מי במרכז?

הוויכוח המתמשך על הרפורמה במערכת המשפט חשף את התהום הפעורה בין התפיסה הליברלית המודרנית לבין תפיסת העולם היהודית.

הרב עזריאל אריאל 26.02.26

 סלע המחלוקת מונח בשאלה העקרונית: מי במרכז? האדם או הקב"ה? השקפת עולם דתית, באשר היא, שמה את הקב"ה במרכז החיים, ותפקידו של האדם הוא לממש את היותו 'עבד ה'' – תאוצנטריות. השקפת העולם הליברלית תובעת את מקומה של האוטונומיה האנושית החופשית - אנתרופוצנטריות. האדם הוא במרכז, והוא יבחר בחיים דתיים רק אם יגיע בעצמו למסקנה שהם מועילים לאיכות החיים שלו ולקידום הערכים שהוא עצמו בחר להתחייב אליהם. לדידו, אין שום ערך מוחלט העומד מעל לאדם, וודאי שאין ערך שמותר לקפח למענו חיי אדם. האם ניתן לבנות גשר, אפילו צר מאוד, כדי לגשר על פניה של תהום עמוקה זו?

אחדות ההפכים

מורה דרכנו בשאלה קשה זו הוא מרן הרב קוק זצ"ל. במקומות רבים הוא עוסק במערכת היחסים המורכבת שבין האדם לבוראו. במאמר 'דעת א-להים' הוא לא מקבל את התפיסה הדתית הרווחת, כאילו מדובר רק ביחסי סמכות, יחסי אדון-עבד. הקב"ה לא פונה אל האדם רק "מלמעלה", אלא גם נוכח בתוכו – "מלמטה". אמונתנו בכך שנבראנו בצלם א-להים כוללת בתוכה מפגש עם המידות הא-להיות הטבועות בנשמתנו. אהבת ה', אפוא, איננה רק כמיהה אל הנשגב הנמצא מחוצה לנו, אלא גם הזדהות עם מי שמופיע אלינו כבעל אותן מידות טובות שאנו פוגשים בעצמנו. מן ההיבט הזה, אנו אוהבים את ה' א-להינו דווקא משום שאנו אוהבים את עצמנו. הערצתנו אליו כרוכה בין השאר בהערכה הגדולה שאנו מעריכים את הכוחות הגדולים ואת המידות הטובות שאנו פוגשים באישיותנו. אמונתנו בו אינה מנותקת מן האמון שאנו נותנים בעצמנו, ובטחוננו בו מחובר אל הביטחון שיש לנו בכוחות ובכשרונות שהוא נתן בנו, כשאנו מכירים בכך שמי שנטע בנו את אותם כוחות ממשיך להעניק לנו אותם בכל עת (הרחבנו על כך במאמרנו 'ישראל בטח בה'', באתר 'אסיף'). אמונתנו איננה נבחנת בכך שאנו תופסים את עצמנו כחדלי אישים וחסרי אונים הממתינים באפס מעשה למי שיעשה חיל בשבילנו ובמקומנו. אנו יודעים לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), אבל לא מתוך שחצנות אנושית, אלא מתוך ענווה גדולה, המזדהה בכל לב עם הציווי (שם, יח): "וזכרת את ה' א-להיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". אתה הוא העושה חיל, אולם כל כוחך לא בא אלא מה' א-להיך (שיחות הרצי"ה עקב, סדרה א, 5). ה'אני' וה'אין סוף' אינם עומדים בעימות מתמיד. ה'אין סוף' מתגלה, באופן חלקי ומצומצם, ב'אני'.

עול מלכות שמים ואוטונומיה אישית

האם די בכך כדי ליישב את המתח שבין יהדות לבין ליברליזם? – לא נעשה לעצמנו חיים קלים. האישיות האנושית מורכבת מחלקים שונים – חלקים גבוהים, שבהם בא הצד הא-להי שבנו לידי ביטוי, וחלקים נמוכים, שבהם שולט ה'אגו' שלנו, עם כל אנוכיותו, קטנוניותו וגסותו. גם החלקים הגבוהים שבנו, עם כל הגדולה שיש בהם, חלקיים ומצומצמים הם אל מול הטוב והקדושה האינסופיים של מי שנטע אותם בנו. לצד ההבטחה "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), נדרשה גם כפיית הר כגיגית עם איום חריף בצדה (שבת פח, א): "אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". ועם זאת, אדם שחש בתוכו את השאיפה לטוב ולקודש הקיימת בנשמתו, לא אמור לחיות בתודעה של קונפליקט בין האוטונומיה האישית שלו לבין דבר ה'. הקונפליקט בהחלט קיים, אבל בתור מתח פנימי בתוכו של האדם, בין שני קולות המתנגשים באישיותו. ומאחר שהוא מכיר בכך ששאיפות הקודש והטוב הן המבטאות את עיקרה של אישיותו, הוא רוצה להעדיף אותן על פני הנטיות הנמוכות שיש בו. דבר ה' המתבטא בתורה לא נתפס אצלו כמה שבא לדכא אותו. ה'תורה' מהווה בשבילו 'הוראה' והדרכה כיצד לממש את עצמו בדרך מאוזנת, הנותנת את המקום הראוי גם לחומר וגם לרוח, גם לקודש וגם לחול, ומרימה את מכלול האישיות לחיים של משמעות וסיפוק עמוק.

