מצוות צדקה מוטלת על כל אדם ביחס למעגלים הקרובים אליו – בני משפחתו ובני מקומו, והיא הולכת ומתפשטת אל המעגלים הרחבים יותר.

הרב עזריאל אריאל 14.08.23

מקום נכבד ישנו בפרשת השבוע למצוות הצדקה. הניסוח של המצווה הוא בלשון יחיד (דברים טו, ז-יא): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך, בארצך אשר ה' א-להיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון... פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך". אולם בעוד שבפרשת 'בהר' מדובר רק על קרבה משפחתית: אחיו, דודו או בן דודו – כאן מדובר גם על קרבה גיאוגרפית, בשני מישורים: העיר והארץ. וכך נאמר בספרי: "באחד שעריך – יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך – יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ".

     מכאן אנו לומדים, שמצוות צדקה מוטלת על כל אדם ביחס למעגלים הקרובים אליו – בני משפחתו ובני מקומו, והיא הולכת ומתפשטת אל המעגלים הרחבים יותר. ביתר הדגשה נאמר בתנא דבי אליהו (פרק כז, מובא בערוה"ש יו"ד רנא, א): "...ומבשרך לא תתעלם (ישעיהו נח, ז). הא כיצד?... בתחילה יפרנס את אביו ואמו... ואם הותיר יפרנס את בני משפחתו, ואם הותיר יפרנס את בני שכונתו... ואם הותיר יפרנס שארי בני ישראל".

הצדקה הציבורית

האחריות שהטילה התורה על כל אדם לדאוג לעניים החיים בסביבתו, הביאה את חז"ל לקבוע את הצדקה כחובתה של כל קהילה יהודית. וכך פוסק הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ט ה"א-ה"ג): "כל עיר שיש בה ישראל – חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה... ונותנין לכל עני ועני מזונות... מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה...".

     במאתיים השנים האחרונות התפתח בעולם מודל חדש לגמרי של דאגה ציבורית לעניים, והוא "מדינת הרווחה". עם קום מדינת ישראל, כאשר ניתנה לנו מחדש האפשרות לבחור את דרכנו, עלתה השאלה: האם נכון להמשיך לקיים את הדגם של "קהילת החסד" או להחליף אותו במודל המודרני של "מדינת הרווחה"?

     המשותף לשני הדגמים הוא העיקרון, שמצוות צדקה איננה רק עניינו של הפרט אלא מהווה חלק מן הזהות של כל ציבור יהודי. הרב קוק זצ"ל (אורות ישראל ו, ז) עומד על ההבדל שבין המדינה היהודית לבין "מדינה רגילה... שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה". לעומתה עומדת המדינה היהודית כ"מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהווייתה תוכן האידיאלי היותר עליון... ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כיסא ד' בעולם...". על הקהילה היהודית כתב הרב יעקב אריאל במאמר שפרסם בעלון של כפר מימון: "יש להבחין בין שני סוגים של שותפויות. יש שותפות ערכית, ויש שותפות כלכלית... שותפות ערכית, לזו יש משמעות דתית ממדרגה ראשונה. ציבור המקיים מצווה ביחד, מקדש את שם ה' ברבים... קיום מצווה בציבור אינו רק מושג כמותי, של כך וכך אנשים המקיימים מצווה. הוא הופך להיות מושג איכותי. לציבור המקיים מצווה ביחד יש משמעות דתית אחרת מזו של יחידים המקיימים מצווה...". מתוך כך הוא מסיק שעקרון הערבות ההדדית במושב הדתי הוא הביטוי ההלכתי לכך שהקהילה היא מסגרת ערכית שאחד מערכי היסוד שלה הוא הצדקה; ולכן אם אחד החברים נקלע להסתבכות כלכלית, המושב כולו צריך להיחלץ לעזרתו בצורה מאורגנת.

