צניעות במקומות העבודה
לצערנו, עדיין לא נוצרה משנה סדורה דיה בשאלות הנובעות ממציאות של עבודת גברים ונשים אלו לצד אלו במשך שעות רבות בכל יום. השאלות קיימות כמעט בכל מקום עבודה, כולל מוסדות החינוך התורניים. מטרתו של מסמך זה היא להעמיד את העקרונות שעוצבו לאורך הדורות על ידי חכמי ישראל בשאלה רגישה זו, ולהציע הדרכות מעשיות תוך תשומת לב להיבטים ההלכתיים, הערכיים, החינוכיים והפסיכולוגיים של הנושא – ואף לאתגרים הייחודיים העולים מתוך המאפיינים הייחודיים של מציאות החיים בדורנו.
הרב דוב ברקוביץ הרב עזריאל אריאל עו"ס חדווה אריאל 10.09.25
רקע
בדברים הבאים לא נעסוק בשאלות אידיאולוגיות טעונות, אלא נבקש להגדיר את מה שנדרש מעיקר הדין. ואילו כאשר מדובר בשיקולים שמעבר לעיקר הדין – יש לשקול אותם בכל מקרה לגופו, על פי העקרונות של 'משקל החסידות' החותרים לאיזון נכון בין כל הערכים המתנגשים ביניהם באותה סיטואציה[1].
החלק הראשון של המאמר הנו ניסוח של שאלות היסוד ועקרונות השורש בתחום רגיש זה והוא מכיל רשימה של הדרכות מעשיות ברורות. החלקים הנוספים מרחיבים את הדיון ומיועדים להעמקה אישית ולבירור מפורט של ההדרכות, כולל מקורות והסברים.
נדבך מרכזי של המציאות האנושית בחברה הישראלית, גם בציבור הדתי-לאומי, הנו הגברת השיתוף בין גברים לנשים בעבודה. אין כאן המקום לדון בשורשים התורניים ו/או החברתיים למציאות זו. יש בוודאי לתת את הדעת על כך שמצאנו בדברי חז"ל העדפה לבחירת מקצוע שאינו מעורר קשיים בתחום הצניעות[2]; אולם למעשה, לא ניתן להציב חזון בו יחזרו מקומות העבודה להיות נפרדים.[3] מאז שניתן מקום לנשים להשתלם בתחומי דעת ולרכוש מקצוע כגברים, ואף ניתן לכך בסיס על ידי גדולי תורה, אין דרך להחזיר את מחוגי השעון אחורנית.
ראוי שכל אדם יכיר את רגישותו האישית בכל הקשור ליחסים בין המינים – ללא אשליות. מתוך מודעות אישית כנה ייתכן ויהיה מי שיעדיף שמקום העבודה הקבוע שלו יהיה עם עובדים שהם רק בני אותו המין. ככלל – על כל כל אדם יש להתייחס ברצינות ומתוך אחריות אישית להדרכה של השולחן ערוך, "להתרחק מהנשים מאוד מאוד"[4], כאשר הכוונה היא התרחקות מכל סיטואציה המעוררת את היצרים. עם זאת, יש לקבל גם את הערך שיש בשילוב נשים בעשייה בחברה. מציאות חדשה זו מחייבת אותנו לשאוף ליצירת סביבת עבודה – גם מבחינת האווירה השוררת בה וגם מבחינת נורמות ההתנהגות של העמיתים לעבודה – שתענה על מכלול של דרישות מנוגדות[5]:
א. בניית מערכת יחסים תקינה, שיש בה גם כבוד ודרך ארץ הדדיים, וגם שיתוף פעולה ועזרה הדדית – הן בין גברים לנשים והן בין דתיים לחילוניים העובדים באותו מקום.
ב. הפחתה מרבית של המתח הנוצר במפגש שבין המינים.
ג. מניעת עיסוק בשאלות של צניעות באופן הפוגע בכבוד הבריות ובערכי הצניעות עצמם.
ד. מניעת תקלות שונות שיכולות לבוא כתוצאה מן העבודה המשותפת: חשיפה לגירויים, היווצרות של קשרים רומנטיים, הטרדות מיניות מסוגים שונים, וכן יצירת עלילות או הפצת שמועות שווא.
