לפרשת וישב
הרב עזריאל אריאל 01.12.25
"דיבתם רעה"
"ולא יכלו דברו לשלום"
"היינו כחולמים"
העוז והענווה
"וישלחהו מעמק חברון"
"את אחיי אנוכי מבקש"
מי מכר את יוסף?
יהודה – מנהיגות ואחריות
פרץ וזרח – שמש וירח
יוסף – הנער הנמכר לעבד
"חייתני מיורדי בור"
יום הולדת – לפרעה?
דיבתם רעה
בתחילת הפרשה מסופר על הדיבה של יוסף.
רש"י כותב על פי המדרש, שכל דבר רע שיוסף ראה באחים, הוא סיפר ליעקב; ועל כל פרט כזה הוא קיבל עונש כבד.
זה מעלה שאלה כפולה: אם האחים באמת עשו את הדברים החמורים הללו, הרי בהחלט היה נכון לפנות ליעקב ולספר לו כדי שיטפל בזה! אז למה יוסף נענש? ואם האחים לא עשו את הדברים האלה, מה יוסף חשב כשסיפר את זה? הוא שיקר במזיד?!
כמה מהפרשנים של רש"י הולכים באותו כיוון. האחים לא באמת עשו דברים חמורים. הם עשו דברים שאפשר להתווכח עליהם. לדעתו של יוסף אלו היו מעשים אסורים, אבל לדעת האחים זה היה מותר לגמרי. יוסף לא הביא את זה בחשבון והחליט לספר ליעקב.
מה הייתה השגיאה שלו? – השיפוטיות. הוא לא נתן מקום לאפשרות שיש היגיון גם בדעה של האחים, ושאפילו יש אפשרות שהם צודקים. לא היה כאן לימוד זכות. הייתה חסרה כאן עין טובה.
וכאן עולה שאלה מעניינת: מה הייתה התגובה של יעקב לדברים של יוסף? הוא האמין לו? נראה שהוא לא התייחס לזה בכלל. בפסוק הבא כתוב שהוא אהב את יוסף בגלל שהיה "בן זקונים". מכאן אפשר להבין שזה לא היה קשור למה שהוא סיפר על האחים.
אבל איך כולם הבינו את ההתנהגות של יעקב, שעשה ליוסף כתונת פסים בזמן שהוא הביא את הדיבה? את זה שהוא גער ביוסף על החלום השני שלו ולא על הדיבה? – שהוא מסכים לזה.
כל זה העמיק מאוד את השנאה של האחים ליוסף, והביא למכירה שלו לעבד.
"ולא יכלו דברו לשלום"
איך היחסים בין האחים הידרדרו עד כדי כך שאחי יוסף רצו לרצוח אותו? – נראה את ההידרדרות של היחסים ביניהם שלב אחר שלב.
בשלב הראשון נאמר (בראשית לז, ד):
וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ.
אילו היו מדברים ביניהם, ייתכן שהיו מבינים זה את זה והיה אפשר להוריד את המתח; אבל זה לא קרה:
וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם.
ההסבר הפשוט הוא שהאחים לא היו מסוגלים לומר 'שלום' ליוסף.
הרש"ר הירש מביא פירוש הפוך.
לא יכלו לשאת את דברו לשלום. לא יכלו לסבול, כאשר דיבר אתם בידידות.
יוסף ניסה לשוחח אתם. אבל הם היו כל כך חשדנים, עד שלא האמינו שהוא באמת מתכוון לזה. הם היו בטוחים שכל הניסיונות שלו לדבר הם רק מניפולציה.
במקום שיש ידידות, שם אין מקפידים על כלום; במקום שיש מתיחות – שם מקפידים על הכול, ודורשים לגנאי דווקא גינוני ידידות.
יוסף מנסה "לשבור את הקרח" (פס' ה):
וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו, וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ.
הם בכלל לא מוכנים לשמוע את החלום. יוסף לא מוותר, ומתחנן אליהם (פס' ו):
שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי.
ואז הוא מתחיל לספר (פס' ז):
וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה...
במילה "אנחנו" הוא רוצה לומר שהוא והם "בסירה אחת".
בסיפור החלון ישנו קושי לשוני. מדוע יוסף אומר "מאלמים אלומים" ולא אומר 'אלומות'? המדרש מסביר שהוא רוצה לומר להם: אנחנו 'אילמים'. אנחנו לא מצליחים לדבר. ואם אנו 'אילמים', נגיע מזה להיות 'אלימים'. זהו המסר הסמוי של יוסף. ומהי התגובה של האחים? הם נעשים עוד יותר חשדניים:
וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־ חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו.
שונאים אותו גם בגלל מה שהוא חולם וגם בגלל מה שהוא אומר.
בפרשות הבאות רואים שהאחים חשדו ביוסף חשד שווא. ננסה לחשוב: מה היה קורה אם הם היו בכל זאת מצליחים לדבר?
"היינו כחולמים"
פרשת וישב, ראשיתה בחלומות וסופה בחלומות. ראשיתה בחלומותיו של יוסף וסופה בחלומותיהם של שרי פרעה. כלפי חוץ נראים החלומות כדבר נלעג. "המלוך תמלוך עלינו?! אם משול תמשול בנו?!" – אומרים האחים הגדולים לאחיהם הצעיר. ואף יעקב אביהם מחרה - מחזיק אחריהם ואומר: "הבוא נבוא אני ואימך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". החלום – הן כה רחוק הוא מן המציאות הממשית, כל כך מנותק הוא מן ההיגיון. "בעל החלומות" – ניתן לתת אותו לצחוק, ולכל היותר – לכעוס עליו, מפני שחלומו חושף את השאיפות הבלתי כשרות שלו ("אין מראין לו לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו" – עפ"י ברכות נ"ה ע"ב). ומדוע להתייחס אליו ברצינות יתירה?
