פילוח לפי נושאים

קורונה (4) ראש השנה (2) ירושלים (2) ארץ ישראל (2) פסח (2) גשם (1) דמוקרטיה (1)

לא מעט מקראות העמידו את שני הבתים - בית השם ובית המלך, כמשולבים-מחוברים מהותית זה עם זה. תפיסה זו באה לידי ביטוי בהליך בניית שלמה את בית השם מזה ואת ביתו - בית המלך מזה.

ספרות תורה שבעל פה מדגישה חזור ושנה את חורבן בית השם - המקדש, בגלות הראשונה והשנייה, כשתיים מחמש הסיבות העיקריות לתענית תשעה באב. כך במשנה תענית (פ"ד מ"ו): "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". כך גם בירושלמי (שם סז, ב) ובבבלי (שם כח-כט), במהלך בירור התאריך המדוייק של חורבן מקדש ראשון ומקדש שני. וכך גם הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ה ה"ג): "תשעה באב - חמשה דברים אירעו בו... וחרב הבית בראשונה ובשנייה...".

ברם לא כן בספרי הנבואה, שם - לצד איזכור חורבן בית השם - הובלט והודגש חורבן בית המלך. כך בספר מלכים (ב' כה): "וישרף את בית ד' ואת בית המלך..."; כך בספר ירמיהו (לט):" ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש ואת חומות ירושלם נתצו"; וכך שוב שם (נב) "וישרף את בית ד' ואת בית המלך...". בהקשר זה, גם בספרות תורה שבעל פה (בבלי מגילה כז; ירושלמי מגילה פ"ג ה"א; איכה רבה, פתיחתות, יב) הבהירו שכוונת "בית המלך" היא לארמון המלך - "פלטרין של מלך, פלטין של צדקיה". לכך גם מצטרף איזכור בספר ישעיהו (לב): "כי ארמון נטש" וביאר רש"י: "כי ארמון - מלך יהודה נוטש". לאמור, חוזרים ושונים ומדגישים ספרי הנבואה, שחורבן בית המלך הוא אבן דרך מאוד משמעותי בכלל הפורענות.

ואכן, לא מעט מקראות ופרשנויות העמידו את שני הבתים - בית השם ובית המלך, מראשיתם, כמשולבים-מחוברים מהותית זה עם זה. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק בהליך בניית שלמה את בית השם מזה ואת ביתו - בית המלך מזה. סידרת ארבעה פרקים בספר מלכים א' (פרקים ו-ט) מתארת בפרוטרוט את מפעל הבנייה של שלמה: שבע שנים לבית ה' ועוד שלוש עשרה שנים לביתו (למעשה - בתיו), הפאר העצום של שני הבתים, קוטנו – היחסי – של בית ה' לעומת גודלו של בית המלך, ועוד. והנה, לא זו בלבד שבניית בית המלך קוטעת את רצף תיאור בניית בית ה' (פרק ז, שתחוב בין פרק ו' ובין פרקים ח-ט), אלא שהפסוק החותם מתאר את הבנייה כולה כהליך אחד: "ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים, את בית ד' ואת בית המלך". הוא הדין בנוגע למס שגבה שלמה: "וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו..." (מלכים א' ט, טו; ור' רמב"ם, הל' מלכים ומלחמות פ"ו ה"א).

אברבנאל, שהבחין בדבר, אכן כתב (מלכים א', ח) שהתפיסה שרואה בבנייה כולה מערך אחד באה "לרמוז שיהיה בית מלכותו נצחיי כבית השם, ולכן באותו זמן שהיה... שעה רצויה לבנין בית האלקים ראה גם כן לבנות ביתו, כדי שיהיה חוט החסד הנמשך על הבית המקודש ימשך גם כן על בית המלך". והוסיף אברבנאל ש"לכן היה, שכל עוד שהתמיד הבית התמיד מלכות בית דוד, וכן נאבדו ונחרבו שניהם כמות זה כן מות זה, ולהידמותם בזה זכר בניינם יחד. הנה אם כן נכנס כאן בתוך ספור בנין הבית המקודש ספור בית המלך ושאר הבתים שזכר...".

