נאסרת סופית על מרדכי בעלה, ועל כן היא אומרת: "כאשר אבדתי אבדתי" – "כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך".
אולם מסירותה של אסתר לא הייתה לשווא. את ביתה הפרטי הקריבה למען הבית הלאומי, להצלת העם מגזירתו של המן, ולבניינו של בית המקדש השני.
סיפורה של המשפחה, הנסתר במהלכיה המפותלים של מגילת אסתר, מתגלה בסופה, כאשר כל המעגלים מתחברים: הלאומי והמשפחתי, הקהילתי והעירוני. "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפחה, מדינה ומדינה ועיר ועיר". וביחס לכולם, "ימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים, וזכרם לא יסוף מזרעם".
בין גברים לנשים במגילת אסתר
(העימות המגדרי מול העימות הלאומי)
בראשית דבריי, ברצוני לתבוע את עלבונו של ניקולא שובין. שובין היה פטריוט צרפתי, חייל נאמן בצבא נפוליאון, אשר שמו הוא המקור למושג 'שוביניזם', ככינוי ללאומנות גסה. מאז הופעת הפמיניזם משמש המושג 'שוביניזם' לתיאור יחס מזלזל של גברים כלפי נשים. אולם דומה כי מישהו אחר ראוי לכך שתואר מפוקפק זה ייגזר משמו, והוא מיודענו, המלך אחשוורוש. תופעה מבישה זו, של החפצת נשים, דינה שתיקרא על שמו: 'אחשוורושיזם"...
א. ושתי
החפצת נשים והפיכתן לכלי שרת לסיפוקם של הגברים עוברת לאורכה של מגילת אסתר. המלך, כטוב לבו ביין, מבקש להראות לכל שריו ועבדיו את גופה היפה של ושתי, המוזמנת לבוא אל בין הגברים השיכורים ולהציג את עצמה לראווה בפניהם בביגוד "הולם" כאילו הייתה בתחרות מלכת היופי.
ושתי לא הסכימה לשמש כ'חפץ ראווה' בפני כל העם. אחשוורוש מתמלא חימה וקצף, ומביא את דינה בפני "החכמים יודעי העיתים". אולם אלה, במקום לסגור את האירוע בטיפול נקודתי, נותנים את הבמה לממוכן. הוא, מצדו, מבקש לפתור את הבעיה הנקודתית בגישה מערכתית המכוונת לתיקון עולם, והופך את התקלה המקומית להכרזה על 'מלחמת מגדר': "לֹ֤א עַל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה, כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ". ולפתחנו ממשמש 'מדרון חלקלק' מאין כמוהו: "וְֽהַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה תֹּאמַ֣רְנָה שָׂר֣וֹת פָּֽרַס־וּמָדַ֗י אֲשֶׁ֤ר שָֽׁמְעוּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר הַמַּלְכָּ֔ה לְכֹ֖ל שָׂרֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ, וּכְדַ֖י בִּזָּי֥וֹן וָקָֽצֶף".
אבחנתו של ממוכן, יותר מקורטוב של אמת היה בה. הכתוב עצמו שולח לנו רמז דק באשר למוטיבציה של ושתי. היא לא עשתה את המשתה כ'אשת אחשוורוש' אלא כ'ושתי המלכה' – כאישה הדורשת שוויון לנשים. ומשתה הנשים שלה נעשה 'גם' – ולעומת משתה אחשוורוש. על כן, קובע ממוכן, יש להיענות ל'הכרזת המלחמה' בכל העוצמה האפשרית, עד כדי הוצאה להורג של המלכה הסוררת. ואז יילמד הלקח בכל מקום ואתר: "וְכָל־הַנָּשִׁ֗ים יִתְּנ֤וּ יְקָר֙ לְבַעְלֵיהֶ֔ן, לְמִגָּד֖וֹל וְעַד־קָטָֽן".
ואכן נחל עם הגברים ניצחון במלחמתו בעם הנשים: "וַיַּ֥עַשׂ הַמֶּ֖לֶךְ כִּדְבַ֥ר מְמוּכָֽן. וַיִּשְׁלַ֤ח סְפָרִים֙ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּ֔לֶךְ... לִהְי֤וֹת כָּל־אִישׁ֙ שֹׂרֵ֣ר בְּבֵית֔וֹ וּמְדַבֵּ֖ר כִּלְשׁ֥וֹן עַמּֽוֹ".
ב. נערות טובות מראה
אחשוורוש סילק את ושתי, אולם נותר בודד. אולם מהו הפיתרון שלו? לחפש אישה שאתה יוכל לכרות ברית נצח ולחיות באהבה ואחווה? הרי 'מלחמת המגדר' עליה הכריז לא תאפשר לו ליצור חברות עמוקה עם אישה שתהיה לו לבת ברית נאמנה! את החלל הריק ממלאים "נערי המלך" הפוחזים, שמציעים לאסוף "נערות בתולות טובות מראה" בידי הפקידות הממלכתית ולאפשר למלך לבחור, מתוך התנסות אישית, את היפה והטובה בעיניו. נכון. זה לא נראה יפה שהמלך הוא צרכן זנות, ולכן נותנים לזה 'שם מכובס' – איתור מלכה. הכול מסודר. הכול חוקי.