אולם לא זו דרכו של יעקב. בעוד האחים שונאים את יוסף על חלומותיו, על דבריו ועל כך שהוא מתיימר למשול בהם, ובעוד שכלפי חוץ אף יעקב עצמו מצטרף אליהם – לא כן בלבו. שם שומר הוא את הדבר. יודע הוא מה כוחו של חלום בעיצובה של המציאות. פעמים שהחלום נותן ביטוי למציאות העומדת לצאת אל הפועל. פעמים שהחלום הוא זה המוביל את המציאות בעקבותיו. בסופו של דבר מתברר כי החלום הוא מציאותי מאין כמוהו, ואף יותר מאשר לא מעט חישובים "ריאליים", כביכול.
כוחו של החלום לעצב את המציאות, תלוי במידה רבה בהתייחסות של החולם אל חלומו. "כל החלומות הולכים אחר הפה" (ברכות שם). המשמעות שמעניק החולם לחלומו, המידה והאופן בו נותן הוא לחלום לעצב את מציאות חייו, היא זו שתקבע בסופו של דבר את התוצאות. לעומת זאת, מי שאין לו חלום, מי שאין לו שאיפות ארוכות טווח המתנשאות מעבר למגבלות של המציאות הקיימת בהווה – סופו שיישאר כל ימיו מדשדש בביצה הקטנה של החיים.
חלומותיו של יוסף עומד לנגד עיניו של העם כולו. חלומות גדולים יש לו. חולם הוא על תיקון עולם. חולם הוא על מלכות ה'. חולם הוא את חלום גאולתו. חולם הוא על אורו של משיח שיאיר לכל האנושות ולכל העולם כולו. העמים לא מקבלים זאת. מהם מזלזלים. מהם שונאים. מהם שומרים ומצפים. ואילו עם ישראל – ממשיך לטוות את חלומו. "בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים". וכך נאמר במדרש תנחומא (ויגש, סי' יא):
בוא וראה, כל מה שאירע ליוסף אירע לציון. ביוסף כתיב: "וישראל אהב את יוסף" (בראשית לז, ג), ובציון כתיב: "אהב ה' כל שערי ציון" (תהלים פז, ב). ביוסף כתיב: "וישנאו אותו" (בראשית לז, ד), בציון כתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב, ח). ביוסף כתיב: "ויאמרו לו אחיו, המלוך תמלוך עלינו" (בראשית לז, ח), ובציון כתיב: "אומר לציון מלך א-להיך" (ישעיה נב, ז). ביוסף כתיב: "ויחלום יוסף חלום" (בראשית שם ה), ובציון כתיב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו, א)...
כדי לממש את החלום – יש צורך לפתור אותו, לתרגם אותו למושגים המתייחסים למציאות, לפרוט אותו לפרוטות, ואף להתחיל לפעול כדי לממש אותו. בחלומו רואה יוסף אלומות: תבואה בשלה לאחר הקציר. הוא לא הזכיר שלפני הקציר ולפני ההבשלה יש גם חרישה וזריעה, עמל ויגיעה, יזע ודמעות. ציון למדה מנסיונו של יוסף. וכך נאמר במדרש שם:
ביוסף כתיב: "והנה אנחנו מאלמים אלומים" (בראשית לז, ז), ובציון כתיב: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו, ו)...
אולם חלום שיבת ציון, כאשר הוא מיתרגם לשפת המציאות, מביא בחשבון את הדרך הארוכה המובילה אליו. רק "הזורעים בדמעה" – הם אשר "ברינה יקצורו". רק איש העמל אשר "הלוך ילך ובכוה נושא משך הזרע", הוא אשר "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". ואז יתקיים בו, מול כל עמי תבל: "והנה קמה אלומתי וגם ניצבה, והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" – לא כמחווה ריקה של כבוד מלכים חיצוני, אלא כהערכה כנה לאמירה המיוחדת שלו כלפי האנושות כולה.
העוז והענווה
חלומותיו של יוסף מסגירים את השאיפה של יוסף להיות המנהיג של המשפחה. אבל הוא עומד בפני אתגר לא פשוט: הרי הוא האח הצעיר, מלבד בנימין, שצעיר ממנו ב-8 שנים. עמדת ההנהגה כבר תפוסה בידי האחים הגדולים.
הצעד הראשון שיוסף עושה בדרך להנהגה הוא להשתלב (בראשית לז, ב):
יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן.
לאחר שזה לא מביא תועלת, הוא מנסה לבנות קואליציה עם קבוצת האחים החלשה:
וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־ בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו.
יוסף ובנימין, דן ונפתלי, גד ואשר – הם ביחד שישה אחים, בדיוק מחצית מן המשפחה. חסר להם רק עוד קול אחד כי להגיע לשלטון.
מאחר שגם דרך זו לא מביאה תועלת, יוסף מתחיל להתלונן על החסרונות של האחים הגדולים.
וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם.
בנוסף לכך הוא מתחיל להבליט את זה שהוא הבן האהוב והחכם (פס' ג):
וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו, כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים.
אבל זה משיג תוצאה הפוכה (פס' ד):
וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ...
יוסף נוקט צעד אחר לגמרי, ומספר על החלום שמעיד על כך שהוא נועד להנהגה (פס' ה-ז):
וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו... וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה... וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי.
זה משיג תוצאה הפוכה עוד יותר. האחים מרגישים מאוימים על ידי האח הצעיר הטוען לכתר (פס' ח):
וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו: הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ (=בהסכמה)?! אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ (=בכפייה)?! וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־ חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו.
יוסף חולם חלום מרומם עוד יותר, ומספר לאחיו שהוא נבחר מן השמים לתקן את העולם כולו (פס' ט):
וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי.
ואז הוא מנסה לגייס גם את יעקב אביו לטובתו (פס' י):
וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֘ וְאֶל־אֶחָיו֒...
למרות שיעקב גוער בו, כולם מבינים ש"יש דברים בגו" (פס' יא):
וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר.