שני הבתים – בית השם ובית המלך – הרי הם בבחינת "תרי ריעין דלא מתפרשין".כך ביחס לבנייה, וכך שב וכתב אברבנאל, כתמונת מראה, ביחס לחורבן (מלכים ב', כה): "סיפר שנבוזראדן שרף עם בית ה' את בית המלך, וראוי לשום לב על זה שבית השם ובית המלך נבנו כאחת ונשרפו כאחת, כי היה הצלחת בית המלך והתמדתו תלויה בבית ה' ".

בדרך זו הוסיף וביאר אברבנאל (הושע, ג) את אימרת רבי שמעון בן מנסיא (ר' רש"י הושע שם, ה): "אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן - ... מלכות שמים... דוד מלכם... בית המקדש". אין זה - הבהיר אברבנאל - אלא שבכך "העירו לסוד עליון מנפלאות תמים דעים, והוא שהיה בית דוד דבר מצרן וסמוך לבית האלקים, ומלכותו בקרב ישראל דבקה למלכות האל בעמו, ולכן שלמה בנה יחד את בית השם ואת בית המלך, ובחרבן ירושלם נאמר וישרוף את בית ה' ואת בית המלך, וכשפרקו מעליהם מלכות בית דוד ומלכות רחבעם מיד פרקו מלכות שמים ועשו עגלים, ובבית שני כמו שלא היתה שם מלכות בית דוד כן לא היתה שם שכינה, וכן באחרית הימים יבקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם...".

דומה שמצרנות זו של בית המלך לבית ה', יכולה להתבאר בשני מישורים: מישור אחד – טכני-סימבולי, רואה בבית המלך מייצג של הריבונות, העצמאות, השלטון והמשטר, וככזה הוא מאוד משמעותי, בקיומו ו-להבדיל- בחורבנו. ההיסטוריה אכן מלמדת שבמקרים רבים, השתלטות על מיבנה מייצג – יהיה זה בית השליט, בית הנבחרים וכדו' – היא מסימני ההיכר המובהקים של השתלטות עויינת. המישור השני – מהותי-רוחני, רואה במלך – או בשליט – מייצג לבורא עולם, וככזה גם את ביתו, בחינת "מלכותא דארעא כעין מלכותא דשמיא" במובן העמוק של המילה. ואכן, גם בהקשר זה, ההיסטוריה מלמדת על "ייצוג", שכזה, ואפילו ההלכה קבעה ברכה: "שנתן מכבודו לבשר ודם".

כך וכך, ברורה היטב הדגשת ספרי הנבואה את חורבן בית המלך כרכיב מהותי של הפורענות. אם בית המלך הוא "מצרן" לבית ה', הרי שמתבקש, אף מתחייב, להדגישו.

לא נותרה אם כן אלא הפליאה על חז"ל, ש"העלימו" רכיב כה משמעותי. ואולי זה גופו מסימני החורבן, ש"כבשה בין שבעים זאבים" אינה יכולה להרשות לעצמה לומר את שעל לבה - "ליבא לפומא לא גליא". ואם כך, אז ב"ה שאנחנו זוכים לבטא אמירה ללא מורא: "וכסא דוד מהרה לתוכה תכין".

