לפרשת לך לך

הרב עזריאל אריאל 16.11.25

"לך לךָ" – אל עצמך

עליית אברהם ועליית תרח

אל היעד הלא נודע

ויט אוהלה

אחים [לא] מתנתקים?

אחים לא מפקירים

אנגריא בתלמידי חכמים

"תן לי הנפש"

"ותתן אותה לאברם אישה..."

עינוי הגר

לידת ישמעאל ובריאת הערבים

ברית הקשת וברית הבשר

 

 

"לך לךָ" – אל עצמך

הפרשה פותחת בציווי לאברהם אבינו (בראשית יב, א):

וַיֹּ֤אמֶר ה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם: לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ.

הרש"ר הירש שואל על כך כמה שאלות: מה זה "לך לך"? מדוע בטעמי המקרא יש 'אתנחתא' לפני הצבת המטרה, שהיא להגיע אל הארץ? מדוע בכלל מפורש מהיכן הוא יוצא? מדוע עליו ללכת משלושה מעגלים: הארץ, המולדת ובית האב?   מדוע הסדר שלהם הוא הפוך – מן הרחוק אל הקרוב?

המילה "לךָ" – מבטאת קריאת כיוון: לך אל עצמך. אצל רש"י "לךָ" זה לאינטרסים שלך. אצל הרש"ר זה יותר עמוק – זה ללכת אל ה'אני' הפנימי שלך.

 עצם ההליכה היא פרישה מן המציאות הקיימת לצורך מפגש עם העצמי. וכך כותב הרש"ר:

לך לעצמך, בדרכך שלך; לך בדרך, שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך, מכל הקשרים שהיו לך עד כה. ההגירה הראשונה מאור כשדים אולי הייתה לצורך הצלה, ואילו במצווה זו ההליכה היא מטרה לעצמה.

מהיכן צריך אברהם ללכת אל עצמו? מהי אותה מציאות חיים שבה האדם מאבד את עצמו? – עלינו לומר שהאנטיתזה לדרכו של אברהם היא מגדל בבל:

לא הערכת ערך הפרט, אלא ריכוז השלטון – זו הייתה רוחו של הדור, שהחל לבנות בניין פאר בסיסמת "נעשה לנו שם". כך ניטל מן האדם ערכו האישי; וסופו שהפך למכשיר גרידא, ללבנה בבניין הפאר של נציגות מדומה של הציבור. רוח זו מטפחת את אמונת השווא בסמכותו הבלעדית של הרוב; בסופו של דבר, כל ערך מקודש בעיני הרוב נערץ ונקדש גם בעיני כל יחיד.

מגדל בבל הפעיל פיקוח חברתי על כולם: כולם צריכים לדבר בשפה אחת ולומר דברים אחדים. אין מקום לשום עמדה עצמאית או חשיבה עצמאית. התקינות הפוליטית מכתיבה מה אסור לומר, וגם מה אסור לחשוב. פרסומאים, מעצבי דעת קהל, מנהלי רשתות חברתיות ואחרים, עוסקים כל הזמן בלהכתיב לכולם עמדה אחידה. לכן אברהם צריך ללכת אל עצמו, להתנתק מכל המעגלים הקונפורמיים של הסביבה.

 מה רע בכך ש"כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים"? האם אין רעיון דומה גם ביהדות? כותב על הרש"ר:

 והנה אמת, שומה על הציבור לייצג ערכים נעלים; ומתוך הנחה זו גם היהדות מייחסת חשיבות לכלל ואוסרת לפרוש מן הציבור.

כל התאגדות ציבורית אנושית – יש בה טוב ויש בה גם לא מעט רע. בזמן של לחץ חברתי, לרע יש הופעה מצטברת, ואילו האמת – נעדרת. לחץ חברתי רומס את הפרט. נדרש כוח עצום כדי לעמוד מולו. וזה היה המסר של הקב"ה לאברהם אבינו:

בראשית היהדות נאמר: "לך לך" – לך לעצמך, והרי זה ערך נעלה עוד יותר. אין איש רשאי לומר: אני צדיק וישר בהתאם לאופנה. כל אדם אחראי על עצמו כלפי ה'.

התירוץ: "אבל כולם עשו כך", "אבל קיבלתי פקודה" – מתקבל ברוסיה הקומוניסטית או בגרמניה הנאצית.

לא בעם ישראל. במדרש על פרשת השבוע נאמר:

"ויגד לאברם העברי" – ...כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד.

מחקרים מראים, שברגע שיש אדם אחד שאומר את האמת, ברגע שילד אחד צועק "אבל המלך עירום" – גם אנשים אחרים מעזים לבטא את האמת שהם מאמינים בה.

איך יכולנו להתקיים... אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות במיעוט?

התוצאה של כל זה היא היכולת ללכת אל הארץ המובטחת. "לך לך" – לעצמך! ומתוך כך: "אל הארץ אשר אראך".

 

עליית אברהם ועליית תרח

פעמיים יוצא אברהם אבינו בדרך לארץ ישראל. העלייה הראשונה – עליית תרח – בפרשת נוח. העלייה השנייה – עליית אברהם – בפרשת לך-לך. שונות הן שתי העליות זו מזו. בעלייה הראשונה – יוצא אברהם עם כל משפחתו. בעלייה השנייה – הוא עוזב את בית אביו. בעלייה הראשונה – היוזמה היא אנושית, של תרח. בעלייה השנייה – היוזמה א-להית, של הקב"ה. בעלייה הראשונה – אברהם פסיבי לגמרי. תרח אביו הוא הלוקח אותו. בעלייה השנייה – אברהם הולך בעצמו. בעלייה הראשונה – יוצאים כולם ממקום סתמי: מאור כשדים. בעלייה השנייה – יוצא אברהם ממקום שהוא קשור ושייך אליו. בעלייה הראשונה – הולכים למקום מוגדר, אל ארץ כנען. בעלייה השנייה – הולך אברהם אל יעד בלתי ידוע: "אל הארץ אשר אראך". הבולט מכל הוא ההבדל האחרון: בעלייה הראשונה – ארץ ישראל היא רק משאת נפש, אשר אליה הולכים אך לא מגיעים. ואילו בעלייה השנייה נאמר: "ויבואו ארצה כנען". ממה נובעים כל ההבדלים בין שתי העליות?