ה. השתלבות נשים וגברים שומרי מצוות בתחומי עשייה והשפעה בחברה הישראלית, מתוך עמדה המבקשת ופועלת לעצב את המציאות ככל האפשר על פי דרכה של תורת ישראל.
ו. מתן אפשרות מרבית לכל אדם להתפרנס בכבוד מיגיע כפיו ולמצות את נטיותיו וכשרונותיו כפי שנטע בו בוראו.
ז. ועיקר העיקרים – פיתוח האפשרות לחיות חיי קדושה, כציווי התורה: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' א-להיכם" (ויקרא יח, א).
ב. שאלות יסוד
בירור מפורט ומעשי של דרישות אלו מעלה מספר שאלות יסוד:
א. כיצד נכון להגדיר את הגבולות הנדרשים באשר לקשר חברתי בין עמיתים לעבודה, כיחידים?
ב. מהן הדרישות באשר לאווירה במקומות עבודה משותפים, ברמה של המרחב הציבורי?
ג. מהי ההדרכה לגבי גבר העובד או לומד עם נשים שבאופן קבוע מתלבשות או מתנהגות באופן בלתי צנוע, וכן לגבי אישה העובדת בחברת גברים המתנהגים בחברתה באופן בלתי צנוע?
שאלות אלו עלו ביתר תוקף בדורנו בגלל מתח חריף שנוצר בין שני קטבים במציאות של חברה מעורבת:
א. מצד אחד, יש יותר מקום ליישם את הלכות הצניעות בימינו בדרך הנוטה להקל, לאור שני דברים בהם שונה הדור שלנו מדורות קודמים:
(1) גברים ונשים רגילים לעבוד ביחד תוך שמירה על גבולות, ולא כל מציאות של גברים ונשים ביחד היא בבחינת "אש בנעורת"[6];
(2) הנשים בדורנו הן בעלות השכלה רחבה, הן בתחומים תורניים והן בתחומים מקצועיים וכלליים, ויש לגברים ונשים נושאים משותפים רבים לדון עליהם, כך שלא כל מפגש בין איש לאישה קשור בגירוי היצרים.
ב. מצד שני, הדרישה להרחקה, ולכל הפחות לזהירות יתר, נגזרת מהמציאות של שותפות המינים במקומות עבודה אשר מהווה גורם המחייב להחמיר יותר מאשר בדורות הקודמים[7]:
(1) עצם הקירבה בין גברים ונשים במשך שעות רבות, ולעתים אף במצבים של עבודה משותפת רצופה ובשעות לא שגרתיות מהווים גורם ממשי להתקרבות, גם כאשר אין כוונה לכך[8].
(2) המתירנות הקיימת כיום בחלקים של החברה הישראלית גורמת להסרה של הרבה עכבות שמנעו תקלות שונות בעבר[9].
ג. יישום מעשי
שני ההיבטים המנוגדים הללו מביאים להבחנה בין כמה סוגים של קשר בין גברים לנשים במקומות עבודה: קשר המבוסס על עניינים מקצועיים בו החשש להתקרבות יתר היא נמוך – מותר. לעומת זאת ישנו קשר בו עלול להתעורר רצון להתקרבות יתר. מסוגי קשר כאלו ברור שיש להתרחק. מטרת מאמר זה היא למקד את הבעייתיות הטמונה בסוג הקשר השלישי – בקשר חברתי שעלול לגלוש באופן בלתי מודע לקרבה יתירה. זוהי ליבת הדיון.
ההדרכה הבסיסית עבור איש או אישה העובדים במקום עבודה המביא אותו או אותה לקשר קבוע עם בני המין השני היא כזאת: האווירה המתירנית הקיימת בחלקים בחברה הישראלית מחייבת לחתור להקפדה יתרה, ואף מחמירה, ביחס למצבים של ייחוד, לשמירת נגיעה פיזית בין המינים, לתרבות הדיבור, ולאופי השירות ההדדי. הקפדה על כל אלו יוצרת שורה של נקודות משען ברורות שעליהן נכון יהיה להשתית את הקשרים שבין המינים במקומות העבודה, כך שיישמרו במסגרת המתאימה ולא יחרגו ממנה.