אברבנאל מלכים א' פרק ז: והבית השני הוא הבית אשר בנה ביער הלבנון, כי היה מנהג המלכים בזמן ההוא לבנות בית ביער הלבנון להתקרר שם בימי הקיץ, ולזה היה שעשה בו פתחים הרבה להיכנס בהם האויר, והיה יער הלבנון קרוב לירושלם... וזכר הכתוב כאן שאותו הבית אשר עשה בלבנון היה מאה אמה ארכו וחמשים אמה רחבו ושלשים אמה קומתו, ואל יקשה עליך איך עשה שלמה את ביתו גדול מבית ה' שהיה ששים אמה ארכו ועשרים רחבו וביתו היה מאה באמה ארכו וחמשים רחבו? ... לפי שבית ה' לא היה צריך שיהיה גדול מאד, כי לא היו נכנסים בהיכל כי אם הכהנים ובדביר הכהן הגדול בלבד אחת בשנ' לא יותר, אמנם בבית המלך היו נכנסים כל העם ויצטרך להיותו באותו גודל גדול ועצום. ואין ספק שהבית ההוא שהיה מאה אמות ארכו היה מתחלק לדירו' זו אחר זו... וכתב יוסף ן' גוריון שהבית הזה היו בו שתי מיני וסדרי דירות, אחת למטה ואחת למעלה, ובכל דירה מהם היו חדרים הרבה, ובדירות של מטה היו הבשמים מכל מיני מאכל וריח יקרים ומשובחים בבית אחד, והיה בבית אחרת מהם כל כלי זין אם מברזל ואם מזהב ומכסף אשר עשה שלמה לכבוד ולתפארת, כמו שיזכור אחרי זה, שעשה מאתים צנה זהב שחוט ושלש מאות מגינים זהב, ובבית אחד מהם היו כל כלי משקה שעשה שלמה זהב, ואלה כלם קראם הכתוב כלי בית יער הלבנון, ובבית אחר מלבושי המלך, וכן בשאר הבתים היו שם ענינים מתחלפים. הנה אם כן בדירות התחתונות היו כל הכלים ועושר כבוד מלכות המלך ואוצרותיו...

פסיקתא רבתי ו: דבר אחר, 'חזית איש מהיר במלאכתו' (משלי כב, כט) זה שלמה, באיזה מלאכה? במלאכת בית המקדש. אתה מוצא כשבנה ביתו הוא בונה אותו לשלש עשרה שנה, וכשבנה בית המקדש הוא בנה אותו לשבע שנים. 'ויהי מקץ עשרים שנה' וגו' (מל"א ט, י) וכן 'בשנה האחד עשר לירח בול' וגו' (שם ו, לח) 'ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה' (שם ז, א). מי ששומע שבנה ביתו לשלש עשרה שנה וביתו של הקדוש ברוך הוא לשבע שנים סבור שמא ביתו גדול היה משל הקדוש ברוך הוא, לאו, אלא שנתעצל בביתו ובביתו של הקדוש ברוך הוא לא נתעצל. ולא עוד אלא שהקדים כבודו של הקב"ה לכבודו, לכך נתן אומר לאביו 'האתה תבנה הבית' (שמ"ב ז, ה) וכתב אחר 'לא אתה תבנה' (דה"א יז, ד), אמר לו: אתה הקדמת כבודך לכבודי, שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בית המקדש, 'ויאמר דוד אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון אלהים יושב בתוך היריעה' (שמ"ב ז, ב; דהי"א יז, א). אבל שלמה מקדים כבודי לכבודו, 'ובשנה האחת עשרה לירח בול כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו' וגו' (מל"א ו, לח) ואחר כך 'ואת ביתו בנה שלמה' (שם ז, א). ולפי שנזדרז במלאכת המקדש זכה להתייחד עם המלכים הצדיקים.

רש"י מלכים א' ז, א: ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה - שבמלאכת גבוה נזדרז ובשלו נתעצל ובשבחו סיפר הכתוב.

מצודת דוד מלכים א' ז, א: שלש עשרה שנה - לימד בכאן שנתעצל בבנין ביתו ולא כלהו עד שלש עשרה שנה, אבל בבנין בית המקדש נזדרז וכלהו לשבע שנים אף כי היתה גדול להפליא יותר מביתו.