נראה לומר שהעלייה הראשונה היא עליית מצוקה. "אור כשדים" – כשמה כן היא: כבשן של אש, אליו הושלך אברהם אבינו. השיקול העיקרי הוא לצאת מן המקום שבו לא ניתן עוד להתקיים. בשביל תרח, ארץ ישראל היא פיתרון טכני, מקלט בטוח, שלאחר שיקול דעת התברר כמקום המתאים ביותר. לכן אין כאן התנתקות נפשית אלא יציאה פיסית בלבד. זוהי העלייה הראשונה, עלייתו של תרח.

לא זו דרכו של אברהם אבינו. לכן הוא פסיבי בעלייה הראשונה. אברהם אינו ירא מפני האור של הכשדים. הוא כבר הושלך לכבשן האש ויצא ממנו חי. הוא לא בורח מייסורי הגלות. המוטיבציה שלו היא אחרת לגמרי. נקודת המוצא היא הציווי הא-להי, דבר ה' האומר לו: "לך לך". לכן, נקודת המוקד אינה היציאה מן המקום הקודם, כמו אצל תרח, אלא ההליכה אל היעד החדש. דווקא משום כך אין לאברהם שום ענין לבדוק ולבחור לעצמו את היעד שאליו הוא הולך. לא תנאי הקיום בארץ החדשה עומדים לנגד עיניו אלא הבחירה הא-להית באותה "הארץ אשר אראך". לכן דווקא עתה אין הוא נגרר אחר אביו אלא הולך בעצמו. יתירה מזאת. היציאה של תרח היתה פיסית בלבד. מבחינה תרבותית הוא נשאר קשור אל מורשת אור כשדים. אברהם, לעומת זאת, מצווה להתנתק מן העבר. "לך לך מארצך וממולדתך" – נוף ילדותך והאווירה שבה צמחת – אל מקום אחר. ולא זו בלבד שיש להתנתק מן המולדת הגיאוגרפית, יש להתנתק גם מן המולדת התרבותית: "לך לך... מבית אביך". ייעוד רוחני אחר מצפה לך בארץ אשר עיני ה' א-להיך בה.

העלייה הראשונה – עליית תרח – שייכת לפרשת "נֹחַ", שהיא בקשת נוחיות. העלייה השנייה – עליית אברהם – שייכת לפרשת "לך-לך", שהיא הליכה מתמדת לקראת ייעוד נשגב. על כן ברור מדוע זכה אברהם לעלות ולבוא אל הארץ, בעוד שתרח "נתקע" באמצע הדרך ומת בנכר, בחרן. ואנו – עם בני ישראל – זכינו שלא להיחשב 'בני נח', אלא בניו של אברהם אבינו, שכל חייו הם "לך לך", אל הייעוד אשר בו "נברכו בך כל משפחות האדמה... והיה ברכה".

 

אל היעד הלא נודע

דרכה של תנועה כלשהי – צריך שתהיה מתוכננת היטב. יש להציב חזון גדול ומלהיב אשר אליו שואפים. לאחר מכן יש לקבוע מטרה מוגדרת. מתוכה נדרש לגזור יעדים, ועל פיהם יש לקבוע את המשימות המיידיות. אם אין חזון – אין כיוון לפעולה. ניתן לעשות מעשים רבים וחשובים, אולם מהרה ייווצר מצב בו "יורים לכל הכיוונים" בלא שיטתיות, ואז המעשים לא יעלו בקנה אחד ולא יובילו לשום מקום.

זהו מודל תיאורטי, המקובל כיום בתחום העסקי. המציאות – במיוחד כאשר מדובר בהתנהלות של ציבור גדול במשך תקופה ארוכה – מורכבת היא הרבה יותר, ולא תמיד מאירה פנים. לעתים קורה כי החזון, שמטבעו אינו מוגדר היטב, נעשה עמום ומרוחק עד שהוא מאבד את משמעותו ואת כוחו המלהיב והסוחף. על מטרה מוגדרת כבר קשה להסכים במצב כזה; ומתוך כך עולים חילוקי דעות קוטביים באשר להצבת היעדים. או אז, העשייה מתפזרת ומתפוררת לרסיסים קטנים וגדולים, אשר כל אחד מהם הוא טוב ויפה, אולם קשה לה להתחבר למסכת רציפה וברורה.

 מתוך נקודת מבט זו ננסה להביט על הדרך בה בחר הקב"ה ליצור את התנועה הגדולה והמשמעותית ביותר בהיסטוריה העולמית – עם ישראל. "ויאמר ה' אל אברם: לך לך... אל הארץ אשר אראך". רוח א-להית גדולה מפעמת בלבבות ומוציאה 'צו תנועה': "לך לך"! המהלך לא מתחיל מהצבת חזון. קודם כול – משימה מעשית. "לך לך". צא מן הקיבעון. צא "מארצך וממולדתך ומבית אביך". ולאן תלך? אין יעד מוגדר. יש רק קריאת כיוון. "אל הארץ אשר אראך". זה הכיוון. כשתגיע ליעד, תדע שהגעת. בינתיים – לך קדימה! "לך לך" – עד אשר אראה לך כי זאת הארץ. "לך לך" – עד אשר "אראך" – אראה אותך, את סגולותיך ואת ייעודך, לעיני כול. 

ומהו החזון אשר לאורו נלך? התשובה לכך באה רק לאחר מכן. "ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה". כדרכו של חזון, הוא חסר הגדרה. המילים – גבוהות. המשמעות – עמומה. רק בספר דברים מבאר הקב"ה מה פירוש להיות "גוי גדול", כאשר הוא אומר: "ומי גוי גדול אשר לו א-להים קרובים אליו כה' א-להינו בכל קוראינו אליו (תפילה); ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת..." (תורה). "גוי גדול" – הוא עם אשר הקב"ה נוכח בחייו ונמצא עמו בדו-שיח מתמיד. אנו פונים אליו בתפילתנו והוא קורא אלינו בתורתו אשר נתן לנו.

 מעשה אבות – סימן לבנים. ציבור נוטל על עצמו משימה. הוא יוצא לדרך. בהחלה הוא הולך לבד. "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". אחר כך מצטרפים בודדים. "וילך אתו לוט". רק בשלב מאוחר יותר ניתן לשוב ולגייס קבוצות נוספות ומשאבים נוספים. "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו, ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן". החזון הגדול אשר לקראתו הולכים מתחיל לנצנץ רק תוך כדי תנועה. חולמים על "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", על "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", על "תורה ועבודה", על "תיקון עולם במלכות ש-די", על "מדינה יהודית", על מדינה שתהיה אור לגויים, על שיבת ציון, על גאולה ועל משיח. יש קריאת כיוון, אולם היעד – איננו ידוע בבירור. קשה מאד להגדיר איך אמורה להיראות מדינה יהודית על פי חזונה של הציונות הדתית. יש הרבה נסיונות. יש הרבה קריאות. יש הרבה עשייה תורנית ומדעית, התיישבותית ותרבותית. הכול – בחתירה אל היעד אשר נראה כי לא יתברר עד אשר נגיע אליו. אכן חלים עלינו דבריו של הרמב"ם בסוף הלכות מלכים: "וכל אלו הדברים וכיוצא בהם, לא ידע אדם איך יהיו – עד שיהיו!".

