הרב עזריאל אריאל 18.11.25

 בשדה המכפלה

"ויקם אברהם... ויקם השדה"

על ניחוש, על היגיון ועל אמונה

אוהל שרה ואוהל רבקה

 

בשדה המכפלה

הולך אברהם אבינו לקבור את אשתו. יודע הוא כי כל הארץ – שלו היא בדבר ה'. אך יודע הוא גם כן כי "הכנעני אז בארץ". עוד לא הגיעה עת המלחמה והכיבוש. בשלב זה, לא תבוא תקיעת השורשים בארץ אלא בכסף מלא. ואף אם ישנה זכות משפטית-פורמלית לקחת את הארץ בכוח הזרוע מכוחה של שבועת ה', אין זו דרכו של אברהם, איש החסד ואב המון גויים. לכן לא בחר אברהם אבינו בגבעה מגבעות מדבר באר שבע, עיר מגוריו. גם לא בחר בחלקת הפקר בהרי חברון. אף לא רצה ליטול את מתנתו של עפרון חינם אין כסף. ידוע ידע אברהם כי את ארץ ישראל צריך לקנות. ואין קנין אלא בכסף: "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר".

הגמרא בתחילת מסכת קידושין לומדת את דרך הקנין של האשה לבעלה בכסף (כיום בטבעת) – מקניינו של אברהם במערת המכפלה: "אתיא קיחה קיחה משדה עפרון". על כך העיר הרב הנזיר, כי הרי זה בא ללמד ונמצא למד. כשם שהאשה, אחר שנקנתה לבעלה בכסף, הרי היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו – כך הוא השדה הנקנה באדמת ארץ ישראל: עצם מעצמיו ובשר מבשרו של קונהו. וקל וחומר הוא בזמן שבאותו שדה הנקנה בארץ ישראל, מוטמנת האשה אשר אהב. על בסיס זה בא יצחק אבינו "לשוח בשדה לפנות ערב", לשאת תפילה (רש"י) ולטעת נטיעה (רשב"ם).

גם ההתיישבות המתחדשת בארץ במאה השנים האחרונות, קשרה את העם אל אדמתו בכל אלה: קנייה בכסף, קבורת חברים יקרים, תפילה ונטיעה. בכל אלו נקנית אדמת הקודש לעם ה'.

 

ויקם אברהם – ויקם השדה

ההרגשה של כולנו במוצאי שמחת תורה תשפ"ד הייתה "על הפנים". כך גם מרגישים בדרך כלל כאשר שומעים על אדם קרוב שנפל בקרב או נהרג בידי מחבלים.

אירוע כזה התרחש בספר יהושע (ז, ד-ה), במלחמת העי:

וַיַּעֲל֤וּ מִן־הָעָם֙ שָׁ֔מָּה כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אֲלָפִ֖ים אִ֑ישׁ, וַיָּנֻ֕סוּ לִפְנֵ֖י אַנְשֵׁ֥י הָעָֽי. וַיַּכּ֨וּ מֵהֶ֜ם אַנְשֵׁ֣י הָעַ֗י כִּשְׁלֹשִׁ֤ים וְשִׁשָּׁה֙ אִ֔ישׁ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם... וַיַּכּ֖וּם בַּמּוֹרָ֑ד...

גם שם היה מחדל מודיעיני, היערכות צבאית לקויה וכשל מנהיגותי חמור. מה הייתה התוצאה ברמה הלאומית?

וַיִּמַּ֥ס לְבַב־הָעָ֖ם וַיְהִ֥י לְמָֽיִם.

ומה הייתה התגובה של יהושע? – הוא "על הפנים" (פס' ו):

וַיִּקְרַ֨ע יְהוֹשֻׁ֜עַ שִׂמְלֹתָ֗יו וַיִּפֹּל֩ עַל־פָּנָ֨יו אַ֜רְצָה לִפְנֵ֨י אֲר֤וֹן ה' עַד־הָעֶ֔רֶב, ה֖וּא וְזִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל, וַיַּעֲל֥וּ עָפָ֖ר עַל־רֹאשָֽׁם.