אברבנאל מלכים א' פרק ט: ויהי מקצה עשרים שנה וגומר - ... ובא הספור בדברים האלה זה אחר זה להכרח הדבור וצורך הספור ותכונתו, והגיד ראשונה שמקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה וגו', ר"ל אחרי אותם עשרים שנה שבהם בנה שלמה את בית ה' ואת ביתו, שהם אשר זכר שבעה שנים ושלש עשרה שנה שבנה את ביתו, שהיא בית דירתו, אם בירושלם ואם ביער הלבנון, כי כל זה נכלל בשם בית המלך...

ילקוט מעם לועז, ירמיהו: ועוד טעם למה פירט בית המלך ובית העם, להודיע גודל רשעות של הכשדים, שערו ערו עד היסוד גם את הבנינים המפוארים, אע"פ שמדרך הכובשים להשאיר בנינים כאלו להראות גבורתם [מנוחה גדולה].

תשובות והנהגות, ב, סימן קלט: ...נסתפקתי במה שראיתי באנגליה יהודים עומדים מול הארמון, ולפעמים המלכה מסתכלת בחוץ ואז מברכים, שלכאורה נראה שהברכה רק כשעוברת ברחוב כמלכה וכולם מכבדים אותה ורואים כבודה שאז ראוי לברך, שלא עליה מברכים אלא על כבודה וכמ"ש. (וכן אני נבוך במה שנהגו לברך אם בא לארמון המלך שמקבל אותו, דאפשר שתיקנו הברכה דוקא כשרואה אז כבודו שכולם מכבדים אותו ומתאספים לכבודו, אבל כשרואה אותו בחדר ולא נראה אז בכבודו אינו ראוי אז לברך, אבל אפשר דכיון שמכבדים אותו שהוא מלך, אף שבעת ברכתו לא רואה כבודו תיקנו עליו הברכה, אמנם מהגמרא שגם סומא מברך ע"כ מפני שמרגיש כבוד המלך וא"כ נראה שע"ז מברכים. ושמעתי מגדולים הרבה שבאו לארמון המלך ובירכו, ויש לומר דהיינו מפני שבארמון ניכר מלכותו וכבודו וראוי לברך. אבל שמעתי שהגרי"ח זוננפלד זצ"ל שנפגש עם מלך ירדן בסתר באהל ובירך, ומשמע שאפילו לא מופיע בכבודו מברכים על עצם הראייה לראותו וצ"ב, וצריך לומר דס"ל דגם בזה כיון שרואה המלך שניתן לו מלכות מהשמים מברך...

רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות פרקים ב-ד: כבוד גדול נוהגין במלך, ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם, שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך... המלך - מתנאה במלבושין נאים ומפוארים, שנאמר מלך ביפיו תחזינה עיניך, ויושב על כסא מלכותו בפלטרין שלו, ומשים כתר בראשו... לא ירבה לו נשים... עד שמונה עשרה נשים... ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו... ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו, וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה לוקה... רשות יש למלך ליתן מס על העם לצרכיו או לצורך המלחמות... ושולח בכל גבול ישראל ולוקח מן העם הגבורים ואנשי חיל ועושה מהן חיל למרכבתו ובפרשיו ומעמיד מהן עומדים לפניו, ומעמיד מהן אנשים לרוץ לפניו... ולוקח מן היפים שבהם להיות שמשים ועומדים לפניו... וכן לוקח מן בעלי האומניות כל מה שהוא צריך ועושין לו מלאכתו ונותן שכרן... וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים... ויש לו [רשות] לעשות הפילגשים שלוקח לארמונו טבחות ואופות ורקחות... וכן כופה את הראויין להיות שרים וממנה אותם שרי אלפים ושרי חמשים... וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש... כל הארץ שכובש הרי היא שלו, ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה... ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'...

