החובה להתחסן נגד וירוס הקורונה
החשש להתחסן לקורונה בעקבות שיחות ושיעורים של רבנים שונים שמתנגדים למתן החיסונים (מתוך כנס הליכות עם ישראל)
החובה להתחסן נגד וירוס הקורונה[1]
פתיחה
זכינו, בסייעתא דשמיא, שמדינת ישראל דואגת לכך שאזרחיה יוכלו להתחסן כנגד נגיף הקורונה. למרות זאת, יש שחוששים להתחסן, ולא מעט מהם בעקבות שיחות ושיעורים של רבנים שונים שמתנגדים למתן החיסונים. נשאלתי ע"י אדם אשר לא יודע להחליט האם לנהוג עפ"י הוראת רופאו, או עפ"י הדרכת רבו, כיצד ינהג. בעוד שרופאו אמר לו שמומלץ וצריך להתחסן, הרי שרבו - שמלווה אותו בהדרכות רוחניות, תזונתיות ובריאותיות - מתנגד לחיסונים, ואמר לו שלא יתחסן. ובכן, למי עליו להקשיב: לרופא ש"ניתן לו רשות לרפאות" (ב"ק פה ע"א), או לרבו כפי שנאמר "עשה לך רב" (אבות פ"א מ"ו ומט"ז)?[2]
החובה לשמוע לרופאים
אדם חייב לדאוג לבריאותו - כך פשוט,[3] וכך גם מבואר במקורותינו. חובה זו נוגעת הן למקרה ש-חלילה- אדם חולה, והן כדי למנוע מחלה עתידית – 'רפואה מונעת'. באשר לחולי שכבר קיים, מדברי הראשונים עולה שלבד מהרשות והחובה המוטלת על הרופא לרפא (ב"ק שם), מוטלת גם על החולה חובה להשתדל בריפויו, ולהקשיב להוראות הרופא. [4]
באשר ל'רפואה מונעת', ידועים דברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד ה"א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים". מדבריו עולה, שחובה זו מוטלת לא רק כדי למנוע סכנת נפשות עתידית, אלא גם כשמירה על אורח חיים בריא.[5]
נצטט כאן, כמה מהוראותיהם - הדרכותיהם של פוסקים מהדור הקודם בעניין זה, המורים להקשיב לדברי הרופאים כאשר האדם חולה:
הר"א וולדינברג (ציץ אליעזר, ח"ח סימן טו - קונטרס משיבת נפש פרק טז) כתב: "אין לו לאדם לסמוך על הנס, וכשנחלה ח"ו חייב להתנהג כדרך העולם לקרוא לרופא שירפאנו, וכל המתעצל בזה וסומך על הנס אינו אלא מן המתמיהים ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין".
האדמו"ר מצאנז רי"י הלברשטאם (דברי יציב, ליקוטים והשמטות, סימן קטו) כתב: "וכפי מה שדברתי עם הרופא של כ"ק אמר לי שההכרח לו לקום מהמיטה ולטייל קצת בכל יום, וע"כ אבקשו נא ונא שיציית להרופא, ובכל פעם שיקום מהמטה ויטייל יקיים מצוה של תורה, וכדאי המצוה להגן שלא יוגרם ח"ו שום היזק אלא להמשיך רפואה שלימה מן השמים".
