מתנות לאביונים ומדיניות רווחה

במאמר זה נעמוד על כמה עקרונות שניתן ללמוד ממצווה זו על מדיניות הרווחה במדינת ישראל, שאת כולם ניתן לסכם בביטוי אחד – תשומת לב לעולמו הרגשי של העני.

הרב עזריאל אריאל 11.03.25

בכל יום שמחה, חלק בלתי נפרד ממצוות השמחה הוא לשתף את העניים. כך נאמר בתורה ביחס לשמחת החגים (דברים טז, יא-יד): "ושמחת לפני ה' א-להיך... /ושמחת בחגך... והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך/בשעריך". ביטוי מיוחד לכך יש במצוות ימי הפורים (אסתר ט, כב): "לעשות אותם ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים". וכך הורו עזרא ונחמיה לעם בראש השנה (נחמיה ח, י-יב): "לכו איכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו... וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה...".

"עיניהם נשואות למקרא מגילה"

אחד הצרכים הרגשיים של העניים הוא הזמינות של הסיוע, שיגיע אליהם בזמן שהם מצפים לו. ההיענות לצורך הזה באה לידי ביטוי הלכתי בולט השנה, ב'פורים משולש' בירושלים. את המגילה קוראים שם השנה ביום שישי. בהסבר ההלכה הזאת נאמר בגמרא (מגילה ד, ב): "מגילה בשבת לא קרינן... מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה"; ואם נקרא את המגילה בשבת, לא נוכל לתת להם מתנות לאביונים. אומנם ההסבר הזה לא התקבל להלכה, אבל העיקרון בא שם לידי ביטוי בדינם של בני הכפרים, שאם הם מקדימים את קריאת המגילה ליום אחר, "מחלקין בו ביום, מפני שעיניהם של עניים נשואות במקרא מגילה". ועל פי זה נפסק בשו"ע (או"ח תרפח, ו): "יום ט"ו שחל להיות בשבת... מקדימים לקרותה בערב שבת, וגובים מעות מתנות עניים ומחלקים אותם בו ביום".

     מכאן עולה הנחיה לרשויות הרווחה במדינה לזרז ולייעל את ההליכים הנדרשים ממבקשי הסיוע. לא נכון להגיע למצב שבו אדם פונה לעזרה ואינו מקבל את המענה בזמן שהוא מצפה לו. וכך מתאר הרב קוק זצ"ל (עין איה ברכות ט, קיז) את הדרך הראויה לתת צדקה: "הזהירות מנפילת רוחם של הנתמכים, בהיותו קרוב למעשה הצדקה שתצא מתחת ידו בעצמו, לא ע"י שמשים ופקידים, שהם באים בשכרם ואין בהם רוח נדיבה. ורבות יהיה העני שבע כעס ובוז עדי ישיג הרישיון והאפשרות להיות נהנה מהצדקה, בהיותה מוקפת גדרים והרצאות של תנאים שונים, כעין לקיחת פתקא מפקיד אחד לחברו והרבות חותמים ומסכימים... כיס צדקתו היה קרוב מאוד למעשה, שלא תיפול רוחו של המקבל".

"אין מדקדקין במעות פורים"

הרצון להיענות לצורך הרגשי של העני לקבל במהירות את הסיוע שהוא מבקש, מתנגש עם הצורך לוודא שאכן הוא עני, כל זמן שלא מדובר באדם רעב שזקוק בדחיפות למזון (שו"ע יו"ד רנא, י). בפורים ישנה הלכה מיוחדת, שקובעת "אין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול נותנין לו..." (שו"ע או"ח תרצד, ג). התוצאה של הנחיה זו היא נתינה מיידית לכל עני מבלי שהוא נדרש להמתין עד לבירור של מצבו.

     הסבר לכך עולה בספר 'יסוד ושורש העבודה' לפורים (שער יב פרק ו): "וכל הפושט יד ליטול, אף שיודעין בו שאינו צריך ליטול צדקה – נותנים, כי במידה זו של ותרנות ביום זה עושה תיקונים גדולים בעולמות העליונים הקדושים". הלכה יוצאת דופן זו, ייתכן שהיא באה לעומת הקלקול הגדול שעליו הצביע המן (אסתר ג, ח): "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד...". התיקון לכך הוא שיתוף של כל אדם בשמחת החג בלי שום חשבון.

     הלכה זו היא מיוחדת לפורים. בשאר ימות השנה אנו נותנים צדקה דווקא למי שמביא אתו אישור מגורם מהימן. וכמובן, כאשר מדובר במערכת רווחה ציבורית, ישנה אחריות רבה לבדוק את מצבם של המבקשים. ולאור מה שכתבנו בפרק הקודם, מוטל על הרשויות לבצע את הבדיקה בדרך מהירה ויעילה, מתוך רגישות רבה לכבודם של המבקשים ולקשיים הטכניים, הרגשיים והמנטליים העומדים בפניהם. ובעיקר – לתת מענה לבעיה חמורה ונפוצה הנקראת 'אי מיצוי זכויות', כאשר נזקקים רבים נרתעים מן המכשולים הביורוקרטיים ונמנעים מלבקש את הסיוע שהם זקוקים לו וראויים לו על פי החוק (עי' בהרחבה, 'חסד שבמלכות' פרק ט).