מלכים א', י: ומלכת שבא שמעת את שמע שלמה לשם ד' ותבא לנסתו בחידות. ותבא ירושלמה בחיל כבד מאד גמלים נשאים בשמים וזהב רב מאד ואבן יקרה, ותבא אל שלמה ותדבר אליו את כל אשר היה עם לבבה. ויגד לה שלמה את כל דבריה לא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה. ותרא מלכת שבא את כל חכמת שלמה והבית אשר בנה. ומאכל שלחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתו [משרתיו] ומלבשיהם ומשקיו ועלתו אשר יעלה בית ד', ולא היה בה עוד רוח. ותאמר אל המלך אמת היה הדבר אשר שמעתי בארצי על דבריך ועל חכמתך. ולא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראינה עיני, והנה לא הגד לי החצי הוספת חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעתי. אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך. יהי ד' אלהיך ברוך אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל... וישימך למלך... ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה, לא בא כבשם ההוא עוד לרב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה. וגם אני חירם אשר נשא זהב מאופיר הביא מאפיר עצי אלמגים הרבה מאד ואבן יקרה. ויעש המלך את עצי האלמגים מסעד לבית ד' ולבית המלך וכנרות ונבלים לשרים, לא בא כן עצי אלמגים ולא נראה עד היום הזה... ויהי משקל הזהב אשר בא לשלמה בשנה אחת שש מאות ששים ושש ככר זהב. לבד מאנשי התרים ומסחר הרכלים וכל מלכי הערב ופחות הארץ. ויעש המלך שלמה מאתים צנה זהב שחוט שש מאות זהב יעלה על הצנה האחת. ושלש מאות מגנים זהב שחוט שלשת מנים זהב יעלה על המגן האחת ויתנם המלך בית יער הלבנון.

נגה הראובני, שיח ועץ במורשת ישראל, שיח ועץ במורשת ישראל, עמ' 111-108: נראים הדברים, שבית יער הלבנון נועד, בתכנון מתוחכם, להדהים את המשלחות הדיפלומאטיות והמסחריות שבאו לבקר אצל שלמה, ולקבוע בליבם רושם בל-יימחה מתפארת ירושלים, גדולתה ועושרה... עלינו לשאול מה יש לעשות כדי לשוות לאולם-עמודים דמות של "יער", או - לפחות - ליצור אצל הנמצא בתוכו תחושה כאילו הוא נמצא בתוך יער. הווה אומר, יש לשוות לעמודים צורת עצים של ממש, וכן ליצור את הרושם כי מספרם אינו עשרות אחדות בלבד אלא גדול פי כמה וכמה. הבנת המלים "כרותות ארזים" ו"מחזה" תבהיר לנו, כי כך אומנם השכיל שלמה לעשות. הבה נניח, כי הכרותות - שלא כעמודים - הם ענפים כרותים, שנשארו בהם כל הסתעפויותיהם. אפשר להרכיב "כרותות" כאלה על העמודים לכיוונים שונים, ואף להשתמש בהן כתמוכות עליונות ל"צלעות אשר על העמודי". והרי לנו כדמות עצים ממש בתוך האולם, ולא עמודים חשופים. נותר לנו עכשיו ליצור את האשליה כי ה"עצים" הללו מרובים מאוד - "יער" ממש. זאת ניתן להשיג בנקל באמצעות מערכת מראות, המוצבות זו מול זו. אם נראה את המלה מחזה כגזורה מן השורש חזה, ניווכח שהיא מקבילה בדיוק למלה מראה, הגזורה משורש ראה. מה עשה, איפוא, שלמה בחוכמתו? הציב לאורך אחד מקירות האולם שלוש מראות עשויות נחושת ממורטת כשהן צמודות זו אל זו ("ומחזה אל מחזה שלש פעמים"), ולאורך הקיר ממול הציב עוד שלוש מראות כאלו הצמודות זו אל זו ("ומול מחזה אל מחזה שלש פעמים"), ובכך יצר אצל המבקר בתוך האולם את האשליה שהוא נמצא ביער אין-סופי. אכן - "בית יער הלבנון"!