לא קלה היתה דרכו של אברהם אבינו בלכתו אל היעד הבלתי נודע. גם לא קלה היא דרכנו. את הכוח שאב אברהם מן הקריאה הא-להית הנצחית המהדהדת באוזניים בכל דור ודור: "לך לך... אל הארץ אשר אראך". יודע הוא כי כל הליכתו – בשליחות א-להית היא נעשית, ובהשגחה א-להית היא מלווה, אם בגלוי ואם בסתר. מכוח זה שאב אברהם תעצומות נפש גם בימים של "רעב בארץ", עד אשר נראה אליו הקב"ה שנית בין בית אל ובין העי ואמר לו: "שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם... כי את כל הארץ אשר אתה רואה, לך אתננה ולזרעך עד עולם".  ואברהם החרה-החזיק אחריו "ויבן שם מזבח לה'"; "ויקרא שם אברם בשם ה'".

 

ויט אוהלה

הפרשה נותנת לנו בין השאר גם שיעור בזוגיות.

מסופר על אברהם (בראשית יב, ח):

וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה...

ה'קרי' – אוהלו – בלשון זכר, ואילו ה'כתיב הוא בלשון נקבה: אוהלה.

על כך נאמר במדרש (ב"ר לט, טו):

"'אהלה' כתיב. מלמד שנטע אוהל שרה תחילה ואח"כ נטע אוהלו".

מה מביא את אברהם להקים קודם את האוהל של שרה?

מסבירים המפרשים ובראשם בעל "מתנות כהונה",

"כי האדם צריך לכבד את אשתו יותר מגופו...".

הציווי לכבד את אשתו יותר מגופו נפסק להלכה ברמב"ם, בהלכות אישות, ובהקדמה לטור אבן העזר.

אבל מה הקשר בין "מכבדה יותר מגופו" לבין בניית האוהל שלה קודם לשלו?

נראה שאפשר להבין את זה בעזרתו של ג'ון גריי, בספרו "גברים ממאדים, נשים מנוגה". שם הוא כותב:

אישה פורחת כאשר היא מרגישה נערצת ומיוחדת... כאשר הוא מייחס לצרכיה חשיבות רבה יותר מאשר לענייניו הוא.

ובמקום אחר הוא כותב:

כאשר גבר מגיב לאישה ע"י יחס של הכרה בזכויותיה, משאלותיה וצרכיה, וע"י הענקת קדימות להם על פני דברים אחרים, היא חשה שהוא רוחש לה כבוד...

הדבר בא לידי ביטוי גם בכתובה. החתן מתחייב (בתרגום לעברית):

ואני אעבוד, ואכבד, ואזון, ואפרנס אותך.

מה עושה המילה "ואכבד" בין "אעבוד" לבין "אזון ואפרנס"? כאשר הבעל עובד, הוא עלול לחשוב שיש לו זכויות יתר בכסף שהרוויח. כי "בעל המָעָה הוא בעל הדֵעָה". אבל דווקא משום כך, לפני שהוא מתחייב לזון ולפרנס את אשתו, הוא מתחייב לכבד אותה, ובכך הוא אומר: גם אם המשאבים שלנו יהיו מוגבלים, אתן קדימות לצרכים שלך.

את זה הוא לומד מאברהם אבינו שהקדים את אוהל שרה לאוהל שלו.

 

אחים [לא] מתנתקים?

ידוע הוא אברהם אבינו כמקרב רחוקים. "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". ובכל מקום אליו הגיע, נאמר: "ויקרא שם אברם בשם ה'". אולם במקום אחד ויחיד הוא יוזם פירוד ומבקש להרחיק את הקרובים. "ויאמר אברם אל לוט... היפרד נא מעלי". ולא זו בלבד שהוא מזמין את לוט להתרחק ממנו, הוא אף מודיע שיתרחק בעצמו לעבר הנגדי. "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה". מתבוננים אנו ותמהים: האם זוהי הדרך הראויה? להתנתק בשל סכסוך בין רועים?!

 ואכן חז"ל (בראשית רבה מא, ח) נחלקו ביניהם באשר להיפרדות זו, יש הדורשים לשבח ויש הדורשים לגנאי:

ר' יודה אומר: כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו. אמר הקב"ה, לכול הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!

רבי נחמיה אמר: כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו. אמר הקב"ה: אני אמרתי לו "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו?!...

אנו הקטנים, לא נכניס את ראשנו לבין הרים גדולים אלא ננסה להבין לעומקה את החלטתו של אברהם. מערכת היחסים בין אברהם ללוט ידעה מעלות ומורדות, הנרמזים בפסוקים. בתחילת הדרך, ביקש לוט להסתפח אל אברהם. "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה', וילך אִתו לוט". בשלב הבא, מספח אברהם את לוט אליו. "ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו". ולא זו בלבד אלא שהרכוש משותף. "ואת כל רכושם אשר רכשו". במשך הזמן גברה הזדהותו של לוט עם דודו. ביציאה ממצרים נאמר "ויעל אברם ממצרים... ולוט עִמו הנגבה". "האי 'עִמו' – מיותר, ובא ללמדנו שלא כמו שהיה בצאתם מחרן, דכתיב 'וילך אִתו לוט', אבל עתה התחבר אברהם עם לוט יותר" (הנצי"ב מוולוז'ין). אולם השפע לו זכו, הביא להתרחקות הדרגתית ביניהם. הרכוש כבר אינו משותף כבתחילה, והזדהותו של לוט, שבאה לידי ביטוי במילה 'עִמו', שבה והתחלפה במילה הקרובה פחות – 'את'. "וגם ללוט ההולך את אברם, היה צאן ובקר ואוהלים".