ואף לאחר שמצא אחשוורוש את "אהבת חייו", את אסתר, הוא לא זונח את עיסוקיו עם בנות הממלכה והוא 'מקבץ בתולות שנית', ואף שומר את כל הנערות הקודמות בכלוב עשוי זהב "על יד שעשגז סריס המלך שומר הפילגשים".
ובאם סברנו כי למד אותו 'מלך זקן וכסיל' לקח מפגיעתו באשתו הראשונה, הרי שגם אשתו הנוכחית חיה בצל איום מתמיד על חייה עם תעז להוציא אל הפועל איזשהו רצון משלה, שלא על פי גחמת הגבר המושל בכיפה, ואף אסתר הייתה מאוימת בכך שאם תבוא אל המלך מבלי להיקרא, אחת דתה להמית...
הנערות שיתפו פעולה עם הניצול שלהן. כל אחד מהן התאפרה והתקשטה במשך שנה תמימה, "שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים", וכאשר הגיע "תור נערה ונערה לבוא אל המלך אחשוורוש", הלכה אליו בצעדים מהירים, אליהם רומזים הטעמים: "קדמא ואזלא" בציפייה להיות המאושרת והנבחרת מכל הבנות.
ג. אסתר
בין כל אותן נערות מנוצלות, רק אחת הייתה, שאף אם מוכרחת הייתה להשלים עם לקיחתה אל בית המלך, לבה לא נכנע לאותה תפיסת עולם מושחתת. עמדתה ניכרת במילים החוזרות: "ותילקח אסתר" – בהבלטה כי זה היה שלא מרצונה. על כן "לא ביקשה דבר", שלא לתת למלך שום סיבה לחשוק בה, ואף מעזה להסתיר מפניו את מולדתה ואת עמה.
מאין שואבת אסתר את הכוח לעמוד מול הגבריות הדורסנית של אחשוורוש? אישיות אינדיבידואלית הייתה גם לכל אחת ואחת מן האחרות. לכל אחת מהן היו גם שם וגם פנים (יפות) משלה. אולם כולן היו שייכות למעגל זהות אחד ויחיד: נשיותן. אסתר, לעומת זאת, יש לה מעגל זהות אחר. את אביה ואת אימה לא הכירה, אבל הייתה לה תודעה עמוקה של שייכות למשפחתה. היא לא סתם 'אסתר', אלא "בת אביחיל, דוד מרדכי". ולא רק שורשים יש לה בעבר, אלא גם מעגל שייכות איתן בהווה – מעגל אליו נקשרה בעבותות של אומנה, אמון ואמונה: "וַיְהִ֨י אֹמֵ֜ן אֶת־הֲדַסָּ֗ה, הִ֤יא אֶסְתֵּר֙ בַּת־דֹּד֔וֹ, כִּ֛י אֵ֥ין לָ֖הּ אָ֣ב וָאֵ֑ם... וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ, לְקָחָ֧הּ מָרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת". וחז"ל דורשים כי לא 'בתו' הייתה אלא 'ביתו' ואשת בריתו; ברית אשר לא נפגמה גם כאשר נלקחה אסתר אל בית המלך.
לא רק מעגל שייכות משפחתי היה לה לאסתר, כי אם גם מעגל שייכות לאומי: עם ומולדת. ואף שגדלה בנכר ואף לא חיה בקרב עמה, אשר היה "מפוזר ומפורד בין העמים" – לא פגעה מציאות עגומה זו בשייכות העמוקה שלה לשני מעגלי זהות אלו. לכן, 'טיעון המחץ' של מרדכי, בו הוא משכנע אותה ללכת אל אחשוורוש תוך סיכון אישי רב, הוא השייכות הלאומית, ממנה לא ניתן להימלט: "אַל־תְּדַמִּ֣י בְנַפְשֵׁ֔ךְ לְהִמָּלֵ֥ט בֵּית־הַמֶּ֖לֶךְ מִכָּל־הַיְּהוּדִֽים. כִּ֣י אִם־הַחֲרֵ֣שׁ תַּחֲרִישִׁי֘ בָּעֵ֣ת הַזֹּאת֒ רֶ֣וַח וְהַצָּלָ֞ה יַעֲמ֤וֹד לַיְּהוּדִים֙ מִמָּק֣וֹם אַחֵ֔ר וְאַ֥תְּ וּבֵית־אָבִ֖יךְ תֹּאבֵ֑דוּ". ועל כן, יש לפעול מתוך תודעה של שליחות ואחריות לאומית: "וּמִ֣י יוֹדֵ֔עַ אִם־לְעֵ֣ת כָּזֹ֔את הִגַּ֖עַתְּ לַמַּלְכֽוּת?".