------------------------------------------------------------------------------

הבקעת בית המלך

דין/גדר בית המלך

סימני שלטון / ריבונות / עצמאות

על חמשה דברים – יז בתמוז

משנה מסכת תענית פרק ד משנה ו: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר...

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כח עמוד ב – כט ע"א: חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וכו'... הובקעה העיר בשבעה עשר הוה? והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגו'! - אמר רבא: לא קשיא; כאן - בראשונה, כאן - בשניה. דתניא: בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו... בתשעה באב... חרב הבית בראשונה - דכתיב ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם וישרף את בית ה' וגו', וכתיב ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה [שנה] למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם וגו'. ותניא: אי אפשר לומר בשבעה - שהרי כבר נאמר בעשור, ואי אפשר לומר בעשור - שהרי כבר נאמר בשבעה. הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני, ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו את האור, והיה דולק והולך כל היום כולו, שנאמר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור - לא קבעתיו אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן: אתחלתא דפורענותא עדיפא. ובשניה, מנלן? דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה, והלוים היו אומרים שירה ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים - וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם. ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו, עד שבאו נכרים וכבשום, וכן בשניה.

רמב"ם הלכות תעניות פרק ה

הלכה ב: ... ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק. ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

הלכה ג: ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים +ירמיהו כ"ו+ ציון שדה תחרש.

תיאור בית המלך שלמה: מלכים א', פרק ז

פסיקתא רבתי ו :

דבר אחר: 'חזית איש מהיר במלאכתו' (משלי כ"ב, כט) - זה שלמה, באיזה מלאכה? במלאכת בית המקדש. אתה מוצא כשבנה ביתו הוא בונה אותו לשלש עשרה שנה וכשבנה בית המקדש הוא בנה אותו לשבע שנים. 'ויהי מקץ עשרים שנה' וגו' (מל"א ט', י) וכן 'בשנה האחד עשר לירח בול' וגו' (שם ו', לח) 'ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה' (שם ז', א). מי ששומע שבנה ביתו לשלש עשרה שנה וביתו של הקדוש ברוך הוא לשבע שנים סבור שמא ביתו גדול היה משל הקדוש ברוך הוא, לאו, אלא שנתעצל בביתו ובביתו של הקדוש ברוך הוא לא נתעצל. ולא עוד אלא שהקדים כבודו של הקב"ה לכבודו. לכך נתן אומר לאביו 'האתה תבנה הבית' (שמ"ב ז', ה) וכתב אחר 'לא אתה תבנה' (דה"א י"ז, ד), אמר לו: אתה הקדמת כבודך לכבודי, שמשראית עצמך יושב בבית ארזים תבעת בנין בית המקדש, 'ויאמר דוד אל נתן הנה אנכי יושב בבית ארזים וארון א-להים יושב בתוך היריעה' (שמ"ב ז', ב; דה"א י"ז, א). אבל שלמה מקדים כבודי לכבודו, 'ובשנה האחת עשרה לירח בול כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו' וגו' (מל"א ו', לח) ואחר כך 'ואת ביתו בנה שלמה' (שם ז', א). ולפי שנזדרז במלאכת המקדש זכה להתייחד עם המלכים הצדיקים.

בעקבות מדרש זה הלכו ראשונים רבים (ראה למשל רש"י ומצודת דוד על מל"א ז', א).