מה כל כך מפחיד את האחים? – על השאלה הזאת עונה הרש"ר הירש (פס' יא-יב):
הם שנאו אותו, שכן מתוך חלומותיו דימו להכיר את מחשבותיו ותוכניותיו; אך טרם יראו ממנו, שכן לא האמינו בהגשמתם. אך מששמעו את חלומו האחרון, משראו היאך אביהם... שמר את הדברים בלבו וצפה להגשמתם... – הדבר חדר למעמקי הכרתם, כי יוסף עלול לקפח את זכויותיהם...
ואכן, הייתה סכנה נשקפת לעתידם, אם מעמדו של יוסף עתיד להיות כפי שראו אותו בעיני רוחם. על משפחת אברהם לייסד חברה אנושית, בה יבואו לידי ביטוי אצילות אנושית וכבוד אנושי על יסוד החופש והשוויון; בה ישלוט על כולם בשווה רק התפקיד המשותף – לשמור "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט": מה יהא על עתידם ועתיד האנושות כולה, אם גם הם ייאסרו באזיקי תאוות הכבוד של יחיד?
הם פחדו שיוסף פועל מתוך שגעון גדלות, שהוא רוצה להיות שליט עריץ, "בלי בג"ץ ובלי בצלם"!
לא ידוע מה יוסף עצמו חשב באותו זמן. אולם בסופה של הדרך בולט שהוא היה מלא בתודעה של שליחות שהוטלה עליו מן השמים. הדבר בא לידי ביטוי בדברים הנאצלים שאמר לאחיו לאחר שהתוודע אליהם במצרים (בראשית מה, ה-ח):
אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱ-לֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם... וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱ-לֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה. וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱ-לֹהִ֑ים...
ייתכן שבתחילת הדרך, החלום של ההנהגה לשם תיקון העולם התערב בשמץ של רדיפה נמוכה אחר כבוד ומעמד. די היה בפרומיל זה כדי "לזהם" את החזון הגדול ולאיים על האחים. יוסף היה צריך להימכר לעבד, הוא היה צריך להיות אסיר, כדי ללמוד בדרך הקשה שהוא רק שליח של הקב"ה בלי שום נגיעה אישית. כדי שהמנהיגות שלו תהיה כולה בענווה.
כדי להיות מנהיג בעולם – נדרש עוז. אולם כדי להיות מנהיג בישראל נדרשת גם ענווה. זו הייתה דרכו של דוד המלך. איך הוא תופס את עצמו (תהלים כב, ז)?
וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם.
ולכן המלוכה שלו היא כולה שליחות, ייצוג של מלכות ה', והוא אומר (שם, כט):
כִּ֣י לַ֭ה' הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם.
"וישלחהו מעמק חברון"
מחברון שולח יעקב את יוסף לדעת את שלום אחיו אשר בשכם. אך לא נאמר בתורה סתם 'וישלחהו מחברון', אלא "וישלחהו מעמק חברון". קוראים אנו ותמהים: וכי מה איכפת לנו מאיזו שכונה בחברון נשלח יוסף, אם מן ההר או מן העמק? ובכלל, לשם מה צריכים אנו לדעת מהיכן נשלח יוסף?
ודאי אם כן, שאין המקרא הזה אומר אלא 'דרשני'. וכדי לעמוד על עמקו של הדרש, עלינו לשאול עוד שאלה בפשט. מי שמכיר את הטופוגרפיה של העיר חברון, יודע כי חברון העתיקה לא היתה כמו ה'קסבה' העירונית של היום, בעמק שבין ההרים, באזור הסמוך למערת המכפלה, אלא בראש ההר, שם נמצאת היום שכונת 'תל-רומיידא', או בשמה הנוכחי, 'אדמת ישי'. ועל כך שואלים כבר חז"ל: "וכי חברון בעמק היא, הלא בהר היא יושבת?". ומתוך כך באים חז"ל ואומרים כי שליחתו של יוסף לא הייתה רק מחברון הגיאוגרפית, כי אם מחברון הרוחנית: "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים: כי גר יהיה זרעך".
ואכן, מערת המכפלה אינה נמצאת בהר בו שוכן בית הקברות היהודי העתיק, בתל רומיידא. היא נמצאת בשדה המכפלה, בעמק. מאותו עומק רוחני, של חזון הדורות שנאמר לאברהם – משם נשלח יוסף. אולי לא חשב שיש לשליחותו תוכן כה עמוק. רק בפרשת ויגש מכיר יוסף בכך ואומר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים".
על כך נמשיך אנו, בעקבות ה'כלי יקר' ונציג רובד נוסף. ה"עמק" אינו רק מקום עמוק פיסית או רוחנית. זהו עומק של נפילה לצרות קשות ורעות, כמו אותו בור מלא נחשים ועקרבים אליו הושלך יוסף. השליחות "מעמק חברון" היא ההיפך מן ההשלכה אל מעמקי הבור. השליחות באה דווקא מתוך עומק של צרות וייסורים. ייסורים אלו הם הגורמים לאדם לפנות כלפי מעלה ולשאת כפיו בתפילה. "ממעמקים קראתיך ה'". הזעקה הבאה מעומק הלב השרוי בעמקי תהומות של צער ויגון, היא היא המבררת כי הכול בא מאת ה', והכול מוביל – בדרכים ישרות או נפתלות – אל הגאולה השלמה.
זוהי דרכו של הקב"ה בהנהגת העולם: האדם המושלך אל מעמקי הבור מדמה בליבו כי אפסה תקוותו, ואינו יודע כי שליחותו הא-להית תבוא אליו דווקא מתוך אותם מעמקים. האדם עושה לו בחייו את חשבונותיו הקטנים והקטנוניים, והקב"ה הוא שעושה באמצעותם את חשבונותיו הגדולים, המכוונים להצמחת אורו של משיח מכל העמקים הגיאוגרפיים והמעמקים הרוחניים.
זוהי נקודת מבטם של בית הלל, המורים להדליק את נרות החנוכה בסדר של "מוסיף והולך", מן הקטנוּת ומן המעמקים אל האור הגדול והשלם אשר יאיר במהרה על ציון.
