הלכות מלכים לרמב"ם - מהו מלך
האם מתקימת מצוה זו בכל צורת שלטון או דוקא במלכות? מה מטרתה של המצוה, שלטון על כל יחיד או רִכוז עניני הממלכה?
נאמר כאן שהמצוה היא לתת מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו. האם המצוה מתקימת דוקא במלך שנבחר ע"י ה'?[א]
בספר הלכות מדינה (א ג ד) כתב שמי שאינו מזרע דוד הוא נשיא ולא מלך.[ב] אפשר שלשיטתו כל מי שלא בו בחר ה', אין המצוה הזאת מתקימת בו. דוקא מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו הוא המלך.
הר"ן בדרשה ז אומר שמלכות חשמונאי לא היתה מלכות כי היתה כפופה למלכי הגויים. מדבריו אפשר ללמוד שלדעתו מצות העמדת מלך היא מצוה להשיג עצמאות ולא להיות כפופים לגויים, וימשול בנו אחינו ולא איש נכרי. (אלא שיש לשאול האם די בכך, או שיש גם להקפיד על מלכות העוברת לבניו של המלך).
אברבנאל ועוד נוספים אומרים שאין מצוה להעמיד מלך. אברבנאל אומר שהטוב ביותר הוא שלטון דמוקרטי. שאינו מלכות. מכלל דבריו אנו למדים ששלטון דמוקרטי אינו מלכות בעיניו. ויתכן שמי שסובר שיש מצוה להעמיד מלך, יסבור ששלטון דמוקרטי אינו ראוי. מאידך, יתכן שהוא יחלוק על אברבנאל בנקודה הזאת, כפי שהוא חולק עליו על עצם המצוה.
משה ויהושע היו מלכים. כפי שאנו מוצאים בזבחים קב. "חמש שמחות היתה אלישבע יתירה על בנות ישראל יבמה מלך וכו'",[ג] וכן בירושלמי סנהדרין: "משה זה מלך ונביא אהרן אלו אורים ותומים אספה לי שבעים איש מזקני ישראל זה סנהדרין". גם על יהושע אומרת הגמ' (יומא עג: סנהדרין טז.): "ואין שואלין אלא למלך מנא הני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים וגו' הוא זה מלך וכל [בני] ישראל אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין". מכאן משמע שיהושע הוא מלך. גם הרמב"ם אומר בכמה מקומות (מלכים א ג, סנהדרין יח ו) כדבר פשוט שיהושע הוא מלך. יהושע לא נמשח ולא קִבל את המלוכה לבניו אחריו. במה אפוא הוא מלך? בכך שהוא השולט בישראל. לגמ' פשוט שמי שמושל בעם הוא המלך[ד]. מכאן שכל השולט בישראל הוא מלך, ומשמעותה של מצות מִנוי מלך היא החובה למנות שלטון על ישראל[ה]. כדי שלא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, וכדי שלא יהיו כימים אשר אין בהם מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה. וכפי שמצאנו בספר שופטים שבאין מלך יעשה איש הישר בעיניו והיו עושים חטאים גדולים. ולכן צריך שליט שיהיה מופקד על העם. ומשיש שלטון – התקיימה מצוה זאת. לכתחילה הוא צריך להיות מבית דוד כפי שכתבנו לעיל, אך המצוה מתקימת גם במי שאינו מבית דוד כפי שכתבנו לעיל.[ו] לכתחילה אולי ראוי לתת את המלכות לו ולבניו אחריו (ואולי אף לכתחילה לא ראוי כך), אך כל צורת שלטון אחרת – אף היא מלכות. ומקימים בה מצות העמדת מלך.
לעֻמת זאת, עמוד הימיני פרק ה אומר שכל מִנוי שאינו לו ולבנו עד עולם, אינו בכלל האמור כאן ואין המצוות האמורות כאן חלות עליו. הוא אינו אלא שליח צבור. (אולי משום שמלך כזה אין צורך לצוות שלא ירום לבבו).