"איש לרעהו ומתנות לאביונים"

ההנחיה שלא לדקדק במעות פורים קושרת את מצוות מתנות לאביונים עם מצוות משלוח מנות, שאותה מקיימים כלפי כל אדם. הקשר הזה עולה ביתר שאת בתרומת הדשן (סי' קיא): "נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא...". משמעות הדבר היא שמשלוח המנות הוא סוג של 'מתנות לאביונים', שניתן לכולם. מדוע שולחים מנות לאדם עשיר שאינו זקוק להן, ולא נוהגים כפי שהנחה עזרא: "ושילחו מנות לאין נכון לו"? על כך עונה החתם סופר בתשובה (או"ח סי' קצו): "אפילו אית ליה [=למקבל] טובא [=הרבה, שהוא עשיר], מכל מקום תיקנו כך [=לתת לו משלוח מנות], שלא לבייש מי שאין לו". כלומר, מצוות משלוח מנות איננה אלא "סיפור כיסוי" שמאפשר לתת מתנות לאביונים בצורה שלא תבייש את המקבלים. מהלכה זו למד הרב נפתלי בר אילן זצ"ל על דרך הפעולה הראויה במדינת הרווחה ('משטר ומדינה בישראל על פי התורה' ח"ג סע' רסט, עמ' 1317): "שמירה על כבוד עניים. מן הראוי להקצות זכויות תביעה לכל האוכלוסייה... ולהעניק קצבת זקנים גם לעשירים".

     הרעיון של 'קצבאות אוניברסליות' שנותנים אותן לכל אדם שעומד באמות מידה מסוימות מבלי לבדוק את מצבו הכלכלי – כמו: קצבת זקנה או קצבת ילדים – נדון בהרחבה בספרות המקצועית (עי' 'חסד שבמלכות' פרק ט,5). מדברי החתם סופר עולה תמיכה ברעיון זה מתוך מגמה למנוע מן העניים את הבושה הכרוכה בקבלת צדקה. לקצבה אוניברסלית יש יתרונות נוספים, כמו: חיסכון בעלויות ביורוקרטיות ומניעת "מלכודות עוני", והיתרון הבולט הוא שהסיוע מגיע לידי כל מי שראוי לו על פי החוק. אולם כמו כל פיתרון רדיקלי, הקצבאות האוניברסליות מבטלות לחלוטין את הממד האנושי שיש בעזרה לעניים וממירות אותו בהליך טכני לחלוטין שנעשה על ידי המחשב. ואכן לא מצאנו את הרעיון הזה בהלכות צדקה, למרות שיש בהן חתירה למנוע בושה מן העניים ('חסד שבמלכות' פרק ח,1). הלכות חג הפורים, גם אם נפרש אותן בדרך זו, נמנעות מללכת בדרך כה רדיקלית. יש בהן שתי מצוות נפרדות: מתנות לאביונים – רק לעניים, כמצווה שמבטאת את ערך החמלה, ומשלוח מנות – אף לעשירים, כמצווה שמבטאת גם את האחווה והרעות שבין אדם לחברו. ובזה בא לידי ביטוי טעם נוסף למצוות משלוח מנות, שעליו עמדו ר' שלמה אלקבץ ('מנות הלוי' אסתר ט, כב) והמהר"ל ('אור חדש' שם), שהוא להרבות אהבה ואחווה, שלום ורעות.

צרכים רגשיים וחברתיים

לקביעת חז"ל ש"אין מדקדקים במעות פורים" ישנו הסבר נוסף, שאומנם לא מובא בשו"ע, אבל נותן עוד נקודת מבט משמעותית. וכך נאמר בגמרא (בבא מציעא עח, ב): "מגבת [=מגבית] פורים – לפורים, מגבת העיר – לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר ייפול לכיס של צדקה...". רש"י שם מפרש, שהיה מקום לחשוב שעל גבאי הצדקה "לדקדק" ולתת לעניים רק את הצרכים המינימליים שלהם. הברייתא מלמדת אותנו שיש לקנות עגלים ולשחוט אותם בפורים כדי לחלק לעניים כמות גדולה של בשר יקר ומשובח, ומותר לשמור בקופה הציבורית רק את מה שהעניים לא הצליחו לאכול. מאחר שמדובר במערכת ציבורית שלוקחת אחריות על פרנסת העניים, היה מקום לחשוב שעליה לדאוג לצורכיהם בטווח הארוך; ואם כך, היה נכון לתת להם בפורים רק מצרכי יסוד פשוטים וזולים! באה הגמרא ולימדה אותנו לתת משקל גדול דווקא לצורך הרגשי של העניים לשמוח כמו כולם ועם כולם בשמחת החג, גם אם עקב כך לא יישאר כסף בקופה לתת להם בימים הבאים. לכל עני יש צורך עמוק להיות "עשיר ליום אחד" וקשה לו מאוד לראות שכולם אוכלים ושותים ושמחים כשהוא נאלץ להסתפק בפת חרבה. קביעה זו מקבילה לאחריותה של הקופה הציבורית לתת לעני "די מחסורו אשר יחסר לו". משמעות הדבר היא לתת את הדעת על הצרכים הרגשיים הסובייקטיביים של הנזקק עד כדי נתינת "סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" ('חסד שבמלכות' פרק יד). בכל ימות השנה נדרשת הקופה הציבורית לתעדף את הצרכים היותר חיוניים מתוך חשיבה לטווח ארוך, ולתת מענה רחב לצרכים הרגשיים של העניים רק לאחר הבטחת הסיפוק של הצרכים הבסיסיים לאורך זמן. אבל בפורים המגמה מתהפכת, וגם הקופה הציבורית תבקש לספק דווקא את הצורך הרגשי המיידי.

סוף דבר

כותב הרמב"ם (הל' מגילה ב, יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים; שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה...". מצוות 'מתנות לאביונים' פורסת בפנינו דרכים שונות המבטאות את תשומת הלב לרגשותיהם של המקבלים. ומכאן קריאת כיוון חשובה למדיניות הרווחה של המדינה היהודית.