מעניין שהמדרש כותב כי בית המלך לא היה גדול מן המקדש, ומצודת דוד אף מרחיק לכת עוד יותר וטוען כי המקדש היה "גדול להפליא יותר מביתו". ואולם, מפשט הכתובים על מספר המבנים במכלול של "בית המלך" ועל ממדיהם עולה תמונה שונה לחלוטין. הבה נשווה לדוגמה את מידותיו של בית ה' עם מידותיו של אחד ממבני בית המלך - בית יער הלבנון: בית ה' - 60 אמה (או 70 אמה בתוספת 10 האמות של האולם) אורכו, 20 אמה רוחבו ו-30 אמה קומתו (מל"א ו', ב); ואילו בית יער הלבנון גדול הרבה יותר - 100 אמה אורכו, 50 אמה רוחבו ו-30 אמה קומתו (שם ז', ב). ובל נשכח כי מלבד בית יער הלבנון כלל מכלול בית המלך גם מבנים נוספים, כגון בית שלמה וביתה של בת פרעה. נמצאנו למדים שעל פי פשטי המקראות גדולים מבני בית המלך הרבה יותר מבית ה'.

ירמיהו לט: בשנה התשעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשרי בא נבוכדראצר מלך בבל וכל חילו אל ירושלם ויצרו עליה. בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחדש הרביעי בתשעה לחדש הבקעה העיר. ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך נרגל שר אצר סמגר נבו שר סכים רב סריס נרגל שר אצר רב מג וכל שארית שרי מלך בבל. ויהי כאשר ראם צדקיהו מלך יהודה וכל אנשי המלחמה ויברחו ויצאו לילה מן העיר דרך גן המלך בשער בין החמתים ויצא דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחריהם וישגו את צדקיהו בערבות ירחו ויקחו אתו ויעלהו אל נבוכדראצר מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר אתו משפטים. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו ברבלה לעיניו ואת כל חרי יהודה שחט מלך בבל. ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים לביא אתו בבלה. ואת בית המלך ואת בית העם שרפו הכשדים באש ואת חמות ירושלם נתצו. ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנפלים אשר נפלו עליו ואת יתר העם הנשארים הגלה נבוזר אדן רב טבחים בבל...

ירמיהו נב: בן עשרים ואחת שנה צדקיהו במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלם... ויעש הרע בעיני ד'... וימרד צדקיהו במלך בבל. ויהי בשנה התשעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחנו עליה ויבנו עליה דיק סביב. ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבת ירחו וכל חילו נפצו מעליו. ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר אתו משפטים... ובחדש החמישי בעשור לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדראצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלם. וישרף את בית ד' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית הגדול שרף באש. ואת כל חמות ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים אשר את רב טבחים...

מלכים ב' כה, ט: ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב. ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה הלילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילך דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחר המלך וישגו אתו בערבות ירחו וכל חילו נפצו מעליו. ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה וידברו אתו משפט. ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים ויבאהו בבל. ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עבד מלך בבל ירושלם. וישרף את בית ד' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלם ואת כל בית גדול שרף באש. ואת חומת ירושלם סביב נתצו כל חיל כשדים אשר רב טבחים. ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנפלים אשר נפלו על המלך בבל ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב טבחים...

ישעיה לב, יד: כי ארמון נוטש...

רש"י: היכל המלך נוטש...

מלכים א' ט, א, א: ויהי ככלות שלמה לבנות את בית ד' ואת בית המלך ואת כל חשק שלמה אשר חפץ לעשות....

שם, י: ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית ד' ואת בית המלך.

דברי הימים ב' כו, כא: ויהי עזיהו המלך מצרע עד יום מותו וישב בית החפשות [החפשית] מצרע כי נגזר מבית ד' ויותם בנו על בית המלך שופט את עם הארץ

רמב"ם הלכות מלכים פרק ו

הלכה א

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך, קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם, והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו, שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה, כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו. +/השגת הראב"ד/ אין עושין מלחמה עם אדם בעולם וכו'. א"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא עד שיהיו למס.+

תוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יב הלכה ד: כיוצא בו כולם נתיחסו בימי יותם מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל איפשר לומ' כן והלא עוזיהו קבר את ירבעם ועוד שלשה מלכים אחריו אלא כל אותן עשרים וחמש שנה שהיה עזיה המלך מצורע יותם בנו על בית המלך שופט את עם הארץ.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כז עמוד א

דרש בר קפרא: מאי דכתיב וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש. בית ה' - זה בית המקדש, בית המלך - אלו פלטרין של מלך, ואת כל בתי ירושלים - כמשמען, ואת כל בית גדול שרף באש. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה...

