חלק אביו ואימו מניח לפניהם

בירור הלכתי-מסרי בזיקת המשפחה לגופת יקירם

הרב יצחק מאיר יעבץ 08.03.26

בסוגיה הכאובה של נתיחת גופות, המצב החוקי מציב את המשפחה במתח מול הרשויות. הסכמת המשפחה נדרשת בהעדר גילוי דעת מחיים, למעט מקרה צורך בחקירת סיבת המוות, שניתן לנתח בצו שופט חרף רצון המשפחה (חוק חקירת סיבות מוות סעיפים 19 ו26).

לאחרונה נחשפנו לדרמה אנושית כואבת, סביב השאלה האם לנתח גופות תינוקות שמתו במעון פרטי. המשטרה דרשה נתיחה, כנראה לצורך ההליך הפלילי נגד הגננות, וההורים נאבקו בכך מפני כבוד תינוקם המת, ובפרט שממילא אין רצונם לראות את הגננות על ספסל הנאשמים, על בסיס הנחתם הברורה שאין בהן אשמה. שופט בערכאה ראשונה אישר את הנתיחה, ההורים ערערו בבג"ץ שהפך את ההחלטה ושחרר את גופות התינוקות לקבורה. בסופו של דבר הוגש דו"ח שייתר את הצורך בנתיחה, וייתכן שמראש היה מדובר בעיקר על היצמדות לנוהל יבש.

ענייננו הוא בבירור השאלה העקרונית, מי אמור להיות הגורם הדומיננטי בהחלטה, בהתנגשות אפשרית בין שני ערכים: כבוד המת וקבורתו בשלמות ללא עיכוב, למול ניהול הליך משפטי, שגם בו יש כבוד המת ובעיקר עשיית צדק (חולין יא ע"ב, בבא בתרא קנד ע"ב, אמרי שפר לר"א קלצקין סימן פב, ציץ אליעזר ח"ד סי' יד), או ניסיון להשיג מידע רפואי (שו"ת נודע ביהודה תנינא יורה דעה סי' רי, שו"ת חתם סופר יו"ד סי' שלו).

כאשר ישנו צורך מובהק של הצלת חיים, מול סרבנות הנובעת משרירות לב או מחוסר יכולת להבין את הסיטואציה, סביר לומר שזכות וחובת הציבור לאכוף את ההחלטה בדרכים הראויות. אולם במקרים שנתונים לשיקול דעת, יש לשאול האם המשפחה היא שצריכה ורשאית לשקול ולהחליט, או שמא מי שצריך להחליט הוא הציבור, באמצעות זרועות השלטון, ובלשון ההלכה בכגון דא – בית הדין.

ננסה לברר מן המבט התורני, הרעיוני וההלכתי, מיהו נציג המת מבין החיים, ועל מי מוטלים הטיפול בו והדאגה לכבודו.

שנינו בברייתא (נדה לא ע"א): "שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן... אמו מזרעת אודם... והקב"ה נותן בו רוח ונשמה... וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו, וחלק אביו ואמו מניח לפניהם".

בדרך דרשנית נאמר כאן, שמי שמקבל את גופת האדם לאחר שניטלה נשמתו, הם אביו ואמו. התיאור הוא של ילד מת המוטל לפני הוריו מולידיו, אך נראה שהרעיון מורחב גם כלפי בני משפחתו של מת בא בימים, שכן ההקשר שם הוא תהליך יצירת כל אדם, ואין הברייתא עוסקת בטרגדיה חריגה אלא בדרך העולם. המשא ומתן הוא בין הקב"ה למשפחה. הנשמה היא בתו של הקב"ה, והגוף כיצירה חומרית 'שייך' ליוצריו ולממשיכיהם, ולא לכלל החברה האנושית.

כך עולה גם מההקשר העוסק בפשטות במצוות הקבורה: "מניח לפניהם" – "מי שמתו מוטל לפניו". המחויבות הישירה היא על שבעת הקרובים: ההורים, האחים, הילדים, וכמובן בן/בת הזוג. רק כאשר אין בני משפחה שיטפלו במת, החובה מוטלת על החברה כולה – זהו "מת מצוה".

הציווי הישיר בתורה (דברים כא, כב-כג) לא נאמר למשפחה, אלא דווקא לבית הדין: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת... כי קבור תקברנו ביום ההוא". אלא שהמצווה מורחבת לכל מת מישראל: "ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין וכו' ולא הרוגי בית דין בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה" (רמב"ם הל' סנהדרין פט"ו ה"ח). בעוד הטיפול בהרוגי בי"ד מוטל בעיקרו על בית הדין (עי' פי"ד ה"ט), הרי הטיפול בסתם מת מוטל על קרוביו, והם פטורים מכל המצוות עד שיביאוהו לקבורה. אפילו כהן מצווה להיטמא בעצמו לשבעת קרוביו, אף שיכול לדאוג לכך שאחרים יקברו אותם.

אכן חובת המשפחה לדאוג לקבורה, משום שללא הקבורה המת יתבזה. האם בהכרח הדבר מבטא זיקה מעשית לגופתו שניתן להגדירה כזכות וסמכות, או שמא מדובר בחובת פעולה בלבד? כאשר בית הדין הוציאו להורג, הרי ביה"ד כנציג הציבור מטפל בקבורה (אף שקרוביו משתתפים בכבודו, כדברי הרמב"ם: "ויש לקרוביהן לעשות להן ארון ותכריכין"). אף מת המוטל על משפחתו, אם אינה מטפלת בקבורתו, בהתרשלות או בחוסר יכולת, החובה חוזרת לכל ישראל. נמצא שמדובר על קדימה באחריות לביצוע פעולת הקבורה, ושמא אין בכך כדי להוכיח על מעמד המשפחה ביחס לגופה כשלעצמה.