וליתר פירוט:
- יסוד היסודות בשמירת גבולות בין המינים במקומות עבודה הוא מה שבמקורותינו נקרא איסור 'ייחוד'[10]. הכוונה היא איסור על שהייה יחד של גבר ואישה במקום סגור ומבודד. דבר שבשגרה במקומות עבודה רבים הוא שגברים ונשים עובדים יחד במשך שעות ארוכות ולאורך חודשים ושנים, כך שהולכים ונבנים קשרים בעלי אופי שהוא מעבר לקשר סביר בין עמיתים לעבודה. השמירה על כך שקשרים אלו לא יגיעו להתקשרות שיש בה יותר מזה, מחייבת הקפדה ללא פשרות לעבוד תמיד בפרהסיה, במקומות בהם נמצאים עובדים אחרים – ולכל הפחות במקומות נגישים בקלות לעובדים אחרים. יש להוסיף שמעבר לחשיבות השמירה על עניין זה מצד עצמו, יש בכך כדי למנוע הטרדות חמורות מחד, ועלילות מרושעות, שמועות שווא או חשדות מאידך. שאלה הלכתית שלא הוכרעה עדיין היא שימוש במצלמות אבטחה כדרך להימנע מאיסור זה; אולם גם מעבר להיבט ההלכתי, פעמים ויש בכך תועלת רבה.
- 2. עניין מרכזי נוסף הוא 'שמירה על נגיעה פיזית'. במקומות רבים בחברה הישראלית היום, לחיצות ידיים, נשיקות וחיבוקים בין גברים ונשים הפכו לנורמה וכהבעת קשר חברתי נימוסי. על פי מקורותינו, ביטויים אלו אמורים להיות שפה של הבעת קשר נפשי מיוחד השמור לבני זוג נשואים ולהורים כלפי ילדיהם. התקרבות הפיזית במקום בו נוצרים ממילא קשרים בעלי אופי חברתי מתוך עבודה משותפת לאורך זמן – היא הזמנה לפריצת גבולות בין המינים, גם אם העובדים אינם מתכוונים ורוצים בכך.
- הקפדה על תרבות דיבור השומרת על אווירה רצינית ומקצועית בשיחות בין עובדים והימנעות בהן מקלות ראש, משמרת את הבלמים הפנימיים ביחס לקשר שבין המינים[11] - על אחת כמה וכמה בכל הקשור לניבולי פה[12]. ברור לחלוטין שאין בעיה מצד מקורות היהדות ביחס לשיחות עבודה ענייניות[13] שיש בהן צורך[14]. אך קיים שטח "אפור" ביחסים בין עובדים שיש לתת עליו את הדעת. בכל מקום עבודה יש שאיפה טבעית שתשרור אווירה נעימה וחברית בו עובדים חשים שנוח לשהות שעות ארוכות יחד, ולא להתרכז בדיבורים אך ורק בענייני עבודה מקצועיים. יש להניח שהעובדים יחד ישוחחו ביניהם גם על נושאים המהווים עבורם עניין משותף שלא בענייני עבודה – על ילדים, על טיול משפחתי, על "מה עושים בחופש", על סוגיות ציבוריות ופוליטיות ועוד – ואף ייהנו מבדיחה טובה. אך בכל הקשור לתרבות הדיבור בין עובדים יש להקפיד על כמה גבולות חיוניים:
(א) יש להימנע באופן מוחלט מדיבורים (והתנהגויות) הנתפסים או עלולים להיתפס כסוג של 'חיזור'[15]. חשוב לשים לב לכך במיוחד כאשר מעניקים מחמאות. כאשר קיים קשר בעל אופי חברתי אצל עובדים הנמצאים יחד שעות רבות, יכולים לטעות גם ב"מילה חמה", גם שאין בכך כל כוונת "חיזור", אולם בתודעת השומע/ת הם נתפסים כסוג של חיזור, ואולי אף של הטרדה. חלק מזה הוא גם זהירות בניסוח של הודעות כתובות, ועוד יותר – בשימוש בסמלונים [אימוג'ים] שונים שיש שעלולים לפרש אותם כביטוי של חיבה או חיזור, ואף הטרדה.
(ב) חשוב להימנע משיחות בעניינים אישיים שלא מקובל לשתף בהם כל אחד[16], מה שעלול להתפתח לקשר שהוא מעבר לקשר סביר בין עמיתים לעבודה;
(ג) אין ליצור אווירה של 'צחוקים' ובדיחות לשמה, מה שמביא ל'קלות ראש' או למפגש חברתי שיש בו משום "פריקת עול". סיטואציה כזאת מהווה פתח לגירוי יצרים, ובמקרים רבים מוביל להסרת בלמים הכרחיים.