כך ממשיכה אסתר ואומרת לאחשוורוש (ז, ג-ד) כבת גאה לעמה: "תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּשָׁתִֽי. כִּ֤י נִמְכַּ֙רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד...". והיא ממשיכה חודשיים לאחר מכן ואומרת (ח, ו): "כִּ֠י אֵיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בָּרָעָ֖ה אֲשֶׁר־יִמְצָ֣א אֶת־עַמִּ֑י, וְאֵֽיכָכָ֤ה אוּכַל֙ וְֽרָאִ֔יתִי בְּאָבְדַ֖ן מוֹלַדְתִּֽי". מי שיש לו זהות, ואינו נבלע בהמון הקוסמופוליטי המרכיב את האימפריה הפרסית-מדית, מסוגל לפתח כוח עמידה מול העריצות. מאבקה של אסתר אינו על מעמד הנשים אלא על מעמד היהודים. עצמאותה של אסתר, לא מכוח שייכותה המגדרית באה לה, אלא מכוח שייכותה המשפחתית והלאומית הייחודית, ותודעת האחריות שלה הנובעת מכך. את זה שואבת אסתר ממורשת בית מרדכי, אשר כל הופעתו משדרת קבל עם ועולם את זהותו ואת השתייכותו הלאומית: "מרדכי היהודי".
ניתן היה לחשוב כאילו קרועה הייתה אסתר בין שני גברים השולטים בחייה; אולם המשך המגילה חושף בפנינו אישיות שיש לה עמדה משלה אשר לא נמנעת מלהתעמת עם כל אחד משני הגברים הללו. עם מרדכי היא מתווכחת בעוז בשאלה אם לבוא אל המלך, ולא נוטלת על עצמה את המשימה אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק שממנו יצרה תוכנית פעולה משלה. ואילו על אחשוורוש מפעילה היא מניפולציות רבות – תוך שימוש בכל קסמיה הנשיים – עד אשר הביאה לתלייתו של המן ולביטול גזירתו. ומכאן שצייתנותה למרדכי, לא ממקום של כניעה לכוחו הגברי היא באה, אלא מתוך אמון עמוק בדרכו.
ד. זרש
עוד אישה הייתה במגילה, אשר גם אצלה תפסה השייכות המשפחתית והלאומית מקום מרכזי. גם המן, כמו מרדכי, הוא 'בעל ייחוס' המתייחס אל אביו, המדתא, ואל משפחת 'האגגי' בת עמלק. כחלק מאותה שייכות למשפחתו, ניתן לראות גם את מערכת היחסים שלו עם אשתו – שיש בה חברות ונאמנות, שיתוף והתייעצות. ובעוד שמי שהיו 'אוהביו' בעת גדולתו הפכו ל'חכמיו' בעת נפילתו, הרי שזרש נותרת כשהייתה – "זרש אשתו", גם בטוב וגם ברע.
משפחתו של המן היא שותפה מלאה לדרכו. המן לא רק יונק את שנאת ישראל שלו מן הסבא רבה, אגג, אלא גם מעביר אותה לעשרת בניו, הנופלים בי"ג באדר ונתלים כאביהם על העץ. מי שהמעגל המשפחתי והלאומי הם המרכיבים את זהותו ואת תחושת השייכות שלו, רואה בעיניים אלו גם את יריבו, מרדכי היהודי, אשר התנהגותו ואישיותו מייצגות את העם היהודי כולו. על כן, מסופר במגילה (ג, ו) על המן: "וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤חַ יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ, כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י, וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ, עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי".
גם אשתו זרש, כמו אסתר, אינה פועלת כאישה במאבק המגדרי שבין נשים לגברים. היא פועלת יד ביד עם בני משפחתה ועמה במאבק הלאומי כנגד העם השנוא עליהם.
ה. אחשוורוש
אחשוורוש, כאמור, שרוי עמוק בתוך המאבק הבין מגדרי. אין לו זהות משפחתית משלו – לא למשפחת המוצא שלו ולא לזוגיות שלו, שלא הייתה אלא כיחסי הרוכב עם סוסו המלכותי. גם זהות לאומית אין לו. לא ידוע אם מבני פרס היה או מבני מדי. הוא המלך הראשון אשר ממלכתו היא מראשיתה דו-לאומית וחסרת זהות ברורה משל עצמה. לכן לא חיפש אישה דווקא מבנות עמו שלו, ויכולה הייתה לבוא מכל עם אשר יהיה. אין שום משמעות לאישיותה ולמטען התרבותי שהיא מביאה אתה ואותו תעביר ליורש העצר. מה שחשוב הוא רק נשיותה מושכת העין ומשובבת הלב.