     האם הדבר הזה אפשרי? – ברמה העקרונית, כן. האם הוא מתממש בחיינו אנו? יש מי שזוכה לכך יותר ויש מי שפחות, ואף הרבה פחות. זהו חזון העתיד. זוהי הברית המחודשת שמופיעה אלינו בנבואת ירמיהו (לא, ל-לג): ברית זו לא תהיה "כַבְּרִ֗ית אֲשֶׁ֤ר כָּרַ֙תִּי֙ אֶת־אֲבוֹתָ֔ם בְּיוֹם֙ הֶחֱזִיקִ֣י בְיָדָ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֖רֶץ מִצְרָ֑יִם, אֲשֶׁר־ הֵ֜מָּה הֵפֵ֣רוּ אֶת־בְּרִיתִ֗י וְאָנֹכִ֛י בָּעַ֥לְתִּי בָ֖ם, נְאֻם־ה'"; אלא "נָתַ֤תִּי אֶת־ תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה". כתוצאה מכך לא יהיה עוד צורך בכפייה חיצונית, "וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר: דְּע֖וּ אֶת־ה', כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙, נְאֻם־ה'".

מן העתיד אל ההווה

בכמה מקומות עומד מרן הרב זצ"ל על כך שחזון העתיד כבר מתחיל להתממש. כך באורות הקודש (ב, תקמה): "בימים הראשונים היה השכל הכללי של האנושיות פחות מפותח, וחפצו היה גם כן יותר ברברי, אז היה החזון הא-להי כולו נועד לדחות את השכל הסורר המשועבד רק להחפצים הבהמיים... ולדחוק תמיד את החפץ הטבעי, שהייתה התעוררותו יותר מכוונת לקראת הכיעור והחטא". אבל העולם הולך ונעשה מתוקן יותר. "התבסמות העולם... זיקקה הרבה את רוח האדם, עד שאף על פי שלא נגמרה עדיין טהרתו, מכל מקום חלק גדול מהגיונותיו ושאיפת רצונו הטבעי הנם מכוונים מצד עצמם אל הטוב הא-להי". התביעה העכשווית לתת מקום לאוטונומיה האישית לא צמחה בחלל ריק. "נגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליברליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום" (המילה 'אנרכיה' – מהמקור בשמונה קבצים א, קט). האם זה אומר שהגיעה העת להעמיד את האדם במרכז ולסמוך על ההזדהות שלו עם דבר ה' שבקרבו? – לא ולא! עוד רבים הם "חלקי הרוח של הדעת והרצון האנושי שעדיין לא נתבסמו, והם עומדים עודנה במצבם הפראי". מסיבה זו, "עוד הסכנה בהם יותר גדולה, כשהשרידים הרבים של הברבריות, הולכים במצבם הטבעי הפרוע". וזה מפני שהאשליה, שכבר הגענו אל המצב המתוקן, גורמת "להעטיף מעטה של ברק נוצץ על כל תועבה ושקר". התביעה הליברלית מזהה את השינוי ברוח האדם; אולם מקדימה את זמנה, ואנו נתונים "בתוך כף הקלע": מצד אחד, עוד לא הגיעה העת, ומצד שני "כשבאה המסורת והדת, אפילו בצורתה היותר טהורה, לכבוש תחת ידה את זה החלק המזוקק – לא תצליח". עלינו להכיר במתח הקיים בתוכנו בין הקול ה"דתי" הישן לבין הקול ה"ליברלי" החדש, ולנהל אותו בדרך המתאימה לדורנו. נכיר בכך ש"החופש האישי הזה, ותביעותיו הטבעיות הטובות, הוא מוכר לאחד מכיכרי הדת והמוסר עצמם". ובעזרת הכרה זו עצמה "מתאשר עוד ביותר הכוח של הדת והמוסר לשלוט על הצד הפראי שבאדם, ולהיות מכובד ואהוב מצד העליון והטוב שבו".

     היישום המעשי של הבנה זו, כתפיסה חינוכית סדורה, עומד בתשתית של הספר 'אורות התשובה'. ומתוך כך מדריך הרב (שם, טו, י), ש"התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל הא-להים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה". ולכן "רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם... ההוויה כולה, אל קונה, לֵאור באור החיים".

"ושכנתי בתוכם"

רעיון זה גנוז בפתיחתה של פרשת 'תרומה', הפותחת בציווי (שמות כה, ח): "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם". בהבנה הפשוטה, ציווי זה מבטא את התפיסה הדתית המוכרת, הדורשת להעמיד את הקדושה ואת דבר ה' במרכז החיים, ולהזיז את אישיותו של האדם אל השוליים. אולם ר' משה אלשיך מביא על כך מדרש מפורסם, שהמקור שלו אינו ידוע: "המשכן, אין השראת שכינה בו מצד עצמו כי אם באדם, כמה דאת אמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', כי 'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם'...". (המילים האחרונות מובאות גם בשל"ה, בשער האותיות. וכך מצאנו אצל חסידים, כמו הכלי יקר, ואצל מתנגדים, כמו נפש החיים והמשך חכמה. ועי' שמות כט, מה-מו).

     תפקידו של בית המקדש הוא גדול בהרבה מאשר להשכין את השכינה בתוכו כדי להעמיד את הקדושה במרכז החיים שלנו. תפקידו הוא להשרות את השכינה בתוכנו, בתוך לבנו פנימה. או אז ישכון השלום בין שני היריבים המרים – היהדות והליברליזם, מתוך הכרה בכך שמה שנמצא במרכז החיים הוא: 'הא-להי שבאדם'. תובנה זו, יש בכוחה להוריד מעט את גובה הלהבות בעימות החריף שיש כיום בין חלקי העם, "והיה המשכן אחד".

*   הכותב הוא רב היישוב עטרת במטה בנימין וראש מחלקת 'אחווה' – לחברה ומשפחה, ב'מרכז תורה ומדינה'.