הוא מיואש לגמרי (פס' ז-ח):

וַיֹּ֨אמֶר יְהוֹשֻׁ֜עַ: אֲהָ֣הּ ה' א-להים: לָ֠מָה הֵעֲבַ֨רְתָּ הַעֲבִ֜יר אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַאֲבִידֵ֑נוּ? וְלוּ֙ הוֹאַ֣לְנוּ וַנֵּ֔שֶׁב בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּֽן! בִּ֖י אֲ-דֹנָ֑י, מָ֣ה אֹמַ֔ר אַ֠חֲרֵי אֲשֶׁ֨ר הָפַ֧ךְ יִשְׂרָאֵ֛ל עֹ֖רֶף לִפְנֵ֥י אֹיְבָֽיו? (ט) וְיִשְׁמְע֣וּ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וְכֹל֙ יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְנָסַ֣בּוּ עָלֵ֔ינוּ וְהִכְרִ֥יתוּ אֶת־שְׁמֵ֖נוּ מִן־הָאָ֑רֶץ; וּמַֽה־תַּעֲשֵׂ֖ה לְשִׁמְךָ֥ הַגָּדֽוֹל?

אבל מה אומר לו הקב"ה? – התשובה היא מיד בהמשך (פס' י):

וַיֹּ֧אמֶר ה' אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ: קֻ֣ם לָ֑ךְ! לָ֣מָּה זֶּ֔ה אַתָּ֖ה נֹפֵ֥ל עַל־פָּנֶֽיךָ?

זה לא הזמן להיות "על הפנים". זה לא זמן לבכי. זה הזמן לקום. זה זמן לעשייה. אומנם "חטא  ישראל". אבל צריך לתקן את החטא (פס' יג):

קֻ֚ם, קַדֵּ֣שׁ אֶת־הָעָ֔ם... לֹ֣א תוּכַ֗ל לָקוּם֙ לִפְנֵ֣י אֹיְבֶ֔יךָ עַד־הֲסִירְכֶ֥ם הַחֵ֖רֶם מִֽקִּרְבְּכֶֽם.

גם אברהם היה "על הפנים", כאשר איבד את אשת נעוריו, שהלכה אתו במשך עשרות שנים (בראשית כג, ב):

וַתָּ֣מָת שָׂרָ֗ה... וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ.

כמו יהושע, הוא מרגיש שאין לו יותר קיום (בראשית רבה נח, ו):

"ויקם אברהם מעל פני מתו" – מלמד שהיה רואה מלאך המוות מתריס כנגדו.

חז"ל לומדים מכאן את הלכות אנינות:

מן הן תנינן: "מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין וכל מצוות שבתורה"? מן הכא: "ויקם [...] וידבר [...]".

מי שמתו מוטל לפניו – יש לו עבר שהוא רוצה לחזור אליו. אין לו עתיד. לכן הוא לא יכול להתפלל.

אבל מה אברהם עושה במקום לספוד ולבכות? נראה את הפסוק הבא (פס' ג):

וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ, וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת...

הוא לא נשאר "על הפנים". הוא קם. הוא עושה. הוא מבין שיש משמעות למותה של שרה דווקא בחברון, והוא הולך לבצע שם את הקניין הראשון של היהודי הראשון בארץ ישראל. הוא מפנה את המבט מן המצב האישי שלו אל מצבו של עם ישראל כולו לדורותיו; וזה עוזר לו להפנות את המבט מן העבר וההווה אל העתיד.

במהלך המו"מ, אברהם זקוק לעזרתם של בני חת, ולשם כך צריך קצת להתרפס בפניהם; אבל זה נעשה מתוך זקיפות קומה פנימית (פס' ז):

(ז) וַיָּ֧קָם אַבְרָהָ֛ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְעַם־הָאָ֖רֶץ לִבְנֵי־חֵֽת. (ח) וַיְדַבֵּ֥ר אִתָּ֖ם לֵאמֹ֑ר...

ומהי התוצאה של הקימה הזאת? גם השדה קם (פס' יז-כ):

וַיָּ֣קָם שְׂדֵ֣ה עֶפְר֗וֹן אֲשֶׁר֙ בַּמַּכְפֵּלָ֔ה... וַיָּ֨קָם הַשָּׂדֶ֜ה וְהַמְּעָרָ֧ה אֲשֶׁר־בּ֛וֹ...