הראוי לעסוק בענייני רפואה
ברור הדבר, שבמקרה שלאדם ישנה בעיה או התלבטות מקצועית, הוא יפנה ויתייעץ עם המומחה בתחומו, וכך גם בענייני רפואה – אין לסמוך על אנשים שלא 'מילאו כרסם' בחוכמת הרפואה. הגם שהנחה זו הינה 'מושכל ראשון', כך גם ניתן ללמוד מתוך דברי הרמב"ן (תורת האדם, שער המיחוש – ענין הסכנה ד"ה אלא מיהו): "מיהו דווקא בבקי וביודע בחכמה ובמלאכה זו, ושאין שם גדול ממנו, אבל כל שאינו יודע בטיב מלאכה זו לא יהא לו עסק בה"; וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו סע' א). 'אחרונים' (בית הלל שם וערוך השולחן שם סע' ב) הוסיפו שבימינו לא די בהיותו מומחה, אלא צריך להיות גם רופא מוסמך מטעם הרשויות.[6] נמצא, שמי שאינו מומחה בחוכמת הרפואה אסור לו להורות בה[7], ומכאן נלמד שאף על החולה אין לפנות אלא אל רופא מוסמך.[8]
דעת ר"י בר שניאור[9] היא שניתן לסמוך גם על מי שאינו מומחה "דכל בני אדם חשובים מומחים קצת". נראה, שדבריו אינם אמורים אלא ביחס להיתר חילול שבת מחמת פיקוח נפש בשבת וביום הכיפורים, כיוון ש"ספק נפשות להקל"[10], ולכן ניתן להקל בהלכות שבת ויוה"כ במקום שיש חשש שמא שמירה על ההלכה תגרום-חלילה-למיתה, אך לא ביחס להוראות רפואיות אחרות שאינן נוגעות לחשש כזה. על כך הוסיף המטה אפרים: "אבל חולאים שצריך להם רופא בקי, לא עדיף שאר כל אדם מרופא שאומר שאינו מכיר החולי. ואף שאומר שכן, נמצא אנשים שמדמים בעצמם שיודעים והוגים דעות כדת מה לעשות ולא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו, ואין לסמוך עליהם אף בחול מכל שכן ביום הכיפורים". עולה מדבריו, שאין לסמוך על מי שאינו מבין בחוכמת הרפואה.
פסיקת הלכה בענייני רפואה ובשאלות ציבוריות
באשר לפסיקת ההלכה בענייני רפואה, יש להבחין בין נושאים רפואיים גרידא בהם ההלכה מכירה בכך שהרופאים הם הסמכות, ואליהם יש להקשיב ולנהוג על פיהם, ובין מקרים אשר בהם יש צורך בהכרעה הלכתית על פי דברי הרופאים. בדברי חז"ל מצאנו מספר מקרים, שההלכה תיפסק עפ"י חוות דעת הרופאים - לדוגמא: אכילה ושתיה של חולה ביום הכיפורים (יומא פ"ח מ"ה), קביעת מציאות רפואית הנוגעת להלכות נדה (נדה כב ע"ב), חילול שבת עבור פיקוח נפש (כתובות ס ע"א) ועוד.[11] אצל האחרונים מצאנו גם התייחסות לשאלת החיסונים, ולהלן נביא מדבריהם.
כשם שהבחנו לעיל, בין רופא מומחה לזה שאינו, כך גם בנוגע לפסיקת הלכה. לא כל הנקרא 'רב' אכן ראוי לתואר זה,[12] ואף מי שראוי לשם 'רב' – אינו ראוי בהכרח לפסוק הלכה בכל תחום. ישנן שאלות פשוטות שכמעט כל רב יוכל להשיב עליהן, אך ישנן שאלות מורכבות יותר שרק רבנים מומחים יוכלו להשיב עליהן.[13] בנוסף, ישנם נושאים הנוגעים ל'כלל ישראל', ואשר דורשים הכרעה מגדולי התורה שיודעים לעסוק בסוגיות אלו, ו'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'. חז"ל (שבת קיט ע"ב) עמדו על החומרה שבכך, ותלו את חורבן ירושלים - בין היתר - בכך "שהושוו בה קטן וגדול".[14] כך גם בנוגע לשאלת החיסונים, שמלבד נגיעתה בבריאותו הפרטית של כל אדם, יש בה גם 'אחריות ציבורית' עקב הצורך ב'חסינות העדר' כדי למגר את המגיפה. ראוי, אם כן, שהפסיקה ההלכתית בעניין זה תהיה ע"י גדולי הדור,[15] ובדורנו גם ע"י הרבנות הראשית לישראל שמרכיב מרכזי בייעודה הוא פסיקה בשאלות אלו.[16] מכאן נסיק, שהכלל 'עשה לך רב' אותו הציג השואל, נוגע בעיקר לשאלות פרטיות,[17] ולא ציבוריות וכלל-ישראליות.
הכרעה במחלוקת בין הרופאים
כיצד נפסקת הלכה, כאשר ישנה מחלוקת בין רופאים? רמב"ן (תורת האדם, שער המיחוש - ענין הסכנה) דן במקרה בו נחלקו רופאים אם פלוני החולה צריך לאכול ביום הכיפורים. רמב"ן מציין שתי דעות:
(א) ככלל, יש להכריע כדעת רוב הרופאים, אך כאשר רופא מומחה אומר שהאדם צריך לאכול – פוסקים כמותו.[18] רמב"ן דוחה דעה זו, משום שיש ללמוד מהסנהדרין שאין מתחשבים ב'מומחיות', אלא נוקטים כשיטת הרוב.