"את אחיי אנוכי מבקש"
אחד האסונות המלווים את עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו הוא חטא השנאה בין האחים – החל מפרשת מכירת יוסף, המשך בפילוג המלוכה בימי ירבעם, דרך שנאת החינם ומלחמות האחים שהחריבו את הבית השני ועד ימינו אלה (ומעניין, שרוב האירועים מתרחשים בצפון השומרון...).
רבנו בחיי, בדברים חריפים, מטיל משהו מן האחריות על יוסף עצמו. וכך הוא כותב (לז, לא; לח, א):
והחטא שנמצא עליהם המפורש בעשרה הרוגי מלכות (=שנהרגו על ידי הרומאים, כעונש על חטא מכירת יוסף), הוא זה שהם היו סיבת המכירה. וגדולי עולם כמותם ראויים להיענש... ומה שהיו עשרה הרוגי מלכות, והאחרים בעלי המעשה לא היו אלא תשעה, שהרי ראובן לא הסכים עמהם – יש לומר לפי שגם יוסף חטא, כי חטא האחים בו, הלוא הוא היה הסיבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו...
הבחנה ידועה היא בין 'אשם' לבין 'אחראי'. האשם הוא האדם שעשה מעשה אסור וגרם בכך לפגיעה חמורה. אולם לצדו של ה'אשם' יכול להיות גם 'אחראי'. האחראי לא עשה מעשה אסור, אולם בהיותו בעל בחירה חופשית, יכול היה לנהוג אחרת ולשנות – לפחות במידה כלשהי – את מהלך הדברים. אמנם הוא לא יוכל להאשים את עצמו בחטא של ממש, ולפעמים נראה שגם לא היה מודע למשמעות של בחירתו. אולם כאשר הוא לוקח את האחריות, יכול הוא להפיק לקחים ולהשפיע לפחות על העתיד, בבחינת "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, תאמין שאפשר לתקן". ואנו, נבקש ללמוד את הפרשה מנקודת מבט זו, הצופה אל אחריותו של יוסף להידרדרותה של מערכת היחסים במשפחה.
"יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אחיו בצאן". לא 'עִם אחיו' – מילה המבטאת שייכות והזדהות, אלא "את אחיו", כביטוי לקרבה מעשית שאין בה מן הקרבה החברתית. "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה". בניגוד לבני לאה, שהרחיקו את בני השפחות, הוא מקרב אותם. חרה לו "הפער החברתי" במשפחה. בעוד שבני לאה ראו את בלהה וזלפה כ'שפחות' הוא הגדיר אותן כ"נשי אביו". אולם הדבר לא התקבל בברכה. כלפי בני השפחות היה זה קשר מעשי ("את") שלא גרר בעקבותיו קשר חברתי של ממש ('עִם'), וכלפי בני לאה הייתה זו קריאת תיגר על דרכם. גם אלה וגם אלה קלטו את התנהגותו כהתנשאות. רגישותו המוסרית של יוסף הביאה אותו לבקר את אחיו באוזני אביו, ולפרש את התנהגותם לרעה, "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם", ובכך גבר הקרע במשפחה.
יעקב זיהה את מעלותיו התרומיות של יוסף, ואהב אותו יותר מכל אחיו. האחים, שעדיין ראו את יוסף כאח ("ויראו אחיו... מכל אחיו...") החלו לפתח כלפיו יחס שלילי עוד יותר, עד כדי כך שכל ניסיונותיו להתקרב אליהם ולקרבם אליו נתקלו בחשדנות גוברת. "ולא יכלו דבְרו לשלום". וכך מפרש הרש"ר הירש:
לא יכלו לשאת את דבָרו לשלום, לא יכלו לסבול כאשר דיבר אתם בידידות. במקום שיש ידידות, שם אין מקפידים על כלום. במקום שיש מתיחות, שם מקפידים על הכול, ודורשים לגנאי דווקא גינוני ידידות.
יוסף לא מוותר על האחווה, ופועל בדרך אחרת. את חלומו הראשון הוא ממהר לספר לאחיו. מצדו, היה זה ביטוי לקשר אינטימי הקיים רק בין אחים קרובים; אולם באווירה החשדנית ששררה, השיג את המטרה ההפוכה עוד בטרם פירט את החלום. "ויוסיפו עוד שנוא אותו". אך יוסף לא מוותר, ומבקש את ההקשבה: "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי". ואכן תוכנו של החלום פותח באמירה של שיתוף וחיבור בין האחים. "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה". וכך מבאר הרש"ר הירש:
בחלום לא היינו כה נבדלים, היינו מאוחדים בעבודה... גם אני הייתי מוכן לתת את אלומתי הקטנה לערימה הכללית הגדולה.
מה שקרה אחר כך – אומר יוסף לאחיו – לא ממני הוא, אלא מן המציאות. המציאות קוראת לי להנהיג ולהוביל למרות שמצד עצמי אני שמח לוותר על השררה:
אך האלומה סירבה, היא קמה וגם ניצבה, סירבה להיאסף אל הערימה הכללית בתווך. ולא עוד, אלא אלומותיכם קרבו אל אלומתי, הקיפו אותה והשתחוו לפניה.
אולם האחים מבינים את הסיפור בדרכם שלהם. "המלוך תמלוך עלינו, אם משול תמשול בנו?!". עמידתה הזקופה של האלומה נתפסה אצלם כביטוי אילם להתנשאות ולמשאת נפש מאיימת, אמירה סמויה, שאמנם נמסרת באילמות, אך סופה להוביל לאלימות. וכתוצאה מכך – "ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו".
בהמשכה של הדרך קורא יוסף את הקריאה המהדהדת: "את אחיי אנוכי מבקש", אולם האחים כבר לא המתינו לו. "נסעו מזה" – "הסיעו עצמן מן האחווה". או אז, את כל נסיונות ההתקרבות וכל ביטויי האחווה לא ראו אלא כמעשה של נוכל. "ויתנכלו אותו להמיתו".