(ד) מקורותינו, לא זו בלבד שהתייחסו בחומרה רבה לדיבור לא נקי, הם גם הטילו אחריות על "השומע ושותק"[17]. מחאה על ביטויים של ניבול פה שומרת על כבודן של הנשים במקומות העבודה – למעשה על כבודם של כל הנוכחים – ועל אווירה רצינית ואנושית לכולם.
יש להדגיש שבכל מקרה שנוצר קשר בעל אופי שמעבר לאופי הרשמי בין גבר ואישה העמיתים לעבודה, חשוב להרחיב את ההתקשרות על ידי שיתוף גם בני/בנות הזוג בשעות שמחוץ לעבודה – ולא ליצור דינמיקה של קשר המנותקת מהבית.
- 4. עיקרון נוסף המופיע במקורותינו הוא זה של "אין משתמשים בנשים". הכוונה בכך היא שימת גבול ליצירת התקשרות בה אישה המספקת צרכים אישיים לגבר. אמנם מקובל היום במקומות עבודה רבים שהחברים לעבודה יכינו תה וקפה לעמיתיהם, וכן יתנו שירות דומה, באופן שגברים יכינו לעתים לעמיתים שהן נשים וכן להפך[18]. אך יש להימנע ממנה כאשר היא עלולה להיתפס כסוג של מחווה אישית.
יש להדגיש שעל אף שהחשש ב"שימוש" קיים בשני הכיוונים, ניסוח העיקרון בלשון של "אין משתמשים בנשים" נותן ביטוי לנטייה של גברים מסוימים לצפות שנשים העובדות במחיצתן, ובמיוחד הנשים התלויות בסמכותם, "ישרתו" אותם. בהקשר זה העיקרון מחייב הרחקה שמטרתה הינה גם שמירת כבודן של נשים.
דפוסי ההתנהגות המתוארים בארבעת הסעיפים הללו מהווים "קריאות כיוון", בסיס להדרכה מעשית להתנהגות במקומות עבודה. העיקר הוא שיש לראות אותם ככלי עזר כאשר כל אחד ואחת חייב להכיר את נפשו, ומתוך כך להציב לעצמו את הגבולות הראויים לו ולסביבתו. אין בהם דרישה להתנהגות של חיי פרישות; הם מהווים בסיס לחיי קדושה בין המינים גם בחברה בה נשים וגברים עובדים יחד במסגרת של יצירה משותפת.
על רקע זה יש גם להדגיש שעל פי ההלכה דפוסי התנהגות אלו הנמנים למעלה הכרחיים מצד עצמם, גם במצב בו יש ביטחון פנימי אצל אדם שלא ימעד בקשריו עם המין השני. בהקשר זה חשוב להזכיר את דברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל בספרו 'מוסר אביך' (פרק א סע' ה – סייגות התורה):
עניין סייגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בעניינה, כמו כן כל העניינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בעניינם וכדאי לפרוש מהם מאוד.
לאור זאת יש לדון במי שבוחרים לאמץ קוד התנהגות מחמיר יותר. יש להעריך את אותם אנשים המקבלים על עצמם הידורי מצוה בתחום הצניעות מתוך הקפדה על קדושת הקשר בין המינים ועל ייחודיות הקשר של האיש עם אשתו או של האישה עם בעלה. זאת בתנאי שהתנהגות זו תהיה מתאימה לעבודה הפנימית של מי שמקבל על עצמו להתנהג שלא כנורמה המקובלת בחברה שמסביבו, ולא תתבטא בשיפוטיות ובביקורות כלפי הסביבה.
כמו כן יש לקחת בחשבון את הרושם שהתנהגות כזאת, במידה שהיא נחשבת כחריגה במציאות מסוימת, תעשה על האנשים בסביבה. אסור לאדם לקבל על עצמו התנהגות מחמירה ביחסים בין המינים, התנהגות שאיננה מחויבת מצד ההלכה, כאשר התנהגות שכזו תפגע ברגשותיהם של עמיתים לעבודה. קיימת אפשרות ממשית שהתנהגות של הקפדת יתר בתחום זה עלולה להביא לא לקידוש שם שמים אלא ח"ו לחילולו – או אם היא לא תובן כראוי היא תגרום למבוכה ביחסי עבודה.