כחלק מאותה תפיסה, יוצר הוא אימפריה העשויה ערב-רב חסר צורה לאומית ונושא בליל של כתבים ולשונות, אשר מתגבשת סביב שני דברים: נהנתנות חסרת רסן, ו'דת המלכות'.
רק עם אחד יוצא מכלל זה, ומתעקש לשמר את זהותו הדתית העצמאית: "יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ, וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים...".
על כן מסכים אחשוורוש לבקשה לאבדם. זהות לאומית נפרדת שיש בה תוכן של ממש מסכנת את הסדר העולמי החדש בו אין משפחה ואין אומה, וכל המאבקים הם בין מגדרים או בין מגזרים. זו הייתה סיסמתו של קרל מרכס: "פועלי כל הארצות – התאחדו", למאבק בבעלי ההון המנצלים אתכם. וזוהי תפיסת העולם ה"מתקדמת" דהיום, המחפשת בכל מקום את מאבקם של המדוכאים במדכאים – על בסיס גזעי, מיני או אחר, ובלבד שלא יהיה זה מאבק לאומי (אלא אם כן מדובר באותה המצאה המגדירה כ'עם' את ערביי ארץ ישראל המערבית...).
ו. מגילת אסתר
במשתה השני ולאחריו מגלה אחשוורוש את אסתר כאישה דעתנית ומובילה; אולם הוא לא מגיב אליה כפי שהגיב אל ושתי. מדוע? מפני שמאבקה של אסתר היה למען משפחתה ועמה – עמם קשרה את גורלה בקשר עמוק של ברית גורל וייעוד, ולא למען המגדר הנשי – דבר שהיה מאיים על אחשוורוש.
ניתן להניח שאסתר כאבה מאוד את כאבן של חברותיה מן ההרמון המלכותי. אולם היא לא ניסתה לתקן את העולם על ידי מאבק מגדרי נגדי. דרכה היא אחרת: הצבת חלופה הולמת לתפיסת מלחמת המגדרים. וזאת על ידי טיפוח חברת הברית, בה שותפים גברים ונשים כאחד, המתגבשים סביב אחריותם לייעוד המשותף. אסתר לא רצתה לקבל מעמד מכוח נשיותה אלא מכוח אישיותה, לא מכוח שייכותה המגדרית אלא מכוח התפקיד שהיא ממלאת בשליחותם של מעגלי השייכות הטבעיים שלה – עמה ומשפחתה. חברת הברית לא תאפשר יחסי ניצול והחפצה כלפי חבריה או חברותיה. שהרי "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, כולם קדושים, וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם".
תיקון העולם יבוא דווקא על ידי ישועתו של עם ישראל: "וְרַבִּ֞ים מֵֽעַמֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ מִֽתְיַהֲדִ֔ים כִּֽי־נָפַ֥ל פַּֽחַד־הַיְּהוּדִ֖ים עֲלֵיהֶֽם".
האגרות החלופיות אשר מוציאים מרדכי ואסתר מגבשים את האומה בכללה, "להיקהל ולעמוד על נפשם". לאחר הניצחון, עדיין כל יהודי ויהודי שמח לבדו, אולם בחשיבה לקראת העתיד, משתכלל צביונו של היום, וכולל בתוכו גם "מִשְׁל֥וֹחַ מָנ֖וֹת אִ֥ישׁ לְרֵעֵֽהוּ", המוציא את השמחה מן המרחב הפרטי אל מרחב הברית והאחווה הלאומית. או אז, שולח מרדכי איגרת, ובה מצרף הוא מכניס למעגל השמחה המשותפת גם את הפריפריה החברתית, על ידי "מַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיוֹנִֽים". כתוצאה מכך מתחזקת עוד יותר תודעת הברית הלאומית, כברית ייעוד הפונה אל הנצח, וכוללת בתוכה גם את המצטרפים וגם את הדורות הבאים. משום כך נושא חג הפורים אופי ציבורי בכל מעגלי השייכות האפשריים – המשפחה, הקהילה, המדינה והאומה בכללה על כל דורותיה: "וְהַיָּמִ֣ים הָ֠אֵלֶּה נִזְכָּרִ֨ים וְנַעֲשִׂ֜ים בְּכָל־דּ֣וֹר וָד֗וֹר מִשְׁפָּחָה֙ וּמִשְׁפָּחָ֔ה מְדִינָ֥ה וּמְדִינָ֖ה וְעִ֣יר וָעִ֑יר, וִימֵ֞י הַפּוּרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה לֹ֤א יַֽעַבְרוּ֙ מִתּ֣וֹךְ הַיְּהוּדִ֔ים וְזִכְרָ֖ם לֹא־יָס֥וּף מִזַּרְעָֽם".
