מהם עקרונותיו של המוסר היהודי שלאורו נדרש צה"ל לפעול ולנצח?

הרב עזריאל אריאל 23.12.23

בתווך שבין המוסר הנוצרי־מערבי המעוות לבין הנורמות המופקרות של חמאס, נמצא המוסר היהודי שחיילי צה"ל נדרשים לפעול על פיו. גם מלחמת מצווה נתונה תחת הגבלות שאינן מפקיעות את גבולות המוסר.

בשבועות הראשונים של מלחמת 'שמחת תורה' הופצה סיסמה האומרת: "לא רוצים צבא מוסרי, רוצים צבא מנצח". אני בטוח כי מפיצי הסיסמה לא התכוונו לכך שצה"ל יילחם על פי הנורמות של החמאס, בלי שום גבול מוסרי מכל סוג שהוא. כוונתם הייתה למוסר הנוצרי-מערבי שכובל את ידיו של צה"ל ומונע ממנו לנצח תוך שהוא גובה מחיר כבד בחיי חיילינו. וכאן עולה השאלה: מהם עקרונותיו של המוסר היהודי שלאורו נדרש צה"ל לפעול ולנצח? כדי להתייחס לשאלה זו ניעזר בחיבור "בעל מלחמות, מצמיח ישועות" שראה אור ממש לאחרונה בהוצאת מרכז 'תורה ומדינה', ובה כונסו מאמרים רבים שכתב אמו"ר, הרב יעקב אריאל, על ההיבטים השונים של המלחמה בכלל, ושל מלחמת 'שמחת תורה' בפרט.

 

שיקולים מוסרים

התורה קובעת שאכן יש עקרונות מוסריים למלחמה. מותר לצאת למלחמת רשות רק באישור של הסנהדרין, שתבחן אם אכן מלחמה זו היא מוצדקת (עמ' 81-82). לא יעלה על הדעת שהאיסורים החמורים, של גזל ורצח, יהיו מותרים לציבור באופן קטגורי. גם מלחמת מצווה נתונה להגבלות, כל אחת בתנאים המיוחדים לה: חובת הקריאה לשלום (רמב"ם הל' מלכים ו,א), החובה להשאיר רוח רביעית פתוחה במצור (שם, ז) והאיסור להשחית עצי פרי (שם, ח). ולכך מצטרפות והלכות קדושת מחנה (שם, יד-טו) שבאות לרסן את החיה שבאדם, שלא תתפרץ גם בסערת הקרב (עמ' 116-118). בכך מדגישה לנו התורה שהמלחמה איננה מפקיעה את הגבולות המוסריים, אלא שנדרש להגדיר אותם. הקושי בהכרעה מוסרית ברורה עולה ממצוקתו של יעקב אבינו, שאותה מבטא רש"י (בראשית לב, ח): "ויירא – שמא ייהרג, ויצר לו – שמא יהרוג אחרים" (עמ' 103-104).

     האחריות לשמירה על גבולות מוסריים מחייבת קור רוח. לכן, אף שהנקמה היא רגש חיובי ביסודו, המבטא את המחויבות לצדק ולתיקון עולם, נדרש לממש אותה לשם שמים, בתוך עקרונות משפטיים מוצקים (עמ' 139-144). עיקרון זה עולה מפסוקים רבים בתנ"ך, וביניהם מה שנאמר (תהילים קמט,ז-ט): "רוממות א-ל בגרונם... לעשות נקמה בגויים... לעשות בהם משפט כתוב, הדר הוא לכל חסידיו, הללויה". מן הסיבה הזאת, אף אם יש מקום לדון במה שעשו שמעון ולוי בשכם, יעקב מבקר בחריפות את חמימות המוח שלהם, שאינה מאפשרת שיקול דעת מוסרי ומעשי ראוי, ואומר (בראשית מט, י): "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה" (עמ' 104).

 

בין יחיד לציבור

מה שמגדיר 'מלחמה' הוא אופייה הציבורי (עמ' 71-73). אירוע שמתרחש בין יחידים יכול להיות תגרה, חבלה, שוד או רצח, וההגדרות ההלכתיות הנוגעות להתנהלות בתוכו הן: עשיית דין לעצמו, הגנה עצמית ודין 'רודף', וכן דין "ייהרג ואל יעבור", דין "לא תעמוד על דם רעך" והאיסור על סיכון עצמי מופרז. מלחמה היא שונה לחלוטין. כאן לא עומדים יחידים מול יחידים אלא ציבור מול ציבור. כשם שגופו של היחיד מורכב מאיברים ומתאים, כך האורגן הלאומי מורכב ממשפחות ומיחידים. במאבק בין יחידים אין משמעות לשאלה איזה אבר בגופו של התוקף מבצע את התקיפה ואיזה אבר בגופו של הנתקף הוא זה שנפגע. יד שמאל לא יכולה לטעון שהיא "חפה מפשע" ורק יד ימין היא הפושעת ולכן מותר לנתקף לפגוע רק באגרוף המונף לעברו. זכותו המלאה של המותקף לפגוע בכל מקום נדרש בגופו של התוקף כדי להדוף את הסכנה המאיימת עליו. כך גם במלחמה, בה עומד גוף ציבורי אחד מול גוף ציבורי אחר. אין צורך לשאול אם פלוני או אלמוני משתתף במלחמה באופן פעיל, אם הוא "חף מפשע" או "מחפה על פשע". כל אחד שותף במלחמה מעצם היותו בן העם שנלחם בנו (עמ' 105). כך גם נדרש כל חייל לראות את עצמו ואת חבריו כחלק בלתי נפרד מן האורגן הלאומי עד כדי מסירות נפש למען הניצחון, ואף להצלה של חייל אחר (עמ' 123-126).