התיקון הראשוני יבוא בפרשות מקץ-ויגש. השלב הבא של התיקון – במותם המזעזע של עשרה הרוגי מלוכה. והשלב האחרון – החיובי – זמנו הגיע בדורנו, כדברי מרן הרב קוק זצ"ל:
ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו בעוון שנאת חינם, כך נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, בזכות אהבת חינם...
יהודה – מנהיגות ואחריות
שני סיפורים יש על יהודה בפרשת וישב: מכירת יוסף ומעשה תמר. שניהם רחוקים מלהחמיא לו. ובכל זאת, הוא נבחר להיות המנהיג של עם ישראל. האם נכון לבחור להנהגה דווקא את מי שכזאת "קופה של שרצים תלויה לו מאחריו"?
מה מייחד את יהודה? לקיחת אחריות. כאשר תמר שולחת לו את הסימנים שמסר לה, יכול היה יהודה להתחמק, להעלות את תמר על המוקד ולסלק את העדות היחידה שעלולה הייתה להרשיע אותו. במקום זה הוא בוחר להודות באשמתו. "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה, וַיֹּ֙אמֶר: צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי". הוא לא מסתפק באמירה שתמר לא זנתה, והיא הרה ממנו. הוא לוקח אחריות גם על הנסיבות שהביאו אותה לעשות את מה שעשתה: "כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן לֹא־נְתַתִּ֖יהָ לְשֵׁלָ֣ה בְנִ֑י".
המדרש רומז לנו על כך שבאותה שעה התחילה לנצנץ בו לקיחת האחריות על מכירת יוסף. בשני הסיפורים מופיע הביטוי: "הכר נא". כאשר שולחים ליעקב את כתונת יוסף אל אביהם, אומרים לו: "הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא". וכאשר תמר שולחת ליהודה את הסימנים שמסר לה, היא אומרת: "הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה". יעקב מכיר רק את הכותונת, ולכן נאמר: "ויכירה ויאמר כתונת בני". אבל על יהודה כתוב סתם: "ויכר". הוא לא מכיר רק את הסימנים. הוא מבין את הרמז ומתחיל להכיר גם בחטא של מכירת יוסף.
הזרעים נזרעו ברגע זה, בו נזכר יהודה גם בטעם השכול בו הטעים את אביו. הם ינבטו בתהליך איטי ומדורג במהלך פרשת 'מקץ' עד לשיא בפרשת 'ויגש'.
הפרשה מלמדת אותנו עד כמה חיוני שמנהיג ייקח אחריות על חטאיו. ומצד שני, היא מלמדת אותנו דבר גדול. ישנן פעמים בהן החטא מעיד על כך שהמנהיג אינו מתאים לתפקידו. אבל לפעמים, דווקא לקיחת האחריות המלאה על החטא מוכיחה עד כמה המנהיג מתאים יותר מכל אחד אחר. יש מקום לסלחנות למנהיג שסרח ולקח אחריות על מעשיו. זאת בתנאי שהוא לוקח אחריות מלאה,
לא מן השפה ולחוץ, ולא כדי להרגיע את הציבור הזועם, אלא באמת ובתמים, כמו דוד לאחר תוכחתו של נתן הנביא על לקיחת בת שבע. באופן פרדוכסלי, דווקא זה יאפשר לו לקחת אחריות ולתקן.
חברה הדורשת ממנהיג שטעה / חטא / נכשל להתפטר בכל מקרה – תעודד שקר, הסתרה והצטדקות – מה שיגרום לאותו מנהיג להמשיך את השגיאות שלו כדי להצדיק את עצמו.
מודל המנהיגות של יהודה הוא שונה. מלך שלקח אחריות על חטאיו, חזקה עליו שייקח אחריות גם על נתיניו.
פרץ וזרח – שמש וירח
שני בנים תאומים ילדה תמר ליהודה: פרץ וזרח. הרמב"ן ורבנו בחיי עומדים על כך ששני תאומים אלה עומדים בהקבלה לשני המאורות הגדולים: השמש והירח. זרח – כנגד החמה, הזורחת בשמים, ופרץ, כנגד הלבנה, שלעיתים היא נפרצת ונחסרת ולאחר מכן מתמלאת.
שני כוחות שווים הם בעם ישראל: האחד – זרח – הוא כוח יציב וקבוע. אין בו חיסרון והשלמה. הוא נמשל לחמה. הוא מוציא את ידו ראשון, אך יוצא אחרון. במחשבה הוא ראשון. בביצוע הוא אחרון. זהו חזון אחרית הימים, בו יהיה אור הלבנה כאור החמה, וכמו שהייתה קודם מיעוטה.
משלים אותו אחיו, פרץ. הוא כוח פעיל ותוסס. שש ליטול על עצמו אתגרים. לא היציבות היא משאת נפשו, כי אם המאבק המתמיד. מוכן הוא להעפיל לגבהים, אך מוכן הוא גם להסתכן בנפילה למעמקים. מלכות ישראל, מלכות בית דוד, נמשלה ללבנה. לעִתים היא מתמלאת ונשלמת ולפעמים היא הולכת ונחסרת. זוהי דמותו של דוד מלך ישראל. הוא המבטא את גורלו של העם בעולם הזה: גורל של מאבק מתמיד, רצוף כשלונות והצלחות, מעלות ומורדות; אך אף פעם אינו נופל לגמרי. "דוד מלך ישראל חי וקיים". כמו הלבנה, כך היא מלכות ישראל. ברגע שבו היא מגיעה לשיא נפילתה וחסרונה, מגיע המולד החדש, שמכוחו היא הולכת ומתחדשת.