אסתר, זו שבתחילת הדרך נתפסה כקרועה בין שני גברים המבקשים למשוך אותה לכיוונים מנוגדים, מתגלה כאישיות דעתנית, יוזמת ומובילה. אולם היא לא עושה זאת כדי לתת ייצוג לבנות ישראל בזיכרון ההיסטורי ובמעגל השנה, אלא כדי לממש את אותה שליחות שלקחה על עצמה מכוח שייכותה המשפחתית והלאומית: "וַ֠תִּכְתֹּב אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה בַת אֲבִיחַ֛יִל וּמָרְדֳּכַ֥י הַיְּהוּדִ֖י אֶת־כָּל־תֹּ֑קֶף, לְקַיֵּ֗ם אֵ֣ת אִגֶּ֧רֶת הַפּוּרִ֛ים הַזֹּ֖את הַשֵּׁנִֽית".
בהנחלתה של חלופה רעיונית זו מסתיימת המגילה: "כִּ֣י׀ מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֗י... גָדוֹל֙ לַיְּהוּדִ֔ים וְרָצ֖וּי לְרֹ֣ב אֶחָ֑יו, דֹּרֵ֥שׁ טוֹב֙ לְעַמּ֔וֹ וְדֹבֵ֥ר שָׁל֖וֹם לְכָל זַרְעֽוֹ".
לא נשיותה, אלא אישיותה המיוחדת היא שהביאה אותה למקום מרכזי בתודעה הלאומית לדורות, במגילה הנקראת על שמה: מגילת אסתר.
"לא יכרע ולא ישתחווה"?
בכל שנה מעלים אנו על נס את גבורתו של מרדכי היהודי, אשר נשאר עומד זקוף על עומדו ולא השתחווה להמן הרשע. עמידתו של מרדכי מהווה סמל להזדהות לכל יהודי המבקש לשמור על זקיפות קומתו כנגד הקמים עליו.
דמותו של מרדכי מזדקפת בפנינו עוד יותר, כאשר מעיינים אנו בדבריו של המהר"ל (אור חדש עמ' קכח): "כתב 'יכרע' ו'ישתחווה' – לשון עתיד, מפני שלא נעשה זה בפעם אחת בלבד, רק הרבה פעמים עשה זה. ולכך כתיב לשון עתיד, כי כך משמע לשון עתיד, על דבר שהוא תמיד... ועוד יש לפרש לא יכרע היינו אף שהיה יכול מרדכי לילך דרך אחר שלא היה פוגע בו ולא יכעוס המן, היה מרדכי הולך נגד המן על דעת זה שלא יכרע ולא ישתחווה... והכול כדי לקדש שמו יתברך".
אולם אז עומדים אנו ותמהים: האם זו הדרך ואין בלתה? הרי יעקב אבינו השתחווה לעשיו, ואף יש מרבותינו הדורשים אותו לשבח על כך. וכבר שמו חז"ל את הטענה הזאת בפיו של המן עצמו: "אמר להם המן: אימרו לו, זקנו (=יעקב) הלא הוא השתחווה לזקני (=עשיו)... השיב: ועדיין לא נולד בנימין". ייחודו של בנימין מתמצה בשתי נקודות: היות בית המקדש בנוי בחלקו, ועובדת לידתו בארץ ישראל. הדבקות בקב"ה, המתבטאת בשתי נקודות אלו, היא היוצרת את אותה זקיפות קומה של מרדכי.
אולם בהסבר זה לא די, וכבר המהר"ל עצמו בא ושואל שאלה זו: "ויש מקשין: כי למה עשה זה מרדכי היה לו לסלק עצמו מן שער המלך ולא היה לו לסכן עצמו ואת כל ישראל להתגרות ברשע!".
קושי זה מתחזק לאור דברי הגמרא במסכת ברכות (ז, ב), שם מובאת מחלוקת בענין ההתגרות ברשעים. ואכן לא פשוט להתגרות ברשע. קודם כול, הדבר מסוכן. הרשע עלול לפגוע בצדיק. בנוסף לכך, המריבה עצמה גורמת נזק בעצם קיומה. וקל וחומר שהיא מזיקה לצדיק, בכך שמביאה לידי ביטוי את הכוחות השליליים שבו: כעס, תוקפנות, ואולי אף אלימות! ואולי עצם העובדה ש"השעה משחקת לו", לרשע זה, מלמדת כי כך צריך להיות על פי סדרי ההשגחה הא-להית, ואל לו לצדיק לעמוד כנגדה! ועל כן אומר ר' יצחק: "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו - אל תתגרה בו", אלא המתן לישועת ה' שתבוא אליך, בבחינת "דום לה' והתחולל לו, אל תתחר במצליח דרכו, באיש עושה מזימות" (תהילים לז, ז).
