"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה"?
ישנה מצווה תמידית לעלות לארץ ישראל, אך האם ישנה מצווה לגור בירושלים יותר משאר המקומות בארץ ישראל
רבי חיים כהן, שהיה מראשוני בעלי התוספות, סבר [עכ"פ ביחס לתקופתו], שאין מצווה לעלות לארץ ישראל, זאת משום שקשה להקפיד על קיום מצוות התלויות בארץ. כך הובאה דעתו בתוספות כתובות (קי ע"ב ד"ה הוא; והשווה לדברים המובאים בשמו בהגהת המרדכי כתובות סי' שיג). לעומתו, בשו"ת מעיל צדקה (מובא בפתחי תשובה אבן העזר עה, ו), קבע (על סמך דברי הרמב"ן - שכחת העשין מצווה ד, ועוד), שבכל התקופות ישנה מצווה לעלות לארץ ישראל.
אחת מראיותיו של המעיל צדקה היא ההלכה שבני זוג יכולים לדרוש אחד מהשני לעלות לארץ ישראל, ואי הסכמה של "השני" יכולה להוות עילה לגירושין ואף להפסד כתובה (במקרה שהאישה היא שסירבה). כך נאמר במשנה (כתובות יג, יא) ש"הכל מעלין לארץ ישראל", והדבר נפסק בשלחן ערוך (אבן העזר עה, ג-ד). מאחר שהלכה זו מוסכמת, ואין בה הבחנת תקופות, מוכח כי לא זו בלבד שישנה מצווה לעלות לארץ ישראל, אלא שזו מצווה תמידית.
נכון לבחון ראיה זו על רקע הלכה אחרת. המשנה (שם) מוסיפה כי "הכל מעלין לירושלים", וכך פסק השלחן ערוך (שם). נמצא שהכפייה של בני הזוג אחד את השני תקפה לא רק ביחס לעלייה מחו"ל לארץ ישראל, אלא גם ביחס לעלייה מאחת ערי ארץ ישראל לירושלים. מתעוררת אם כן שאלה: האם ישנה מצווה לגור בירושלים יותר משאר המקומות בארץ ישראל! גם אם אין עוררין על כך שקדושת ירושלים ומעלותיה עדיפות על שאר הארץ, מכך עדיין אין ראיה שזו מצווה יתירה על יישוב יתר ערי הארץ. ואם אין "מצווה" אלא "מעלה", אזיי נראה שיכולת הכפייה של בן זוג לעלות לירושלים, אינה מבוססת על קיום מצווה אלא דיי במעלה חשובה. אם כך הם פני הדברים ביחס לירושלים, אפשר לטעון באופן דומה גם ביחס לארץ ישראל, ותידחה מאליה ראיית המעיל צדקה. אלא שעל מסקנה זו יש לתמוה: האומנם רצון של אחד מבני הזוג להוסיף קדושה ומעלה, יכול להוות עילה לגירושים עד כדי הפסד כתובה!
רבי שמעון בר צמח דוראן (הרשב"ץ) הבהיר (בחיבורו - תשב"ץ ח"ג סי' ר) שעילת כפיית בן הזוג אינה נשענת על קדושת שכינה ומעלות סגוליות שקיימות בארץ ישראל, אלא על מצוות שמתקיימות בעת המגורים בארץ ישראל. [נושא זה כשלעצמו טעון בירור והרחבה, שלא זה מקומם]. על סמך זה יצא לברר (בתשובה העוקבת), איזו מצווה מתקיימת במגורים בירושלים. לשם כך הוא נזקק לדעת הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ו, טו-טז), שסובר כי אומנם זמן הזה בטלה קדושת ארץ ישראל לעניין מצוות התלויות בארץ, ואולם קדושת בית המקדש וירושלים לא בטלה. אי ביטולה של קדושת ירושלים מעיד על מצווה לגור בה, וכשם שירושלים מקודשת יותר משאר ארץ ישראל, כך מצוות הישיבה בירושלים עדיפה על שאר ארץ ישראל. בספר דינא דחיי (לאוין פא ד"ה והוא) אף הביא סמך לדבר מספר נחמיה (יא, ב): "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים".
הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח"ג עמ' קצו) תלה את הכפייה בהלכה (שם, א) שגורסת כי בעל יכול לכפות את אשתו לעבור ולהתגורר לאחר הנישואים במקום מולדתו, משום שעל מנת כן נשאה. ביאר אם כן הרב טיקוצינסקי שגם העילה לחייב עלייה לירושלים מבוססת על יסוד זה. ירושלים היא עיר המולדת של כל יהודי, וכל יהודי שואף לבוא ולהתגורר בה אף שבפועל לא נולד בה, כדברי דוד המלך (תהלים פז, ה): "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה".
ועוד הוסיף הרב טיקוצ'ינסקי: בטור ובבית יוסף (אבן העזר שם) הביאו שדעת רבנו תם היא כי אם מוצא שני בני הזוג מאותה מדינה והם נישאו בארץ אחרת, יכולה האישה לכפות את בעלה לשוב למקום הולדתם המקורי. ויש שחלקו על רבנו תם והעניקו זכות זו רק לבעל, לא לאשה. מעתה, לרבנו תם מובן מדוע יכולה האישה לכפות את בעלה לעלות לירושלים, אך לחולקים וסוברים שאין לאישה כל דין "מולדת", מדוע יכולה האישה לכפות את בעלה! אין זה אלא שלירושלים תוקף חוקי הלכתי של דין "מולדת" יותר משאר הארצות והערים. שאר הארצות אינן אלא מולדת עראית, זמנית ופרטית, בעוד שירושלים היא מולדת קבועה, ולכן גם האישה יכולה לכפות את בעלה.