(ב) רמב"ן עצמו סבור שיש ללכת אחר דעתם של רוב הרופאים. אמנם, הוסיף, שבשני מקרים כן נוקטים כמומחה: א. כאשר אין רוב; ב. כאשר המומחה שחולק על דעת רוב הרופאים ואומר שהחולה צריך לאכול, הוא 'מופלג בחכמה', ובלשוננו: 'מומחה בעל שם עולמי'. במקרה זה, עלינו לחוש לדעתו, ולתת לחולה לאכול, שכן כך הוא דין 'ספק נפשות להקל'.
ועתה, מה הדין במקרה שלפנינו, כאשר התומכים בנתינת החיסון סוברים שיש להחמיר משום חשש סכנת נפשות, וגם הסוברים שאין להתחסן חוששים מהשפעות החיסון, וסוברים שיש כאן סכנת נפשות? נראה, שכאן חוזר הדין שיש ללכת אחר רוב דעות הרופאים.
אמנם יש לדון אם דעת רוב הרופאים אכן מחייבת. שהרי, דין הליכה אחר הרוב מהתורה נאמר בסנהדרין ובבית הדין כאשר תלמידי החכמים דנים ביניהם פנים בפנים, ויכול כל אחד לשאת ולתת בדברי חברו. כך כתב הגט פשוט (כללים, כלל א, וכלל ה), והוכיח דבריו מראשונים ופוסקים, וציינו לדבריו רבים. אם כן, ייתכן שאדם יוכל לומר שהוא הולך בעניין זה גם אחר מיעוט הרופאים, שהרי הרוב אינו מכריע.
אמנם, למעשה נראה שאין הדבר כן, וזאת בגלל מספר טעמים. ראשית, רבים מפוסקי ההלכה נוקטים שהולכים אחר דעת רוב הפוסקים, גם באופן שלא ישבו במושב אחד.[19] בטעם הדבר, כתב הרב קוק (שבת הארץ – מבוא, אות י) ש'מסתברא' הלכה כמותם כיוון שהרוב נוטים לדעה אחת.[20] נראה שכן הדין גם בעניין החיסונים, שפסיקת ההלכה תתבסס על רוב הרופאים.[21] שנית, יש מהפוסקים (ישכיל עבדי ח"ה חו"מ סי' ה; עשה לך רב ח"ח סי' עו) שהבינו, כי הטעם לצורך שכולם ישבו יחד הוא שכך יכולים כולם לדון אלו בדברי אלו. ואם כך - הסיקו - שגם אם הדיון נעשה באמצעות מכתבים, הרוב מכריע. אם כך, אז בוודאי בימינו, שבזכות אמצעי התקשורת והמדיה ניתן לכל אדם לשמוע ולהשמיע את דעתו, על אחת כמה וכמה שיש ללכת אחר הרוב.
זאת ועוד; הרמב"ם (הלכות גזלה פ"ה הי"ד) כתב, שסמכותו של מלך נקבעת עפ"י הסכמת העם, ואם בני המלכות מקבלים את הכלכלה והמטבע שהמלך מנהיג במקומו, אזי יש לו דין מלך. ייתכן שיש ללמוד מכאן, שדברים שנוגעים לציבור מוכרעים עפ"י הנהגת הציבור. על כן, כמובא לעיל, כיוון ששאלת החיסונים אינה רק שאלה הנוגעת לבריאות הפרט, אלא לבריאות הציבור, הרי שזו תוכרע עפ"י הנהגת הציבור, ועינינו רואות שרובו המוחלט של הציבור אכן מתחסן. בדומה לזה מצאנו, שאף בהלכות פרטיות נאמר בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה): "כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין את יודע מה טיבה צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג" ו"פוק חזי מה עמא דבר" (ברכות מה ע"א).
