לפרשת ויצא
הרב עזריאל אריאל 23.11.25
הגלות הראשונה
"מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה"
"ופרצת"
מן האבנים האלה ייבנה המקדש
"והיה ה' לי לא-להים"
"עשר אעשרנו – לך!"
מוסר עבודה
אהבה, שוויון ומה שביניהם
בזכותה של רחל
"אדם שיש לו מקום"
רחל ולאה – רעיה ואם
"כך עונים את המעוקות?!"
"אולי איבנה ממנה" – על אימהות טבעית ואימהות מלאכותית
"שוב אל ארץ אבותיך"
שלוש קריאות
חלום הסולם וחלום העתודים – מהישרדות לחזון
יחס לאב רשע
"גניבתו" של יעקב
פיתרון מדיני
הגלות הראשונה
"ויצא יעקב... וילך חרנה". לא רק יעקב יוצא. עִמו, ובעקבותיו, יוצא עם ישראל כולו. יציאה זו, אב-טיפוס היא ליציאות רבות מספֹור שבאו אחריה. רבבות רבות של בני יעקב יצאו מארצם, בדורות שונים, מחמת רדיפות אשר רדפום אויביהם. אם יציאתו של אברהם למצרים באה לסלול את הדרך לפני ניניו שירדו לגלות מצרים כמה עשרות שנים אחריו, הרי יציאתו של יעקב מפני עשיו באה לסלול את הדרך לכל הגלויות שבאו לאחר מכן. "מעשה אבות – סימן לבנים".
לכן נדרשת הנחיה א-להית ברורה, להבין את סודה של הגלות. ההיסטוריה האנושית כולה (אשר ראוי היה לכתוב אותה "היסתוריה" - ב-ת' - כ"הסתר י-ה") עוברת כאן בסקירה אחת דרך חלום הסולם; אותו סולם אשר רגליו מונחות ביציבות על קרקע המציאות של ההווה, והוא פונה אל העתיד, אל הנצח, השמיימה. לא שיעבוד אחד ולא גלות אחת צפויות לעם ישראל בדרכו הארוכה. ארבע מלכויות עולות בסולם בזו אחר זו: בבל, פרס, יוון ואדום. מבין יעקב שעליו לסלול לבניו את הדרך הקשה, דרך היציאה אל הגלות. חששות רבים מלווים אותו בדרכו. הן אינו יודע כמה זמן יארכו ימי גלותו, וכיצד יוכל לשוב. רואה הוא בחלום את שרי האומות עולים, ואף יורדים. אך את שרו של עשיו אינו רואה בירידתו. נסתם הקץ ולא נתגלה. לא נודע לו מתי ייתמו אלפיים שנות גלות. ואף החלום לא התיר לו את הספק המנקר ושואל: עד מתי?
אך בראש הסולם, בא המבט הא-להי העליון, המשקיף על ההיסטוריה כולה בהשקפה של נצח, "הנה ה' ניצב עליו", ואומר לו: "הנה אנוכי עִמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך...".
"מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה"
התיאור של הסולם בחלום של יעקב הוא די מוזר (בראשית כח, יב): "וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה, וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱ-לֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ".
מדוע הסולם לא "ניצב על הארץ ומגיע עד השמים"? המילים "ארצה" ו"השמיימה" – אלו מילים שמציינות כיוון, לא מילים שמציינות מיקום. האם הכוונה של הכתוב היא לומר שהסולם היה תלוי בין השמים לבין הארץ? – לא. הוא "מוצב" ו"מגיע". הוא לא תלוי באוויר. יש לו נקודת אחיזה איתנה הן בשמים והן בארץ.
בהמשך הפסוק אנו רואים שיש לסולם שתי מטרות: "עולים" ו"יורדים". המילים "עולים" ו"השמיימה" מציינות מגמה של התעלות: לקדושה, לקרבת א-להים, למלכות ה'. המילים "יורדים" ו"ארצה" – מבטאות את המגמה של תיקון העולם: לעשות טוב, לבער את הרע, לדאוג לפרנסה, לבריאות, לביטחון, לחיי משפחה, לחיי חברה מתוקנים, לעשות צדקה, לגמול חסדים, וגם – למסגרת מדינית, לעלייה, להתיישבות, לצבא, למלחמה ברוע.
החלום לא פונה אל מלאכים שנמצאים בשמים, אלא אל בני אדם שנמצאים בארץ, ואל מלאכים שנמצאים אתם. הוא "מוצב ארצה – וראשו מגיע השמיימה". המלאכים, קודם "עולים" ורק אחר כך "יורדים".
תיקון העולם הוא לא "בארץ". הוא "ארצה". הוא נמצא בשמים ושואף להגיע לארץ. במילים אחרות – הוא מתחיל בעולם הרוח, ושואף להגשמה בעלם המעשה.
לחיים יש מטרה מאוד גבוהה. לכן "סֻלם" בגימטרייה זה: "סיני" – תורה, משהו מאוד רוחני. אבל יש עוד מטרה – להביא את הטוב הזה אל החיים – מצוות. כך גם בחיים הלאומיים. נדמה שהציונות היא רק 'מקלט בטוח' לעם שנמאס לו מהצרות בגלות. נדמה שהמטרה שלה היא להקים "שווייץ במזרח התיכון". זוהי תודעה שכולה מונחת בארץ ומנותקת לחלוטין מן השמים. האם תודעה כזאת נותנת כוח להתמודד עם כל האתגרים? עם המלחמות שלא נגמרות?
על כך כותב בחריפות רבה מרן הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה עמ' 289-299):
מה איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחייתנו הלאומית עד כה! – מחשבות, שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית גם עם חי, וקל וחומר שאין בהן כוח להחיות עם מת!
הציונות, במהותה היא לא רק תנועה של בהמה שהולך "על הארץ". יש בה רוח הרבה יותר גדולה. היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה"! יש לה שאיפה לגאולת ישראל, למדינת התורה, לבית המקדש, להחזרת הנבואה, לתיקון עולם במלכות ש-די. אומנם היא לא אומרת את זה בגלוי, אבל זה קיים ברובד הסמוי מן העין. וכך ממשיך הרב וכותב:
כל אלה המחשבות הזרות וכל אורחות התוהו ודרכי החיים האפלים היוצאים מהן לא יכלו לנגוע עד מה בעצמה של נשמת א-להים חיים ההולכת ומתגברת בתוכנו ומקיצה אותנו לתחייה, "מבשרת־ציון" העומדת "על הר גבוה", האומרת לערי יהודה: "הנה א-להיכם".
הרב מפנה אותנו בדבריו אלה לנבואת ישעיהו (מ, ו): "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכוח קולך מבשרת ירושלים". ומסביר את הרמז הנבואי: "מבשרת ציון" – היא הציונות החילונית. "מבשרת ירושלים" – היא עולמם של אנשי הקודש. "מבשרת ציון" צריכה לעלות "על הר גבוה", להבין שהמפעל שלה "ראשו מגיע השמיימה". היא צריכה רוח! לעומתה, אומר הנביא ל"מבשרת ירושלים": את צריכה להרים "בכוח קולך"! את צריכה ללמוד איך לדבר בקול גדול, בשפה שכולם מבינים, גם אלה שנמצאים עמוק בעולם החול.
את צריכה לפתח בתוכך כוח מעשי, ליישם את הרעיונות הגדולים במציאות הממשית. את צריכה להיות "סולם מוצב ארצה"! את צריכה לפתח כוחות של הנהגה!
מבשרת ציון לא צריכה לפחד לעלות בסולם הרוחני, לשאוף לשמים. מבשרת ירושלים לא צריכה לפחד מן הירידה בסולם המעשי, אל הארץ.
"ופרצת"
אחת מן הברכות שיעקב אבינו מקבל בחלום היא: "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה".
מה זה 'לפרוץ'? 'לפרוץ' זה לצאת מן הגבול. החיים מלאים גבולות. חוקי הטבע מציבים בפנינו גבולות. חוקי התורה מגבילים אותנו. גם חוקי המדינה מגבילים. גם מוסכמות חברתיות מגבילות אותנו בכך שאנו לא מעזים לפעול בצורה שונה מהן. גם כשאנו חושבים הרבה על הצרכים הפרטיים שלנו אנו בונים סביבנו גבולות הקובעים מה 'שלנו' ומה 'בשבילנו'.
הגבולות הם חשובים מאוד. בלעדיהם היינו הולכים לאיבוד. לא יודעים מה אפשר ומה לא, מה אסור ומה מותר, מה ראוי ומה פסול, מה כדאי ומה לא. הגבולות עוזרים לנו להבין מי אנחנו. בתור 'דתיים' אנו 'כאלה' ולא 'כאלה'. בתור בנים או בנות למשפחה שלנו מצופה מאתנו להרגיש כך ולעשות כך. בתור 'יהודים' או 'בני אדם' אנו אמורים להיות 'כאלה' ולא 'כמו הגויים' או 'כמו הבהמות'.
בתוך הגבולות אנו מרגישים מוגנים. שם הכול ברור. שם הכול מובן מאליו. שם הכול מוכר, יציב, קבוע. שם מאוד נוח [אגב, באמת היה כל כך 'נוח' לנח בתוך התיבה?]. אבל עם כל זה ששם מאוד 'נוח', זה לא כל כך 'טוב'. הרי בתור בני אדם שנבראו בצלם א-להים, בתור נשמות גדולות שנחצבו מתחת לכיסא הכבוד של הקב"ה – יש לנו שאיפות גדולות עד מאוד! הגבולות 'חונקים' את הרוח הגדולה שלנו, את החלומות הנשגבים שלנו. אנו מרגישים בתוך תא צר של בית כלא, בתוך צינוק...
ואז אנו נזכרים במילה 'ופרצת'. הפריצה היא פתיחה של הגבולות, וליתר דיוק: הרחבה שלהם. החלומות שלנו גבוהים יותר מאשר מה שהמציאות מאפשרת. וראה זה פלא, מי שחולם חלומות גדולים, זוכה להגשים – אם לא את כולם – לפחות את חלקם; וודאי שהוא מגשים הרבה יותר ממי שלא העז לחלום. מי שמעז לצאת מן המרחב ה'נוח' ושואל את עצמו גם מה יעשה יותר 'טוב' בעולם, באמת יעשה יותר טוב.
האם זה נכון? התשובה היא: לפעמים. יש גבולות שטוב לפרוץ, כמו גבולות הטבע. כל ההתפתחות המדעית והטכנולוגית באה בזכות אנשים שלא השלימו עם הגבולות של הטבע וחיפשו כל סדק אפשרי כדי להרחיב אותם. גם טוב מאוד להרחיב את הגבולות האנוכיים של ה'אני' הפרטי, ולחשוב מחשבות גדולות על טובת הכלל – השבט, הסניף, היישוב, התנועה, המדינה, האומה, האנושות, העולם... מאידך, ישנם גבולות שאסור לפרוץ: גבולות של מוסר, של הלכה, של זהות. בשם הערך הגדול של החסד, לא נפרוץ את החוק המוסרי שאוסר לגנוב, גם אם מדובר בגניבה מן העשירים כדי לחלק לעניים. בשם הערך הגדול של דאגה לכל העולם לא נתמוך בנישואי תערובת ובהחזרה של עם ישראל לגלות. בשם הערך של השלום לא נסכים לקצץ את גבולותיה של ארץ הקודש.
אנו מכירים את הגבולות. אנו מכבדים אותם; אבל אין אנו משועבדים להם. הם לא יקצצו את כנפי החלומות שלנו. הם לא יקטינו את השאיפות שלנו. הם לא יחנקו את הרצון הטוב שלנו. הסולם שלנו "מוצב ארצה" – מונח איתן על קרקע המציאות עם כל הגבולות והמגבלות המקיפים אותה. אבל השאיפה, המחשבה, הרצון, החזון – "מגיע השמיימה" – ומעז לחלום על תיקון עולם, לא פחות. ואנו, השליחים של הקב"ה בעולם, כמו "מלאכי א-להים", אשר גם "עולים" וגם "יורדים" ומחפשים את הדרך הנכונה לחבר בין הקצוות. המצב המיוחד הזה מזמין אותנו להרחיב את הגבולות שלו, לאורה של אותה קריאה גדולה שהופנתה אל יעקב אבינו באותה השעה: "ופרצת...".