סוגיה כאובה במיוחד שיש לתת עליה את הדעת היא עבודה של אדם במקום בו ההתנהגות של עובדים אינה צנועה או שהיא יוצרת סיטואציות שהן מכשול ביחסים בין המינים. זאת במיוחד בכל הקשור לעבודה של גבר עם נשים הלבושות באופן שאולי נעשה מקובל בפינות מסוימות בחברה הישראלית, אך שאינן לבושות בצניעות לפי ההלכה[19]. ככלל, יש ליצור אווירה ציבורית שתעודד נשים להופיע במקומות העבודה בלבוש המכבד אותן ואת המקום. חברה הקוראת דרור ליצר, בה מזלזלים בגדרי הצניעות היא בדרך כלל חברה המביאה שלא בטובתה להחפצת האישה. יצירת אווירה ציבורית שונה תאפשר לכל אישה להתהוות בשיעור קומתה כאדם.
יש לפעול ולהשפיע כדי לשנות את המצב, תוך זהירות לעסוק בנושא זה בצניעות וברגישות רבה. אחת הדרכים לעשות כך היא הנהגת נורמה של לבוש מכובד, כמקובל כבר בכמה מסגרות, כגון בתי המשפט, משכן הכנסת, חברות תעופה, ועוד[20].
גבר שנקלע שלא בטובתו למצב בו הוא נמצא בנוכחות נשים הלבושות בצורה שאינה הולמת, אמנם מותר לו לעבוד במקום זה[21], אולם עליו לבחור את מקום הישיבה וסדרי העבודה שלו כך שיראה אותן כמה שפחות כך שיוכל להסיח את דעתו מהן[22], ובשום אופן לא יסתכל בכוונה על המקומות הדורשים כיסוי[23].
ככלל, נדרשת נכונות לשלם מחיר אישי על שמירת הצניעות, עד כדי יכולת לעזוב עבודה כאשר לא מתמלאים בה תנאי הסף המינימאליים של צניעות[24]. מבחינת ההלכה היהודית ההיתר לעבוד במקום שיש בו נשים הלבושות באופן לא צנוע, בפרט עובדות קבועות – לא כמו פקיד שמקבל נשים לא צנועות שבאות באקראי – הוא דחוק מאוד. ובאם הדבר מטריד את מנוחתו, עליו לעבור למקום עבודה אחר. האפשרות להישאר במקום עבודה כזה קיימת רק בשעת דחק גדולה, דהיינו כשקשה למצוא פרנסה אחרת או שיש חשיבות יוצאת דופן לנוכחותו של העובד במקום. אולם אם חוסר הצניעות גורם לו להיות טרוד בכך, עליו לעזוב את העבודה גם אם פרנסתו תלויה בכך[25].
לגבי כל מה שהוצע למעלה כהדרכות להתנהגות בין המינים במקומות עבודה יש להדגיש שבמצבים גבוליים שקשה להכריע בהם, ומיוחד כאשר עולה הדילמה אם ניתן להישאר במקום העבודה, מן הראוי לקבל את ההחלטה לאחר היוועצות ברב המכיר את השואל ואת הסיטואציה.
אפילוג
מסמך זה, הכולל הנחיות מעשיות, אל לו לעמוד בפני עצמו, אלא עליו להיות ביטוי לעולם ערכי שלם, הנבנה במהלך חינוכי כולל.
הדרך הנכונה ביותר להתמודדות עם אתגרי הצניעות בדורנו צריכה לבוא דרך חינוך להעמדת ערכים רוחניים במרכזה של התודעה האישית והציבורית, המביאה לטיפוחה של מידת הצניעות[26], ולנהוג כפי שכותב הרמב"ם[27]:
ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן. וייזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול...
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות;
ולא ישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה יתירה[28].
גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החוכמה, ובחכמה הוא אומר: "איילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד[29].
[2] עי' קידושין פ"ד מי"ד: "לא ילמד אדם את בנו אומנות בין הנשים".
יש להעיר כי מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם משמע שהכוונה לעבודה שיש בה עבירה על איסורים מפורשים ולא בכל עבודה שיש בה קשר עם נשים.