 התרחקותו של לוט לאחר שכבר התקרב, מדאיגה את אברהם. "שנה ופירש – קשה מכולם". הוא מבין שהרקע להתרחקות זו איננו ריב קטנוני על שטחי מרעה, ואף לא ויכוח הלכתי במקרה פרטי של שאלת גזל הגוי, אלא מבטא הבדל עמוק ביניהם, הבדל אשר ספק גדול אם ניתן לגשר עליו. אולם אברהם לא מחליט מיד להרחיק את לוט. הוא מעמיד אותו במבחן כשהוא מציע לו להיפרד כידידים. רק הסכמתו הנלהבת של לוט הוכיחה את מה שאומר המהר"ל (גבורות ה', פרק מז):

מה שאמר "ויהי ריב... וייפרדו איש מעל אחיו" - מורה זה על הבדל עצמי, כמו שאמר במדרש: "היפרד נא מעלי – כשם שהפרדה אינה קולטת זרע כך אי אפשר לאותו איש להתערב זרעו בזרע אברהם"... כי מה שנפרדו זה מורה כי אינם מתחברים יחד...

פירוד מהותי זה, שבין לוט לאברהם, בא לידי ביטוי בהתנהגותו של לוט לאחר מכן. "ויסע לוט מקדם – הסיע עצמו מקדמונו של עולם", ובכך לא הצטרף רק לאנשי סדום, שהם "רעים וחטאים לה' מאד", אלא גם לאנשי דור הפלגה, עליהם נאמר: "ויהי בנוסעם מקדם" (ובכך העדיף את סדום הזמנית, שהיא "כגן ה' כארץ מצרים", על הגן הנצחי, עליו נאמר "ויטע ה' א-להים גן בעדן מקדם"). לאחר מכן בא ניגוד חריף זה לידי ביטוי במצוות התורה: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'... עד עולם". יתירה מזאת נאמר בזוהר, שאברהם מייצג את היצר הטוב, ולוט את היצר הרע (ואכן השורש ל. ו. ט. בארמית הוא לשון קללה, בניגוד לאברהם, עליו נאמר: "והיה ברכה... ונברכו בך כל משפחות האדמה").

 אולם דווקא תיאורה של הפרידה ממחיש עד כמה מורכב הוא יחסו של אברהם אבינו אל לוט קרובו. הביטוי "אח", בהטיות השונות, חוזר על עצמו פעם אחר פעם. "אל נא תהי מריבה בינינו... כי אנשים אחים אנחנו... וייפרדו איש מעל אחיו". ולאחר מכן – "וישמע אברם כי נשבה אחיו", והוא מסכן את חייו כדי להצילו מן השבי. לאחר בחירתו של לוט להסיע עצמו מקדמונו של עולם ולומר: "אי אפשי לא באברם ולא בא-להיו" אומרת התורה שנפרדו, "וייפרדו איש מעל אחיו". בקשת הפרידה לא באה, אפוא, מתוך כעס או שנאה, אלא מתוך שיקול דעת הגיוני לטובת שני הצדדים. יחס זה של אחווה נובע מזיהוי הגרעין החיובי הגנוז בלוט אף על פי כן ולמרות הכול. הדבר בא לידי ביטוי בהמשך הדורות, כאשר מלכות בית דוד צומחת מרות המואביה ומנעמה העמונית, לאור דרשת חז"ל המגבילה את הרחקתם המוחלטת של בני לוט, וקובעת להלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

ואנו, אף על פי שאנו מבינים היטב את צעדו של אברהם אבינו על כל המורכבות המלווה אותו, ואף רואים את דעת ר' נחמיה במדרש, לדרוש את אברהם לשבח על התנתקותו מלוט, מחטאיו ומיצריו, יודעים אנו גם את דעת ר' יודה, המבקר את אברהם ואומר: "לכול הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!...". ואם בגוי נאמר כך, מה נאמר בשעה בה מדובר ביהודי?

 

כי נשבה אחיו

מלחמה גדולה מתרחשת במזרח התיכון. המנצחים לוקחים אתם אזרחים רבים כשבויים, וביניהם (בראשית יד, ב):

"וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ... וַיֵּלֵ֑כוּ".

אברהם היה יכול להתלבט בין שתי דרכים: האחת היא לנהל משא ומתן עם החוטפים ולפדות את לוט בכסף. והשנייה היא לצאת למלחמה עם כמה מאות לוחמים נגד ארבעה צבאות חזקים.

מה הביא אותו לבחור בדרך המלחמה, כשהוא מסכן בזה את עצמו ואת השבויים?

נשים לב לדיוק בפסוק:

"וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט... בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖םּ...".

הם לא לקחו את לוט סתם, אלא דווקא בגלל שידעו שהוא אחיין של אברהם.

בעל 'הכתב והקבלה' מוסיף, שהמטרה שלהם לא הייתה רק לפגוע באברהם בתור אישיות,

אלא לפגוע באמונה ובדרך המוסרית שהוא מייצג. הם גם הבינו, שאף על פי שלוט התרחק מאברהם, גם הוא מייצג את הדרך המיוחדת שלו.

מזה אברהם הבין שהפעולה להצלה של לוט היא לא רק מאבק על הקיום, אלא מלחמה על הייעוד המשותף, על ייחוד ה'. כאשר המלחמה היא על קידוש השם, זה לא נתון למשא ומתן! אברהם יצא למלחמת ה', השכינה האירה לו את הדרך, ובזכות זה הוא ניצח והחזיר את כל השבויים.

 

אחים לא מפקירים

"ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברם כי נשבה אחיו".

לא פשוטה היא ההתלבטות, בפניה עומד אברהם אבינו. מלחמה גדולה התרחשה באזור. קואליציה של ארבעה מלכים אדירים מאיזור בבל הביסה קואליציה של חמישה מלכים באיזור ים המלח, לאחר מסע ניצחון ברחבי עבר הירדן והנגב. הסיכון ביציאה למבצע הצלה וחילוץ, עם צבא המונה כמה מאות לוחמים בלבד – עצום הוא.

תירוצים להבלגה – לא חסרו. למען מי הוא יוצא להילחם? מיהו לוט? הרי כבר נפרדו איש מעל אחיו! הרי לוט נסע "מקדם", דהיינו: "מקדמונו של עולם" ונטש את אמונת אברהם אחיו! הרי לוט התיישב בסדום, אשר אנשיה "רעים וחטאים לה' מאד", ובחר בהם כבעלי ברית וכחברים לחיים! האם בעד מי שמעל באחווה ובגד באמונה המשותפת צריך לסכן את כל מפעל החיים? האם לשם כך מותר לקחת את כל "תלמידי הישיבה" של אברהם ולהסתכן בכך שלא יישאר עוד מי שיקרא בשם ה' בעולם? ושמא, עדיף להותיר את לוט בשבי, ולהתפלל לכך שיישא חן בעיני שוביו? ושמא עדיף להיכנס למשא ומתן על שחרורו של לוט בעד תמורה הולמת? ובכלל, מי מיקש מלוט להימצא בסדום בעיצומה של מלחמה איזורית? מדוע לא הקדים ונמלט למקום מבטחים? הרי אילו לא היה שם, לא היה קורה לו כלום!