מן האבנים האלה ייבנה המקדש
הפוסק שפותח את הפרשה (בראשית כח, י): "ויצא יעקב" – רומז על היציאה לגלות. וכך נכתב במדרש: "ר' יהושע בן לוי פתר קריא בגלות. ויצא יעקב – הדא הוא דכתיב: ויצא מן בת ציון כל הדרה".
על זה מרחיב המלבי"ם:
כל מה שאירע להאבות היה סימן לבניהם... והגלות האחרון ייחסו ליעקב...
ורמז זה במה שכתוב: "ויצא יעקב וילן שם כי בא השמש". כי גלות זה היה לילה ארוכה ואפלה מנודח, כמו שכתוב: "אלי קורא משעיר, שומר מה מלילה". ושם נפחה נפשה, באה שמש הצלחתה בעוד יומם, וכן שקעה לו חמה שלא בעונתה.
מה קורה ביציאה לגלות? מסופר בפרשה (פס' יא): "וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא". "ויפגע במקום" – 'המקום' הוא הקב"ה. "כי בא השמש" – מפרש בעל הטורים, שראשי התיבות של המילים הללו הן 'כבה'. כיבוי השמש הוא משל למוות, לאסון. וכך אומר ירמיהו (טו, ו): "אֻמְלְלָ֞ה יֹלֶ֣דֶת הַשִּׁבְעָ֗ה נָפְחָ֥ה נַפְשָׁ֛הּ בָּ֥א שִׁמְשָׁ֛הּ בְּעֹ֥ד יוֹמָ֖ם בּ֣וֹשָׁה וְחָפֵ֑רָה וּשְׁאֵֽרִיתָ֗ם לַחֶ֧רֶב אֶתֵּ֛ן לִפְנֵ֥י אֹיְבֵיהֶ֖ם נְאֻם ה'". איך ייתכן, אם כן, שדווקא במצב הקשה הזה, שבו "בא השמש", מתקיים מפגש עם הקב"ה – "ויפגע במקום"?
הפעלים שמתארים את מעשיו של יעקב באותה העת מבטאים מצב של חוסר כוח – "וילן", "וישכב", עד כדי חוסר אונים. אולם דווקא המצב הביש מזמן תנועה חיובית. וכך נאמר במדרש (בראשית רבה סח, י):
"כי בא השמש" – רבנן אמרי: כי בא השמש, מלמד שהשקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה.
משל לאוהבו של מלך שבא אצלו לפרקים אמר המלך: כיבו את הנרות כיבו הפנסין שאני מבקש לדבר עם אוהבי בצינעה, כך השקיע הקב"ה גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעה.
יש הזדמנות לקרבת א-להים דווקא בזמנים קשים. קרבת א-להים מתרחשת דרך נקודת המפגש עם מה שמעבר לחיים. "וישכב" – שהות בתוך המנהרה האפלה. "ויחלום" – דווקא מתוך כך נוצר מבט חדש כלפי העתיד. זה לוקח זמן... נדרשת שכיבה ממושכת בתוך המנהרה האפלה עד שמגיע החלום שמצביע על "האור שבקצה המנהרה".
על משמעותו של החלום כותב המלבי"ם:
גלות זה היה בעוון שנאת חינם, ואי אפשר שייגאלו רק עד שיתאחדו לגוי אחד כמ"ש לקח עץ אחד וכו' וקרב אותם אחד אל אחד וכו', לזה עשה לו סימן: אם יתאחדו האבנים אבני שבטי י-ה לאבן אחד.
והראו לו בחלומו בית השלישי נכון בראש ההרים... וה' ניצב עליו בקביעות שלא יחרב עוד.
והודיעו לו שהארץ הזאת תהיה מתנה עולמית מבלי הפסק.
גם הודיע שתבוא עת שיהיה "זרעך כעפר הארץ" – היינו שיהיו בתכלית השפלות, וזה יהיה לטובתם...
ולבסוף: "והשיבותיך אל האדמה הזאת" – כשתגיע עת דודים ותור הגאולה.
ועל זה אמר יעקב: "אין זה כי אם בית א-להים"... כי יהיה מכון לשבתו עולמים...
ואז ראה שיתאחדו כל האבנים לאבן אחד, ועל זה אמר: "ויקח את האבן".
דברי המלבי"ם, על האבנים הרבות המתאחדות לאבן אחת שממנה ייבנה המקדש, מהדהדים לנו את שירה של נעמי שמר: "כי מן האבנים האלה ייבנה המקדש".
והיה ה' לי לא-להים
בסיומו של חלום הסולם, יעקב נודר נדר (כח, כ-כב):
"אִם־יִהְיֶ֨ה אֱ-לֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ. וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י; וְהָיָ֧ה ה' לִ֖י לֵא-לֹהִֽים. וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱ-לֹהִ֑ים...".
הדבר מעלה שאלה קשה שהפרשנים עונים עליה בדרכים שונות: האם ה' הוא ליעקב לא-להים רק "על תנאי"?
לדעת רש"י, זה שה' יהיה לו לא-להים זה חלק מהתנאי. ההתחייבות מתחילה מהמילים "והאבן הזאת". אם ה' באמת יהיה לו לא-להים וידאג לו, אז יעקב יקים שם בית מקדש. לדעת הרמב"ן, אכן "והיה ה' לי לא-להים" זוהי ההתחייבות הראשונה של יעקב. ה' יהי לו לא-להים רק לאחר שישוב לארץ ישראל. כי "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" (כתובות קי, ב).
פירוש מיוחד יש לרש"ר הירש (פס' כ):
"בשעה שה' שומר ומברך את האדם במלחמת החיים, הרי הוא מתגלה בשם: ה' – במידת הרחמים; ואין לך אדם שלא היה מבקש יחס כזה מאת ה'. אולם היהודי הראשון אומר: 'והיה ה' לי לא-להים' – הקב"ה שהשפיע עלי את שפע חסדו וטובו, הוא יהיה לי לא-להים, שאינו רק נותן ומשפיע, כי אם דורש שייעשה רצונו בכל אותו שפע".
ה' – הוא זה שדואג לנו ומנהל את החיים שלנו. א-להים – הוא זה שדורש מאתנו לקיים את כל מצוותיו. אבל יעקב לא מסתפק בהתחייבות לקיים את המצוות ברמה הפרטית. הוא לא מסתפק בכך שהוא עצמו עובד ה'. לא די לו ב"אבן אחת" – פרטית. נדרש "בית א-להים" – ציבורי.
וכך כותב הנצי"ב (העמק דבר שם):
"יהיה בית א-להים – לקדש את כל אשר סביביו, כמו בית א-להים, כי כל אשר בתוכו קודש".
ועל כך מוסיף בן דורו, הרש"ר הירש:
"דור עיקש ופתלתול, המרבה להתפאר במקדשי אלוהיו... הוא יבנה... הכול בתחומו: גם לא-להים יהיה בית, אך אל יהיה ביתנו ביתו! נבקר את ה' בביתו, אך אל יבקר הוא בביתנו. נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו!"
יעקב לא מוכן להפריד בין הבית הפרטי שלו לבין בית ה'. גם ביתו הפרטי יהיה לבית מקדש. "האבן הזאת" – הפרטית, "אשר שמתי מצבה", שם "יהיה בית א-להים" – ציבורי. בבית הזה תתקיים נבואת ישעיהו (ב, ב-ג):
"וְהָיָ֣ה בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־ה' בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם. וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙: לְכ֣וּ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־ה', אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב, וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו, כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־ה' מִירוּשָׁלִָֽם".
"עשר אעשרנו – לך!"
"ויצא יעקב מבאר שבע". עוזב יעקב אבינו את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, ובורח אל הבלתי נודע. מלא חששות הוא. כיצד יינצל מידיו של עשו אחיו? כיצד יעמוד מול רמאותו של לבן דודו? אך משענת אחת נותרת לו: רִבונו של עולם. בצר לו, פונה יעקב אבינו אל הקב"ה בנדר מפורט. "אם יהיה א-להים עִמדי, ושמרני... ונתן לי לחם... ושבתי בשלום..." אזי יהיה המקום הזה בית א-להים. ועל כך מוסיף יעקב עוד התחייבות: "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך".
בין השיטין של מילים ספורות אלו גנוז עושר רעיוני גדול, אשר נבקש כאן לעמוד על מקצת ממנו. חיוב הפרשת תרומות ומעשרות, מגידולי הקרקע הוא, ורק ממאכל אדם. חיוב נוסף הוא להפריש 'מעשר בהמה' מבעלי החיים הטהורים. יעקב מתחייב לתת מעשר מן הכול. "כל אשר תתן לי". מכאן למדו חז"ל כי גם מי שאינו חקלאי ואינו מגדל בעלי חיים, עליו להפריש מעשר. אם לא מעשר דגן ומעשר בהמה, יפריש מעשר כספים. ועל יעקב אבינו אמרו כי הפריש מעשר אפילו מבניו, והקדיש את לוי, בנו, לעבודת ה'.
מטבעו של עולם, שהתורם מכספו לצדקה או למטרות נעלות אחרות, נדמה בעיני עצמו כ"הנדיב הידוע". מחזיק הוא טובה לעצמו, ומצפה מכל הסובבים לכבד ולהעריך את נדיבות לבו. לא זו דרכו של יעקב אבינו. אין הוא רואה את עצמו כבעל הבית על ממונו, אף שהרוויח אותו בייסורים וביגיעת כפיים. רכושו של יעקב, מתנת ה' הוא. "אשר תתן לי", ולא 'אשר יהיה לי'. מכיר יעקב בכך היא נתינתו לקב"ה – היא בבחינת "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו, שנאמר: כי ממך הכול ומיָדך נתָנו לך".
המעשר של יעקב, כפול הוא. "עשר אעשרנו". מעשר ועוד מעשר. ובשתי דרכים מצאנו את רבותינו מבארים את דברי יעקב: הגמרא (כתובות נ, א) לומדת מכאן את הגבול העליון של מצוות צדקה: חֹומש מנכסיו. עשירית ועוד עשירית. העשירי – קודש הוא לה'. האות העשירית בא"ב – האות י' – אינה אלא נקודה קטנה. מבטאת היא בצורתה את הנקודה הפנימית, הנסתרת והחבויה בתוך כל דבר, הנקודה הא-להית אשר אותה בא המעשר לחשוף ולבטא. יעקב אבינו לא מסתפק בחובה הקבועה של המעשר. הוא מהדר במצווה ונודר לתת חומש. אולם נדרו של יעקב, לא רק תוספת כמותית יש בו, אלא גם תוספת איכותית. לא רק מעשר ראשון, הניתן ללוי או לכוהן, אלא גם מעשר שני, באמצעותו מתעלה כל אדם מישראל לחשוף את תכונת הכהונה הגנוזה בו. המעשר הראשון, חולין הוא. הוא בבעלותו של הלוי, וכל אדם יכול לאוכלו אפילו בטומאה. המעשר השני, לעומתו, קודש הוא, "ממון גבוה". רק בירושלים הוא נאכל, ורק בטהרה. מתאימים הם הדברים למדרש המובא בספר 'מנורת המאור':
אברהם הפריש תרומה גדולה, דכתיב: 'הרימותי ידי אל ה'', ואין הרמה אלא תרומה... יצחק הפריש מעשר ראשון, דכתיב: 'ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים'... ולמה מדד אותן? כדי לעשרן... יעקב הפריש מעשר שני, הדא הוא דכתיב: 'וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'.