מאידך גיסא עומדים שיקולים לא פחות כבדי משקל: הייתכן להפקיר את עולמו של הקב"ה בידי הרשעים, שיעשו בו ככל אשר לבם חפץ?! הייתכן כי הצדיקים ישתקו ויתנו לכך לגיטימציה?! האם לא נכון לטפח ולבטא רגשות של שנאה ושל תיעוב כלפי הרוע והרשע, ולא רגשות של כניעה ושל השלמה? ושמא לא באה השעה המשחקת לרשע אלא כדי לדרוש מן הצדיק להתמודד עמו? ועל כן סובר ר' שמעון בר יוחאי: "מותר להתגרות ברשעים, שנאמר: "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם".
הסוגייה איננה נותנת תשובה חד-משמעית להתלבטות הזאת, אלא מביאה שלוש הבחנות בין מצבים שונים: הראשונה מבחינה בין "מילי דשמיא" הקשורים לה' ולמצוותיו לבין "מילי דעלמא", הקשורים לענייני העולם הזה. השנייה (המתייחסת ל'מילי דשמיא') מבחינה בין רשע הנמצא בשעת הצלחתו, "שהשעה משחקת לו", לבין רשע שאין השעה משחקת לו. והשלישית מבחינה בין צדיק גמור לבין צדיק שאינו גמור.
על פי זה מסביר המהר"ל את דרכו של מרדכי היהודי אשר התגרה בהמן בעת בה עמד בשיא גודלו ותפארתו, בבחינת "רשע שהשעה משחקת לו". והוא כותב: "ואין זה קשיא, כדאמרינן...: 'עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם'. ומכל שכן רשע שהוא המן שהוזמן למכשול ולתקלה אל כל ישראל, ולכך היה מתגרה ברשע הזה. ומכל שכן כי היה מרדכי מקדש את השם ע"י זה שלא יכרע ולא ישתחווה להמן...".
הנסיבות של אותה שעה, מיוחדות היו. מרדכי, צדיק גמור היה. הנושא – אין "מילי דשמיא" גדול ממנו, שכן נוגע הוא בקידוש השם. והרשע, אף שהשעה משחקת לו, הרי אינו סתם רשע, אלא מי שזומם להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, ורשע כזה – אין לו מקום בעולמו של ה' א-להי ישראל.
תלמידי תלמידיו של מרדכי, שהם במדרגות שונות של צדקות, העומדים מול אנשים בעוצמות שונות של רשעה (בין אם הם מבני ברית ובין אם נוכרים הם) ומול רמות שונות של "שעה משחקת לו", עומדים ותוהים ושואלים את עצמם: מתי להיות "קשה כארז" ומתי "רך כקנה"? מתי עלינו ללכת בדרכו של יעקב ומתי נזכה לילך בדרכו של מרדכי היהודי היושב בשער המלך, אשר לא יכרע ולא ישתחווה?
"זעקה גדולה ומרה"
"ומרדכי ידע את אשר נעשה". נודע לו כי נגזרה הגזירה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". תגובתו של מרדכי לא מאחרת לבוא. מהירה היא וחריפה עד מאוד. "ויקרע מרדכי את בגדיו, וילבש שק ואפר". אך תגובתו לא נשארת במישור האישי הפנימי. הוא פורץ החוצה באופן מופגן. "ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה". ניתן היה לראות כאן זעקת שבר של מי שרואה שכל עולמו חרב עליו. אפשר היה לראות כאן ייאוש. אך ישנה גם דרך אחרת להבנת הדברים.
דרכו של מרדכי מתבארת מתוך השוואה לתגובתם של שאר היהודים. תגובת המון העם, ספונטנית היא. אין בה תחכום, ואף לא מחשבה מעמיקה, כי אם ביטוי ל'תחושת בטן' טבעית. ואכן תגובתו של הציבור היהודי דומה היא מאוד. "אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד; שק ואפר יוצע לרבים". כמרדכי, אף הם לוקחים שק ואפר. אך מבט מעמיק מראה מיד את ההבדלים. מרדכי לקח שק ואפר בתור לבוש, בו אדם מופיע בחוץ, וכל הופעתו היא בחוץ, בתוך העיר. אחיו, לעומת זאת, לקחו שק ואפר בתור מצע על מיטותיהם, בתוך הבית פנימה. אצל מרדכי שומעים אנו זעקה. אצל אחיו ישנם דברים אחרים: צום ובכי, אבל ומספד. תגובתם בולטת בחוסר התאמתה למצב הנתון. על מה הם סופדים? הרי יש עוד כמעט שנה להתכונן לדורון ולתפילה, למלחמה או לבריחה. האם כבר הגיע הזמן להשלים עם המוות ולעסוק בניסוח של ההספדים? האם גופותיהם כבר מוטלות על הקרקע כדי להתאבל? איזה מקום יש לאבל ומספד על מי שעודנו חי? לאיזו 'בירא עמיקתא' של ייאוש נורא נפלו אותם יהודים, עד שלא נותר להם אלא להכין את ארונות הקבורה ולנסח את הכתובות שייחקקו על גבי המצבות?