[3] עי' בבא קמא מח, א: "האישה שנכנסה לטחון חיטין אצל בעל הבית שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית – פטור, ואם הוזקה – חייבת... הא ברשות – פטור!... לטחון חיטים כיון דלא בעיא צניעותא מידי, לא בעי מסלקי מרוותא דחצר נפשייהו, ועליה דידיה רמי נטירותא...".
[4] שו"ע אה"ע כא, א: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד". צ"ע מדוע הניסוח הוא 'צריך' ולא 'חייב'. וייתכן שזוהי קריאת כיוון כללית, שהמשך ההלכה מפרט, ולא קביעה הלכתית מוחלטת העומדת כשלעצמה. ניתן לבסס את ההבנה הזאת על כך שמשפט זה אינו מופיע לא בדברי חז"ל ולא ברמב"ם.
ב'אפי זוטרי' (מובא באוצר הפוסקים סי' כא אות ב), נכתב שאף שבכל דבר צריך ללכת בדרך האמצע, כאן צריך להתרחק לקצה. אולם הבית שמואל, שם, ביאר שהשו"ע כתב 'מאוד מאוד' כדי להדגיש את חשיבותה של ההרחקה, בשל השכיחות של המכשול, ולא בהכרח את מידתה של ההרחקה.
ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט, בהקדמה.
[5] בספר 'צהר לנישואין' (עמ' 277-278) מובא קוד התנהגות לציבור החרדי, השונה באופיו ובתוכנו מדברינו כאן.
[6] דעת ר"ח, מובאת ברא"ש קידושין פ"ד סי' כז, והרמב"ן, מובא בשו"ת הרשב"א סי' א'קעח. וכך משמע מדברי השו"ע, אה"ע כב, ז (עי' ב"ש ס"ק י וח"מ ס"ק יא).
ועי' ריטב"א, קידושין פא, א, ד"ה ואסיקנא, שכתב: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערווה ולשאול בשלום אשת איש". אבל למעשה סייג את דבריו וכתב: "אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו; ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן". דבריו הובאו להלכה בפת"ש אה"ע סי' כא ס"ק ג.
[7] עי' רש"י קידושין פב, א ד"ה לא יתייחד, שכתב שאצל גבר שעיסוקו הקבוע עם נשים יש להחמיר יותר בדיני ייחוד. וכן דעת הרשב"א (בתשובה, ח"א סי' א'קעח), המאירי, קידושין פא, א, ד"ה פירוש, והריטב"א, ד"ה מתניתין. דעה זו מובאת על ידי הרמ"א, אה"ע כב, ה בסוף ההגהה.
כאשר מדובר באנשי ציבור, יש להיזהר עוד יותר, משתי סיבות: (1) המעמד הסמכותי שלהם מאפשר יותר כשלונות; (2) המחיר האישי והציבורי הכבד שיש להאשמות המופנות כלפיהם, בין אם מדובר בהאשמות אמיתיות והן אם מדובר בעלילות שווא.
[8] ב"היה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו", מחמירים בייחוד אף אם בעלה בעיר. עי' שו"ע אה"ע כב, ח. וכ"כ הרשב"א בתשובה, סי' א'קעח: "אבל כשעסקו עם הנשים אינן בושות ממנו, ואפילו הן הרבה נשמעות לו, והוא נמי אינו בוש מהן".
[9] עי' ריטב"א, קידושין פא, א, ד"ה ואסיקנא: "הכול כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו, עושה".
[10] רמב"ם, הל' איסורי ביאה פכ"ב; שו"ע אה"ע כב, א-ב. ועי' ב"ש ס"ק א, שדן אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.
הרא"ש, קידושין פ"ד סי' כז, כתוב בשם ר"ח, שאין להקל בייחוד גם במי שעסקו עם הנשים והיתה סברה לומר שלא ייכשל משום כך. ועי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט אות ז.
[11] אבות פ"ג מי"ג: "שחוק וקלות ראש מרגילים לערווה"; שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה". ועי' סוכה נא, ב.
[12] שבת לג, א. ועי' עין אי"ה שם, סי' רלב-רלד.
[13] עפ"י תוס' קידושין פב, א ד"ה הכל; רמ"א אה"ע כא, ה וביאור הגר"א שם ס"ק יט; ערוה"ש סעי' ח; יש"ש קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה.