הדברים מדוייקים גם בלשון הפסוק. המעשר שנתן אברהם למלכיצדק, שהיה "כוהן לא-ל עליון" – ניתן לו להיות בבעלותו. "ויתן לו מעשר מכול". לעומת זאת, המעשר של יעקב – לה' הוא, כ"ממון גבוה". "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך". ומכאן למד ה'חפץ חיים' כי את מעשר הכספים (או את החֹומש) יש לחלק: חלקו לעניים המשתמשים בו לעצמם וחלקו לעמלי תורה המקדישים את חייהם לעבודת הקודש. בכך מתקשרים נדריו של יעקב אבינו זה לזה. המקום הזה "יהיה בית א-להים, מקום קבוע לתפילתי ולהוציא שם מעשר... ממון לתִתו למי שהוא ראוי לקחתו לכבוד ה'" (ראב"ע).
כידוע, את המעשר השני אנו מפרישים ארבע שנים מתוך שבע, ובשתי השנים הנוספות מפרישים אנו מעשר עני. שני המעשרות עומדים על אותו מישור של נתינה "לכבוד ה'". מעשר העני – המביא את האדם לדבקות בקב"ה המתגלה אז כ"הא-ל הטוב" – מחליף באותן שנים את המעשר השני, המביא את האדם לדבקות בקב"ה המתגלה אז כ"הא-ל הקדוש". שולחנו של אדם, סביבו מושיב הוא את אורחיו העניים, הופך להיות מזבח.
בנדר על המעשרות מודיע יעקב אבינו כי לעולם לא ייוותר בודד. הקב"ה נמצא עמו בכל מקום. "בכל צרתם לו צר". הקב"ה נוכח ומשתתף בכל עמלו ובכל יגיע כפיו, וכל הישגיו ורווחיו – מיד ה' הם באים לו. במכלול המעשרות – המעשר הראשון, המעשר השני ומעשר העני – מתבטאת הכרתו של האדם בכך ש"ממך הכול ומידך נָתָנו לך", כי "כל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך".
מוסר עבודה
יעקב – איש תם הוא, יושב אוהלים. והנה הגיע זמנו לצאת מן האוהל ולהשתלב בחיי המעשה. לא קל הוא המעבר מ"מגדל השן האקדמי" של בית המדרש אל חיי הכלכלה על כל סיבוכיהם. הרי בית המדרש קורא לצדק וליושר, לאמת ולאמונה, וחיי המעשה – שם הקנאה והתחרות, שם העורמה והמרמה, שם נמצא "עולם השקר" בכבודו ובעצמו.
בפער הגדול הזה נפגש יעקב עם הגיעו לחרן. מגיע הוא לשם בעוד היום גדול. ובמה הוא נתקל? "וירא והנה באר בשדה. והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה". המחזה אינו מובן. באמצע היום רובצים שלושה עדרים ליד הבאר?! האם לא שכירי יום הם הרועים, ומצווים לרעות את הצאן באָפר? מדוע רובצים הם במנוחה עצלה בעיצומו של יום? לא עיוור הוא יעקב אבינו. רואה הוא כי "האבן גדולה על פי הבאר". מבין הוא מיד כי אין דרך אחרת להשקות הצאן אלא להמתין עד אשר "נאספו שמה כל העדרים, וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה". אולם בכל זאת, לא מתאפק מלשאול שאלה בוטה: "הן עוד היום גדול! לא עת היאסף המקנה! השקו הצאן ולכו רעו!". חש יעקב כי אך "טריק" נקטו הרועים בבקשם להערים על מעבידיהם. לשם מה היה צורך באבן כה גדולה על פי הבאר? וכי היה שם מחסור במים?! הרי לא 'בור' היה זה, כמקובל בארץ ישראל הענייה במים, אלא 'באר' של מים נובעים! ואם היה חשש פן ילד יחליק וייפול, האם לא די היה באבן קטנה בהרבה, אשר אדם מבוגר יוכל להרימה לבדו או בעזרת אדם אחד נוסף? הבין יעקב, כי אבן גדולה זו לא באה אלא לספק עילה לרועים לעשות "הפסקת שתייה" ממושכת בצהרי היום. צריך לחכות עד אשר יבואו כולם. צריך להרים ביחד את האבן. צריך גם להשיבה למקומה, ולשם כך יש להמתין עד אשר יסיימו כולם את השקאת הצאן...
תגובתו של יעקב – לא בדיבור היא, אלא במעשה. "ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו, ואת צאן לבן אחי אמו, וייגש יעקב, ויגל את האבן מעל פי הבאר, וישק את צאן לבן אחי אמו". אין ספק כי לא בכוח אנושי רגיל הרים יעקב אבן גדולה אשר שלושה וארבעה רועים לא יכלו להרימה. אולם הקלות הרבה בה נעשה הדבר לעיני הרועים חשף את קלונם לעיני כול. אילו היתה לכם מוטיבציה לעמוד בנאמנותכם כלפי מעבידיכם, יכולים הייתם לפתור את בעיית האבן בקלות יחסית. (אגב, לאור התנהגותם של הרועים, ניתן להבין מדוע העדיף לבן לפטרם ולשלוח את הצאן ביד בתו הקטנה…).
אין אנו יודעים מה היה הרקע להתנהגותם של הרועים. האם הלינו בעלי העדרים את שכרם? האם נהגו בהם כ"מנהג המקום" הידוע לנו מדרכיו של לבן הארמי? או שמא עצלותם של העובדים היא שהביאה אותם להתנהגות זו. אולם תהא אשר תהא העילה – לא זו דרכו של יעקב.
יעקב אבינו, לא רק "נאה דורש" היה, כי אם גם "נאה מקיים". וכך מודיע הוא בנאום ההתפטרות שלו בגלעד: "זה עשרים שנה אנוכי עמך, רחליך ועזיך לא שיכלו, ואילי צאנך לא אכלתי. טריפה לא הבאתי אליך. אנוכי אחטנה, מידי תבקשנה; גנובתי יום וגנובתי לילה. הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי מעיני". נהגתי באחריות מלאה כלפי עבודתי ומעבידי. שביתה או עיצומים – לא נקטתי אף לא פעם אחת. זוהי עבודתו של עובד נאמן, העובד כך גם בשעה שהוא יודע כי מעבידו מהתל בו, מרמה אותו ומחליף את משכורתו עשרת מונים.
בל נחשוב כי יעקב אבינו – איש תם הוא הנותן את עצמו להיות טרף קל לרמאים. ידוע ידע יעקב את כל נפתולי דרכיו של לבן הארמי, ולא היסס להכריז כי "אחיו אני ברמאות". על כן מצא דרך חוקית וכשרה לקבל את המגיע לו, כאשר הביא לכך שהכבשים תלדנה דווקא עקודים, נקודים וטלואים – כפי התנאי שהתנה עם לבן. אולם לרמה הרמאית של לבן הארמי – לא הוריד את עצמו, כי גם בהיותו בשדה ארם – נותר הוא "יעקב איש תם, יושב אוהלים". "תתן אמת ליעקב".
ומדי דברי לא אוכל להחריש אל מול דמעות העשוקים. כידוע, ישנן תקופות קשות בהן נזקקים רבבות רבות מאחינו לדמי אבטלה. והנה, פעם אחר פעם, בבואם אל לשכות התעסוקה כדי לקבל את דמי פרנסתם המגיעה להם כחוק – מוצאים הם את דלתותיהן נעולות, כי יום שביתה הוא, הבא, כביכול, להגן על זכויותיהם של העובדים... לא יום אחד ולא יומיים הם "ימי שבות השובתים" שם, כי אם ימים רבים, ומאין תבוא פרנסתם של המובטלים? האם לא יהיה זה מן הראוי להוציא לפחות את לשכות התעסוקה ממעגל השביתות והעיצומים כדי להקל על סבלם של אחינו המובטלים, ובכך להוכיח כי באמת ובתמים לא באו שביתות אלו אלא להסיר את העוול מחיי החברה ולדאוג לזכויותיהם של החלשים והנדכאים?
אהבה, שוויון ומה שביניהם
ברמה הגלויה, פרשת "ויצא" היא פרשה של אהבה. אבל ברמה הנסתרת, היא נוגעת גם בתפיסות של צדק ושל שוויון.
יעקב אוהב את רחל. על כך נאמר במפורש (כט, יח-כ): "וַיֶּאֱהַ֥ב יַעֲקֹ֖ב אֶת־רָחֵ֑ל... וַיַּעֲבֹ֧ד יַעֲקֹ֛ב בְּרָחֵ֖ל שֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים וַיִּהְי֤וּ בְעֵינָיו֙ כְּיָמִ֣ים אֲחָדִ֔ים בְּאַהֲבָת֖וֹ אֹתָֽהּ". יעקב אוהב גם את לאה, ועל כך נאמר (פס' ל): "...וַיֶּאֱהַ֥ב גַּֽם אֶת רָחֵ֖ל מִלֵּאָ֑ה...". אבל את רחל הוא אוהב יותר. כתוצאה מכך, יש מתח באוויר. לאה מרגישה שאמנם יעקב אוהב אותה, אבל אוהב יותר את אחותה. תחושת הקיפוח גורמת לה להרגיש כאילו היא ממש שנואה (פס' לא): " וַיַּ֤רְא ה' כִּֽי שְׂנוּאָ֣ה לֵאָ֔ה וַיִּפְתַּ֖ח אֶת־רַחְמָ֑הּ וְרָחֵ֖ל עֲקָרָֽה".
לאה היא לא משלימה עם זה, וגם הקב"ה לא משלים עם זה. הוא מתערב ויוצר איזון. בזכות לידת הבנים, הפער מצטמצם. כך בלידה הראשונה (פס' לב): "וַתַּ֤הַר לֵאָה֙ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ רְאוּבֵ֑ן כִּ֣י אָֽמְרָ֗ה כִּֽי־רָאָ֤ה ה' בְּעָנְיִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה יֶאֱהָבַ֥נִי אִישִֽׁי". בעוד שמו של הבן הראשון נבחר לאור התקווה לאהבה, שמו של הבן השני מבטא את המצוקה שיש בתחושה של האישה ה"שנואה" (פס' לג): "וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר כִּֽי־שָׁמַ֤ע ה' כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ שִׁמְעֽוֹן". עם לידת הילד השלישי התקווה מתגברת, לא רק להיות אהובה, אלא לכך שיהיה לזה ביטוי מעשי (פס' לד): "וַתַּ֣הַר עוֹד֘ וַתֵּ֣לֶד בֵּן֒ וַתֹּ֗אמֶר עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־ כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי". בלידה הרביעית לאה מרגישה שקיבלה סיפוק מסוים, ויש לה על מה להודות למרות שלא זכתה למעמד שווה לחלוטין לאחותה (פס' לה): "וַתַּ֨הַר ע֜וֹד וַתֵּ֣לֶד בֵּ֗ן וַתֹּ֙אמֶר֙ הַפַּ֙עַם֙ אוֹדֶ֣ה אֶת ה' עַל־כֵּ֛ן קָרְאָ֥ה שְׁמ֖וֹ יְהוּדָ֑ה...".
עם לידתו של יהודה נוצר איזון בין שתי האחיות: לרחל יש יתרון בהיותה אהובה קצת יותר. ללאה יש יתרון בהיותה אם הבנים. אבל אז נוצרת בעיה הפוכה (בראשית ל, א): "וַתֵּ֣רֶא רָחֵ֗ל כִּ֣י לֹ֤א יָֽלְדָה֙ לְיַעֲקֹ֔ב, וַתְּקַנֵּ֥א רָחֵ֖ל בַּאֲחֹתָ֑הּ. וַתֹּ֤אמֶר אֶֽל־יַעֲקֹב֙: הָֽבָה לִּ֣י בָנִ֔ים, וְאִם אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי". על פי פשוטו של מקרא, רחל מבקשת בנים, לא בשל הצורך האימהי, אלא מפני שהיא מקנאת באחותה. היא אומרת לעצמה: אמנם אני אהובה יותר, אבל לאחותי יש ילדים ולי אין. אילו היה לה ילד אחד לפחות, היה לה קל יותר. אמנם לא היה שוויון מלא, אבל לפחות הייתה הדדיות: לאה אהובה, ורחל יותר. רחל היא אם, ולא יותר. אבל הפער בין מי שיש לה הרבה לבין מי שאין לה כלום – זועק לשמים.