לפי כלי יקר שלטון דמוקרטי אינו מלכות, כי הוא ירא מהעם ולא העם ירא ממנו. ואילו המצוה היא שתהיה אימת המלך עלינו. מאידך, קרן אורה אומר שהעם יכול להוריד את המלך מגדולתו. הוא אומר זאת על כל מלך. מכאן שהוא ודאי יחלוק על דעת הכלי יקר. לפי דבריו, יש להניח שגם שלטון דמוקרטי יחשב בעיניו כמלכות.
ח"ס (או"ח יב) אומר שהלל ובניו מונו לנשיאים כי מלכי בית הורדוס היו מלכים פסולים. ולכן מִנו את הלל ובניו כמלכים. מכאן עולה שגם מלך שלא מולך ממש על המדינה – מלך הוא לעניינים שונים.
הגמ' בהוריות יא.: אומרת שלענין כפרתו בשעיר כנשיא הדבר תלוי בכך שאין מעליו אלא ה' אלהיו, ולכן בזמן פִלוג הממלכה יכולים היו להיות שני מלכים[ז], כי כל אחד מהם אינו כפוף לחברו. אמנם לענין כפרה בשעיר לא נאמר מלך[ח] אלא נשיא, אך דיניו נלמדים מפרשת המלך[ט]. ולכן גם לדורות נוהג בו הצווי לא תוכל לתת עליך איש נכרי, ויש לו נפק"מ. לכן, לענין זה לפחות, כל מי שאין מעליו אלא ה' אלהיו הוא מלך. אם יש מעליו אדם אחר – אינו מלך, ויתכן שגם מצות המלכת מלך איננה מתקימת בכך.[י]
קרן אורה (הוריות יא. ד"ה יכול) אומר שגם נשיא שבט מתכפר בשעיר אם אין מלך מעליו. כל שאין מעליו אלא ה' אלהיו מביא שעיר. גם אם אינו מושל על כל ישראל. לכן אמרה התורה נשיא. וראיתו מכך שבזמן פִלוג הממלכה גם מלכי יהודה וגם מלכי ישראל מביאים שעיר. עוד הוא מוכיח את דבריו מכך שרבי אלמלא צרתו בבבל מביא שעיר, ורבי הוא נשיא. משמע שהוא לא מבחין בין נשיא שבט לבין נשיא בימי רבי.
אברבנאל (בהקדמה לשופטים) אומר שמלך נבדל משופט בחמשה דברים: הוא נמשח, הוא מצֻוֶּה במצוות האמורות בפרשה, הוא מוריש את כסאו לבניו, הוא ממונה כדי לשלוט ולא כדי לשפוט, והעם מצֻוִּים לנהוג בו באימה. אברבנאל לא כותב מה דינו של מי שחלק מהתנאים האלה מתקימים בו, כגון שהתמנה כדי לשלוט אבל לא נמשח ולא הותנה עמו שבניו יירשו את כסאו. האם הוא מצֻוֶּה במצוות האמורות בפרשה והאם יש לנהוג בו באימה. (על פרשת המלך אומר אברבנאל שאין מצוה להעמיד מלך, ואדרבה, צורת שלטון אחרת עדיפה).