     כל זה מעצים את השאלה שהעלינו: האם תורת ישראל תומכת במודל של מדינת הרווחה או בדגם של הצדקה הקהילתית? וכמו בכל נושא, יש כאן פנים לכאן ולכאן.

שיקולים מעשיים וערכיים

נפתח את הדיון בשיקולים מעשיים, אשר לרובם יש גם היבטים ערכיים.

     המצדדים במדינת הרווחה מעלים על נס את עוצמתה הכלכלית והארגונית של המדינה שאינה עומדת לרשותה של הקהילה; המדינה יכולה לגבות מיסים מכלל האזרחים ולדאוג גם לבני קהילות חלשות ולמי שאינם קשורים לקהילה כלשהי; לרשות המדינה עומדים ידע מקצועי רב וניסיון מצטבר; תשלומי ההעברה ניתנים לנזקקים כ"זכויות" המוקנות להם על ידי פקידים אלמוניים או על ידי המחשב של הביטוח הלאומי, ובכך נמנעת הבושה הכרוכה בבקשת חסד מנדיבים; על מערכת אחת המנוהלת על ידי המדינה ופועלת בשקיפות על פי קריטריונים כתובים קל לפקח ולוודא שהיא פועלת ביושר ובהגינות, – דבר שהוא קשה בהרבה במערכות קהילתיות מרובות; ועוד ועוד יתרונות.

     מנגד, גם מצדדי הצדקה הקהילתית מעלים טיעונים כבדי משקל: המערכת הממשלתית היא מנוכרת מאוד  וחסרה יחס אישי וחום אנושי. אין בה מרחב גמישות למקרים מיוחדים ש"נופלים בין הכיסאות". הביורוקרטיה מתישה מאוד ומביאה לכך שדווקא החלשים ביותר לא מקבלים את העזרה שהם זקוקים לה. הקריטריונים מעודדים אנשים להתאים את עצמם אליהם באופן יזום ואף יוצרים "מלכודות עוני", שלא משתלם לנזקקים לצאת מהן. מימוש הזכויות הופך להיות עסק מכניס של "מאכערים" על גבם של הנזקקים. ישנם צרכים רבים, בעיקר חברתיים ורגשיים, שהמדינה לעולם לא תוכל לספק. תודעת ה"זכות" אומנם מונעת את הבושה, אבל לצדה היא מורידה גם את הרתיעה הטבעית מלהתפרנס מיגיע כפיהם של אחרים. במערכת זו, אין ביטוי הולם למידות הטובות העומדות בבסיסה של מצוות צדקה – החסד, הנדיבות והאחווה האנושית. האחריות של כל אדם לעצמו ולסביבתו הופכת לאחריות של המדינה. בחריפות רבה טען פרופ' משה קופל כי "צדקה ממלכתית מעודדת טפילות ותחמנות; צדקה קהילתית מעודדת אחריות אישית וערבות הדדית".

     היתרונות והחסרונות המובנים בכל מערכת מחייבים מבנה המשלב בתוכו את המדינה ואת הקהילה כאחד.