יעקב סבור שהוא מבין את הנהגת ה', שנותנת משקל יותר גדול לפער באהבה מאשר לפער באימהות, ונוזף באשתו האהובה (פס' ב): "וַיִּֽחַר אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל, וַיֹּ֗אמֶר: הֲתַ֤חַת אֱ-לֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן?!". אומר יעקב לרכל: הקב"ה יצר כאן איזון מכוון. את זוכה לאהבת הבעל. היא זוכה לחבוק ילדים. אומנם זה רחוק משוויון מדויק, אבל זה מאוזן: לכל אחת היתרונות שלה, וביחד הן בונות את ביתו של יעקב.
את המתח הזה, שבין האהבה לבין השוויון, רואים אנו גם בשיחה שבין רחל ולאה על הדודאים (פס' יד): "וַיֵּ֨לֶךְ רְאוּבֵ֜ן בִּימֵ֣י קְצִיר־חִטִּ֗ים וַיִּמְצָ֤א דֽוּדָאִים֙ בַּשָּׂדֶ֔ה, וַיָּבֵ֣א אֹתָ֔ם אֶל־לֵאָ֖ה אִמּ֑וֹ. וַתֹּ֤אמֶר רָחֵל֙ אֶל־לֵאָ֔ה: תְּנִי־נָ֣א לִ֔י מִדּוּדָאֵ֖י בְּנֵֽךְ!". הדודאים חשובים לרחל. יש בהם סגולה לפריון. היא באה ומבקשת אותם בשם האהבה שבין שתי האחיות. אולם לאה היא מרגישה מקופחת. רחל תקבל גם דודאים וגם בעל?! ולכן היא משיבה לה במטבע של תפיסת צדק שאינה מוכנה לקבל אי שוויון חריף (פס' טו): "וַתֹּ֣אמֶר לָ֗הּ: הַמְעַט֙ קַחְתֵּ֣ךְ אֶת־אִישִׁ֔י וְלָקַ֕חַת גַּ֥ם אֶת־דּוּדָאֵ֖י בְּנִ֑י?!". את רוצה גם אהבה וגם אימהות?! זה לא הוגן1 רחל עונה לה: "לָכֵן֙ יִשְׁכַּ֤ב עִמָּךְ֙ הַלַּ֔יְלָה תַּ֖חַת דּוּדָאֵ֥י בְנֵֽךְ". תמורת האימהות שאת מעניקה לי, תקבלי עוד הזדמנות לאהבה. שני הדברים אינם שווי ערך. אומנם זה לא יוצר שוויון. אבל זה יוצר לפחות הדדיות.
בסופו של דבר הדודאים לא "עשו את העבודה"; ולהיפך, העסקה הזאת הגבירה את אי השוויון, כשלאה ילדה את יששכר, ואחריו את זבולון. אולם ברגע שרחל ילדה את יוסף, נוצרה סוף סוף הדדיות. לאה הייתה מודעת לכך, על פי מדרש חז"ל. כאשר הרתה בפעם השביעית, ביקשה מהקב"ה להפוך את העובר שברחמה לבת. היא הבינה שמצב בו יהיה לרחל רק בן אחד כאשר לה שבעה בנים ובלהה וזלפה חובקות כל אחת שני בנים – הוא בלתי מאוזן בעליל.
קשרי משפחה בנויים על אהבה. באהבה אין שוויון מלא. טבעי לאהוב את זה יותר ואת זה פחות. גם בהתנהלות של המשפחה לא יכול להיות שוויון. יש בכור ויש צעיר, יש בנים ויש בנות, יש גבר ויש אישה, יש הורים ויש ילדים. כל אחד עם כשרונות ייחודיים, צרכים מיוחדים, וגם ביוגרפיה אישית משלו. יאנוש קורצ'ק הכיר את הקושי לאהוב את כל ילדי בית היתומים בשווה, ולכן היה אומר: "את מי מכל הילדים שיש לי בבית היתומים אני הכי אוהב? את זה שנמצא עכשיו לידי".
איך נכון לנהל משפחה? באהבה או בשוויון? "בצדק ובמשפט" או "בחסד וברחמים"? יעקב מנהל את משפחתו על פי האהבה. בראשית הדרך הוא מוכן לעבוד אצל דודו, לבן, ללא תשלום. דווקא לבן הוא זה שמבין שאהבה בלי צדק לא תחזיק מעמד, ולכן (בראשית כט, יד-טו): "וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ לָבָ֔ן: אַ֛ךְ עַצְמִ֥י וּבְשָׂרִ֖י אָ֑תָּה. וַיֵּ֥שֶׁב עִמּ֖וֹ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים. וַיֹּ֤אמֶר לָבָן֙ לְיַעֲקֹ֔ב: הֲכִי אָחִ֣י אַ֔תָּה, וַעֲבַדְתַּ֖נִי חִנָּ֑ם?! הַגִּ֥ידָה לִּ֖י מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּֽךָ!". זה לא שלבן הרמאי נעשה לרגע רודף צדק. הוא הבין שבלי שתהיה לפחות מראית עין של צדק ושל הגינות, יעקב לא יעבוד אתו לנצח. אומנם עבודה של שבע שנים תמורת אישה איננה שכר סביר, אבל לכל הפחות יש כאן הדדיות. יעקב אוחז בתפיסה של אהבה, גם כאשר תחושת הצדק נפגעת קשות. הוא אוהב את רחל יותר מלאה, אוהב את יוסף ובנימין יותר מאשר את שאר האחים. מול רחל ולאה הקב"ה מתערב ויוצר איזון. מול יוסף ואחיו יעקב לומד בדרך הקשה. על כך נאמר במסכת שבת (י, ב): "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
הליכה בקוטב של האהבה תוך התעלמות מן הקוטב השני – של צדק, של הגינות – מסוכנת. פעמים שזה לא צודק. פעמים שזה אולי צודק, אבל לא כל כך חכם. הקנאה היא מחיר כבד מידי. אבל צריך להיזהר גם מן הקיצוניות השנייה. שוויון נוקשה – שלא מכיר בשום ייחודיות – לא מותיר שום מקום לאהבה, שהיא ייחודית במהותה. הוא אפילו לא מאפשר מקום למשפחה או לאומה. לא נכון לחתור לשוויון מלא. זה בלתי אפשרי. החיפוש המתמיד אחר שוויון מדויק יוצר קנאה מתמדת. וזה גם לא רצוי. השוני הוא נורמלי. הוא יוצר גיוון. הוא מאפשר השלמה. הוא בונה חברה הרמונית המתפקדת כישות אורגנית. אולם נדרשת חתירה להגינות, להדדיות, בידיעה שלעולם היא לא תהיה סימטרית ומדויקת. ניתן לקבל את זה דווקא כאשר יש תודעה משותפת של שייכות למשהו שהוא גדול יותר מ"אני" ו"אתה". וכך אומר הנביא הושע (ב, כא-כב): "ואירשתיך לי לעולם. ואירשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. ואירשתיך לי באמונה, וידעת את ה'".
(הדברים נכתבו בהשראת מאמר של הרב יונתן זקס)
בזכותה של רחל
מתחים בין אחים – לחם חוקנו הם לאורכו של כל ספר בראשית. החל מקין והבל, המשך ביצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, וכלה ביוסף ואחיו. כפי הנראה, זהו טבעו של אדם וזוהי דרכו של עולם. פעמים שהדבר מגיע עד כדי רצח (קין) או ניסיון לרצח (אחי יוסף, עשו, ואולי אף ישמעאל) ופעמים שהדבר מגיע רק עד כדי גירוש מן הבית (ישמעאל, יוסף). מקרה אחד בכל ספר בראשית הוא סיפורן של רחל ולאה – אשר הניגוד ביניהן הביא דווקא ליצירה משותפת בבית אחד. מטבעו של אדם ומדרכו של עולם, היה מקרה זה אמור לגרום ל"פיצוץ" היותר גדול. וכי יכולים אנו לתאר את תחושתה של נערה הממתינה שבע שנים בכליון עיניים לם בחיר לבה, ומוצאת את אחותה עומדת תחת החופה במקומה, תוך שימוש בדרכי תרמית?
סיפורה של רחל נחשף לאחר למעלה מאלף שנים, בשעה בה חרבה ירושלים. חז"ל (פתיחתא לאיכה רבה, סי' כד) מספרים לנו על אבות האומה אשר באו לפני הקב"ה לבקש רחמים על העם. המדרש מספר על אברהם ועל יצחק, על יעקב ועל משה, אשר כל אחד בא בבכייה ובתחנונים לפני הקב"ה. אברהם ויצחק מספרים על מסירותם לשם ה' במעשה העקידה. יעקב ומשה מספרים על מסירותם לגידולו ולקיומו של העם. אך בקשתם נדחית על הסף. אין בכל זכויותיהם כדי לכפר על חטאו של העם ולהביא לגאולתו. ואז מספר המדרש:
"באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה, ואמרה: ריבונו של עולם! גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי. והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי, ומסרתי לו סימן שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה; ולערב חלפו (=החליפו) אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי כדי שהיא סבור שהיא רחל; ולא עוד, אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה, והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי; וגמלתי חסד עמה, ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".
לאחר שרחל מספרת את סיפורה המזעזע, פונה היא אל הקב"ה בתביעה שלא קל להבינה:
"ומה אני – שאני בשר ודם, עפר ואפר – לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה; ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?".
ואכן,
"מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
לא פשוטה היא טענתה של רחל. האם הוויתור הכביר שוויתרה לאחותה אמורה לתת לגיטימציה לעבודה זרה? האם הקב"ה אמור מעתה ועד עולם להשאיר מקום לרוע ולרשע הכרוכים בה, רק בשל מעשיה של רחל?
שתי תשובות הן, וקומה על קומה הן בנויות. התשובה האחת תאמר כי מדרש זה, אף שעל חורבן הבית הראשון הוא מדבר, מבקש הוא לרמוז על חורבנו של הבית השני. בית ראשון חרב בשל עבודה זרה. בית שני – בשל שנאת חינם. השונא – רק לו מקום בעולם. השנוא – אחת דינו להידחות לחלוטין. התנהגותה של רחל בארה להראות שאפשר לנהוג גם ההיפך. בעולמה הרחב של רחל יש מקום גם לאחותה; ולא רק בעולמה הגדול, אלא גם בביתה הפרטי פנימה. רחל אמנו היא זו שהניחה את היסוד המוסרי לגאולה מן החורבן שבא בשנאת חינם (הסבר זה שמעתי מפיו של אהוביה טבנקין).
המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לד), כדרכו, חושף רובד הרבה יותר עמוק, המחזיר אותנו אל ימי חורבנו של הבית הראשון. עולמו של הקב"ה – אשר הוא "אחד ואין יחיד כייחודו" – מן הראוי כי יהיה עולם של אחדות, עולם של אחידות, עולם ללא סתירות, ניגודים ומחלוקות. ואכן כך יהיה לעתיד לבוא, "ביום ההוא" אשר בו "יהיה ה' אחד ושמו אחד". אולם הדרך אל אותו עולם אידיאלי עוברת דרך עולם של שניוּת, עולם מלא ניגודים מנטליים וחילוקי דעות חריפים. גם בית ישראל נבנה באותה הדרך: שתי אימהות ולא אחת (ולאחר מכן ארבע), שנים עשר שבטים המתגוששים זה בזה, שתי ממלכות (ישראל ויהודה) ועוד ועוד ניגודים קשים המלווים את עמנו לאורך כל ההיסטוריה שלו.