האם בכל צורת שלטון מתקימת המצוה שום תשים עליך מלך, או דוקא מלך המולך הוא ובניו אחריו לעולם? הגמ' אומרת שמלכי ישראל האחרונים משלום בן יבש והלאה דינם להתכפר בנקבה כהדיוט. מכאן משמע שלפחות לענין קרבן מלך הוא דוקא היושב על כסאו הוא ובניו אחריו. ואמנם כל אחד מהם התישב על כסאו ע"מ שיאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו, אלא שלא עלתה בידם, ואעפ"כ אומרת הגמ' שדינם כהדיוט. נראה שק"ו לשליט שהעם יכול להורידו מכסאו בבחירות. ואולם יש לדון בשאלה האם יש מצוה כלשהי בקיומו של שלטון כזה, שיש בו העמדת ממלכה בארץ ישראל אלא שלא קוימה בו מצות שתהיה אימתו עליך, או שאין כאן שום מצוה. שהרי מלך כזה ודאי שאין אימתו על העם, אדרבה, אימת העם עליו פן לא יבחרו בו שוב, ומלכתחילה ברור שהוא יירא את העם וישמע בקולם. ועל זה נענש שאול והפסיד את מלכותו. ואמנם, אפשר שיירא את העם דוקא להיטיב ולא להרע, אם יזכו העם ויהיו טובים ממנו, אך אנו רואים גם מצווי התורה וגם ממציאות ימינו, שאת העם קל יותר לפתות בהנאות קצרות טוח ומעשים קלים למראית עין, ואת המלך קשה יותר לפתות לכך אם אינו ירא את העם. ודוקא עם ששליטו אינו ירא מפניו, ינצח במלחמותיו. אבל אפשר שכמו שלגבי הסנהדרין אומר הרמב"ם שאם בטלו, חזרה מצותם אל העם כלו שהוא מצֻוֶּה להעמידם, כך לגבי מלכותו של מלך. ואפשר שיש מצוה להעמיד מלך, ומצוה אחרת שתהא אימתו עליך. ואם יש שלטון כלשהו, את המצוה הראשונה לפחות קימנו. ומלשון הכתוב נראה שהיא אחת, שום תשים עליך מלך.
ספר החנוך מנמק את המצוה: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור". לכאורה מכאן עולה שכל אדם שהצבור נשמעים לקולו הוא מלך ומתקימת בו המצוה. ואולם אפשר ללמוד ממנו גם להפך: אם בכל כמה שנים הצבור בוחר מחדש את השלטון, אי אפשר שלא תהיה המחלוקת שורה תדיר על העם.
כבר נתבאר לעיל שמִנוי המלך ביד העם, ואף הדחתו ביד העם. וגם אם אינם רשאים להדיחו אם הדיחוהו אינו מלך[יא]. מכאן נראה שכל שלטון הוא מלוכה. ובלבד שיקבלוהו העם עליהם. ואם מלכתחילה קבלוהו לזמן קצוב ובתנאים מסוימים, וכי אינו שולט ומולך? ואמנם אפשר להשיב ולומר שאם יודע המלך שמלכותו תלויה ועומדת ממילא לא יוכל להיות שליט באמת. ובעל כרחו יהיה עבד לעם.
ראה מגלה יד: שנחלקו דוד ואביגיל, דוד סבר שמשנמשח למלך יכול לדון את המורדים כדין מורד במלכות, ואילו אביגיל אמרה לו שעדין לא יצא טבעו בעולם, ומשמע שדוד הודה לה. הרי שכל מי שטבעו יוצא יש לו דין מלך, כלומר: כל מי שמולך בפעל וטבעו יוצא. וכן פסק שו"ע לגבי דינא דמלכותא. כלומר: לא המשיחה קובעת את מעמדו כמלך, אלא העובדה שהוא מולך בפעל. מי שמולך על העם הוא המלך. נראה שדוד ראה עצמו כמולך בכל המקומות ששאול וצבאו חדלו להושיע בהם את ישראל, והוא ואנשיו עשו זאת. לכן רצה לגבות מס מנבל לצרך אנשיו, ורצה לדונו כמורד. ועם זאת, אין די במעשיו כדי למלוך עד שיקבלוהו ישראל. ומי שקבלוהו ישראל יש לו דין מלך, ואפי' אחאב ואבשלום.
ח"ס (או"ח יב) אומר שיש הבדל בין מלכי ישראל למלכי גוים. מלכי גויים הארץ להם היא והם מורישים אותה. אבל מלכי ישראל אינם בעלי הארץ אלא רק הכסא אגדל. לכן אם הבן לא ראוי אינו יורש. אבל אם הוא ראוי הרי זו ירושה.[יב] לכן אפשר היה למנות את רחבעם למרות שאמו גיורת, כי אינו מינוי חדש אלא ממשיכו של דוד הוא, ואת דוד שמנו עלינו ולא את רחבעם.