על כך מביא המדרש (ב"ר פר' מג) את הפסוק בישעיהו (לג טו): "הולך צדקות ודובר מישרים... אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע". יש דבר שאברהם פשוט "לא מוכן לשמוע". יש דברים שפשוט לא יעלה על הדעת לשמוע על כך שאכן קרו. הדברים עומדים מעל ומעבר לכל שיקול רציונלי פשוט: "אחים – לא מפקירים"! ואיך מצליחים לבצע את הכתוב "משמועה רעה לא יירא"? על ידי המחצית השנייה של הפסוק: "נכון לבו – בטוח בה'".

עם זאת, בעיה אחת עוד עמדה בפני אברהם. הוא נכון היה לסכן את עצמו במלחמה. אבל הצבא הקטן שעמד לרשותו סבל מבעיות מוטיבציה קשות. כיצד התמודד אברהם אבינו עם בעיה זו? על כך נותן המדרש מספר תשובות המבארות את הפסוק "וירק את חניכיו":

ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם (=פניהם הראו עד כמה הם פוחדים לצאת לקרב חסר סיכוי). אמרו: חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם?!

ר' נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן. אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום (=דוגמא אישית של מסירות נפש).

אבא בר זבדא אמר: בכלי זיין הוריקן... (=חימש אותם בנשק מתאים).

אמר ר' שמעון בן לקיש: באבנים טובות ומרגליות הוריקן (=מוטיבציה כלכלית).

ר' לוי אמר: בפרשת שוטרים הוריקן… "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" (=שחרור החיילים חסרי המוטיבציה, תוך השארת הנבחר שבהם).

לא בעיניים עצומות יצא אברהם לפעולת החילוץ. הוא בחר חיילים מתאימים ובעלי רוח קרב, העלה את המוטיבציה שלהם, דאג לנשק הולם והראה דוגמה אישית של מפקד היודע על מה הוא נלחם ובשם מי הוא נלחם. וכל זאת – מתוך ביטחון מלא בא-להי מערכות ישראל. אז התברר שמה שנראה לפני כן בלתי אפשרי – אפשרי היה דווקא משום שנראה בלתי אפשרי. המחנה המנצח – שהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון – שאנן היה, ולא העלה על דעתו שמישהו יעז לתקוף אותו. אברהם אבינו בוחר את השעה המתאימה, בחצות הלילה, כאשר כולם ישנים בשאננות. הוא מחלק את כוחו הקטן לשניים ותוקף בהפתעה ובתחכום. "ויֵחלק עליהם לילה, הוא ועבדיו – ויכם". ואז, בעזרת צור ישראל וגואלו, זכה לנצח את ארבעת המלכים ולחלץ את כל השבויים, ונתקיים בו: "ברוך אברם לא-ל עליון, קונה שמים וארץ. וברוך א-ל עליון אשר מגן צריך בידך".

 

אנגריא בתלמידי חכמים

הוויכוח על שאלת הגיוס של תלמידי הישיבות התחיל עוד לפני קום המדינה. מפרשת 'לך לך' אפשר ללמוד נקודה מאוד משמעותית בדיון הזה.

כאשר לוט נחטף, מה נאמר על אברהם (בראשית יד, יד)?

וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ...

בגמרא (נדרים לב, א) ישנה על זה ביקורת מפתיעה:

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים...

"חניכיו של אברהם", הם התלמידים שלו בישיבה. "אנגריא" – זה גיוס בכפייה.

היו מי שלמדו מזה שתלמידי ישיבה פטורים מגיוס. כנגד זה טענו אחרים, שלוט לא היה יהודי, וההצלה שלו הייתה מלחמת רשות, ורק ממנה פוטרים אותם; אבל לא ממלחמת מצווה של "עזרת ישראל מיד צר".

ניתן לדייק בדברי חז"ל ולחשוף ממד עמוק יותר בדיון. המהר"ל כותב (דרך חיים פ"ו מ"ג), שאברהם לקח אתו למלחמה דווקא תלמידי חכמים, מפני שהניצחון בא מכוחה של התורה שהם לומדים. והוא מוסיף במקום אחר (גבורות ה' פרק ט), שהחטא של אברהם היא בכך שגייס אותם בכפייה, ולכן העונש על זה היה בכך שהמצרים העבידו את עם ישראל בכפייה.

כנראה, כך היא גם דעתו של הרב קוק. בסוף ספר 'שבת הארץ' (יג, יב) הוא כותב שתלמידי חכמים חייבים לצאת למלחמה אפילו יותר מאחרים. ולעומת זאת, בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא כתב לרב הראשי לאנגליה שאסור לגייס אותם. באותה איגרת (ח"ג סי' תתא) הוא לא היה יכול לכתוב לשלטונות הבריטיים שהמלחמה שלהם היא לא מלחמת מצווה. ובמקום זה הוא מדגיש מאוד את החומרה שיש בגיוס כפוי של תלמידי חכמים. מפרשים אחרים הוסיפו על כך שבכפייה הזאת יש ביזיון לתורה.

כפי הנראה, גם מו"ר הרצי"ה היה בעמדה כזאת. הוא לא הסכים לזה שהמדינה תכפה גיוס על תלמידי הישיבות, אבל אמר בתקיפות שיש עליהם חובה הלכתית להתגייס; אבל מרצונם!

 

"תן לי הנפש"

הזדמנות גדולה נקרתה בפניו של אברהם אבינו, אב המון גויים. שבי רב נפל בידיו: כל תושבי סדום ועמורה, אדמה וצבויים, ואף צוער. רשעתם היתה ידועה זה מכבר. אך אז לא היה כוח בידי אברהם לעשות דבר. עתה, דומה כי הדבר בכוחו. כולם שבויים בידיו. כולם עבדיו, והוא מלך עליהם. עכשיו הוא יכול ללמדם ולחנכם, ואף לכפות עליהם לשנות את דרכם, בבחינת "כופין על מידת סדום". אך כאשר בא מלך סדום אל אברהם וביקש "תן לי הנפש", כולנו שמים לב לאצילות נפשו של אברהם אבינו, שסירב לשלשל את הכסף הרב לכיסו. אך מדוע שחרר בקלות כה רבה גם את הנפש?