הבה נבחן מושג הלכתי המבטא את היחס לגופה לאחר זמן - 'ליקוט עצמות'. בימי המשנה נהגה קבורה ראשונית בחלל המערה המשפחתית, ולאחר עיכול הבשר היו אוספים את העצמות לתיבה ייעודית וקוברים בקבורת קבע. פעולה זו מוטלת על המשפחה, וחלה עליהם אף חובת אבלות חוזרת ליום אחד (שו"ע יו"ד סימן תג). אף בהרוגי בי"ד נאמר (בלשון הרמב"ם): "נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן". המשך הקשר המעשי לגופת ההרוג לאחר סיום העונש, חוזר אל המשפחה. דומה שעולה מכך קשר מובהק של קרוביו לעצמותיו אף זמן ממושך לאחר מותו, כשפג צער הפרידה. אין מדובר אפוא רק בחובת קבורה עם המוות, אלא בקשר מעשי מתמשך אל הגופה.

ראינו את מחויבות המשפחה למת, ואת היחס בינה למחויבות הציבור. אלא שיש לעיין מהי עמדת התורה באשר למעמד המשפחה בהליך פלילי הנוגע לצד שלישי, כגון הנאשם במות יקירם, או הציבור המאוים מהחשוד ברצח. הליך פלילי הוא בפשטות עניינה של החברה, וביה"ד וגופי השלטון אמונים על ניהולו תוך נקיטת הצעדים הנדרשים. אם כן, ככל שניתן להפיק ממצאים מנתיחת הגופה, שמא נדרשת המשפחה לעמוד מן הצד ולהניח לביה"ד לפעול, ורק אז תשוב למלא את חובתה כלפי בנה.

והנה בהליך הפלילי המובהק ביותר, הוצאת רוצח להורג, נותנת התורה עדיפות ואף בלעדיות לקרובי ההרוג. הדבר מתבטא בהבדל בין כלל חייבי מיתות ובין רוצח, באשר לזהות המבצע את גזר הדין. חייבי מיתות מוצאים להורג ביד עדי העבירה (דברים יז, ז), ואילו רוצח מוצא להורג ביד גואל הדם (שם יט, יב) – קרובו של המת הראוי ליורשו (רמב"ם הל' רוצח פ"א ה"ב). אפילו רוצח בשוגג חשוף לפגיעת גואל הדם, ונחלקו התנאים (מכות יא ע"ב) האם גואל הדם מצווה להורגו או שרק רשות בידו, ואילו תפקיד העדה דווקא להגן על הרוצח בשוגג ולהצילו מיד גואל הדם. התורה מציבה את קרובי הנרצח בעמדת תובעים לדמו, ואינה רואה ברצח רק "עבירה נגד המדינה".

לסיכום, קרובי המת הם נציגיו, לעניין הטיפול בגופו ומניעת בזיונו, ואף לעשיית צדק עם האשמים במותו. החברה נדרשת לחתור למשפט צדק, לא למחול על הדם השפוך, להגן על שלום הציבור, אך גם לא לשוש אלי משפט, לא לחפש שעיר לעזאזל בכל מחיר.

אם נישאר בשיח הזכויות לרגע נוסף, כאשר כל צד מושך בחבל בכל כוחו, המשפחה אמורה לזעוק את זעקת כבוד המת וגם את זעקת עשיית הדין בנאשם, ואילו תפקיד המערכת הוא לשפוט משפט צדק, תוך דאגה להגנת הנאשם עד שייחרץ דינו. כשהמשפחה כה נחרצת בהגנה על הגננת, נכון לתת לכך משקל, גם אם לא בלעדי ומכריע. הקשבה למשפחה נכונה ממבט סובייקטיבי, שאין תובע ישיר לדם, וגם ממבט אובייקטיבי, שיש להניח שלא לחינם מוותרת המשפחה על תפקידה כתובעת, בניגוד לטבע האנושי שהתורה מכירה בו. זהו נתון חקירה שראוי להשקיע בו מחשבה בין מכלול השיקולים.

אמנם ראוי לחשוב מחדש על אופי השיח. אם על דין תורה נאמר שירושלים חרבה על שעמדו על שורת הדין (בבא מציעא ל ע"ב), ודאי שבענייננו נכון להקים מנגנון שיח, בו יבואו לידי ביטוי הצרכים והמצוקות מכל הצדדים. ראוי לדון לא בהליך של מנצחים ומנוצחים, אלא בחיפוש משותף כיצד מקדמים את כלל רכיבי הטרגדיה למקום נכון ומאוזן. כהצעה מעשית ניתן לבחון מודל דומה לוועדה בין משרדית הנדרשת לאשר מוות מוחי לצורך תרומת איברים, ובענייננו יידרש אישור של ועדה שבה חבר נציג הרבנות ו/או העדה שאליה משתייכת המשפחה, אולי רב המכון לרפואה משפטית, רופא חיצוני ומשפטן. ועדה כזו תחתור גם ליותר שימוש בטכניקות אפשריות להפקת מקסימום נתונים ללא נתיחה. כך לא נאלץ לחזות בתמונת האבסורד הקשה שחזינו.ע