לא זו היא דרכו של מרדכי. אין הוא מתייאש. יש לו דרך פעולה. יודע היא כי דרך זו עלולה להיכשל. אך הוא בטוח בישועה. אף אם אסתר תסרב, ואף אם לא תצליח במשימתה, "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". אנו – אין אנו אלא שליחיו של הקב"ה להביא את הישועה לעמו. באור זה יש לשמוע את קול זעקתו של מרדכי. לא קול ענות חלושה יש בו, כאדם הבוכה על מיטתו בביתו פנימה. אף לא קול ענות של איש נדהם וחסר ישע המבקש לפרוק את זעמו בראש כל חוצות. קול ענות גבורה שומעים אנו בזעקתו של מרדכי היהודי, המבקש לעורר את אחיו היהודים מתרדמתם. על כן יוצא הוא להפגנת יחיד ברחובה של עיר. מבקש הוא לפתוח את הלבבות, לסלק את הייאוש ולקרוא ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם. בתוך כך מבקש הוא לעורר את אסתר לפעולה מעשית. יודע הוא כי הסיכונים מרובים והסיכויים קלושים. אך מתוך ביטחון מלא בישועת ה' מבין הוא כי "לעת כזאת הגעת למלכות".
תהיה דרכו זו של מרדכי היהודי נר לרגלנו בעת בה עומדים אנו על משמר ארצנו וערי א-להינו. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – "כן תהיה לנו!".
"למנצח על איילת השחר"
לא קל לחוג את חג הפורים בתקופה שבה מתרחשים אירועים קשים לעם ישראל. דמם של הנרצחים לא נותן לנו מנוחה. לָמה? לָמה? ובראש מהדהד מזמור כ"ב בספר תהילים, אותו אמרה אסתר בעת הליכתה אל אחשוורוש. אסתר פותחת בשאלה הנוקבת עד התהום: "אֵ-לִי אֵ-לִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי! אֱ-לֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא דוּמִיָּה לִי".
הקב"ה נראה אז רחוק מכל רחוק: "וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל". 'קדוש' כאן הוא נבדל, נעלה, מרוחק עד מאוד. אומנם היו תקופות בהיסטוריה בהן נראה ה' קרוב יותר; אבל זה שייך לעבר הרחוק, לאבות האומה, ואילו עכשיו – כאשר ישראל בגלות, לאחר חורבן הבית הראשון, לא נותר מכל זה דבר.
מכאן נובעת מסקנה אישית קשה עד מאוד: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם". אין לי קיום. אין לי משמעות. הערך שלי הוא לא נמוך (כדברי אברהם – "ואנוכי עפר ואפר"), ואף לא אפסי (כדברי משה ואהרן – "ונחנו מה"). הלוואי וזה היה המצב. הערך הקיומי שלי הוא שלילי, "מינוס". תולעת בזויה.
מתוך תחושה פנימית כל כך קשה, גם המבט סביב נראה עגום ביותר: "סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג". המצב החיצוני הקשה מקרין פעם נוספת על המבט פנימה: "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי. הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי...".
התחושה הקשה של העדר ערך קיומי מקרינה גם היא על המבט כלפי הגורמים שמסביב: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי, כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי". ואף הזעקה לעזרה מדברת על אויב בזוי ביותר: "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי".
באותו רגע נסתלקה ההשראה מעל אסתר, ובלבה עולה הרהור של תשובה: האומנם נכון לכנות את המן כ'כלב'? האם מי שנשלח על ידי הקב"ה לאיים עלינו הוא באמת כה בזוי? האם התייחסות כזאת אל השליח, אינה מבזה גם את המשלח?
'רגע האמת' יוצר שינוי פנימי אצל אסתר, והיא חוזרת ופונה אל הקב"ה בסגנון אחר: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה, וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי". וכמו בכל מצב פרדוכסלי, דווקא היכולת להביע יחס של הערכה וכבוד כלפי הגורם המאיים, חוזר ומקרין על האישיות כולה, המחליפה את הזגוגיות השחורות במשקפיים המורכבות על העיניים, ושמה במקומן זגוגיות ורודות משהו. מן הכבוד אל השליח עולה יחס של יראת כבוד אל המשלח: "יִרְאֵי ה' הַלְלוּהוּ, כָּל זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ, וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל".
כל זה חוזר ומקרין על המבט פנימה, מבט הבא לידי ביטוי באמירה אופטימית, השונה בתכלית מן האמירות הקודמות: "כִּי לֹא בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי, וְלֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ, וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". באחת נפקחות העיניים לראות את השגחת ה' גם בתוך הצרה והמצוקה. אם הקב"ה הוא האחראי לאיום, אם כן הוא נוכח, הוא קרוב גם כאן ועכשיו. אם עד עתה יכולתי לפגוש את הקב"ה רק בהצלה ובהרווחה, עכשיו – אומרת אסתר – יכולה אני לפגוש את הקב"ה גם בייסורים, בפחדים ובקשיים. דווקא היכולת הזאת, לפגוש את הקב"ה במקום הקשה והאפל ביותר, הוא הפותח את האפשרות לפגוש אותו במקום של אורה ושמחה.