פעילותה של רחל למען לאה אחותה – מתוך הכרה זו היא באה. עולמנו הנוכחי, עולם של שניות הוא, עולם של סתירות. עולם כזה עדיין אינו מסוגל לקבל את מלכות ה' האחת. על כן יש בו גם עבודה זרה. על כן יש בו גם גילוי עריות (=פגיעה באחדות המשפחה) ושפיכות דמים (=פגיעה באחדות החברה האנושית). האחדות והשלמות עוד תבואנה; אולם תהליך ארוך וממושך, רצוף סתירות, ניגודים ומחלוקות מוביל אליהן. בשלב הביניים לא תימצא שלמות בשום חלק לבדו. כל הכוחות נדרשים: כל הכוחות החיוביים, ואף הכוחות השליליים. כולם שותפים בהנעת התהליך המוביל אל הייעוד הנשגב. לכל הפלגים יש מקום בבית ישראל, גם אם קשה הדבר עד מאד. אולם גם הקשיים הגדולים ביותר לא יפרו את הבטחתו הגדולה של הקב"ה לרחל אמנו:
"כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
"אדם שיש לו מקום"
אחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני כל אדם הוא בניית היכולת 'לזוז הצידה' ולפנות מקום למישהו אחר. לא מדובר כאן על מקום פיסי, אלא על מקום חברתי, על מעמד, על תפקיד ייחודי – במשפחה או בחברה. מי שחש כי אין לו מקום, מרגיש כי אין טעם ומשמעות לקיומו עלי אדמות. נתינת מקום לזולת, זהו אחד הדברים הקשים ביותר לכל אדם. כבר אבותינו ואמותינו התמודדו עם האתגר הזה, ואנו ננסה ללכת בעקבותיהם וללמוד מהם.
מורת הדרך שלנו היא רחל אמנו, שהסכימה לתת מקום לאחותה בביתה היא. גדול מאוד הוא ויתור של אישה על מקומה הבלעדי כרעיה יחידה לאישהּ, ורחל קיבלה על עצמה את הקורבן הזה כדי למנוע כלימה מאחותה. אולם הקורבן הקטן התברר לאחר זמן ככבד מנשוא. בתחילת הדרך היתה רחל הרעיה העיקרית ליעקב. "ויאהב גם את רחל מלאה". ואז לא יולדת בן ראשון ליעקב, ובפיה תפילה "כי עתה יאהבני אישי". אחריו נולד בן נוסף, ועמו חל שינוי נוסף ביחסו של יעקב אליה. בלידת הילד השלישי רואה לאה כי "עתה הפעם יילווה אישי אלי". ובלידת הילד הרביעי היא מודה לה' על כך שזכתה גם היא להיות רעיה אהובה לאישהּ.
במשך כל הזמן הזה רואה רחל כיצד נשמטת היא מן המקום המיועד לה. אם בראשית הדרך הובטח לה מקום מרכזי באוהל יעקב – גם כאם וגם כרעיה, הרי שמקומה של ה'אם' תפוס במלואו על ידי לאה. ולא זו בלבד, אלא שגם חלק ניכר ממקומה של ה'רעיה' הולך ונכבש גם הוא בידיה.
על כן, מספרת לנו התורה: "ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה, ותאמר, הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי". לא קנאה קטנונית יש כאן, אלא תחושה קשה עד מאוד עולה בלבה של רחל, המרגישה כי "אין לה מקום", ומה טעם נותר עוד לחייו של אדם 'מיותר', שאין לו תפקיד משלו בעולם?
על מצב כזה, בו אדם לוקח על עצמו אתגר רוחני גדול ופתאום מרגיש כי הוא מעל לכוחותיו, כותב ה'מורה' – פרופ' נחמה לייבוביץ' (עיונים בספר בראשית, עמ' 111):
אולי רצתה התורה ללמדנו, כי המתמתח מעל לקומת אנוש ומקבל על עצמו משימות שמעל לכוחו – ייטיב לשאול עצמו תחילה עם יוכל לעמוד בהן עד הסוף. שאם לא כן, מוטב לו לאדם שיחיה לפי כוחותיו ולפי הנדרש ממנו, כי אם רגע יעלה מעלה ביכולת הוויתור ובהבאת קרבן ובכבישת כל יצר אנושי וכל מאווייו – הן אם לא יוכל גם לשהות על אותם רוכסי ההרים שאליהן טיפס והגיע לרגע, סכנה שיפול מטה מטה בהרבה ממה שהיה בזמן היותו במישור.
על כן, יעקב לא מוותר לרחל: מדוע סבורה את כי אין לך מקום? האם סבורה את כי סתם "מנע ה' ממך פרי בטן"? אולי השליחות הייחודית שלך בעולם היא היא הנכונות להתמודד פנים אל פנים עם אתגר נתינת המקום לזולת (עי' בדרשה הקודמת)?
רחל קולטת את המסר ועושה מעשה. לא זו בלבד שנתנה מקום לאחותה, עכשיו תתן מקום אפילו לשפחתה. "ותאמר, הנה אמתי בלהה, בוא אליה ותלד על ברכיי, ואיבנה גם אנוכי ממנה. ותתן לו את בלהה שפחתה לאִשה". בניגוד לשרה, שרצתה שהגר תישאר שפחה גם לאחר מסירתה לאברהם, הסכימה רחל כי בלהה לא תיוותר שפחה, אלא תהיה אשה של ממש ליעקב אישה (אור החיים).
לאחר שרחל עמדה במשימה ופינתה מקום אף לבלהה, זכתה להיבנות על ידה, והיא אומרת: "נפתולי א-להים נפתלתי עם אחותי, גם יכולתי". דהיינו: סיבוכים נוראים הסתבכתי עם אחותי, אבל בסופו של דבר עמדתי בהם. רק אז נולד יוסף.
בסופו של יום, לא זו בלבד שבלהה – בניגוד גמור להגר, שני דורות לפניה – מקפידה לתת לרחל את מקומה כגבירה, עד שגם בהריונה השני היא מוגדרת כ"שפחת רחל", אלא גם עם ישראל כולו נותן לה, לרחל, את מקומה המרכזי, כאשר יותר מכל האימהות האחרות, היא נקראת: "רחל אמנו", או "מאמע רוחל".
איש לא אמור להיות כמו רחל אמנו. אבל כולנו צריכים ללמוד ממנה את היכולת להיענות לאתגר, שקורא לנו בשעת הצורך, 'לזוז הצדה' ולפנות חלק מן המקום שלו לזולתנו.
איזהו מכובד? – המכבד את הבריות!!!
רחל ולאה – רעיה ואם
דו-שיח קשה שומעים אנו בין יעקב לבין אשתו האהובה, רחל. עקרה היא רחל. רואה היא את אחותה יולדת בנים בזה אחר זה, ועיניה רואות וכלות. בזעקה פונה היא אל יעקב אישה: "הבה לי בנים". ואף מאיימת: "ואם אין, מתה אנוכי". מצפים היינו לראות את יעקב אבינו מרגיע את אשתו (כאלקנה בשעתו, אשר אמר לאשתו העקרה: "למה תבכי ולמה ירע לבבך?...") או מבטיח להתפלל למענה (כיצחק אביו). אך לא זו הייתה תגובתו. חרה אפו בבקשתה של אשתו. והוא אומר לה: "התחת א-להים אני אשר מנע ממך פרי בטן?!". מה מסתתר מאחרי ויכוח זה?
ושאלה נוספת נשאלת: מה אירע בין יעקב לרחל במשך כל אותן שנים בהן לאה יולדת ליעקב בן אחר בן תוך הכרזה כי "הפעם יאהבני אישי"? כיצד לא הבין יעקב שאשתו האהובה נמצאת במצוקה ובמועקה? ומדוע לא פנה ביוזמתו אל הקב"ה וביקש ממנו שגם רחל תלד כמו לאה, כפי שנהג יצחק אביו? - על שאלות אלה ננסה לענות בעקבות דברי בעל 'עקידת יצחק'.
שני היבטים מרכזיים יש באישיותה ובתפקידה של כל אשה במשפחתה, מעבר להיותה אישיות העומדת בפני עצמה: היבט אחד הוא היותה אשה לאישהּ. "לזאת ייקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת". תפקידה הוא להיות רעיה נאמנה, אוהבת ואהובה לאיש אשר נישאה לו. ההיבט השני הוא היותה אם לילדיה. "ויקרא אדם את שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי". בחיי המשפחה של כל אישה ניתן לראות את שני הצדדים גם יחד, כאשר הם שלובים זה בזה ומשלימים זה את זה.
לא כך ראה יעקב אבינו את הדברים. אהבתו הייתה נתונה לרחל. הוא ראה בה – בראש ובראשונה – את היותה רעיה. משנגזר עליו לשאת גם את לאה, סבור היה כי חלוקת תפקידים תהיה ביניהן: רחל – רעיה לאישה, ולאה – אם לילדיהם. על כן לא ראה בעיה בכך שרחל חשוכת בנים. כמו אלקנה בזמנו, שאמר לחנה: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים", כך חשב יעקב אבינו בליבו ביחס לרחל.
אולם לא כך נראו הדברים בעיניהן של שתי האחיות. שתיהן סברו כי לא ניתן להפריד בין שני הייעודים. לאה מתפללת פעם אחר פעם כי הילדים שהיא יולדת ליעקב יביאו לכך שיאהב אותה גם כרעייתו ולא יראה בה רק אם לילדיו. רחל, שאמנם זכתה להיות רעיה ליעקב, לא הסתפקה בכך וביקשה להיות גם אם בישראל. ברור היה לה שאין טעם לחייה אם לא תזכה גם לאימהות.
(ומעניין הדבר, שבתהפוכות החיים התחלפו התפקידים. דווקא לאה, אם הבנים, זכתה להיקבר כרעיה ליד יעקב אישה. ודווקא רחל אמנו, היא שזכתה להיקבר בדרכם של גולי ירושלים, ולהיות: "רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי איננו". והיא זאת שזכתה לקבל את הבשורה: "ויש תקוה לאחריתך, נאום ה', ושבו בנים לגבולם").
יעקב, על פי השקפתו, אמר לה לרחל: "התחת א-להים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?!", הרי ייעודך הוא להיות רעיה ולא אם! אולם הבנתה של רחל, כי יעקב אישה אינו חש במצוקתה ואינו מבין ללבה, אך הגבירה את כאבה והביאה אותה לידי התפרצות קשה.
תגובתו הקשה של יעקב לא באה בשל אי הנעימות שהרגיש בדבריה של רחל. לא סגנונה הבוטה והמאשים הוא שטרד את מנוחתו, אלא משמעותה של דרישתה. בקשתה של רחל, בנוסח מיוחד באה. לא תפילה ביקשה מיעקב, שיתפלל עליה כיצחק אביו, אלא תוצאה: "הבה לי בנים!". תפילתו של צדיק, לפי פנייתה של רחל, הרי היא משנה את המציאות בהבל פה, כאילו היתה קמֵע או מעשה כשפים. ממילא היא אולטימטיבית. אין בה נכונות לקבל תשובה שלילית: "אם אין – מתה אנוכי".
צרמו הדברים לאוזניו של יעקב. הן לא זו היא דרכה של תפילה! לא מעשה כשפים יש בה, המכחיש פמליה של מעלה ו"מכריח" את ריבונו של עולם לשנות את רצונו. עיקרה של התפילה הוא השינוי החל בנפשו של המתפלל עצמו, בהיותו מבטא את התלות המוחלטת שהוא חש כלפי רבונו של עולם. על כן צריך האדם להתפלל קודם כל בעצמו, ורק אחר כך לפנות לאחרים. על כן צריך האדם להיות מוכן לקבל כל תשובה מאת ה', אם לטוב ואם למוטב... לא כך הייתה בקשתה של רחל. ועל כן כעס עליה יעקב, והחזיר אליה את התביעה. "אשר מנע ממך פרי בטן". התיקון הנדרש הוא אצלך. את צריכה להשתנות ולהתפלל כדי להיפקד.
אכן צדק יעקב אבינו בתוכנה של תשובתו. אך אדם הנמצא במצוקה, זקוק לתשובה בסגנון אחר. ועל כן אמרו עליו חז"ל בביקורת: "כך עונים את המעוקות?!".
"כך עונים את המעוקות?!"