     האם כל זה מתיר הרג ללא כל אבחנה? פגיעה בלוחמי האויב נדרשת למען הניצחון. אם אגב כך נפגעים גם אזרחים, דמם בראשו של האויב. בדרך כלל, פגיעה באזרחים אינה נדרשת לשם כך, וכל פגיעה החורגת מן המידה הנדרשת, אסורה (עמ' 106). ההיתר להרוג במלחמה הוא בבחינת "דחויה" ולא בבחינת "הותרה" (עמ' 95). מן הסיבה הזאת קרא שאול לקינים להתרחק משדה הקרב כדי שלא ייפגעו במלחמה נגד עמלק (עמ' 94). לעתים נדרשות פעולות חריפות ביותר, ולא רק לניצחון בטווח המיידי, אלא גם להבטחת התוצאות לטווח הארוך (עמ' 107). וכך כותב הרב קוק זצ"ל (אגרות הראי"ה ח"א סי' פט): "אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא יילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא, היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות...". ומצד שני, נאמר על מלחמתו של אמציה מלך יהודה באדום (דבהי"ב כה,יב): "ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע, וישליכום מראש הסלע וכולם נבקעו". שני הפסוקים הבאים שם מספרים על ההשחתה המוסרית של החיילים, שלא אחרה לבוא. על מעשה זה נאמר בחריפות במדרש איכה (פתיחתא, יד): "באותה שעה אמר הקב"ה, מה אלו עושין כאן? יגלו. כיון שחטאו – גלו...". פגיעה נחוצה היא מצווה. התעללות לשמה – אסורה.

 

ממלכתיות

אופייה הציבורי של המלחמה מחייב לראות את הגוף הלאומי, לא כמקבץ של תאים יחידים, אלא כגוף שיש לו ראש. על כן, ההיתר לפגוע באויב שלא על פי דיני 'רודף' מוגבל להיותם של החיילים שליחי ציבור המיוצג על ידי המנהיגות שלו. ולכן, כאשר יחיד פועל על דעת עצמו בלי סמכות ציבורית, לא חלים עליו ההיתרים המקובלים במלחמה (עמ' 152-154), והבסיס המוסרי נשמט מתחת לרגליו (עמ' 94). מה שמותר לחייל יכול להיחשב למי שפועל על דעת עצמו כמעשה רצח. ישנם גם מצבים שבהם פריקת עולה של המסגרת הציבורית מסכנת את העם כולו, ולכן כותב הנצי"ב (העמק שאלה סי' קמב) שיש עונש חמור למי שנוהג כך. ציבור הוא קבוצה מאורגנת ולא אספסוף חמוש (עמ' 167-170).

     הדבר נוגע גם לדיני גזל. מעיקר הדין, כל הרכוש הפרטי שנותר בשטח שנכבש במלחמה הוא הפקר ומותר לקחת אותו (דברים כ, יד). גם זה נובע מאופייה הציבורי של המלחמה. אולם פקודות הצבא אוסרות על הביזה, והדבר מעלה את השאלה אם מי שלוקח מן השלל בכל זאת עובר רק עבירת משמעת, גזל מן הגוי או גזל מן המדינה. על כל פנים, הדבר אסור גם אם יש בו ספקות שלא הוכרעו (עמ' 160-163).

 

שאלת החטופים

גם בשאלת החטופים יש לדון מנקודת המבט של המלחמה כמושג ציבורי. כאשר מדובר באירוע פלילי, הלכה ידועה היא ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין מה,א). ההלכה מעדיפה את הדאגה לאלמונים רבים על פני מצוקתם של יחידים ידועים ואת האחריות לעתיד על פני מצוקת ההווה. עם זאת, כאשר מדובר בשליחי ציבור (וגם המתיישבים בעוטף עזה הם שליחי ציבור), יש למדינה אחריות יתרה כלפיהם, שאף אותה נדרש להביא בחשבון גם אם פדיונם מן השבי כרוך במחיר יקר. אולם כאשר מדובר במלחמה, השיקולים הם רחבים יותר: מה יתרום יותר על הניצחון במערכה לטווח ארוך? – ידיעתם של החיילים והמתיישבים שהמדינה ערבה לגורלם בכל תנאי או הימנעות מכניעה לתכתיבי המחבלים? התשובה לשאלה זו אינה פשוטה, אולם הניסוח הזה של הדילמה נותן בידיהם של מקבלי ההחלטות קווים ברורים וסולם ערכים מוצק.

 

משמעותה של המלחמה

מלחמות ישראל אינן מלחמות קיום בלבד, וודאי שלא רק על שטחים ומשאבים. מדינת ישראל, גם אם אינה מכירה בכך, לא מייצגת רק את אזרחיה, אלא את עם ישראל לדורותיו, את אמונת ישראל ואת א-להי ישראל (עמ' 15-27). לא ניתן להתעלם מן הממד הדתי של מלחמות ישראל ב-76 השנים האחרונות, ובפרט מלחמת 'שמחת תורה', בה הותקפנו על ידי ארגון מוסלמי קיצוני. מלחמה זו היא בין המוסר היהודי לבין הרצחנות של האסלאם (עמ' 28-31), ותכליתה הסופית היא קידוש שם שמים ותיקון עולם במלכות ש-די.

     מתוך כך נאמץ את קריאתו של דוד (שמו"ב כב, לח-מט): "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם... חי ה' וברוך צורי, וירום א-להי צור ישעי. הא-ל הנותן נקמות לי... מאיש חמסים תצילני".