המהר"ל מפראג מביע את אותו רעיון ביחס לחג החנוכה. התאריך של היום הראשון בבריאת העולם – בו נברא האור על פי הפשט – הוא כ"ה באלול. מיום זה, בו היום והלילה שווים, הולך האור ופוחת, הולך היום ומתקצר במשך שלושה חודשים תמימים, עד כ"ה בכסלו. כ"ה בכסלו הוא היום הקצר ביותר והאפל ביותר בשנת החמה. אך זהו היום בו מתהפך כיוונו של התהליך, ובו בזמן מתחיל היום להתארך ואורו מתרבה. על כן באים נרות החנוכה להאיר לנו דווקא בשיא האפילה של החורף ובשיא האפילה של סוף החודש. על כן סדר ההדלקה של נרות החנוכה הוא "מוסיף והולך", עד אשר יפוח היום ונסו הצללים, ופגימת הלבנה תתמלא מבלי לשוב ולהיפרץ.
מי מכר את יוסף?
מי הוא זה שמכר את יוסף? הפסוקים שעוסקים בזה מלאים סתירות.
נאמר בתורה (בראשית לז, כה-כח):
וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד... הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה. וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו: מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ...? לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים... וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו. וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה.
מי מכר את יוסף לישמעאלים? מבחינה תחבירית, מהו ה'נושא' של הנשואים: "וימשכו, וימכרו"? האחים או המדיינים?
המשך הפסוקים מסבך את הסיפור עוד יותר (פס' לו):
וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ... לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים.
כאשר התורה מונה את בני קטורה, נאמר בין השאר (בראשית כה, ב): "וַתֵּ֣לֶד ל֗וֹ אֶת־זִמְרָן֙ וְאֶת־יָקְשָׁ֔ן וְאֶת מְדָ֥ן וְאֶתמִדְיָ֑ן...". ה'מדנים' אפוא אינם 'מדיינים' אלא בני עם אחר.
פסוק נוסף (לט, א) שופך עוד שמן על המדורה ומייחס את המכירה דווקא לישמעאלים:
וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩... מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה.
אם כן, מי מכר את יוסף לפוטיפר? המדנים, המדיינים או הישמעאלים?
רש"י (פס' כח) ונסה לענות על השאלה וכותב:
"ויעברו אנשים מדיינים" – זו היא שיירא אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה. "וימשכו" – בני יעקב, "את יוסף מן הבור", וימכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למדיינים, והמדיינים למצרים.
החזקוני, בפירושו השני, מסדר את גלגוליו של יוסף באופן אחר:
בעוד שהיו מדברים ביניהם... ובטרם הגיעו הישמעאלים אליהם, "ויעברו אנשים מדיינים סוחרים", ומכרוהו להם בעודו בבור... "וימשכו" – המדיינים, "ויעלו את יוסף מן הבור", שהרי קנוהו מיד אחיו. ובעודם מושכין אותו מן הבור באו הישמעאלים עליהם, "וימכרו" – המדיינים, "את יוסף לישמעאלים", והישמעאלים מכרוהו למדיינים ומדיינים לפוטיפר. – הרי כאן ד' מכירות...
מהי המשמעות של ריבוי המכירות?
המהר"ל מפראג מסביר שיוסף לא נפל בבת אחת "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא" – מחוג משפחתו אל העם הרחוק ביותר: המהפך הקיצוני מתנהל במעבר הדרגתי: בהתחלה היה ברשות עצמו. לאחר מכן עבר לידי אחיו. לאחר מכן עבר לידיהם של בני דודים ידידותיים, שהם בני קטורה. לאחר מכן הוא נפל לידיהם של בני דודים עויינים, הישמעאלים, ובסופה של הדרך הגיע למצרים.
אבל כל זה קשה מול דברים מפורשים בפרשת ויגש (מה, ד-ה):
וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו... אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה. וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ... כִּֽי מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה...
כל הקושיות הללו, ובמיוחד האחרונה, מובילות לפירושו של הרמב"ן (פס' כה):
כאשר נשאו עיניהם... הכירו כי "אורחת ישמעאלים" היא בגמלים... וכאשר קרבו להם מצאו כי היו בעלי [ה]סחורה... "אנשים מדיינים סוחרים", ששכרו הגמלים מהישמעאלים. "וימכרו [האחים] את יוסף" למדיינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם. ואמר: "וימכרו את יוסף לישמעאלים" – כי להם מסרו אותו... וזה טעם "מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה", כי היה בידם, אבל המדיינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר: "והמדנים מכרו אותו אל מצרים".
הישמעאלים היו הנהגים של הסוחרים המדיינים והם שאחזו ביוסף. מה בא זה ללמדנו?
וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו במושל המצווה בו, ופעם בשליח שיעשנו בידו... וביוסף עצמו אמר: "את כל אשר עושים שם הוא היה עושה" – נותן המעשה למצווה בו ולעושה אותו.
עיקרון אחד חוזר בפרשה: כאשר אדם עושה מעשה על ידי שליח, המעשה מיוחס לשליח ולמשלח כאחד.
העיקרון הזה מתורגם על ידי הרשב"ם (שדברים הם גם הפירוש הראשון של חזקוני) בדרך חריפה יותר:
בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור... וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו "אנשים מדיינים" אחרים דרך שם וראוהו בבור, ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים; ויש לומר שהאחים לא ידעו.
ואעפ"י אשר כתב: "אשר מכרתם אותי מצרימה", י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו.
מבחינה מוסרית, המשלח אחראי לכל מה שעשה השליח. אומנם ברמה הפורמלית הלכה ידועה היא ש"אין שליח לדבר עבירה". אולם האחריות מוסרית היא רחבה בהרבה מן האחריות הפלילית.
כל זה מוביל אותנו להבנה עמוקה הרבה יותר. המשלח האמיתי אינו אלא הקב"ה, כמנהל ההיסטוריה. וכך אומר יוסף לאחיו לאחר שהוא מתוודע אליהם (מה, ה-ח):
וְעַתָּ֣ה אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ... כִּֽי מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱ-לֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם... וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱ-לֹהִ֑ים...
יוסף – הנער הנמכר לעבד
בתחילת הפרשה נאמר על יוסף: "והוא נער". ועל כך כותב רש"י: "שהיה עושה מעשי נערות". יוסף הוא אב טיפוס לכל נער בישראל.