חז"ל מבקרים את אברהם על מעשה זה. וכך נאמר בגמרא (נדרים ל"ב ע"א):

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?... - שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: "תן לי הנפש".

ובאמת, מדוע נהג כך אברהם, ולא הלך בדרכו הרגילה לגייר כל אדם?

צריכים אנו לומר כי דרך זו, של גיור בכפייה, לא היתה דרכו של אברהם. שמו מעיד עליו שלא פעל כמלך הרודה בעבדיו אלא כאב רחמן, האומר "חנוך לנער על פי דרכו". חינוך הוא עניין של שכנוע. ניתן לגייר אדם המוכן לשמוע ולהשתכנע. אבל מי שאינו רוצה להתגייר, אין מקום להפעיל כלפיו אמצעי כפייה. את הרעיון הזה מביע גם המדרש, על הפסוק: "וישב את כל הרכוש... וגם את הנשים ואת העם". ועל כך אומר המדרש: "אנשים ונשים השיב, וטף לא החזיר. עמדו ונתגיירו...". ילדים עוד אפשר לחנך. מבוגרים - שאינם בגיל חינוך, לא כדאי לגייר באמצעים כוחניים.

שיטתו זו של אברהם, אמנם לא התקבלה להלכה. הרמב"ם (בהל' מלכים) פוסק במפורש שיש לעם ישראל חובה להנחיל לעולם את שבע מצוות בני נוח (בלבד!) אף באמצעי כפייה. לכן נאלץ עם ישראל לסבול בעצמו ייסורים של שיעבוד וכפייה, ולהעלות עמו "ערב רב" ממצרים. אך את זאת נלמד מאברהם אבינו, כי דרכי הנועם קודמים למקל החובלים.

ואכן כשאברהם נותן מתנות לאבימלך, הוא נותן לו רק "צאן ובקר" ולא "עבדים ושפחות".

 

"ותיתן אותה לאברם אישה..."

אתגרים קשים הועמדו בפני חיי המשפחה של אברהם אבינו ושרה אשתו, כמה וכמה פעמים במהלך הפרשה. ואנו, נבקש להלך בעקבות אבותינו הגדולים וללמוד מקצות דרכיהם בחלק קטן מסיפור אחד.

"ושרי אשת אברם לא ילדה לו". בן שמונים וחמש הוא אברהם אבינו. בת שבעים וחמש היא שרה אמנו, ועדיין לא נפקדו בילדים. ניתן להניח כי מועקה היתה באוויר, במיוחד כאשר לא ניתן היה לדעת באותם הימים היכן הוא מוקד הבעיה, אם אברהם הוא גבר עקר או שמא שרה עקרה היא. מטבעם של דברים, היה מקום להתפתחות של האשמות סמויות בין בני הזוג. אולם כאן לוקחת שרה על עצמה את כל האחריות. "ושרי אשת אברם לא ילדה לו". אמנם יודעים אנו ששרה, אשתו של אברהם היא, אולם כאן חוזרת על כך התורה פעם נוספת. היא "אשת אברם", שתפקידה ללדת לו, והיא הרואה את עצמה כמי שאינה ממלאת את חובתה לבעלה. "ותאמר שרי אל אברם: הנה נא עצרני ה' מלדת". לא 'עצר אותנו' - בלשון רבים, כי אם "עצרני" – בלשון יחיד, אישי. אישה אחרת היתה פונה אל בעלה בהאשמה או בתביעה. אולם שרה בוחרת בדרך אחרת, ובמילים אחרות היא אומרת לו: "הבעיה היא אצלי. הפיתרון הוא אצלך".

מה חשב אברהם על כך לפני פנייתה של שרה? האם רצה לקחת אשה אחרת על פניה ורק לא העז להציע את הדבר, מחשש לתגובתה הקשה של אשתו? דומה כי ניתן לעמוד על כך מתוך תגובותיו. תגובתו הראשונה – מאופקת היא: "וישמע אברם לקול שרי". במקומות רבים בתורה עומד הנצי"ב על ההבדל שבין "לשמוע בקול" לבין "לשמוע לקול". "לשמוע בקול" – פירושו להפנים ולהזדהות, בעוד ש"לשמוע לקול" – פירושו לציית מבלי לחוש הזדהות עם הדברים. בפרשת גירוש ישמעאל, למשל, אומר הקב"ה לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה". אל תסתפק בציות עיוור להוראתה ותבצע את הגירוש כמי שכפאו שד והוא רק "ממלא פקודה". עליך להבין את הצדק שבדבריה ולגרש את ישמעאל מתוך הזדהות מלאה, למרות הקושי שיש לך בדבר. כאן, לעומת זאת, אברהם אינו מזדהה עם מה שהוא עושה. הוא שומע "לקול שרי" ולא 'בקול שרי'. הרי הוא דומה לאדם הראשון בגן עדן אשר אמר אליו הקב"ה: "כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ" – מתוך ציות וכניעה לפיתוי ולא מתוך הסכמה פנימית. גם בהמשך, נדרשת שרה לאקטיביות יתירה. "ותיקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם..." – שלא מיהר אברהם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו (רמב"ן).

מתוך כך מובן ביטוי נוסף בפנייתה של שרה אל אברהם, שאף הוא מנוסח בנימה אישית: "בוא נא אל שפחתי, אולי איבנה ממנה". לא 'ניבנה שנינו ממנה' – בלשון רבים – היא אומרת, וודאי שאינה מנסה לפתות את אברהם בטענת 'תיבנה אתה ממנה', כי אם "איבנה" – אני – "ממנה".

הכנסת אשה נוספת לבית – קושי גדול יש בה. אברהם, כפי שראינו, אינו רוצה בכך, ולא רק מפני שאינו רוצה לפגוע בשרה, אלא מפני שרוצה הוא לשמור על שלמות ביתו – שלו ושל שרה אשתו. שרה עצמה אינה מנסה להתחבא מאחרי נימוקים של תועלת לאברהם. היא מדברת גלויות על הצורך האישי שלה, וזהו הדבר היחיד שיש בכוחו לשכנע את אברהם לעשות את מה שלא רצה בו מלכתחילה.

כי אף על פי שאברם מתאווה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שייבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה; אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתיבנה ממנה (רמב"ן).

אותה שלמות של אהבה ואחווה, שלום ורעות בין אברהם אבינו לשרה אמנו, בולטת בפסוקי התורה על ידי בחזרה משולשת – ומיותרת לכאורה – על אותו ביטוי בהטיות שונות: "ושרי אשת אברם לא ילדה לו... ותקח שרי אשת אברם את הגר... ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה".