הרמב"ם כתב שמלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו והראב"ד הקשה על כך. אבל יתכן שדעת הרמב"ם (ואולי לכך כוון הראב"ד) שלא הלכה היא זו אלא מציאות. סופו שכך יקרה. אבל מבחינה הלכתית בניו יורשים.[יג]
הגמ' (ע"ז מד.) דורשת שהעטרת שלקח דוד מעל ראש מלך בני עמון היא הבוחנת מי מבני דוד ראוי למלוכה. ותמוה הדבר שתהיה העטרת הזרה שנעשתה עבור מלך של עם זר שנאסר לבא בקהל ה', היא הבוחנת מי ראוי למלוך בירושלים??!!
מלך שנבחר ע"י העם
התורה אומרת: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". משה מצוה את העם לשים עליו מלך, הוא גם מצוה איזה מלך להעמיד ואיזה לא וכיצד לבחור. משמע שהעם הוא הממנה עליו מלך. עם זאת, המלך צריך להיות "מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ בּוֹ". הרי שהעם הוא המצֻוֶּה להמליך את המלך, אך הבחירה ביד ה'.
כתב הרמב"ם (מלכים א ג): "אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא, כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו, וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו". (ומקורו בתוספתא סנהדרין ג ד).
הרמב"ם מצריך את נוכחותם של הסנהדרין, מנהיגי העם, ואת נוכחות הנביא שיאמר את מי בחר ה'.
גם אב"ע ורמב"ן (דברים יז טו) כתבו שכדי למנות מלך צריך נביא או או"ת משום שנאמר "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ", וע"י נביא או או"ת הוא מודיע את בחירתו. גם אברבנאל (בהקדמתו לספר שופטים) אומר שהמלך ממונה ע"י העם ונבחר ע"י נביא. גם התירוץ האחרון בתוס' בסנהדרין כ: אומר שמלך שלא מלך על כל ישראל ונבחר ע"י ה' אינו מלך. (אך לפי שאר התירוצים שם הוא מלך). הר"ן שם חולק וסובר שכל מלך שהמליכוהו עשרת השבטים עליהם דין מלך יש לו לכל דבר.
שני גורמים ממונים אפוא על מנוי המלך, הסנהדרין, שהם מנהיגי העם וממנים בשם העם, והנביא, שיאמר את מי בחר ה'. אמנם, כאשר מנה שמואל את שאול, לא הסתפק בנבואתו אלא אף הפיל גורל באורים ותומים.
לכתחילה צריך אפוא החלטה של העם, ואישור של ה'. מה דינו של מי שנבחר רק ע"י העם? פוסקים רבים כתבו שיש לו דין מלך לכל דבר. הרדב"ז (מלכים ג ח) אומר שלכתחילה צריך שימליכוהו ישראל ע"פ ה', אבל בדיעבד די באחד משני הממליכים האלה. ה' או ישראל. אבל ללא אף אחד מהם – אינו מלך. (הרמב"ם כתב בהל' גזו"א (ה יח) לגבי כל מלך, ולאו דוקא מלך ישראל, שאין מלכותו מלכות ואינה מחייבת עד שיקבלוהו העם עליהם. אבל עצם העובדה שהם משתמשים במטבע שלו היא ראיה שהם קבלוהו למלך). משפט כהן קמד טו, שאומר שכאשר אין מלך מבית דוד, כל שעומד על ישראל בהסכמת כלל ישראל יש לו דין מלך. עמוד הימיני ט יב מתבסס על משפט כהן הנ"ל, ואומר שמלוכה היא לאו דוקא לאיש אחד. ושהיא מסורה לעם כולו. כלומר: העם מוסמך להמליך עליו מלך. כך כתב גם משפטי עזיאל (ב יו"ד מב), ובספר תחוקה לישראל (ח"א נספח ב) וכן בהערותיו של הרב עזיאל על תחוקה לישראל (מופיע בסוף תחוקה לישראל ח"א) כתבו שאם אין בחירה ע"פ נביא - הבחירה ביד העם או שלוחיו. ואם אין ב"ד – העם כלו מצֻוֶּה לבחור מלך. כך עולה גם מדברי פוסקים נוספים שעסקו בדיני מינוי המלך ע"י העם. גם קרן אורה (הוריות יא. ד"ה יכול) כתב שהדבר תלוי בעם, אמנם קרן אורה שם סייג את דברו וכתב שזה הדין המקורי, אבל משנבחר דוד ע"י ה' שוב אין להמליך אחר תחתיו שאינו מבניו אלא ע"פ נביא. עם זאת, הוא אומר שסמכותו של מלך נובעת מהסכמת העם, ולכן הם רשאים גם להוריד אותו מגדולתו.