על כך כותב רש"י על פי המדרש:

"ויקם שדה עפרון" – תקומה הייתה לה, שיצאה מיד הדיוט ליד מלך.

ובספר 'באר מים חיים' נכתב על פי הזוהר:

"תקומה הייתה לו" – שתוכל הקדושה לשרות במקום ההוא להיותו כבר תחת רשות אברהם.

הכוח הזה, לקום מן הבכי של ההווה ולהתפלל על העתיד, הוא כוחה של חנה. כאשר אלקנה רואה את מצב הרוח הקשה שלה, הוא אומר לה (שמו"א א, ח):

חַנָּה֙, לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ?...

ומה עושה חנה מתוך הבכי? – היא קמה ומתפללת (פס' ט-י):

וַתָּ֣קָם חַנָּ֔ה... וְהִ֖יא מָ֣רַת נָ֑פֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּ֥ל עַל ה' וּבָכֹ֥ה תִבְכֶּֽה...

לא סתם לומדים דווקא ממנה את כוחה של תפילה ואת ההלכות החשובות ביותר של התפילה. אחרי התפילה היא כבר לא "על הפנים" (פס' יח):

וַתֵּ֨לֶךְ הָאִשָּׁ֤ה לְדַרְכָּהּ֙ וַתֹּאכַ֔ל, וּפָנֶ֥יהָ לֹא־הָיוּ־לָ֖הּ עֽוֹד.

את היכולת לקום מן המצב של "על הפנים", היא מבטאת בשירת ההודיה שלה (שם ב, ו-ז):

ה' מֵמִ֣ית וּמְחַיֶּ֑ה, מוֹרִ֥יד שְׁא֖וֹל וַיָּֽעַל. ה' מוֹרִ֣ישׁ וּמַעֲשִׁ֑יר, מַשְׁפִּ֖יל אַף־מְרוֹמֵֽם.

והיא חוזרת על המוטיב של התקומה (פס' ח):

מֵקִ֨ים מֵעָפָ֜ר דָּ֗ל מֵֽאַשְׁפֹּת֙ יָרִ֣ים אֶבְי֔וֹן לְהוֹשִׁיב֙ עִם־נְדִיבִ֔ים וְכִסֵּ֥א כָב֖וֹד יַנְחִלֵ֑ם...

היא מלמדת שממצב של "על הפנים" בעבר אפשר לקום בהווה. לאחר הזכרת המצב הקשה בעבר, לאחר שהיא מודה על הקימה של ההווה, היא פונה אל הקימה של העתיד. ואחרי ההודאה על הישועה הפרטית שלה, היא פונה אל הגורל הלאומי, של כולנו (פס' י):

 ה' יֵחַ֣תּוּ מְרִיבָ֗יו עָלָיו֙ בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם ה' יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ.

 

על ניחוש, על היגיון ועל אמונה

חשש כבד ממלא את לבו של עבד אברהם בעומדו על עין המים. אחריות גדולה מוטלת על כתפיו. עליו למצוא אשה מתאימה ליצחק. האם אכן תהיה האשה אשר יביא הולמת את מידותיו של יצחק? האם תתקבל בחירתו על ידי החתן המיועד? אמנם מלווה אותו הבטחתו של אברהם: "ה' א-להי השמים... ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה לבני משם"; אולם החששות עודם מכרסמים בלב. ואז מעלה אליעזר את בקשתו: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשת, ואמר שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני"; בקשה אשר נתמלאה תיכף ומיד, כאשר הגיעה רבקה אל העין.

כאשר מבקשים אנו ללמוד את "תורתם של בנים" מ"שיחתם של עבדי אבות", עומדים אנו ושואלים: מה היה פשר בקשתו של אליעזר? האם ייתכן לומר כי היה זה 'ניחוש', כדי לדעת כי את הדבר הנכון הוא עושה, כדרכם של עובדים אלילים, אשר עליה אמרה תורה: "לא תנחשו ולא תעוננו"? האם היתה זו תפילה? האם היה זה שיקול הגיוני כדי לזהות את מידותיה הטובות של המועמדת להיות אם בישראל?