מה זה אומר לכל זוג הנדרש להתמודד עם מציאות מורכבת?

 

עינוי הגר

עוד בהיותו במעי אמו החל המאבק בין ישמעאל לבין משפחת אברהם. הגר השפחה מרימה את ראשה, "ותקל גבירתה בעיניה". שרה אמנו, בדאגתה לעתיד האומה הישראלית, לא שותקת: "ותענה שרי". עומדים אנו ושואלים: האם צדקה אמנו בענותה את הגר?

    ואכן נחלקו רבותינו: יש הדורשים לשבח, כי כך נאה וכך יאה לעשות לשפחה אשר לא ידעה את מקומה. ויש הדורשים לגנאי, כי לא נאה ולא יאה לאִמה של האומה הישראלית לנהוג כך באמתה. "חטאה אמנו בעינוי הזה... ושמע ה' אל עניה, ונתן לה שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה..." (רמב"ן). לא מוכרעת היא שאלה זו, ולא בא ציווי מפורש מאת ה' לשרה להורות לה אם טוב עשה. אך ראה זה פלא. עת נחלקו אברהם ושרה על גירושו של ישמעאל, שם מופיעה הדרכה א-להית מפורשת ומבוארת: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה...". האם אין העינוי חמור מן הגירוש? ומדוע לא קם הרמב"ן ומסתייג גם הפעם?

    דומה, כי בהשוואה זו שבין הפרשיות, מתמקד מוסר המלחמה הישראלי. גירוש בן האמה המצחק בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – צודק הוא ללא פקפוק (אך גם הוא נעשה ברחמים, בנתינת לחם וחמת מים...). אך עינוי השפחה הנמצאת תחת ידי גבירתה, חשוד הוא כפריקה ללא תועלת של תיסכולים ושל רגשי נקם. על כן לא זכתה שרה אמנו להסכמה מלאה בין רבותינו על עינויה של הגר.

 

לידת ישמעאל ובריאת הערבים

פרשת השבוע מדברת על לידת ישמעאל. מה תפקידו של 'עם ישמעאל' בעולם?

על כך נאמר בגמרא (סוכה נב, ב):

ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן... ישמעאלים... דכתיב: "יִשְׁלָ֤יוּ אֹֽהָלִ֨ים לְשֹֽׁדְדִ֗ים... לַאֲשֶׁ֤ר הֵבִ֖יא אֱ-ל֣וֹהַּ בְּיָדֽוֹ...".

הקב"ה אחראי על כך שיש ישמעאלים בעולם. ה"חרטה" הא-להית אומרת שאין להם ערך משל עצמם בעולם, וכל תפקידם הוא במה שהם גורמים לנו.

אם כן, מה התפקיד שלהם כלפינו? לשם כך נצטרך להעמיק בשורש המאבק שבין ישראל לישמעאל, כפי שזה מופיע בפרשה (בראשית פרק טז, א-ו):

וְשָׂרַי֙ אֵ֣שֶׁת אַבְרָ֔ם לֹ֥א יָלְדָ֖ה ל֑וֹ וְלָ֛הּ שִׁפְחָ֥ה מִצְרִ֖ית וּשְׁמָ֥הּ הָגָֽר. וַתֹּ֨אמֶר שָׂרַ֜י אֶל־אַבְרָ֗ם... בֹּא־נָא֙ אֶל שִׁפְחָתִ֔י... וַיָּבֹ֥א אֶל־הָגָ֖ר וַתַּ֑הַר.. וַתֵּקַ֥ל גְּבִרְתָּ֖הּ בְּעֵינֶֽיהָ... וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־שָׂרַ֗י הִנֵּ֤ה שִׁפְחָתֵךְ֙ בְּיָדֵ֔ךְ עֲשִׂי־לָ֖הּ הַטּ֣וֹב בְּעֵינָ֑יִךְ וַתְּעַנֶּ֣הָ שָׂרַ֔י וַתִּבְרַ֖ח מִפָּנֶֽיהָ.

על העינוי של הגר אומר מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל (שיחות הרצי"ה, סדרה א סע' 5):

עינוי הגר התבטא ביחס: גברת לעומת שפחה, וזה יחס של עלבון. ולמה עשתה כן?... שרה ראתה בנביאות... שממנה צריך להתגלות יצחק... לכן היא ראתה הכרח וחשיבות לתפוס עמדה של גברת...

הגר בורחת בגלל שהיא לא מכירה בשרה כגבירה (פס' ט):

וַתֹּ֕אמֶר: מִפְּנֵי֙ שָׂרַ֣י גְּבִרְתִּ֔י אָנֹכִ֖י בֹּרַֽחַת.

על פי זה נבין את מקור הרצחנות של האסלאם. לא ברור שזו אידיאולוגיה נאצית-עמלקית. זה משהו קצת אחר. המזרחן, פרופ' משה שרון, שהיה יועצו של מנחם בגין לענייני ערבים אומר שהאסלאם הוא לא דת אוניברסלית כמו הנצרות, אלא טריטוריאלית. זאת אומרת, שהם שואפים לכך שכל האנושות תהיה תחת רשות האסלאם ותיכנע לו.

הרצחנות נועדה לשרת את המטרה הזאת, להכניע את האנושות תחת האסלאם. עפ"י הקוראן, מי שלא ייכנע בזמן – יירצח באופן ברוטלי שיגרום לכך שאיש לא יעז לעמוד בפני לוחמי הג'יהאד. חלק בלתי נפרד מזה הוא אונס נשים, שמבטא בעלות ושליטה טוטלית. זה חלק מהאידיאולוגיה המוסלמית.

התגובה הנחרצת לכך היא דברי המלאך, כשהוא מצדיק את שרה ואומר להגר (פס' י):

שׁ֖וּבִי אֶל־גְּבִרְתֵּ֑ךְ וְהִתְעַנִּ֖י תַּ֥חַת יָדֶֽיהָ.

הרצי"ה (שם, סע' 6) ממשיך ואומר:

צריך לדעת שלא לקחנו מהערבים שום ממשלה... באופן פוליטי וממלכתי, אי-אפשר שיתכחשו לאמת הזו שאנחנו לא חייבים להם ממשלה! רק אחרי שיכירו בזה יהיה מקום לדבר!... הודעתי להם שאם לא יכירו באמת זו, אין אפשרות של פגישה. זה שייך למובן של התענות.

היישום של העיקרון הזה הוא דברי הרמב"ם (הלכות מלכים ו, א:

והעבדות שיקבלו הוא... לא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם...