לעמתם, חסדי דוד (סנהדרין ד) אומר שגם מלך שאינו מבית דוד אם התמנה ע"פ נביא יש לו דין מלך, אך שלא ע"י נביא אינו מלך (מלכות דוד היא מלכות כי מונתה ע"י נביא). ומלכי ישראל שבסוף בית שני נהגו בהם כבוד כמלכים אע"פ שמעקר הדין אין להם דין מלך. כלומר: ללא מנוי מאת ה' אין מלכותו מלכות.
מלך ונשיא
האם נשיא הוא מלך? משמע במקומות רבים שכן. וראה לעיל שלגבי חטאת נשיא מבארים חכמים שהמחויב בה הוא המלך. מאידך, אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך אין כבודו מחול. הרי שנשיא אינו מלך.
בפרשת ויקרא, לגבי שעיר נשיא, מפרשים חכמים שנשיא הוא דוקא מלך. וכן הוא בספר יחזקאל, המדבר על הנשיא המולך על כל העם. אך בפרשת במדבר מצאנו שלכל שבט יש נשיא. ומסתבר שכן הם הנשיאים בפרשת ויקהל, שהביאו את אבני החשן, ומתבקש לומר שכל נשיא הביא את האבן של שבטו (וכן משמע ברשב"ם וחזקוני בשמות לה כז), הנשיאים מיצגים את השבטים. אך מכך שהביאו גם את הבשם והשמן, אפשר שנשיאים היינו עשירים. האנשים ששלח משה לתור את הארץ הם כל נשיא בהם, ועם זאת הם אינם הנשיאים של פרשת במדבר ופרשת מסעי. בפרשת מסעי יש נשיאים חדשים, אחרי שדור המדבר מת. תפקידם לנחול את הארץ. יש גם נשיאים למשפחות ולבתי אבות, כמו אליצפן, צוריאל, זמרי. אברהם כונה נשיא אלהים.
אחיה השילוני אומר על שלמה: "וְלֹא אֶקַּח אֶת כָּל הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי". מכאן משמע שנשיא הוא מי שאינו מולך על כל ישראל. כן משמע גם בספר במדבר, שם לכל שבט יש נשיא, וכן משמע מכך ששלמה מקהיל אליו את נשיאי השבטים. מאידך, יחזקאל אומר: "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". משמע שמלך ונשיא היינו הך.
אב"ע (הארוך, שמות כב כז) אומר: "וזה הנשיא הוא המלך הכתוב במשנה תורה". והרמב"ן כתב שם: "הנישא על העם, והוא המלך". וכ"כ ר' בחיי שם. והרמב"ם (ל"ת שטז) כתב "ונשיא בעמך לא תאור. וזה השם כלומר נשיא ישימהו הכתוב על המלך אשר לו הממשלה... ודע שזה הלאו הוא כולל גם כן הנשיא עם המלך. כי עניין לאו זה הוא שמזהיר שלא לקלל כל מי שיש לו ממשלה לצוות והוא במעלה העליונה בין שהיתה מעלה שלטונית או מעלה תוריית והיא הישיבה". ומ"מ להלכה לעניין קללה אסור לקלל כל אדם מישראל. אבל לענין שעיר פסקו שדוקא המלך.
אברבנאל (ויקרא ד כב) אומר: "כל מלך הוא נשיא ואין כל נשיא מלך".