דינא דמלכותא דינא
לבד מסברות הנ"ל, אנו רואים שהממשלה והמדינה טורחים בהבאת החיסונים, ממליצים ומעוניינים שהציבור בכללותו יתחסן, ורשויות המשפט אף מאפשרות הטלת סנקציות שיכולות לפגוע בפרנסת מי שלא מתחסן. כיוון שהדבר נוגע לטובת הציבור, הרי שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' שייך כאן, גם לאלו הסוברים שדינא דמלכותא לא נאמר בארץ ישראל. [22]
התחסנות כמלחמת מצוה
רש"ז אוירבך (מנחת שלמה ח"ב סי' פב אות יא, מהדו' אוצרות שלמה) כתב שמותר להתנדב לקבל תרופה ניסויית, על אף הסיכון שייתכן שיש בה, ודימה זאת ליציאה למלחמת מצוה שמותרת אף במקום של סיכון חיים: "אבל מ"מ כשצבור נרדפים מדובים ואריות אשר צריכים להילחם אתם ולגרשם, אפשר דלבד ממאי דחשיב הצלת נפשות ומצוה על כל אדם לחלל שבת וכדומה בכדי להציל, אפשר דחשיב נמי כמלחמת מצוה. ואף שאין לנו מלך ובי"ד, מ"מ יכולין טובי העיר לכוף ולסכן בכך חיי אנשים כמו במלחמה, אפי' בכה"ג שהיחיד לא היה חייב משום הצלת נפשות. ואם כנים אנו בזה, אפשר דגם מלחמה נגד מחלות האורבות לחיי האדם, הוי נמי כעין מלחמת מצוה". יש מקום לומר, שגם הנדון שלפנינו, הרי הוא כמו שהמדינה מוציאה את הציבור למלחמת מצוה כנגד נגיף הקורונה,[23] ואף שיש סיכון מסוים בחיסון – מותר לקבלו.[24]
דברי הפוסקים על החיסונים
שאלת ההזדקקות לחיסונים אינה חדשה, וגדולי ישראל התמודדו עמה מיד אחר המצאתם, בזמן התפשטות מחלת ה'אבעבועות השחורות'. למרות התלבטויות וחששות, נימנו וגמרו גדולי ישראל שתועלת החיסונים רבה מאוד ויש לסמוך עליהם ולהתחסן.[25] זאת ועוד, יש שדנו אם ניתן לקבל את החיסון בשבת, ומהם שהתירו בתנאים מסויימים.[26] התפארת ישראל (יומא פ"ח בועז מ"ז אות ג) כתב: "נ"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן (=חיסון) של פאקקען (=מחלת האבעבועות), אף שאחד מאלף מת ע"י האינאקולאטיאן, עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעייים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל א"ע מסכנה קרובה...".[27] וכעין דבריו כתב גם ר"ד זינצהיים (פסקים ותשובות יד דוד סי' כג, בתוך שו"ת נחל אשכול, ירושלים תשע"ד): "... לדעתי היתר גמור, כיון שידוע שלא נעשה מכשול עד עתה, ואפילו היה אחד מאלפי אלפים ניזוק, משום כך אין לאסור. והרי בימי חכמי התלמוד היה סכנה בהקזת דם... ואפילו הכי נהגו בהקזה כל האמוראים. ובשו"ת זרע אמת להרב דק"ק מודינא, שהוא מחמיר מאוד בכל ספרו, אע"פ כן כתב נגד חכם אחד שרצה לאסור ה'אינקולציאהן'... והוא אעפ"י שאינו מתירו בפירוש, אעפי"כ אין למחות במי שרוצה לעשות, ומכ"ש באלו שאין חשש סכנה כלל".
נראה מדבריהם, שעל אף שהיה סיכון מסוים בנטילת החיסון – תמכו בנטילתו. אם כן, בוודאי בימינו, שהרפואה התקדמה לאין ערוך, והסיכון שבנטילת החיסון פחת מאוד, והסיכונים מהמחלה גדולים יותר – בוודאי שיש לקבלו.
סיכום
בתחילת המאמר הובאה שאלתו של אדם אשר התלבט אם להקשיב לרופא ולהתחסן, או לרבו שאומר לו שלא להתחסן. מסקנת המאמר היא, שעפ"י כללי הפסיקה יש להכריע כדעת רוב הרופאים, אשר בימינו תומכים במתן החיסונים, וכן היא הכרעת הפוסקים. בנוסף, כיוון שזו אינה רק שאלה פרטית, אלא ציבורית וכללית – אין לסמוך על כל רב בשאלות אלו (ולא כאן מקומו של הכלל 'עשה לך רב', הנוגע לשאלות פרטיות).