או אז, השמחה על ההצלה לא תהיה מלאה בשביעות רצון עצמית, אלא דווקא בענווה ובהתבטלות בפני מי שאמר והיה העולם, המנהיג אותו ואותו בכל עת ובכל שעה. ואז, חושפת ברכת ההודאה על הישועה את משמעותו העמוקה של כל המהלך: "יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה".
מתוך הייסורים נולד עם. לא ייסורי מחלה אלו, וקל וחומר שאינם ייסורים של של מוות. חבלי לידה הם. האיילה – אומרים חז"ל במדרש – רחם צר יש לה, ועקיצה כואבת היא זו המסייעת לפתיחתו המלאה כדי להגיע ללידה. על כן פותח מזמור זה בפסוק "למנצח על איילת השחר": ועל כך – במדרש תהילים: "בעלות השחר הלבנה נכנסה, והכוכבים נכנסין, והמזלות הולכין להם. אותה שעה אין חושך גדול ממנו. ואותה שעה הקב"ה עונה לעולם ומלואו, ומעלה את השחר מתוך החושך, ומאיר לעולם".
אומנם פרק זה לא נותן שמץ של תשובה לשאלת "לָמה". אולם הוא נוגע בשאלה גדולה ממנה: שאלת "לְמה". אין אנו יודעים מתי. אין אנו יודעים איך. אף אין אנו יודעים אילו דברים יקרו בדרך – מהם מאירים ומשמחים ומהם קשים ומייסרים. ועם זאת, המגמה, הכיוון, המטרה – גלויים הם וידועים. "כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימעא קימעא, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה. מאי טעמא? "כי אשב בחושך, ה' אור לי" (ירושלמי יומא פ"ב ה"ג).
ייסורי חנק
הסיפור במגילת אסתר מסתיר בתוכו הרבה דברים שאנחנו מנסים לגלות. הפעם אני רוצה להיות בבחינת "נכנס יין – יצא סוד", ולדבר על רעיון עמוק מספר 'אורות' (ישראל ותחייתו פרק יד).
הכוח שדוחף את ההיסטוריה היהודית הוא "אורו של משיח". כאשר הוא עומד להתגלות, הוא צריך לעבור "ארבע מיתות בית דין", שהן: סקילה, שריפה, הרג וחנק.
"סקילה" היא נפילה ממקום גבוה. את זה אפשר לראות בחטא של עבודה זרה, או אידיאולוגיות שהן זרות לנו. זוהי נפילה מרסקת מן הגובה הרוחני שלנו. בגלות בבל, הביטוי של זה היה באירוע שבו כולם השתחוו לצלם של נבוכדנצר, חוץ מחנניה, מישאל ועזריה. ובמגילה זה מתאים לפירוש, שהמן רקם על הבגד שלו דמות של עבודה זרה, וכל היהודים השתחוו לו, חוץ ממרדכי.
"שריפה" – היא "שריפת נשמה וגוף קיים". הכוונה היא למה שמנתק אותנו מן התורה ומביא אותנו לקבל את התרבות של הגויים. במגילה, הביטוי של זה היה ההשתתפות במשתה של אחשוורוש.
"הרג" – זה כל הרציחות שעברנו. ובמגילה – זו הגזירה של המן להרוג את כל היהודים.
ומה זה "חנק"? – על זה נקרא את הדברים של הרב קוק: "יִסּוּרֵי חֶנֶק הֵם הֵם הַיִּסּוּרִים הָאַחֲרוֹנִים שֶׁל יְרִידַת הָאוֹר לַמַּעֲמַקִּים, לַחְשׂף סִבּוֹת קְטַנּוֹת וְקַלּוֹת, לִנְעץ תִּקְווֹת בְּמֶרְחַקִּים וּמְארָעוֹת זְמַנִּיּוֹת, בִּנְטִיּוֹת לֵב שֶׁל מוֹשְׁלִים, וּבְמַהֲלָכִים שֶׁל הִשְׁתַּדְּלֻיּוֹת פּוֹלִיטִיּוֹת, לְעוֹרֵר גַּם קְטַנֵּי רוּחַ, שֶׁאֵין לָהֶם כִּי-אִם מַטָּרוֹת קְרוֹבוֹת מְגֻשָּׁמוֹת וּמְצֻמְצָמוֹת...".
איזה הרגשה זה עושה? "חֶבֶל הַמַּחֲנָק אָחוּז עַל הַצַּוָּאר...". אנחנו רואים את זה במגילה כשהגאולה באה
דרך התככים הלא מובנים בארמון של אחשוורוש.
מי שרואה את כל התופעות האלה גם היום, האם הוא סתם מדמיין?