לכן נראה שנשיא הוא ראש. ראש שבט או ראש העם. ראש העם הוא גם מלך.
בקדושין לב: משמע שלרבן גמליאל יש דין נשיא לענין כבוד. לענין כפרה בשעיר קי"ל שלא. צרתו בבבל (כלומר: יש מעליו סמכות נוספת מלבד ה’ אלהיו). בהוריות יא: מובאים לכך שני נמוקים. י"א שהטעם הוא כי צרתו בבבל, וי"א שהטעם הוא שאינו רודה את ישראל בשבט. כלומר: מי שהעם נשמע לו מרצונו ואין לו סמכות מלכותית שלטונית לאכוף את דבריו על העם, אינו מלך ונשיאנח.
ראה צ"א ב כח, בענינים רבים הנוגעים לכאן, עין בו היטב. וכן צ"א יב סד. וראה הל' מדינה ג א ד, שם האריך בענין הנשיא.
[א] ולגבי השאלה מה כולל הצווי אשר יבחר ה', ראה להלן עמ' טו.
[ב] וראה היטב את כל מקורותיו והערותיו כי האריך. אמנם, הוא מודה שגם מלך שאינו מבית דוד מתכפר בשעיר אם הוא נשיא של כל ישראל ואין מעליו מלך בו"ד. אחת מראיותיו היא רבי שאלמלא צרתו בבבל היה מתחיב בשעיר. ונראה שאינו צרתו אלא מעליו הוא, כי אם צרתו הוא – הרי אין מעליו אלא ה'. וכן כותב צ"א שם בפירוש. אמנם, מעיר הצ"א, לפי הרמב"ם נשיא הוא מלך. אלא שיש ראיה מקדושין נגדו. עוד אומר צ"א שנשיא יש מעליו לא רק ה' אלהיו, שהרי העם יכול להעבירו מנשיאותו. אמנם תמוה כי לפ"ז נשיא לא מתכפר בשעיר. וצ"ל שלצ"א נשיא שמתכפר בשעיר הוא לא נשיא כהלל, אלא נשיא שא"א להעבירו.
[ג] אמנם, על משה נאמר שם שהוא בקש מלכות ולא נתנו לו, כלומר שלא נתנו לו מלוכה לדורות.
[ד] וכ"כ קול מבשר א עו ב, והביא את הראיות שהבאנו כאן. וראה בית מרדכי א פג, שפשוט לו שלמדינת ישראל יש דין מלך והוא כלל לא דן בכך. הוא דן בשאלה האם דינם כדין מלכי בית דוד או כדין מלכי ישראל.
[ה] וכפי שהזכרנו לעיל, כלי יקר אומר שמלך שהעם יכול להורידו מכסאו אינו בכלל הזה. כי הוא ירא את העם תחת שהעם ייראוהו. מאידך, הזכרנו לעיל את דברי קרן אורה (הוריות יא. ד"ה יכול) שאומר שסמכותו של מלך נובעת מכך שכל העם קבל אותו עליהם, ולכן ביד העם להורידו מגדולתו. כלומר: העם יכולים להורידו מגדולתו, וכל עוד לא הורידוהו הוא מלך. גם הדעות החולקות שם, שאומרות שהעם לא יכול להורידו מגדולתו, לא בהכרח יאמרו שאם העם יכול להורידו אינו מלך. וראה להלן הערה ס.
[ו] וכפי שכתבנו לעיל, עִקר הפרשיה הוא שהמלך לא יתגאה. המצוה היא שיהיה שלטון, לאו דוקא שירוממו את האיש. אמנם, כפי שכתבנו לעיל, חכמים הדגישו דוקא שתהיה אימתו עליך.