הפראות של ישמעאל מחייבת לשעבד אותו.

שרה קלטה את הגישה הטריטוריאלית של ישמעאל ואמרה לאברהם (בראשית כא, י):

וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם: גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק.

הטענה של ישמעאל באה לידי ביטוי גם בברית המילה, שכרוכה בברית הארץ (בראשית יז, ז-ח):

וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ... וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים.

הברית הזאת לא הייתה רק ליצחק אלא גם לישמעאל (בראשית יז, כג):

וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־יִשְׁמָעֵ֣אל בְּנ֗וֹ... וַיָּ֜מָל אֶת־בְּשַׂ֣ר עָרְלָתָ֗ם...

ועל כך נאמר בזוהר (וארא לב, א):

ועתידים בני ישמעאל לשלוט על ארץ הקדושה זמן הרבה בשעה שהיא ריקה מכול... והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שתשלם הזכות של בני ישמעאל..

 

על פי זה נוכל לחזור לשאלה שבה פתחנו.

תפקידם של ישמעאל ושל הפלישתים הוא לאתגר את המדינה היהודית. להבהיר לנו מי אנחנו. וכך נאמר בשירת 'האזינו' (דברים לב, כא):

הם קינאוני בלא א-ל, כיעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם.

בכוחה של המלחמה ליצור בירור מאוד עמוק של משמעות הקיום שלנו. וכך אומר הרצי"ה (שם, סע' 5):

עכשיו, הדברים מאוד מסובכים בינינו לבין ישמעאל ביחס לקניין הארץ, אבל הם עתידים להתברר.

כדברי בעל הטורים בסוף פרשתנו על סמיכות הפסוקים: "על פני כל אחיו נפל" – "ואלה תולדת יצחק": "לומר כשיפול ישמעאל באחרית הימים, אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".

 

ברית הקשת וברית הבשר

טעמים רבים נאמרו לשם הבנת משמעותה של ברית המילה. ואנו נבקש לעמוד על משמעותה דווקא מתוך השוואתה לברית שקדמה לה: ברית הקשת.

בראשית הדברים נשים את לבנו לדמיון מפתיע בלשונה של התורה. אותן מילים חוזרות כאן וכאן. בפרשת ברית המילה נאמר, "ואתנה בריתי ביני וביניך", ואילו בפרשת הקשת – "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם". בברית המילה, "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ" וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", ובברית הקשת – "הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם". במילה, "לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם", ובקשת – "לְדורות עוֹלָם". במילה, "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ", ובקשת – "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי". בברית המילה, "וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית", ובקשת – "זאת אות הברית". ברית המילה מוטבעת "בבשרכם", והקשת היא בין הקב"ה לבין "כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר", כדי שלא יהיה מבול, "לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר". העונש על הפרת ברית המילה היא "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ", ולעומת באה הקשת להבטיח ש"ְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד". ברית המילה באה להבטיח את ברית הארץ, "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם", והקשת היא "לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ".

דמיון לשוני מפתיע זה בא להעיד על הזיקה המהותית שבין שני אותות הברית. כוח ההולדה הגברי מכונה בשם 'קשת'. "ותשב באיתן קשתו" – נאמר על כוחו של יוסף שלא להיגרר אחר הפיתוי של אשת פוטיפר, ושמר את כוחו לבל ייטמא בגילוי עריות. על המסתכל בערווה אמרו חז"ל כי "קשתו ננערת". וכשם שהורו חז"ל להימנע מלהתבונן בערוות הגוף, כך הורו ביחס לקשת ש"לא להסתכל בו ביותר".

מי שפותח בפנינו את השער להבנת עניינה של ברית הקשת ודמיונה לברית המילה הוא המדרש (בראשית רבה לח, ג): "את קשתי נתתי בענן – דמוּת המוּקָש לי". הקשת היא מלשון 'הֵיקש', דהיינו: דמיון. הקשת היא דבר מוחשי, הבא כדי שנוכל להקיש וללמוד ממנו אל מה שנמצא מעבר לו, אל האור הא-להי הבלתי נתפס. ואכן ב'מעשה מרכבה' שבנבואת יחזקאל נראה 'אור הכבוד', שבאמצעותו מתגלה הקב"ה לנביאיו, "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב, הוא מראה כבוד ה'". האור הא-להי העליון אינו נתפס אפילו בשכל האנושי, "כי לא יראני האדם וחי", כשם שלא ניתן להביט במישרין אל אורה של השמש. אולם כאשר אור זה מתחלק לשבעת צבעי הקשת (שניתן לראותם כמקבילים לשבע הספירות בחכמה הפנימית), ניתן לראותו ואף להבינו, וממנו להקיש על מקורו.

כשם שהקשת היא היקש לאור הא-להי הבלתי נתפס בחושים, כך הוא גופו של אדם, עליו נאמר: "ויברא א-להים את האדם בצלמו" מהווה היקש לחיוּת הא-להית, שאף היא בלתי נתפסת. האדם איננו א-להים, חלילה, אלא יש בו נקודת דמיון לקב"ה, אשר הבנתה מאפשרת לנו "לדמות צורה ליוצרה" ולהבין משהו על הבורא מתוך התבוננות בנברא. כוח החיים הא-להי בא לעולם ומתבטא בצורה בולטת ומיוחדת באמצעות המקום בו מתבצעת ברית המילה, אשר דרכו יוצר הקב"ה בני אדם נוספים הנבראים גם הם "בצלמו, בצלם דמות תבניתו". הקשת (הנקראת "קשתי" – קשת ה'), אות א-להים היא בענן, שהוא החוליה המקשרת בין הרוח המעלה את האדים ומסיעה את העננים, לבין הגשם היורד מהם להחיות את הארץ. וכן המילה, אות א-להים היא המוטבעת בגופו של אדם ("והיתה בריתי בבשרכם" – ברית ה'), שהוא החוליה המקשרת בין הא-להי לבין הארצי בעולם כולו. האדם, המטביע את אות הברית בבשרו, הרי הוא חי, ואף מעביר את החיים לדורות הבאים, מתוך תחושה עמוקה כי חייו אינם אלא חלק קטנטן מן החיוּת הא-להית האינסופית העוברת דרכו. מחוויית החיים הקטנים שלו ילמד משהו על אותה חיות א-להית ויברך בכל לבו:

ברוך אתה ה', א-ל מלך גדול ומהולל בתשבחות... בורא כל הנשמות, ריבון כל המעשים... א-ל חי העולמים.