ועי' ריטב"א קידושין פב, א ד"ה הכל: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל – מותר לו... לדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש...". אמנם הוא מסייג, "שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו...", אולם מעיקר הדין גם הוא סבור שהדבר מותר לכולם, אם אכן זוהי המציאות. דבריו מובאים להלכה בפת"ש, ס"ק ג. ולעומת זאת, עי' ספר החינוך, מצוה קפח (מובא באוצה"פ ס"ק א וס"ק יט).
ועי' במאמרו של הרב יהודה הרצל הנקין (שו"ת בני בנים ח"ד מאמר ב, מתוך 'צהר', גיליון ו): "צריך לאמר שאף על פי שאין אדם רשאי להקל לעצמו בעניינים אלה אם לא שהוא חסיד גדול ויודע ששולט ביצרו, זהו ביחיד שאסור לו לפרוץ גדרות, אבל בדבר שנתפשט ודשו בו רבים שפיר יכולים הרבים לסמוך שמתוך רוב הרגלם לא יבואו לידי הרהור".
[14] קידושין פב, א: "הכול לשם שמים". ועי' רמ"א שם; ב"ש ס"ק יא.
[15] התנהגויות של חיזור: נראה שזוהי המשמעות של מה שנאמר בשו"ע, אה"ע כא, א: "ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מהעריות". ועי' רמב"ם בפיה"מ, סנהדרין ז, ד.
דיבורים הנתפסים כחיזור נלמדים מאיסור שאילת שלום. עי' לעיל, סע' א, ובמקורות.
הרב ירחמיאל דוד פריד, בס' 'מעדני שלמה', עמ' של-שלא, מביא את שיחתו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל בענין זה: "כתב בשו"ע... 'אין שואלים בשלום אישה כלל'... ואמר מרן [הגרש"ז אויערבך זצ"ל], שסברא פשוטה היא ד'אין שואלים', אין הכוונה לאסור שאלה בעלמא, אלא רק שאלה באופן שגורמת חיבה, וכן נוהגים היום כולם לשאול בעל בשלום אשתו, כי האופן ששואלים אינו מביא לידי חיבה". וכך כתב הגרי"ש אלישיב במכתב תשובה לרב משה ויא: "מהר"ם שיק אה"ע סי' נג, 'אין העולם נזהרין בשאילת שלום לאישה דסמכי אמה שכתבו תוס' קדושין דף פ"א דאינו עושה דרך חיבה' ". וכך אמר גם הרב מרדכי שטרנברג (חיים ברצונו עמ' 157): "...כתוב 'לא לשאול בשלום אישה', כלומר לא להתעניין בה בצורה אישית, אבל להגיד שלום אין צורך לומר שמותר. זו דרך ארץ שקדמה לתורה, זה בסיסי. זו ישרות ובריאות".
על כך מוסיף הרב פריד (מעדני שלמה שם, הע' יט): "וכ"כ ערוה"ש... שאין האיסור, רק בשאלת שלום שיש בזה קירוב הדעת ואהבה. אבל לומר לה 'צפרא טבא' וכדומה, נראה דאין איסור... וכן שמעתי בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל דבזמננו מותר לומר 'שלום' או 'מה שלומך', דאין שום כוונה למה שאומרים, וכעין שאומרים למוכר במכולת 'תודה' אף שהוא זה שצריך לומר 'תודה'. אמנם בחוט [ה]שני... אסר משום דאמירת שלום המופנה במיוחד אליה, מאן לימא לן דאין בזה קירוב הדעת? וכ"כ לאסור אמירת 'בוקר טוב' או 'שבת שלום'...".
המקור לרגישות הנדרשת כלפי הדרך בה ההתנהגות נתפסת בעיני אחרים הוא באבות דר' נתן, נוסחה א פרק ב.
[16] ככלל, אין איסור לאיש ואישה לקיים שיחה ביניהם. יש איסור רק בשיחה שהיא "דברי ניאופים" (מסכת דרך ארץ, פרק עריות, הלכה יג), "בענייני הביאה" (רמב"ם בפיה"מ לאבות א, ה) או "דרך תאווה" (ערוה"ש אה"ע כא, א). ועי' יש"ש קידושין פ"ד אות כה, בהקדמה.