[ז] וכן נראה מכך שנשיאי השבטים במדבר נקראו נשיאים, ומצאנו שהקריבו שעירים לחנוכת המזבח, ואמנם חנוכת המזבח הוראת שעה היתה. אך נראה ששעיר חטאת מובא ע"י העם או ע"י ראש העם, לכפר על חטא בהנהגת צבור, ופר מובא לכפר על חטא בקדושת צבור, על חטא העם או קְדוֹש העם. והנשיאים הקריבו שעיר כשעיר המועדים, כראשי העם. והיה להם דין נשיא כיון שלא היה אז מלך. ואמנם היה להם משה מעליהם אך הוא לא נמשח למלך ודינו כדין נביא, וכיון שאין מלך מעליהם היו הם נשיאים.
ואמנם הגמ' (הוריות יא.) אומרת: יכול נשיא שבט כנחשון בן עמינדב? אבל נראה שאעפ"כ נחשון עצמו בשעיר. כיון שאינו כפוף לאיש. ולכן הביאו הנשיאים שעירים, אלא שלדורות נשיא שבט כנחשון בן עמינדב אינו בשעיר. וראה במשנה בהוריות ה. שאף לדורות לר"י ור"ש השבטים מביאים פר ושעיר. ואפשר שהדרשה בהוריות יא. יכול כנחשון היא אליבא דר"מ בהוריות ד: שאין שבטים מביאים פר ושעיר. ור"י ור"ש יחלקו על זה. להפנות ולהזכיר את דברינו במאמר על הבכורה בבית יעקב, שבמדבר היה מתח בין נחשון בן עמינדב לאלישמע בן עמיהוד מי ישאר נשאי ויהיה מלך. ואפשר שגם יתר הנשיאים שאפו לכך. כלומר: כל נשיא הוא זרע מלך שאולי ינבוט. ובסוף נבחר זרעו של נחשון וגם דרשת חז"ל ששעירי ר"ח הם על מכירת יוסף, והמדרש המזהה את שעיר ר"ח ניסן בשנה השנית עם שעיר נחשון, כי יש י"ב שבטים ויש י"ב ר"ח ובמכירת יוסף שחטו שעיר עזים, גם המדרשים האלה מבארים ששעיר נשיא דינו כשעיר כל ישראל ברגלים ור"ח. ומלך נקרא נשיא גם ביחזקאל והוא הנושא את ראש כל ישראל. שהרי הנשיאים נבחרו כדי לשאת את ראש כל עדת ישראל.
[ח] וראה קרן אורה הוריות יא. שמוכיח מהגמ' שם שאם אין מלך נשיאי השבטים מביאים שעיר, כי אין מעליהם אלא ה'.
[ט] הוריות יא: בעא מיניה רבי מרבי חייא כגון אני מהו בשעיר אמר ליה הרי צרתך בבבל איתיביה מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם אמר ליה התם לא כייפי אהדדי הכא אנן כייפינן להו לדידהו.
ואולם יש לשאול למה נאמר לרבי צרתך בבבל ולא נאמר לירבעם צרתך בירושלים, וכן לא נאמר לרחבעם צרתך בתרצה. וראה הוריות יא.: וכן לא מובן למה לא נאמר לנשיא שאינו מלך כי הוא כפוף לרומאים, וכן מצינו שהלכו לבקש רשות מהרומאים. ומפרש אבי מורי שבימי רבי לא היה הוא נשיא בני א"י ור"ג נשיא בני בבל, אלא כל ישראל שיכים לשניהם. וסבר רבי שהוא הנשיא ור"ג כפוף לו, ואמרו לו שר"ג צרתו. ויתכן שאף מעליו. (אם כי אם כך לא נאה המלה צרתך).
[י] וכאן כמובן תשאל השאלה מה דינו של מי שנבחר בכל פעם מחדש ע"י העם. האם משום כך אינו מלך, או שמא מחמת שאין העם יכולים להורידו מגדולתו לאורך כל התקופה המדוברת – הרי הוא מלך. ואולי אפילו אם יכולים להורידו, כל עוד לא הורידוהו, הרי הוא מלך. וראה לעיל הערה נה.
[יא] ראה לעיל הערה מד, מה.