השאלה ההלכתית

מכאן נעבור לשאלה העקרונית. כאשר אנו מבקשים לדון בשאלת הצדקה הממלכתית בהלכה, עומדות לפנינו כמה אפשרויות: האפשרות הראשונה היא שהמצווה הציבורית של הצדקה נאמרה בראש ובראשונה על הממלכה, ורק אילוצי הגלות גרמו לכך שהמצווה הוטלה על הקהילה. אפשרות זו נתמכת בדברי הנביאים המדברים על המלך כמי שנדרש לעשות "משפט וצדקה" (עפ"י שמו"ב ח, טו; ירמיהו כב-כג; יחזקאל מה, ט) אולם פרשנים כבר עמדו על כך שמשמעותה של המילה 'צדקה' בתנ"ך שונה ממשמעותה בלשון חז"ל. האפשרות השנייה היא שאכן אין מצווה מיוחדת על הממלכה, אולם המדינה כיום היא "קהילה גדולה" שבתנאים של היום היא המתאימה ביותר לקיום של המצווה. האפשרות השלישית היא שהמצווה הציבורית מוטלת דווקא על הקהילה ולא על המדינה, שתפקידה הוא לעשות רק "משפט ומלחמות" (רמב"ם, הל' מלכים פ"ד ה"י); ורק במסגרת של צדקה קהילתית ניתן ללכת על פי העיקרון "ענייך עירך קודמים". בין האפשרויות הללו עולות גם דרכי ביניים: האחת רואה קודם כול את חובת הקהילה לדאוג לעניים שבתוכה, ומתוך כך אחריותה של המדינה נוגעת רק למה שאין בכוחה של הקהילה לעשות ביעילות. והשנייה רואה את המדינה כנושאת באחריות העיקרית, ומטילה על הקהילה רק "אחריות שיורית" לאותם דברים שבהם קצרה ידה של המדינה.

     מטבע הדברים, רבני דורנו שעסקו בשאלות אלו, ואינם רבים, נחלקו בשאלה איזו אפשרות היא המשקפת את דרכה של תורה; ובהעדר מספיק מקורות, קשה מאוד להכריע בשאלה זו. אולם בכל זאת נבקש להכריע: חובתה של הקהילה נפסקה להלכה באופן ברור וחד משמעי, ואילו לחובתה של המדינה יש מקורות וסברות לכאן ולכאן. "אין ספק מוציא מידי ודאי". הצדקה הקהילתית היא חובה הלכתית גמורה, שהקמת המדינה לא מפקיעה אותה. ועם זאת לכל הפחות ראוי שהמדינה תסייע בכל מה שהדגם הקהילתי אינו נותן לו מענה מספק. את העיקרון הזה ניתן ללמוד מן היחס שבין חובת הקהילה לבין חובתה של המשפחה. בהל' צדקה (שו"ע יו"ד רנז, ח) נפסק ש"עני שיש לו קרובים עשירים שיכולין לפרנסו – אין גבאי העיר חייבים לפרנסו...". ומסתבר שהוא הדין ליחס שבין הקהילה לבין המדינה, ועל המדינה מוטלת האחריות לסייע רק למי שאין בכוחה של הקהילה לפרנס אותו.

שאלת היישום

כיום, רובו של העם היושב בציון אינו חי בקהילות מגובשות. הסיבות להתפרקות הקהילות רבות ומגוונות – חלקן נובע מן השינויים הטכנולוגיים והכלכליים שחלו במאות השנים האחרונות. חלקן נובע מהתחזקות כוחה של המדינה המודרנית ומן הנטייה שלה לקחת לעצמה את התפקידים המסורתיים של המשפחה והקהילה ובכך תרמה להחלשה ופירוק שלהן. וחלקן נובע מכוונת מכוון, מתוך מחשבה שקהילות חזקות ומגובשות מאיימות על כוחם של מנהיגי המדינה ועל שלמותה. כפי הנראה, אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור ולשוב למבנה הקהילתי של הדורות הקודמים. אולם בהחלט נדרש לנקוט פעולות נמרצות להקמה וחיזוק של קהילות רבות בישראל, מתוך הבנה שיש להן ערך מוסף משמעותי ביותר בקיומה של חברה יהודית מוסרית על פי התורה, ולהטיל עליהן חלק ניכר מן האחריות החברתית. מצב זה עצמו יגבש את הקהילות ויספק תמריץ חזק להצטרף אליהן. בכך ייגאלו רבים מאחת המגפות הקשות ביותר התוקפות את כל העולם המערבי, והיא הבדידות, שבמקומה יזכה כל אדם למעטפת חברתית חמה ותומכת בכל תחומי החיים. ובזה תהיה מדינת ישראל "אור לגויים" ומופת לכלל האנושות.