עם זאת, ניתן ללמוד מדברי המשנה במסכת אבות שמן הראוי למעט בשיחה. עי' עירובין נג, ב ורשב"ץ לאבות שם, שחשוב למעט אפילו מילה אחת (וכך נהג הרב קוק זצ"ל, עי' בחוברת 'לשלושה באלול'). אולם זוהי מידת חסידות ולא הלכה. ועי' נדרים כ, א.
ועי' בהרחבה בשו"ת באהלה של תורה ח"א סי' ט אות ד-ה.
[17] שבת שם. ועי' עין אי"ה שם, סי' רלה.
[18] שו"ע אה"ע כא, ה והגהת הרמ"א; ערוה"ש סעי' ט. ועי' ב"ש ס"ק ט.
[19] שו"ע או"ח עה, א; משנ"ב שם ס"ק ז.
[20] הצעת חוק ברוח זו הוגשה ע"י חבר הכנסת דוד אזולאי מתנועת ש"ס. אולם עדיף שתוצע דווקא על ידי אחד מארגוני הנשים בשיתוף חברי כנסת מסיעות שונות, גם אלה שאינן דתיות.
[21] שו"ת עטרת פז (ח"א, כרך ג – אה"ע, סי' ו). והוסיף שעליו להתפלל לסייעתא דשמיא.
לעומת זאת יש לעיין במסכת בבא קמא (מח, א): "היא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא אכלה ללישא חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא... הכא ברשות – קביל עליה נטירותא... למיפא, כיון דבעיא היא צניעותא, מרוותא דחצר מסלקי נפשייהו, הלכך עלה דידה רמיא נטירותא". ומכאן שאסור לשהות במקום עבודה שבו נשים מופיעות באופן בלתי צנוע.
[22] ב"ב נז, ב: "לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
ועי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' קעט, שם מעודד הגר"מ אליהו להסיר את המשקפיים כדי שלא להיכשל במראות אסורים.
[23] שו"ע אה"ע כא, א: "ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה...".
[24] שו"ע, יו"ד סי' קנז סעי' א.
ועי' רמב"ם בפיה"מ, קידושין פב, א: "מה שאמר, 'כל שאומנותו בין הנשים לא יתייחד עם הנשים' – רוצה לומר, שאינו מותר זה בשביל פרנסתו בשום פנים"
[25] במסכת פסחים, כה, ב, נאמר שבהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, אם אין לו ברירה אחרת (אלא בטורח גדול – תוס') ואינו מתכוון ליהנות – הדבר מותר.
החפץ חיים (הל' לשון הרע כלל ו, באר מים חיים ס"ק יד) כותב שבנוגע לענייני צניעות, מכיוון שהדבר גורם בפועל להרהורים, הדבר אסור. ובשו"ת שרידי אש (ח"ב סי' קמב) הסיק מכאן שעצימת העיניים במקרה כזה היא חובה גמורה ולא מידת חסידות.
לעומת זאת כתב בשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"א סי' נו) שמותר לגבר לעבוד במקום בו ישנן נשים שאינן לבושות בצניעות כל זמן שבפועל אין הדבר גורם לו להרהורים, אך מתלבט במצבים שונים של ספק. אולם אם יודע בוודאות שיבוא להרהר כתוצאה מכך – משמע מדבריו שאסור. גם הגר"מ אליהו זצ"ל הלך בכיוון זה, והתיר ללמד בכיתה בה יושבת תלמידה שאינה לבושה בצניעות, כל זמן שזה לא מושך את תשומת לבו של המורה ומפריע לו. עי' שו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט, סי' ל.
ועי' במאמרו של הרב אברהם וסרמן, "הלכות צניעות במקום העבודה", בספר 'רעך כמוך', עמ' 206 ואילך, ובמאמרו של הרב איתיאל אריאל, "חייל מילואים שביחידתו הוצבה חיילת", בתוך 'צהר' יז.
[26] עי' שו"ת באהלה של תורה ח"ה סי' ט אות ז
[27] הל' איסורי ביאה פכ"ב ה"כ-הכ"א. ועי' פכ"א הכ"ה-הכ"ו.
[28] ועי' תענית כג, ב, על אשתו של אבא חלקיה שהיתה יוצאת לקראתו כשהיא מקושטת, כדי שלא יתן עיניו באחרת.
[29] וכ"כ הריטב"א קידושין פב, א ד"ה הכל.