[1] שכתוב ועריכה: הרב דוד שטרן.
[2] ועיין שו"ת הריב"ש סי' תקב שמשמע מדבריו שזו מצוה, ולא רק עצה טובה.
[3] ראה בבא קמא מו ע"ב: "למה לי קרא? סברא הוא"!
[4] לדוגמא: פירוש המשניות לרמב"ם פ"ד משנה י; תשובת הרשב"א ח"א סי' תיג, ובתנאי שליבו יהיה לשמים, שה' הוא המרפא ולא הסמים והרפואות; ט"ז יו"ד סי' שלו סק"א; למקורות נוספים ראה ציץ אליעזר ח"ה סי' כ. אמנם מדברי הרמב"ן (ויקרא כו, יא) עולה שאין חובה על אדם להתרפאות ע"י הרופאים, אלא לשים מבטחו בקב"ה, ואולם כבר הובהר שדבריו אמורים רק ביחס לצדיקים גדולים (אבני נזר חו"מ סי' קצג – תשובת אבי המחבר, ושם חידש שלדברים מסוימים כל אחד יכול להחזיק עצמו כצדיק, ולא להקשיב לרופא), או בתקופות שלאישים מסויימים ראוי היה שיתרחשו ניסים (ציץ אליעזר שם), או רק בזמן שהיתה נבואה רווחת בישראל (יחוה דעת ח"א סי' סא; דברי יציב ליקוטים סי' קיד). להרחבה בזה ראה ר"מ וינברגר, 'הזדקקות לרופאים עפ"י ההלכה', עמק הלכה – אסיא א, עמ' 12-34; שמירת הנפש כהלכתה פרק ד סע' ד.
[5] על הבחנה זו עמד ר"א אבידן בספרו שמירת הנפש כהלכתה פרק ג סע' א-ב, ובהערות ובעיונים שם הרחיב וציין למקורות רבים. עוד בעניין 'רפואה מונעת' ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית - ב, ערך 'בריאות'; מנחת אשר – מגפת הקורונה, סי' ה.
[6] עיין גם שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קלה ד"ה יען.
[7] להרחבה בעניין זה, וכן התייחסות לשאלה אם רופא צריך רשות בית דין, ראה ציץ אליעזר חלק ה - רמת רחל, סי' כב.
[8] נראה שלא בכדי רופאים נקראו בדברי חז"ל גם 'בקיאים' (יומא פ"ח מ"ה). לצערנו, בנושאים אלה התקיימו לא פעם דבריו של החכם-מכל-אדם: "רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז, כו), פשוטם כמשמעם.
[9] ראה איסור והיתר הארוך, שער נט סימן ז; טור או"ח סי' שכח; שו"ע שם סע' י.
[10] ואף בזה, כתב המגן אברהם (או"ח סי' שכח ס"ק ז) שאינו נאמן כנגד דעת רופא מומחה.
[11] לדוגמאות נוספות, ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית - ה, ערך 'נאמנות הרופא', ושם דיונים גם ביחס למידת ה"נאמנות" של הרופא, האם היא וודאית או רק יוצרת 'ספק'.
[12] לצערנו הדברים ידועים, ואין צורך להכביר בדוגמאות.
[13] עיין גמרא שבת (קיד ע"א), שישנו הבדל בין תלמיד חכם היודע במסכת אחת, שראוי למנותו כפרנס במקומו, לבין הבקי בכל הש"ס שיכול להתמנות כראש ישיבה. וכך כתב הרמב"ם (פירוש המשנה לבכורות פ"ד מ"ד) בביאור דברי הגמרא: "אם היתה לו ידיעה בכל התלמוד ויש לו בקיאות במסכתא מן המסכתות שכל זמן שנשאל שאלה מאותה המסכתא עונה עליה תשובה נכונה, הרי זה ראוי להתמנות בעירו ונותנים לו רשות לכך, וכאשר הרשו לו יהיה נוטל רשות. ואם היה מובהק בחכמה עד כדי שיענה תשובה נכונה בכל זמן שנשאל בכל התלמוד הרי זה ראוי להתמנות ראש ישיבה. וענין ראש ישיבה, שיעשה ישיבה בכל מקום שיגור, וידון וילמד ויורה".