גדולים הם מעשי אבותינו. גדולים הם שיקוליהם וגדולות הן אמירותיהם. ואנו, בניהם הקטנים, הבאים אלפי שנים לאחר מכן ללמוד ממעשיהם, לא מבקשים – חלילה, לשפוט אותם, אלא להתבונן במעשיהם במגמה להבין את הדרכת התורה אלינו, והפעם – מנקודת מבטו של יועץ הנישואין.
שיחה קשה עד מאוד מתרחשת בין יעקב לרחל אשתו: "וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הָבָה לִּי בָנִים! וְאִם אַיִן – מֵתָה אָנֹכִי. וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?!".
הבה ננסה להעלות השערה על התהליך המתרחש ביניהם: שבע שנים ממתינים הם ליום נישואיהם, והנה, ברגע המאושר ביותר, מחליף לבן את רחל באחותה. חז"ל מעירים, כי רחל שיתפה פעולה עם אביה הרמאי, כדי שלא לבייש את אחותה. והנה יולדת לאה בן, ועוד בן, ורחל עקרה... ועוד בן, ורחל עקרה... באיזשהו מקום בלב מתחילה הקנאה לבצבץ. רחל מתאמצת להדחיק את התחושה הקשה, לנשוך את השפתיים ולהמשיך באותה רוח טובה של ויתור. יעקב לא מרגיש שום דבר. ייתכן שהוא מעריץ את אשתו על סובלנותה, אך לא יודע על המתרחש בלבה פנימה. ייתכן שהוא מנסה לפצות אותה על חסרון הבנים תוך שהוא מרעיף עליה חום ואהבה, כמו אלקנה אחריו, האומר לחנה: "הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". ייתכן שהוא אף רואה את היתרונות הגלומים בכך שאינה מטופלת בילדים ויכולה להקדיש את זמנה ומרצה לדברים העומדים ברומו של עולם ('עקדת יצחק'). וייתכן שההשקעה הרבה שנדרשה ממנו בשמירת צאנו של לבן ובאחריות לפרנסת המשפחה לא הותירה בידו די פניות כדי לשים לב לרמזים דקיקים.
אך "לא לעולם חוסן". המצוקה הפנימית מתגברת עד שהיא מתפרצת במילים קשות: אני לא יכולה יותר! "הבה לי בנים!". רחל לא מסתפקת במילים אלו. אליהן מצורף איום בהתאבדות: "אם אין – מתה אנוכי!" (עי' רמב"ן). יעקב מתייחס לתוכן הגלוי של דבריה. הוא שומע את התביעה האולטימטיבית, והוא יודע שאין בכוחו להיענות לה. ייתכן שהוא שומע גם נימה של האשמה כלפיו, על כך שעד כה לא התאמץ די בתפילה. יעקב גם מזהה את הטעות ההשקפתית החמורה שיש בדבריה – טעות הגובלת באלילות – כאילו תפילה איננה אלא "כספומט" בו אתה לוחץ במקום המתאים ומאלץ את הקב"ה לתת לך מייד כבקשתך (רמב"ן). ועל כך הוא מגיב בחריפות: "התחת א-להים אנוכי, אשר מנע ממך פרי בטן?!".
תוכן תגובתו של יעקב – הכרחי היה, כדי להעמיד את רחל אשתו על טעותה. זוהי אחריותו כמנהיגה הרוחני של המשפחה. אולם חז"ל לא חוסכים את שבטם מיעקב, ואומרים: "כך עונים את המעוקות?!". בדבריהם, מבקשים רבותינו ז"ל ללמד אותנו לנהוג בדרך שונה. הם לא מציעים דרך מסוימת, ומותירים לנו את האחריות לחפש אותה כדי למצוא את מה שמתאים לנו. ואנו נציע כאן מספר רעיונות:
פעמים, שאישה המפתיעה בהתפרצות חריפה לא מצפה כלל לפיתרון מידי. הצורך הראשוני שלה הוא הקשבה – "שתהיה אִתה", בבחינת "עִמו אנוכי בצרה". חלק מן הכאב נובע מן הבעיה האובייקטיבית. חלק מן הכאב נובע מן הקושי הנוסף הבא מן ההשוואה לאישה אחרת. חלק מן הכאב נובע מן הבדידות בה הייתה האישה שרויה עד כה, כאשר בעלה לא הרגיש בכאבה. רק לאחר זמן מה של שיחה, של שיתוף, של הצגת שאלות עדינות המובילות להבנה עמוקה יותר של הכאב, רומזת היא שעכשיו מותר לדבר גם על פתרונות אפשריים. בשלב זה, היא כבר לא מאשימה, לא אולטימטיבית, ואף לא דורשת. עכשיו היא מוכנה גם לקבל הסבר מדוע נכון יותר מצִדה לחפש את הפיתרון במקום אחר – מקום נכון יותר מבחינה עקרונית, ואף מתאים לה יותר בהיבט הרגשי.
מתוך כך נתבונן גם במה שנוכל ללמוד מן השלבים הקודמים של הסיפור: מה קורה כאשר אישה השרויה במצוקה מביכה ממהרת לשתף את בעלה במקום "להתמודד לבד"?
ומה עשוי לקרות כאשר אישה שרויה במצוקה ולא משתפת את בעלה, אך בכל זאת הוא קולט רמז כלשהו, ומנסה לדובב אותה עד שתשתף אותו בכאבה? ומה עשוי לקרות כאשר הבעל בודק עם אשתו במה יוכל לעזור לה, ולא מחליט לבד מה יקל עליה? כיצד רמה נמוכה יותר של עומסי עבודה ועומסי חיים בכלל מצד הבעל, יכולים לסייע בכך?
ומה יקרה אם אשה המצפה להיענות חיובית מבעלה תנסה לבקש ולא לדרוש, להימנע מלהאשים, ולבחור משאָלה שיש בכוחו למלא אותה, מתוך הבנה שעמידה של גבר במצב של חוסר אונים מול דרישה המלווה בהאשמה – זהו "מתכון בטוח" לפיצוץ עז?
אגב, ייתכן שהרבה מזה מתאים מאוד גם למקרה ההפוך, בו הגבר נמצא במצוקה....
"אולי איבנה ממנה"
על אימהות טבעית ואימהות מלאכותית
אימותנו: שרה, רבקה ורחל – התמודדו עם עקרות כואבת. לא היו אז טיפולי פוריות.
לא הייתה אפשרות לפתור את הבעיה על ידי פונדקאות או תרומת ביצית.
הפיתרון היה הרבה יותר פשוט טכנית, אבל הרבה יותר בעייתי בהיבטים אחרים: למסור לבעל את השפחה, שתהרה ותלד לו ילד. במשפטי העמים שנהגו אז, הוא נחשב כבנה של הגבירה לכל דבר. כך עשתה שרה כשנתנה את הגר לאברהם. כך עשו רחל ולאה כשנתנו את בלהה וזלפה ליעקב.
על פי ההלכה המקובלת, הפיתרון זה "לא עובד". ההלכה מכירה רק באם הביולוגית,
ולא ניכנס כאן למחלוקת אם זו בעלת הרחם או הביצית. אם כך, מה עשו האימהות שלנו?
רחל אומרת ליעקב (בראשית ל, ג): "הִנֵּ֛ה אֲמָתִ֥י בִלְהָ֖ה. בֹּ֣א אֵלֶ֑יהָ וְתֵלֵד֙ עַל־בִּרְכַּ֔י וְאִבָּנֶ֥ה גַם־אָנֹכִ֖י מִמֶּֽנָּה". וכאשר דן נולד, רחל אומרת: "דָּנַ֣נִּי אֱ-לֹהִ֔ים... וַיִּתֶּן לִ֖י בֵּ֑ן...".
האם דן נחשב בנה של רחל? – ממש ממש לא! בפרשת וישלח (לה, כד-כה), בספירה של בני יעקב, נאמר: "בְּנֵ֣י רָחֵ֔ל יוֹסֵ֖ף וּבִנְיָמִֽן. וּבְנֵ֤י בִלְהָה֙ שִׁפְחַ֣ת רָחֵ֔ל דָּ֖ן וְנַפְתָּלִֽי". דן ונפתלי לא מוכרים כבני רחל אלא כבני בלהה. וכך גם בפרשת וישב ובפרשת ויגש.
יש להניח רחל גידלה אותם וחינכה אותם בדרכה, אולי היא התחילה ליצור סוג של "הורות רוחנית", ואפילו "הורות פסיכולוגית". אבל התורה קבעה שוב ושוב שבעצם, הם הבנים של בלהה ולא של רחל. אי אפשר להפקיע את ההורות הטבעית וליצור באופן מלאכותי הורות מסוג אחר.
יש לזה רק יוצא אחד מן הכלל, והוא, שגיור נחשב כמו לידה מחדש. "גר שנתגייר – כקטן שנולד" (יבמות כב, א). אבל חוץ מזה – הזהות של כל ילד נוצרת על ידי ההורות הטבעית בלבד.
"שוב אל ארץ אבותיך"
סיבות רבות מביאות אדם מישראל, השוהה בגלות, להחליט לעלות אל ארץ אבותיו. וכולן נמצאות גם אצל האב השלישי של האומה, יעקב אבינו.
ההתעוררות הראשונה לשוב לארץ היא האנטישמיות: "וירא יעקב את פני לבן, והנה איננו עמו כתמול שלשום". עוד לא התחילו רדיפות וגזירות, עוד לא התחילו רציחות ושמדות; אבל יעקב כבר קורא את הכתובת על הקיר. הדיבורים על היהודים המנצלים את עמי הארצות שהם חיים בקרבם מספיקים לו כדי שיבין שהקרקע בוערת מתחת לרגליים. רק אז, ודווקא אז – מתגלה ה' אל יעקב. הדחיפה השלילית היא הפותחת את הלב להאזין אל הקול הא-להי הטמיר הזועק עמוק בתוך הלב היהודי: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך".
שתי הדרכים המובילות אל ארץ ישראל, מוסברות בספר "אם הבנים שמחה": קניית בהמה בקניין 'משיכה' יכול להתבצע בשני אופנים. האופן הראשון הוא שהקונה קורא לבהמה והיא רצה אחריו. האופן השני הוא שהקונה מכה עליה במקל מאחור והיא רצה לפניו. כך הן שתי הדרכים בהן קונה הקב"ה את עמו: או שהעם שומע את הקריאה הא-להית והולך אחר ה' א-להיו, או שהקב"ה נאלץ להכותו במקל מאחור כדי שירוץ לפניו...
על כן מבקשת הרעיה בשיר השירים מן הדוד: "משכני (קנה אותי בקניין "משיכה")! אחריך נרוצה (תקרא לי וארוץ אחריך, ואל תקנה אותי בדרך השנייה...).
ועדיין יעקב מלא חששות. ההווה, גם כאשר עננים שחורים מתקדרים באופק – הוא מוכר ובטוח. הן הוא כבר מנוסה היטב בהתמודדות עם לבן. ומנגד מכרסם הפחד מפני הבלתי צפוי בארץ המובטחת: הן הדרך ארוכה וקשה, והילדים רכים; הן שם בארץ ממתין עשו הרשע, צמא דם ונקמה. לכן מוסיף הקב"ה ומרגיע את יעקב: "ואהיה עמך". בעזרתי תוכל להתמודד עם כל מה שצפוי. ההפתעה מתגלה דווקא בתגובתן של הנשים. הן – אשר חרן היא עיר הולדתן, שם חיים אביהן ואחיהן - עלולות היו להכשיל את המהלך בתביעה שלא להתרחק מן הבית ומן המולדת. יעקב, שאולי חשש מתגובתן, נושא בפניהן נאום ארוך ומנומק, כדי להסביר מדוע צריך לשוב לארץ. להפתעתו, דווקא הן נחושות הרבה יותר ממנו. הן חשות כל הזמן את הניכור ואת הזרות בהיותן בגלות, ובמשפטים קצרים הן מסכמות, ללא מורא וללא חשש: "כל אשר אמר א-להים אליך – עשה"!