מגוונות הן תשובותיהם של הפרשנים, ואנו נלך בדרכו המורכבת של המהר"ל מפראג. בהסברו הראשון אומר המהר"ל כי היגיון צרוף הדריך את אליעזר. אותה נערה אשר תעשה חסד מעל ומעבר למה שנתבקשה ואף הרבה יותר מן הנדרש על פי המוסר המקובל, היא היא המתאימה. אולם הסבר זה אינו מספק. מדוע הציג אליעזר את הבחינה ההגיונית הזאת בדרך של תפילה? האם רק ביקש סייעתא דשמיא שתחול על המאמץ האנושי הרציונלי?

הסברו השני של המהר"ל – תמוה הרבה הרבה יותר. שם אומר הוא כי מכיון שהמדובר היה בצורך מצוה, מותר היה לנחש. קשים הם הדברים לעינינו. וכי לצורך מצוה מותר לעבור על איסור המפורש בתורה? אולם את מה שסותם המהר"ל בפרשתנו, מגלה הוא בביאורו לפרשת קדושים, שם מבאר הוא את התנהגותו של אליעזר כאן ואת דרכו של יונתן בן שאול במלחמת מכמש:

ומאחר שהיו עוסקים במצוה, אם כן היה דעתם להקב"ה, וכאילו אמרו בפירוש שהקב"ה יראה להם הדרך לבוא לקיים המצוה... כי הניחוש אינו שייך, רק (=אלא) אם מנחש אם יארע לי כך וכך – כך וכך אעשה, וזהו במילי דעלמא. אבל במידי דשמיא, הוא תולה בהקב"ה, אם יארע לי כך וכך אז אדע לקיים המצוה... ובזה לא שייך ניחוש, שהרי הקב"ה הוא נותן לו סימן.

המנחש האלילי – לא אל הקב"ה נשואות פניו, כי אם אל כוחות מיסטיים עיוורים, אשר סבור הוא כי הם השולטים בעולם. לא כן היא דרכו של המאמין. יודע היא כי כל מקרה אשר יקרה לו – "רק מה'" הוא. בכל אשר ילך, הולך הוא נוכח פני ה'. בכל אשר יארע לו, פוקח הוא את אוזניו להאזין אל הקול הא-להי הבוקע אליו מתוך המציאות. כל מעשה אשר יעשה מלווה בתפילה ובקשת הצלחה. וכל אשר יקרה, אות הוא לו מאת הקב"ה. כל ימיו מצוי הוא בדו-שיח מתמיד עם בוראו ומנהיגו. מתוך כך מבקש הוא מאת ה' שיראהו את הדרך אשר ילך בה.

נדמה הוא כי לא בא המהר"ל אלא להחליף מיסטיקה במיסטיקה, ובמקום מיסטיקה אלילית, שם הוא לפנינו אופן של "מיסטיקה אמונית". אולם לא זו דרכו של המהר"ל, הכותב לנו בהמשך דבריו, כי לא בסתם אותות מדובר אלא באותות הקשורים בניתוח הגיוני של המציאות:

אמנם נראה, דמכל מקום צריך שיהיה טעם לזה, כמו שאמר אליעזר שיראה שהיא גומלת חסדים; אבל בלא טעם הוא ניחוש, שכל מעשה ה' – במנהגו של עולם, לא על ידי דברים שאינם במנהגו של עולם, כי אותם הם מכלל ניחוש.

לא באותות סתמיים מדבר אלינו בורא העולם, כי אם בהיגיון הפנימי של המציאות. הסייעתא דשמיא, לה זוכה אליעזר כדי לזהות את האשה המתאימה ליצחק, מתבררת לו דווקא דרך סימן היכר הגיוני של גמילות חסד מופלאה בה נוהגת רבקה. וכן יונתן בן שאול מגלה את הדרך לתקוף את הפלישתים דווקא דרך סימן הגיוני המורה לו על החרדה בה הם שרויים.

