קריעה על מקום המקדש בזמן הזה
מצויים אנחנו בימי בין המצרים - ימי אבל וצום על חורבן בית המקדש. השאלה שנדונה במאמר זה תוהה אם בימינו, אחר ששבנו לארץ ישראל ובידינו מדינה ושלטון, עדיין קיימת חובה הלכתית לקרוע על ראיית מקום המקדש. לשון אחר: האם "הר הבית" באמת "בידינו", והאם המצב הנוכחי מבטל את חובת הקריעה, או שמא עדיין המקום "חרב", ויש לקרוע?
הלכה היא בידוע שישנה חובה לקריעת בגד כאשר רואים את ערי יהודה בחורבנן, את ירושלים בחורבנה ואת מקום המקדש (מועד קטן כו ע"א, שו"ע או"ח סי' תקסא סע' א-ב). בנוגע לערי יהודה, נפסקה הלכה (משנה ברורה שם סק"ב, ועיין ב"י וב"ח שם) שחובה זו תלויה בשלטון. לכן, אם השלטון נוכרי – חלה חובת קריעה, ואם השלטון יהודי – אין קורעין.[1] בהתאם, הכרעת מרבית הפוסקים היא, כי כיום, שזכינו והשלטון ביד ישראל[2] – אין חובת קריעה על ערי יהודה.[3]
האם הגדרה זו נכונה גם ביחס לחובת הקריעה על ראיית מקום המקדש?
הרב מרדכי פוגלמן - רבה של קרית מוצקין, נקט שגם חובת הקריעה על מקום המקדש תלויה בשלטון על המקום. הוא מספר שאכן כך נהג בעצמו מיד אחר מלחמת ששת הימים, כאשר הגיע לראשונה אל הכותל המערבי, מייד אחרי חג השבועות תשכ"ז. הוא מוסיף שכך סבר גם הרצי"ה קוק (שו"ת בית מרדכי סי' לג).
מיד לאחר שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, הרב גורן הורה שאין לקרוע, מכיוון שבשעה ההיא ראיית מקום המקדש גרמה לשמחה – ולא אבלות – על כך ש"הר הבית בידינו" (הובא בבית מרדכי שם כציטוט מעיתון 'הצופה'). עם זאת, לימים סבר הרב גורן שראיית מקום המקדש מחייבת קריעה, וזאת משני טעמים: א) חובת הקריעה על מקום המקדש, שלא כעל ערי יהודה, אינה תלויית-שלטון אלא תלויית-אבלות על חורבנו, ואבלות זו אינה רק על מה שהיה בעבר, אלא "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו החריבו" (ירושלמי יומא פ"א ה"א). ב) לצערנו, לאחר שהוחלט להעניק לוואקף המוסלמי את השליטה על מקום המקדש, הרי שבפועל שליטתנו שם אינה בעוצמתה[4] (תורת המדינה עמ' 107), וכשיטה זו נקטו רבים מהפוסקים.
הרב יעקב אריאל חיזק הבנה זו בתיעוד היסטורי. בספרו באהלה של תורה (ח"ב סי' עו) היפנה למתואר בספר חשמונאים (א, ד, לט). שם נאמר שכאשר נכנסו החשמונאים למקדש בכ"ה בכסלו קרעו את בגדיהם לנוכח השממה וחילול הקודש שהיה שם, זאת למרות שבית המקדש כעת היה תחת שליטתם.
העולה מן הדברים, שיש הסוברים שבזמן הזה בטלה חובת הקריעה על ראיית מקום המקדש, אך רבים סברו שחובה זו לא בטלה.[5] ומכאן תפילה, שבקרוב בעז"ה, הלכה זו תתבטל לגמרי, עת "עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
[1] אך דעת הכפתור ופרח (פרק ו) שהדבר תלוי בהתיישבות יהודית במקום. אף הבית יוסף (שם) נקט כך תחילה, אך חזר בו.
[2] עיין בשו"ת באר משה (שטרן) ח"ז - דיני בני א"י וחו"ל, או"ח תקסא, שלדעתו הדבר תלוי דווקא בשלטון מבית דוד והמתנהג עפ"י התורה. למקורות נוספים בעניין, ראה ר"י זיסברג, "קריעה על ערי יהודה, ירושלים והמקדש", המעין, שנה ל"ו קובץ ד', אות ז.
[3] אמנם ישנן ערים, שלצערנו, נמצאות היום תחת שלטון ה'רשות הפלסטינאית', וייתכן אם כן ששוב חלה חובת קריעה; וראה ר"י זיסברג, שם, אות יב.
[4] ועיין בספר בעקבי הצאן (לר"צ שכטר) סי' יח: "הופתעתי לשמוע שיש מהרבנים הצעירים שבא"י שפוסקים שבזה"ז, שמקום המקדש נמצא תחת שלטון ישראל, שאין עוד חובת קריעה עליו. ומו"ר הגריד"ס ז"ל תפס בפשיטות...דלא כן".
[5] עם זאת, רבים הם הפרטים בדין זה, ואף לימודי הזכות שנאמרו על אלו שלא נהגו לקרוע, ואכמ"ל.