שלוש קריאות
הדברים הבאים מוקדשים לחברי 'בני עקיבא' בשבת הארגון של שנת תש"ף, שהולכים בעקבות האמרה של חנה סנש הי"ד: "קול קורא והלכתי".
ישנם רגעים בחיים בהם האדם נקרא לפעולה. פעמים שהוא שומע את הקריאה באה מתוכו. פעמים שהוא שומע את הקריאה באה מן המציאות הסובבת אותו. פעמים שהקריאה באה במישרין מן הקב"ה בהתגלות נבואית.
יעקב אבינו שומע שלוש קריאות לשוב לבית הוריו. הקריאה הראשונה היא קולנית למדי, ונשמעת מבניו של לבן (בראשית לא, א): "לָקַ֣ח יַעֲקֹ֔ב אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֑ינוּ וּמֵאֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔ינוּ עָשָׂ֕ה אֵ֥ת כָּל הַכָּבֹו֖ד הַזֶּֽה". קריאה זו מחדדת את האוזן לשמוע את קריאה אחרת, שהייתה סמויה עד לאותו רגע (פס' ב): "וַיַּ֥רְא יַעֲקֹ֖ב אֶת פְּנֵ֣י לָבָ֑ן וְהִנֵּ֥ה אֵינֶנּ֛וּ עִמּ֖וֹ כִּתְמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם". רק אז נפתחת האוזן לשמוע את הקריאה השלישית. וזו באה מלמעלה, בצינור הנשמתי-הנבואי (פס' ג): "וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶֽל יַעֲקֹ֔ב: שׁ֛וּב אֶל אֶ֥רֶץ אֲבוֹתֶ֖יךָ וּלְמוֹלַדְתֶּ֑ךָ...".
שתי הקריאות הראשונות הן אנושיות, חיצוניות. הקריאה השלישית היא א-להית, הרבה יותר פנימית. שתי הקריאות הראשונות נוגעות בצרכי הקיום של יעקב ומשפחתו. השלישית נוגעת בייעודו ובתפקידו.
יעקב קורא לרחל וללאה, וגם שם יש שלוש קריאות. הקריאה הראשונה היא קריאתו העכשווית של לבן (פס' ה): "וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ן: רֹאֶ֤ה אָנֹכִי֙ אֶת־פְּנֵ֣י אֲבִיכֶ֔ן כִּֽי־אֵינֶ֥נּוּ אֵלַ֖י כִּתְמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֑ם...". הקריאה השנייה באה ממבט כולל על מציאות החיים בבית לבן (פס' ו-ז): "וְאַתֵּ֖נָה יְדַעְתֶּ֑ן כִּ֚י בְּכָל־כֹּחִ֔י עָבַ֖דְתִּי אֶת־אֲבִיכֶֽן. וַאֲבִיכֶן֙ הֵ֣תֶל בִּ֔י וְהֶחֱלִ֥ף אֶת־מַשְׂכֻּרְתִּ֖י עֲשֶׂ֣רֶת מֹנִ֑ים וְלֹֽא־נְתָנ֣וֹ אֱ-לֹהִ֔ים לְהָרַ֖ע עִמָּדִֽי". מציאות בעייתית זו איננה נורמלית ולא תוכל להתקיים לעד. הגיע הזמן לתת לזה סוף. זהו ניתוח עמוק של המציאות, שנעשה בליבו של יעקב פנימה. והקריאה השלישית היא הקריאה הא-להית הנבואית (פס' יא-יג): "וַיֹּ֨אמֶר אֵלַ֜י מַלְאַ֧ךְ הָאֱ-לֹהִ֛ים בַּחֲל֖וֹם:... שָׂא־נָ֨א עֵינֶ֤יךָ וּרְאֵה֙... כִּ֣י רָאִ֔יתִי אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לָבָ֖ן עֹ֥שֶׂה לָּֽךְ. אָנֹכִ֤י הָאֵ-ל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר; עַתָּ֗ה ק֥וּם צֵא֨ מִן־ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ מוֹלַדְתֶּֽךָ".
רחל ולאה מוסיפות על כך את הקריאה העולה מתוך עולמן הפנימי (פס' יד-טז): "וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ: הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ?! הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ. כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱ-לֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ". קריאה זו מהדהדת את הקריאה השנייה של יעקב, שאף היא נחצבת מתוך עולמו הפנימי המבין את המציאות לעומקה. ומכאן באה המסקנה שלהן, להאזין לקריאה השלישית, הבאה מלמעלה: "וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱ-לֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה".
טבעו של האדם הוא לשקוע בשגרה ולהתקבע במה שהוא רגיל בו ובמה שמוכר לו. הקב"ה קורא לו בדרכים שונות: לפעמים דרך אירוע חיצוני – מאיים או מגייס. לפעמים אמירה של מישהו אחר – מפורשת או מרומזת. לפעמים דרך תחושה פנימית, לפעמים בדרכים אחרות; ועל פי רוב – דרך מה שכתב בתורה.
מרן הרב קוק זצ"ל מציג את הדרכים השונות בהן קורא ה' לאדם באורות התשובה (י, ה), שם הוא מדבר על, "דבר ד' הבא לו מכל מוצאיו: מן התורה, מן האמונה וגם ממנהג אבות, מהסכמת הבריות, ומיושרו הפנימי...".
אנו יכולים להיות אדישים ולא לשמוע את הקולות הללו. כבניו של יעקב אבינו, נלמד ממנו לפתח את הרגישות הנדרשת כדי להקשיב לקולות השונים הקוראים לנו למלא את שליחותנו בעולם; – רגישות שראשיתה בשמיעת הקולות הבוקעים מן המציאות עצמה, המשכה בהקשבה לקולות העולים בתוכנו פנימה, וסופה בשמיעה נבואית של קול ה'.
חלום הסולם וחלום העתודים – מהישרדות לחזון
אברהם רודף אחרי ארבעה מלכים ומנצח אותם. יעקב, לעומתו, בורח מפני אדם בודד – פעמיים, פעם בורח מעשו ופעם בורח מלבן.
המסר של הקב"ה ליעקב מגיע דרך שני חלומות: חלום הסולם – לקראת היציאה מהארץ, וחלום העתודים – לקראת היציאה מחרן.
הסולם – צד אחד שלו באדמה, במציאות המאיימת, וראשו בשמים, בשאיפות נעלות. גם כאשר קשה, ישנו חלום – סולם המחבר בין העתיד לבין המציאות, בין השמים לבין הארץ. קודם כול בא החזון: השאיפות הגבוהות – השמיימה, והרחבות – נחלה בל מצרים. "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". ורק אחר כך באה ההבטחה על הקיום הפיסי: "והנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך...". יעקב הולך לחרן מתוך שני מטרות: המטרה של יצחק – לשאת אישה ולהקים את בית ישראל. והמטרה של רבקה – עד השגה של "הפסקת אש" עם עשו.
לאור זה נבין את המדרש (ויקרא רבה אמור כט, ב):
אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקב"ה: אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, ואמר: שמא ח"ו, כשם שלאלו ירידה אף לי כן! אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא" – אם אתה עולה, אין לך ירידה עולמית. לא האמין ולא עלה.
מה הייתה הבעיה של יעקב? קולה של ההישרדות ניצח את קולו של החזון.
כך גם במדינת ישראל של היום: חלק גדול מן השיקולים הם שיקולי הישרדות. קשה לסבול ולהקריב בהווה – במתח בטחוני, באבדות, בכלכלה, במעמד בינלאומי, בשביל מצב יותר טוב אחר כך. בשיקולי ההישרדות ההווה מנצח את העתיד. בשביל שתהיה נכונות לסבול בהווה, צריך חזון גדול שפונה לעתיד.
שיקולי ההישרדות הם שיקולים של גלות, שבסופו של דבר גם הם לא מחזיקים מעמד. וזהו חלום העתודים, שעליו יעקב מספר לרחל וללאה (לא, י-יג):
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא בַּחֲלוֹם, וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים בַּחֲלוֹם: יַעֲקֹב, וָאֹמַר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל הַצֹּאן עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים, כִּי רָאִיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. אָנֹכִי הָאֵ-ל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר עַתָּה קוּם צֵא מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת וְשׁוּב אֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.
אומר המלאך ליעקב: עזוב את בעיות ההישרדות. אל תתמקד באיומי ההווה. תראה את "העתודים" ותביט אל ה'עתידים'. תחזור "אל ארץ מולדתך", לכיוון של החזון. את ממד הגובה הזה פוגש יעקב בסוף הפרשה (לב, ב): "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים".
את זה משלימה נבואת ישעיהו (פרק מא):
וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ, וָאֹמַר לְךָ: עַבְדִּי אַתָּה, בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ-לֹהֶיךָ, אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ, אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי... אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב, מְתֵי יִשְׂרָאֵל; אֲנִי עֲזַרְתִּיךְ, נְאֻם ה', וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. הִנֵּה שַׂמְתִּיךְ לְמוֹרַג חָרוּץ חָדָשׁ בַּעַל פִּיפִיּוֹת, תָּדוּשׁ הָרִים וְתָדֹק וּגְבָעוֹת כַּמֹּץ תָּשִׂים. תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם, וְאַתָּה תָּגִיל בּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.
יחס לאב רשע
כיצד בן או בת אמורים להתייחס לאבא או לאמא שלהם, אם הם עוברים עבירות חמורות?
דוגמה לכך אנו מוצאים אצל רחל אמנו, וכך מסופר בפרשה (בראשית לא, יט): "וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ". אפשר היה לכתוב "ותיקח". אבל התורה משתמשת במילה שיש בה צליל חזק של גינוי: "ותגנוב".
הזוהר אומר על זה דברים חריפים, ונתרגם אותם לעברית בתרגום חופשי:
"ואף על פי שרחל עשתה זאת כדי לעקור את אביה מללכת אחרי עבודה זרה, נענשה שלא גידלה את בנימין ולא הייתה אתו בחייה אפילו שעה אחת, בשל צערו של אביה, אף על פי שהתכוונה לטוב".
אלו לא דברי מוסר גרידא. החיד"א מביא את הדברים הללו להלכה בהערה לשולחן ערוך, הל' כיבוד אב ואם.
מה מלמד אותנו הזוהר? שתמיד ההורים נמצאים מעל לילדיהם. גם אם ההורים טועים, וגם אם הם חוטאים,
הילדים צריכים להתייחס אליהם ביראת כבוד. אמנם יש פוסקים שאומרים שאין מצוות כבוד כלפי הורה רשע, אבל גם לדעה הזאת אסור לפגוע בכבודם באופן אקטיבי. ולכן, כאשר האב עובר עבירה, אסור להעיר לו ולומר לו שזה אסור. צריך לדבר על כך באופן עקיף כך שהוא יבין את המסר מעצמו.
ההורים הם המחנכים של הילדים, והילדים לא אמורים להיות המחנכים של ההורים. חז"ל משווים את כבודם של ההורים לכבודו של הקב"ה. אי אפשר לפתח יראת שמים בלי עמדה של יראת כבוד כלפי ההורים. גערה או פעולה תקיפה של בן כלפי ההורים שלו, גם אם היא נעשית מתוך יראת שמים, שומטת את השטיח מתחת ליראת השמים עצמה.
רחל, שפגעה בכבודו של אבא שלה, פגעה ביכולת שלה לחנך את הבן שלה ליראת שמים, ולכן לא זכתה לגדל אותו.
ועוד הערת אגב, דבר ששמעתי ממו"ר הרב דוב ליאור. הוא אמר פעם לגבר שרצה "לחנך את אשתו":
"אתה לא מפקד בצבא והיא לא חיילת שלך; ואם היא עוברת עבירה, תעיר לה רק בסגנון שבו מותר לבן להעיר לאבא שלו".
"גניבתו" של יעקב יעקב
אחד המוטיבים המוזרים ביותר בפרשת 'ויצא' היא המילה 'גנב' בהטיות שונות.