כל נער, בגיל ההתבגרות, יוצא בהדרגה מרשות הוריו ולוקח אחריות על עצמו. הבעיה היא שהוא מהר מאוד נמכר לעבד. הא כיצד?
הרב הנזיר היה מעריץ גדול של פילון – ידידיה האלכסנדרוני. אחד הספרים שלו נקרא "חיי יוסף", והוא רואה את יוסף כאב טיפול של "הפוליטיקוס – המדינאי". וכך הוא כותב:
"כי המדינאי הנואם נמכר לעבד להמון העם, צריך להסתגל לדעת ההמון, ומשתדל בנאומיו שיתקבלו עליהם ולמצוא חן בעיניהם. והוא לבוש כתֹונת פסים, כי הוא צריך להיות רב גוונים לכל הדעות.
אותה "כתונת פסים", אותה "מכירה לעבד", היא לא רק מציאות חיים של פוליטיקאי. זוהי חוויה של כל נער מתבגר. מה שחשוב לו זה החברה, למצוא חן בעיני החברים.
בבית פוטיפר נאמר על יוסף (מ, ב-ד):
"...וַיְהִ֖י אִ֣ישׁ מַצְלִ֑יחַ... וַיִּמְצָ֨א יוֹסֵ֥ף חֵ֛ן בְּעֵינָ֖יו וַיְשָׁ֣רֶת אֹת֑וֹ...".
זה מה שחשוב למתבגר: למצוא חן, להיחשב מצליח. ועוד יותר:
"ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה".
והוא מסלסל בשערו כדי למצוא חן עוד יותר (אולי אפילו בעיני הבנות...).
הדבר שנחשב הכי מסוכן בגיל הזה הוא לא להיות מקובל בחברה. אבל, כאשר אתה לא יכול להיות נאמן למצפן הפנימי שלך, זוהי עבדות יותר גרועה מכל עבדות אחרת.
בסין אוסרים על כל אמונה דתית, כי הנאמנות לערכים הדתיים מייצרת חוט שדרה מול השלטון. אנו לא רוצים להיות עבדים כמו הסינים. אנחנו רוצים לגדל נערים שיש להם חוט שדרה אמוני!
נחזור לתיאור של פילון את יוסף כפוליטיקאי:
"הוא נדרש למלא תאוַות ההמון (אשת פוטיפר, שר הטבחים), אבל הפוליטיקאי האציל אינו נענה לתאוות ההמון, והוא מתגבר ואינו מחניף להם".
יוסף מגיע לרגע המבחן מול אשת פוטיפר. הפיתוי הוא יומיומי. הפיתוי זמין. הכניעה נתפסת כמשהו נעים.
הוא מבין שההתגברות עלולה לגבות ממנו מחיר כבד. זה לא מזכיר את ההתמודדות של כל אחד ואחד עם הסמרטפון?
מה עוזר ליוסף? המצפן הפנימי שלו (סוטה לו, ב):
"באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שיימחה שמך מביניהם ותיקרא 'רועה זונות'?...
ומה הייתה תגובתו של יוסף באותו רגע מכריע?
"'ותשב באיתן קשתו' – אמר ר' יוחנן יוחנן משום ר' מאיר: ששבה קשתו לאיתנו.
הקשת היא קשה, היא איתנה, יש לה כוח עמידה, כוח התנגדות. מותחים את המיתר, אבל היא נשארת יציבה. להיות איתן זה הכוח לעמוד עם המצפן הפנימי מול לחצים מבחוץ.
אבל לא מספיק רק לעמוד מול הלחצים של היצר הרע. צריך גם להוסיף טוב, להוסיף אור, כמו נרות החנוכה: מוסיף והולך.
"חייתני מיורדי בור"
מילה אחת חוזרת בפרשה שוב ושוב, וזו המילה המפחידה: בור (בראשית לז, כ-כח):
וְעַתָּ֣ה לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת... וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם רְאוּבֵן֘:... הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר... וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם. וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן הַבּ֔וֹר...
וגם בסוף הפרשה, כשהוא בבית הסוהר (מ, טו):
וְגַם־פֹּה֙ לֹא־עָשִׂ֣יתִֽי מְא֔וּמָה כִּֽי־שָׂמ֥וּ אֹתִ֖י בַּבּֽוֹר.
הבור הוא מנהרה אפלה, מלאה נחשים ועקרבים.
מוטיב נוסף שחוזר על עצמו בפרשה הוא הירידה וההשלכה, ולעומתן המשיכה והעלייה. משליכים את יוסף לבור [שלוש פעמים], ואחר כך (פס' כח):
וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים... וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה.
ואז הוא יורד (לט, א):
וְיוֹסֵ֖ף הוּרַ֣ד מִצְרָ֑יְמָה וַיִּקְנֵ֡הוּ פּוֹטִיפַר֩... מִיַּד֙ הַיִּשְׁמְעֵאלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הוֹרִדֻ֖הוּ שָֽׁמָּה.
בהדרגה המעמד של יוסף עולה, ואז הוא יורד לבית הסוהר. ושם המעמד שלו חוזר עולה. כשהוא פותר את החלום של שר המשקים, מתעוררת בו תקווה גדולה, אולם לאחר מכן באה אכזבה מרה (מ, כג):
וְלֹֽא־זָכַ֧ר שַֽׂר־הַמַּשְׁקִ֛ים אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיִּשְׁכָּחֵֽהוּ.
לאחר כל הירידות, רק "מקץ שנתיים ימים" המעגל נסגר ויוסף עולה לגדולה (מא, יד):
וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן הַבּ֑וֹר... וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה.
כאשר יעקב מקבל הבשורה הוא אומר (לז, לה):
וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה...
מנסים להעלות אותו מן האבל, אבל הוא יורד... זה מה שקורה למי שהבן שלו חטוף. ואז, מה קורה ליהודה (לח, א)?
וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו...
יהודה יורד עוד יותר (פס' יב):
וַתָּ֖מָת בַּת־שׁ֣וּעַ אֵֽשֶׁת־יְהוּדָ֑ה.
אבל הוא עולה (פס' יב-יג).
וַיִּנָּ֣חֶם יְהוּדָ֗ה וַיַּ֜עַל עַל־גֹּֽזֲזֵ֤י צֹאנוֹ֙... וַיֻּגַּ֥ד לְתָמָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה לָגֹ֥ז צֹאנֽוֹ.
הוא יורד ומתעסק עם זונה. מעמדו עולה כשופט שדן את תמר לשריפה. ואז יורד ומושפל עוד יותר כשהוא נאלץ להודות שההיריון של תמר הוא ממנו. ואז, כשהוא בשיא הירידה, נולדים לו שני תאומים, שמאחד מהם יוצא דוד המלך.
על התהליכים הקשים והסבוכים הללו, על הירידות והנפילות החוזרות ונשנות, שמתוכן באה הישועה, נאמר במדרש (בראשית רבה פה, א):
"כי אנוכי ידעתי את המחשבות" (ירמיה כט) – שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו... ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אישה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. "ויהי בעת ההיא וירד יהודה".
"רכבת ההרים" עולה ויורדת, ובסוף תעלה מעלה מעלה (מו, ד):
אָנֹכִ֗י אֵרֵ֤ד עִמְּךָ֙ מִצְרַ֔יְמָה וְאָנֹכִ֖י אַֽעַלְךָ֣ גַם־עָלֹ֑ה...
הירידה של יוסף הביאה אותו להיות משנה למלך, ובעצם, הולידה את "משיח בן יוסף". הירידה של יעקב הביאה ליציאת מצרים. הירידה של יהודה הולידה את "משיח בן דוד".
גם דוד עבר הרבה ירידות ועליות עד שיכול היה לומר (תהלים ל, ד):
ה' הֶֽעֱלִ֣יתָ מִן־שְׁא֣וֹל נַפְשִׁ֑י חִ֝יִּיתַ֗נִי מִיָּֽרְדִי־בֽוֹר.
"רכבת ההרים" הלאומית של מלחמת 'חרבות ברזל', הרצופה ירידות ועליות, מונחת בה אמונה גדולה, שמתוך הצרות הללו יצמח אור גדול, שהייסורים הנוראים לא יהיו לשווא.
יום הולדת – לפרעה?
המושג "יום הולדת" מופיע בתורה רק פעם אחת, והיא בפרשת השבוע הזאת (בראשית מ, כ):
"וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י, י֚וֹם הֻלֶּ֣דֶת אֶת־פַּרְעֹ֔ה, וַיַּ֥עַשׂ מִשְׁתֶּ֖ה לְכָל־עֲבָדָ֑יו; וַיִּשָּׂ֞א אֶת־רֹ֣אשׁ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֗ים וְאֶת־רֹ֛אשׁ שַׂ֥ר הָאֹפִ֖ים בְּת֥וֹךְ עֲבָדָֽיו"
אצל פרעה, יום ההולדת הוא "סיבה למסיבה". אצל פרעה, יום ההולדת הוא גם יום של חשבון, של "ספירת מלאי", שבו הוא בודק את השרים שלו ומחליט מה לעשות בכל אחד מהם. מה צריך להיות יום הולדת אצלנו?
יש לזה התייחסות של ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים, עמ' עח), בדברים שכתב על ראש השנה. ראש השנה הוא "יום ההולדת" של העולם. אבל זה לא מעורר שמחה. אומנם "היום הרת עולם", אבל "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". ר' צדוק מביא את מה שנאמר בגמרא (עירובין יג, ב) על בריאת האדם:
"נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא – יפשפש במעשיו".
מן המימרא הזאת לומד ר' צדוק:
"רק האומות עושים חג יום גנוסיא של מולדתם, וכן בכתוב: 'יום הולדת [את] פרעה', לא אצל בני ישראל".
לאור זה הוא אומר על ראש השנה, שאמנם נוח לו לאדם שלא נברא, ולכן זה לא יום של שמחה, אבל מאחר שנברא, "יפשפש במעשיו", ומן הסיבה הזאת, ראש השנה הוא יום של חשבון נפש ותשובה.
לעומת התפיסה הזאת, ישנה אמרה מפורסמת בשם הבעש"ט:
"היום שבו נולדת הוא היום בו החליט הקב"ה שהעולם לא יכול יותר בלעדיך".
ולכן יום ההולדת הוא מצד אחד יום של שמחה, ומצד שני הוא יום של חשבון נפש לאדם. זה לא כמו החשבון של פרעה, שבדק רק את מה שמחוץ לו, זהו חשבון נפש פנימי של האדם עם עצמו, עד כמה הוא פועל כדי לממש את השליחות הייחודית שיש לו בחייו לשם תיקונו של העולם.
בהקשר הזה יש לראות איגרת מעניינת של האדר"ת, ר' אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, שהיה חותנו של הרב קוק, ובסוף ימיו היה הרב של ירושלים. וכך הוא כותב (אגרות האדר"ת סי' יד):
...הן יום עצרת [=חג השבועות] הוא יום מולדתי... ואולם בכל שנה נזהרתי להזכיר גם לעצמי דבר זה, שהיה גורם לי עיצבון וכאב לב, כי ידעתי שבעוונותיי הרבים אין לי לשמוח על זה, ובכמוני ודאי שאמרו "נוח לו שלא נברא".
אבל באותה שנה הוא שמח ביום זה, שהיה יום הולדתו ה-60. והוא כותב:
"אכן בשנה הזאת שמחתי ב"ה, שנתקיים בי כדרב יוסף בשלהי [מסכת] מועד קטן, שנפקא מכרת דשני ב"ה [=מי שעבר את גיל שישים עבר את הגיל של עונש 'כרת']... ולישועתו אקווה... ויזכני לשוב בתשובה שלמה לפניו...".