כאז כן היום עומדים אנו בחשש כבד מפני העתיד. לא תמיד הדרך ברורה. לעתים ישנה נטייה להישען אך ורק על הניתוח ההגיוני הקר של המציאות. אחרים מגלים נטייה לפנות אל מעוננים וקוסמים, הוברי שמים ומגידי עתידות אשר יסירו את הלוט מעל פני העתיד. לא זו, ואף לא זו דרכה של תורה, המצווה אותנו: "תמים תהיה עם ה' א-להיך". עלינו לחיות בדו-שיח מתמיד עם ה' א-להינו: לפנות אליו בתפילותינו ובפעולותינו בעולם המעשה, ולהאזין לדברו הבא אלינו – הן באמצעות תורתו והן באמצעות הדרך בה נשכיל להבין בשכל הישר ובהיגיון הבריא את הנהגתו במציאות. או אז נוכל לומר בכל עת את אמירתו של נחום איש גמזו גם בעת קשה ומאיימת: "גם זו לטובה". ומתוך כך תתקיים בנו ברכתו של בלעם: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל א-ל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא...".

 

אוהל שרה ואוהל רבקה

"ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו". ביטוי זה – "האוהלה" – מופיע בפרשה הקודמת גם ביחס לשרה: "וימהר אברהם האוהלה אל שרה...". חז"ל, במדרש רבה, משווים בין שני האוהלים. כל זמן שהיתה שרה אמנו חיה, התרחשו דברים מיוחדים באוהל שלה. כשמתה – פסקו אותם דברים. ומשהגיעה רבקה אל האוהל – חזרו.

ארבעה דברים מיוחדים נכתבו במדרש ביחס לאוהל שרה ורבקה: ענן היה קשור על פתח האוהל, ברכה היתה שרויה בעיסה, נר היה דולק מערב שבת לערב שבת ודלתות האוהל פתוחות היו לרווחה.

מתוך אותם ארבעה דברים, מביא רש"י רק שלושה: הענן, העיסה והנר. המהר"ל מפראג עומד על כך ששלושה דברים אלו מציינים את שלוש המצוות המיוחדות לכל אשה מישראל. הענן – המבטא את השראת השכינה – מבטא את קדושתו של הבית היהודי, על ידי השמירה על טהרת המשפחה. האחריות על שמירת הלכות הנדה מוטלת על האשה, כפי שנאמר בתורה: "וספרה לה". הברכה השרויה בעיסה קשורה למצוה השניה שזכו בו הנשים בישראל: הפרשת החלה. והנר הדולק מערב שבת מערב שבת הוא מצוות הדלקת הנרות בשבת. קשר הדוק יש בין דברים אלו של רש"י לבין המשנה במסכת שבת, האומרת: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". שלושת אלה הם היוצרים את אווירת הקדושה בבית היהודי.

אך המהר"ל תמה מאד על רש"י: מדוע השמיט את הדבר הרביעי: שהיו דלתות האוהל פתוחות לרווחה? האם הצורך להתאים את המדרש למשנה מצדיק "לשפץ" את המדרש? האם ייתכן לראות את הבית היהודי ללא הכנסת אורחים וגמילות חסדים? האם מידה זו, של הכנסת אורחים, אינה מידה מרכזית ביותר המאפיינת את נשות ישראל ומהווה חלק בלתי נפרד מן הבית היהודי?

לא נותר לנו אלא לקבל את תשובתו של בעל 'לבוש האורה'. הוא מסביר שרש"י, הנאמן לפשוטו של מקרא, לא יכול היה להביא את המאפיין הזה כפירוש לפסוק. מתי נאמר פסוק זה "ויביאה יצחק האוהלה שרה אִמו"? – עוד לפני הנישואין. רק בהמשכו של הפסוק נאמר: "ויקח את את רבקה (=קידושין) ותהי לו לאשה (=נישואין) ויאהבה". את כל המאפיינים הקודמים – שמירת הלכות נדה (שבימי קדם הקפידו עליה גם רווקות), הפרשת חלה והדלקת הנר, שהביאו לענן קשור על האוהל, לברכה בעיסה ולנר דלוק במשך כל ימות השבוע – יכולה היתה רבקה לקיים גם טרם נישואיה ליצחק. אבל כיצד יכולה היתה לקיים הכנסת אורחים כל עוד אינה בעלת הבית? עם כל רצונה הטוב להכניס אורחים כאברהם ושרה, לא רצתה לעשות זאת על חשבונם של אחרים...