כך אומר יעקב ללבן (בראשית ל, לג): "כֹּ֣ל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ֩ נָקֹ֨ד וְטָל֜וּא בָּֽעִזִּ֗ים וְחוּם֙ בַּכְּשָׂבִ֔ים גָּנ֥וּב ה֖וּא אִתִּֽי".
המוטיב הזה, עם מוטיב הבריחה, שגם הוא מאפיין גנבים, חוזר על עצמו שוב ושוב ביציאתו של יעקב מבית לבן (פרק לא). וכך מסופר בפרשה:
וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ. וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא. וַיִּבְרַ֥ח הוּא֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ... וַיֻּגַּ֥ד לְלָבָ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֥י בָרַ֖ח יַעֲקֹֽב.
לבן תוקף את יעקב ואומר לו:
מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י...? לָ֤מָּה נַחְבֵּ֙אתָ֙ לִבְרֹ֔חַ וַתִּגְנֹ֖ב אֹתִ֑י וְלֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י וָֽאֲשַׁלֵּחֲךָ֛ בְּשִׂמְחָ֥ה וּבְשִׁרִ֖ים בְּתֹ֥ף וּבְכִנּֽוֹר? (ל) וְעַתָּה֙ הָלֹ֣ךְ הָלַ֔כְתָּ כִּֽי־נִכְסֹ֥ף נִכְסַ֖פְתָּה לְבֵ֣ית אָבִ֑יךָ לָ֥מָּה גָנַ֖בְתָּ אֶת־אֱלֹהָֽי.
והסיפור ממשיך:
וַיַּ֥עַן יַעֲקֹ֖ב וַיֹּ֣אמֶר לְלָבָ֑ן: כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי. עִ֠ם אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֣א אֶת־אֱלֹהֶיךָ֘ לֹ֣א יִֽחְיֶה֒... וְלֹֽא־יָדַ֣ע יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י רָחֵ֖ל גְּנָבָֽתַם.
ואז יעקב תוקף את לבן בחזרה ואומר לו:
זֶה֩ עֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ עִמָּ֔ךְ רְחֵלֶ֥יךָ וְעִזֶּ֖יךָ לֹ֣א שִׁכֵּ֑לוּ וְאֵילֵ֥י צֹאנְךָ֖ לֹ֥א אָכָֽלְתִּי. טְרֵפָה֙ לֹא־הֵבֵ֣אתִי אֵלֶ֔יךָ אָנֹכִ֣י אֲחַטֶּ֔נָּה מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נָּה גְּנֻֽבְתִ֣י י֔וֹם וּגְנֻֽבְתִ֖י לָֽיְלָה.
על דבריו האחרונים של יעקב אומר רש"י: "גנובתי יום וגנובתי לילה – גנובת יום או גנובת לילה, הכול שילמתי". יעקב רוצה לנקות את עצמו בכך מן החשד בגניבה. רחל אשתו גנבה את התרפים, וגם אם הוא לא יודע על כך, אולי בתת מודע שלו הוא יודע משהו. הוא עצמו גנב את לבו של לבן. אולי הוא מרגיש צורך לנקות את עצמו מפני שהוא חושש בתוך תוכו שמא "על ראש הגנב בוער הכובע". הרי יש לו כבר תדמית של 'גנב' בשל "גניבת" הברכות מעשיו. ולא רק – אלא בשל שמו, יעקב. הרי כך אמר עליו עשיו אחיו (כז, לו): "הֲכִי֩ קָרָ֨א שְׁמ֜וֹ יַעֲקֹ֗ב וַֽיַּעְקְבֵ֙נִי֙ זֶ֣ה פַעֲמַ֔יִם – אֶת־בְּכֹרָתִ֣י לָקָ֔ח וְהִנֵּ֥ה עַתָּ֖ה לָקַ֣ח בִּרְכָתִ֑י...". וכבר אמר הנביא (ירמיהו ט, ג): "אִ֤ישׁ מֵרֵעֵ֙הוּ֙ הִשָּׁמֵ֔רוּ וְעַל־כָּל־אָ֖ח אַל־תִּבְטָ֑חוּ כִּ֤י כָל־אָח֙ עָק֣וֹב יַעְקֹ֔ב וְכָל־רֵ֖עַ רָכִ֥יל יַהֲלֹֽךְ". אם כן, פירוש השם 'יעקב' הוא 'ירמה'.
זו הייתה דרכו של יעקב תמיד. הוא מתחמק מעימות ישיר. את הכול הוא עושה בעקיפין ובדרכי רמייה: בבכורה (בחוויה של עשו) בברכות, בייחום הצאן, בפנייה לנשותיו, בבריחה מלבן, וגם בהתנהגות של בניו בשכם. יש לו תדמית ושם של רמאי. התדמית הזאת נרמזת בשיחה שלו עם לבן (כט, כה-כו):
וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וְהִנֵּה־הִ֖וא לֵאָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֶל־לָבָ֗ן: מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י? הֲלֹ֤א בְרָחֵל֙ עָבַ֣דְתִּי עִמָּ֔ךְ! וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי? וַיֹּ֣אמֶר לָבָ֔ן לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה...
בכך לבן רומז לו למה שאמר יצחק לעשיו בפרשת תולדות (כז, לה): "בָּ֥א אָחִ֖יךָ בְּמִרְמָ֑ה וַיִּקַּ֖ח בִּרְכָתֶֽךָ". לעומתו, לבן, בתור 'בעל הבית' אינו 'גנב' אלא 'גזלן'. וכך אומר לו יעקב (לא, לא). נאצלתי לגנוב ולברוח: "כִּ֣י יָרֵ֔אתִי כִּ֣י אָמַ֔רְתִּי פֶּן תִּגְזֹ֥ל אֶת־בְּנוֹתֶ֖יךָ מֵעִמִּֽי".
זה גורלו של עם ישראל בגלות: נאלץ להתחכם ולגנוב, מואשם בגניבה גם אם שלא גנב, מפנים את התדמית של ה'גנב' שדבקה בו. כאשר מגיע זמן הגאולה, שבה אנו פועלים "להוציא את היהודים מן הגלות", נדרש לא פחות "להוציא את הגלות מן היהודים". במקום 'גנב' יש 'נהג', ואף 'מנהיג'. וכך נאמר על יעקב כשהוא יוצא לדרכו (פס' יח): "וַיִּנְהַ֣ג אֶת־כָּל מִקְנֵ֗הוּ וְאֶת־כָּל רְכֻשׁוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר רָכָ֔שׁ, מִקְנֵה֙ קִנְיָנ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר רָכַ֖שׁ בְּפַדַּ֣ן אֲרָ֑ם...". הרכוש אינו גנוב. הכול נקנה ונרכש כדת וכדין. וגם לבן בדבריו אל יעקב עובר מ'גנב' ל'נהג' ואומר לו (פס' כו): "מֶ֣ה עָשִׂ֔יתָ וַתִּגְנֹ֖ב אֶת־לְבָבִ֑י וַתְּנַהֵג֙ אֶת־בְּנֹתַ֔י כִּשְׁבֻי֖וֹת חָֽרֶב?". הוא מתחיל להכיר את יעקב כ'נוהג' ואף כ'מנהג' ו'מנהיג' את אחרים.
שיאו של שינוי התודעה – בפרשת וישלח (פרק לב):
וַיָּ֣קָם בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא... וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק. (כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר... וַיֹּ֣אמֶר: שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר. וַיֹּ֙אמֶר֙: לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי. (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו: מַה־שְּׁמֶ֑ךָ: וַיֹּ֖אמֶר: יַעֲקֹֽב. (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי שָׂרִ֧יתָ עִם אֱ-לֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל... (לא) וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱ-לֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי.
במקום 'יעקב' שמגן על עצמו בדרכים עקומות ועקיפות, בא השם 'ישראל, כמי שמתמודד בדרך ישרה ומקיים מאבק ישיר. וכך אומר ישעיהו (מ, ד): בנבואת הגאולה: "כָּל־גֶּיא֙ יִנָּשֵׂ֔א וְכָל־הַ֥ר וְגִבְעָ֖ה יִשְׁפָּ֑לוּ; וְהָיָ֤ה הֶֽעָקֹב֙ לְמִישׁ֔וֹר וְהָרְכָסִ֖ים לְבִקְעָֽה".
פיתרון מדיני
"ארמי אובד אבי" – נאמר בפרשת הביכורים. רק אז נחשף כי קשה היתה גזירתו של לבן משל פרעה, "שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן ביקש לעקור את הכול" (הגדה של פסח), להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים ולזרוק אותם אל הים. באמצעות המשא ומתן הנפתל שבין יעקב ללבן, מתווה לנו התורה את דרך הטיפול בצוררי ישראל שבכל הדורות.
השלב הראשון הוא אזהרה חד-משמעית הבאה במישרין מן הקב"ה בכבודו ובעצמו: "הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע". גורלו של יעקב איננו נושא הנתון למשא ומתן. נקודה! רק אזהרה ברורה וחד-משמעית זו מרסנת את לבן. "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", אומר לבן ליעקב, "וא-להי אביכם אמש אמר אלי לאמור, הישמר לך...".
רק לאחר שהצורר מבין שאין לו אופציה צבאית, ניתן האות למשא ומתן המדיני. לבן מבקש לכרות ברית. אך במקום לדבר לעניין, הוא פותח בהאשמות המופנות אל עבר מצפונו של יעקב: מדוע ברחת? מדוע גנבת את לבבי? מדוע לקחת בשבי את בנותיי? ומדוע גנבת את התרפים? יעקב לא מבין מהיכן זה נופל עליו. הרי הוא הקורבן. הוא זה שהיה מרומה כל הזמן. הוא הנרדף הנאלץ לנוס על נפשו. אך יעקב לא משיב במתקפה, אלא מנסה להצטדק. הוא לא רוצה להתגרות בלבן. הוא מסביר את עצמו, ואף מקלל, מבלי משים, את אשתו האהובה. אך הדבר אינו מרגיע את לבן. הוא מחפש ומחפש, וכל אותו הזמן הוא רומז ליעקב: מצפונך אינו נקי. אין כאן מלחמה של הטובים נגד הרעים. לכל אחד מאתנו יש טענות לגיטימיות כלפי זולתו. אמנם אני חשבתי לפגוע בך, אבל גם אתה פגעת בי. אני רק חשבתי, ואתה אף ביצעת...
משנחשפה גם מזימה זו של לבן, מבין יעקב שאין טעם בניסיון "להצטלם טוב בתקשורת". הוא אומר ללבן בפניו את האמת בכל מערומיה. אין כאן שני צדדים, שכל אחד מהם צודק במידה מסויימת. כאן ישנה אמת אחת ברורה. יעקב הוא הפועל הישר והמרומה, ולבן הוא הרמאי והצבוע. יעקב הוא הנרדף ולבן אינו אלא רוצח שפל.
לבן אינו מוותר. הוא טוען שכל הנפש והרכוש שבידיו של יעקב – גזולים הם בידו. "הבנות – בנותי, והצאן – צאני, וכל אשר אתה רואה – לי הוא". עצם זה שאני מאפשר לך להחזיק ברכושי, ויתור גדול הוא מצדי, ועל כן אין מקום לכל טענותיך.
יעקב אינו עונה. שתיקתו – רועמת, גם בשעה שהוא מקים את המצבה. ישנם דברים אשר אינם ראויים לתגובה. לבן מבקש לכרות ברית. יעקב אינו עונה, ומקים את המצבה – בשתיקה. את חוזה השלום מנסח לבן. יעקב אינו מתמקח על הפרטים. בין כך ובין כך יש להניח שההסכם יופר במוקדם או במאוחר, ועל מה יש להתעקש? לבן מבקש ברית, כפי שכרת אבימלך עם אברהם. יעקב לא מגיב, אך במקום ברית הוא מסתפק בשבועה גרידא, המבהירה את הציפיות הנמוכות.
לבן שב אחר כך למקומו, לאותה מדרגה רוחנית בה היה לפני כן. ואילו יעקב המשיך ללכת קדימה באותה הדרך בה הלך, דרך האמת והאמונה. "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי א-להים".