[14] וראה דברי מהרש"א בחידושי אגדות שם: "בענין שהשוו קטן כגדול הוא פרוץ בדור הזה, שכ"א רוצה להיות רב ואב"ד באין תורה...".
[15] כיוצא בזה ידוע בשמו של הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, ש"לא כל רעבאלע יכול לפסוק בהלכות ציבור" – כך ציטטו ר"י רוזן, 'מירוץ פסיקות בהלכות ציבור', שבת בשבתו גליון 1525, במדבר תשע"ד. וניתן להמליץ כאן את דברי יהואש לאמציה (מלכים ב' יד, ט): " החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון לאמר תנה את בתך לבני לאשה, ותעבר חית השדה אשר בלבנון ותרמס את החוח" - רוצה לומר שהחוח ידע מה מקומו ביחס לארז, ואכמ"ל.
ועיין במשנה שקלים (א, א, ובתוספתא שם) שבין תפקידי בית הדין היה גם לדאוג לתיקון הדרכים וכדו' כדי לאפשר עליה לרגל לבית המקדש, וכל שכן שתפקידם הוא גם להכריע בשאלות הלכתיות-ציבוריות.
[16] על סמכות פסיקת ההלכה של הרבנות הראשית, ראה בדברי הרב ש' ישראלי, עמוד הימיני סי' ו. ובנוגע למטרתה כפוסקת הלכה לכלל הציבור ראה ר"ד לאו, 'הרבנות הראשית לישראל – מרבנות קהילות לרבנות קהל', אמונת עתיך 118- שבט תשע"ח, עמ' 45.
[17] עיין פירוש המשנה לרמב"ם אבות (פ"א מט"ז).
[18] כן כתב הר"ן (יומא ד ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ומדקתני), וכן סבר הרמב"ן (שם) בביאור דעת הרמב"ם (הל' שביתת עשור פ"ב ה"ח), אך המגיד משנה (שם) חלק, וסבר שהרמב"ם נוקט שהולכים תמיד אחר רוב הרופאים, כדעה השניה.
[19] כך כידוע נקט השולחן ערוך בפסיקתו, כשניים מתוך שלושת עמודי הוראה (רמב"ם, רי"ף ורא"ש). אך גם בזאת יש לשים לב, שהוא בחר דווקא את 'עמודי ההוראה' ולא את כלל הפוסקים. ואם כך, ראינו שגם לשיטתו לא תמיד יש משקל מכריע לרוב הדעות. וראה בהקדמתו ל'בית יוסף' מדוע בחר בדרך זו.
[20] ראה טעמו של ספר החינוך (מצוה עח) להליכה אחר הרוב.
[21] ועיין בהסברו של הגט פשוט (כללים, כלל ה).
[22] עיין תשובת חתם סופר חו"מ סי' מד. ועיין ר"ג צינער, 'זריקות חיסון נגד מחלות מדבקות בהלכה', אסיא קיג-קיד, תשע"ט, ענף ו.
[23] על השאלה האם מדינה יכולה לכפות על אזרחיה להתחסן ראה להלן בקובץ זה מאמרו של הרב נריה גוטל: 'האם ניתן לכפות התחסנות?'.
[24] עיין מנחת אשר - מגפת הקורונה, סי' ח אות ג, שתמה על הדימוי למלחמת מצוה שאינה אלא בצבאות אויב הקמים עלינו, ולא בחיות רעות ומחלות שדינם כפיקוח נפש.
[25] ראה תפארת ישראל (אבות פ"ג מי"ד, בועז אות א): "ואנחנו רואים כמה מחסידיהן...שהיטיבו ביותר לכל באי עולם כהחסיד יענער שהמציא הפאקקעאינמפופנג (=חיסון) שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי ממיתה ומומין...".
[26] ראה שו"ת תשובה מאהבה ח"ב סי' קלד-קלה, ובמנחת אשר - שם, סי' קנג-קנה.
[27] לפוסקים נוספים שדנו בזה עיין: שו"ת זרע אמת ל"ב סי' לב; זבחי צדק סי' קטז אות מא; כף החיים יו"ד שם ס"ק ס.