[יב] כיון שהתפקיד אינו בעלות, כתבו רבים שאין הנחלה עוברת לבת ולבן הבת. ואע"פ שלעניין ירושה הבת יורשת לפחות כדי להוריש לבעלה או לבנה, לעניין שררה, הבת לא ראויה לשרור וכיון שאין כאן בעלות אלא שררה בלבד, מי שאינו שורר בעצמו אינו יורש כדי להעביר ליורשיו. כך כתבו משפטים ישרים (א קז), מר ואהלות (חו"מ יד, אם כי הוא מביא דעות חולקות), צ"צ (יו"ד רמג). עה"ג (מט). אמנם, אם הטענה היא שהבת לא יורשת ולכן לא יירש גם בעלה, אפשר שהוא כן מדין ירושה. אך נראה שלא. שהרי בירושה יש ירושה בקבר, כלומר גם במי שלא ראוי לרשת, וכאן לא. ועוד, שאילו היתה ירושה היה צרך לחלקה בין כל בניו. אמנם נשמת חיים (קסה) חולק, אך הוא לא פסק בדין שבא לפניו אלא ברך על מינוי קים. וראה דיון נרחב בנין, עם מקורות לכאן ולכאן, בשו"ת אפרקסתא דעניא ד חו"מ שד. לעמת זאת, שבט הלוי (ד קכח) כותב שאם אין בן, ודוקא אם אין בן, יורש החתן. וכתב שכך כתבו גם בסוף תשובת הרמ"א בתשובת הגאון ר' שאול, ובבית שלמה או"ח סי' י"ג ויו"ד סי' כ' וע"ע בתשובת בית יצחק יו"ד סי' ע'.
משפטי עזיאל (ב יו"ד מב) אומר שמשיחת המלך ביד העם או נציגיו, כלומר הסנהדרין. אמנם לכתחילה הם מצֻוִּים להעדיף את הבן. אבל המלוכה אינה רכושו של המלך והיא תלויה בעם. ולכן יש מקום למנהג, שאל"כ מה מקום למנהג נגד התורה. לבן יש רק זכות קדימה.
הרמב"ם כתב שמלך משאר ישראל תפסק המלכות מביתו והראב"ד הקשה על כך. אבל יתכן שדעת הרמב"ם (ואולי לכך כוון הראב"ד) שלא הלכה היא זו אלא מציאות. סופו שכך יקרה. אבל מבחינה הלכתית בניו יורשים. ומ"מ אנו רואים שדין מלוכה יש כאן.
וראה אבנ"ז יו"ד שיב. ח"ס או"ח יב-יג.
[יג] כתב הרמב"ם: "ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו, ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו". (מלכים א ז). ובדומה לכך כתב בהל' כלהמ"ק ד כ.
מקור דברי הרמב"ם בספרי (שופטים קסב): "הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו".
וכן בספרא שמיני א א ב: "רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה לפני ה' ובנים לא היו להם שאילו היה להם בנים היו קודמים לאלעזר ואיתמר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד".
כך נפסק גם בתוספתא (שקלים ב טו).
כלומר: כל המינויים עוברים בירושה לבן, בתנאי שהבן ראוי למלא את התפקיד.
כך כתבו פוסקים רבים לאורך הדורות. ראה במרדכי (ב"ק קח), כך נפסק בשו"ע (יו"ד רמה כב) ורמ"א (או"ח נג כה). וכך נפסק בתשובות רבות, וביניהם: שו"ת הרשב"א (א ש), שו"ת הריב"ש (רעא), שו"ת דבר משה (או"ח א), שו"ת חקרי לב (יו"ד ק), שו"ת המבי"ט (ח"ג ר), שו"ת מהרש"ם (ח"ג מו), שו"ת שבט הלוי (ח"ד קכ"ח) כרם שלמה (יו"ד כג). ועוד. גנת ורדים (יו"ד ג, ז-ח) והביאו בכנסת הגדולה (או"ח נג). וכ"פ הגר"א (יו"ד רמה לח), אבנ"ז (יו"ד שיב), מים עמוקים (ב נג), דברי חיים (יו"ד א נג), אפרקסתא דעניא (ד חו"מ שד).