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק ג

דא"ר יהושע בן לוי [מלכים ב כה ט] וישרף את בית ה' זה בית המקדש ואת בית המלך זה פלטין של צדקיהו ואת כל בתי ירושלים אלו ד' מאות ושמונים בתי כניסיות שהיו בירושלים...

איכה רבה (וילנא) פתיחתות, יב

... מיד (ד"ה =דברי הימים= ב' ל"ו) ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב וגו' וכתיב (מ"ב =מלכים ב'= כ"ה) וישרוף את בית ה' זה בהמ"ק =בית המקדש=, ואת בית המלך זה פלטין של צדקיהו, ואת כל בתי ירושלים, ר' פנחס בשם רבי הושעיא אמר ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים חוץ מבית המקדש, מנין (ישעיה א') מלאתי, בגימטריא הכי הוי, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא ובית התלמוד למשנה, וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן, ואת כל בית גדול, זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי...

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ב סימן ב

(ב) בילע יי' ולא חמל. בבית ראשון כתיב (מלכים ב כה, ט) וישרוף את בית יי' ואת בית המלך ואת כל בית גדול שרף באש. בית יי' זה בית המקדש. בית המלך זה פלטין של מלך. ואת כל בית גדול אלו בתי מדרשות שהיו מגדלים בהם תורה...

זוהר כרך ב (שמות) פרשת שמות דף ד עמוד א

א דיהיב ועל דא איש וביתו באו, פתח רבי אלעזר ואמר (מלכים א' ט') ויהי ככלות שלמה לבנות את בית ה' ואת בית המלך וגו', וכי כיון דאמר את בית ה' מהו ואת בית המלך אי בגין שלמה אתמר לאו הכי אלא את בית ה' דא בית המקדש ואת בית המלך דא קדש הקדשים, בית ה' דאיהו בית המקדש כגון עזרות ולשכות ובית האולם והדביר דא בית המקדש ודאי אקרי בית ה', בית המלך דא קדש הקדשים דאיהו פנימאה דכלא...

אברבנאל מלכים א פרק ג

... וזכר הכתוב שלשה בנינים גדולים שעשה שלמה, האחד בית האלקים המקודש, והשני בית המלך אשר כמוהו לא היה, והשלישי חומת ירושלם שעשה,..

אברבנאל מלכים א פרק ג

... הנני מודיעך דבר כתבו יוסף בן גוריון בספרו (ספר ששי פרק ע"ט), והוא שהיו שלשה חומות בירושלם, בתיכונה מהם היה בית ה' ובית המלך הנקרא הר הבית, ובאמצעית היו בתי הנביאים ואנשי המעלה והכבוד, ובחיצונה היו דרים כל העם ובעלי מלאכו...

אברבנאל מלכים א פרק ג

ובנין בית המלך הגדול והנורא והעלייה אשר עשה מביתו אל בית השם מעצי אלמוגים הנקראים קוראלי"ש, ובית יער הלבנון ואולם הכסא אשר ישפוט שם והבית אשר עשה לבת פרעה ואת המלוא ואת חומת ירושלם שהיו שלש חומות זו בתוך זו, ובנין רבוי המדינות והערים שזכר הכתוב שבנה כל אלו בנינים גדולים ונפלאים כיד המלך, מורים על נדיבותו וגודל לבבו וטוב שכלו גם כן בדברים המעשיים. ולהיות שלמות ההנהגות האלו בלתי אפשר שיתקבצו וימצאו על השלמות באדם אחר אמר לו ית' הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, כי החכמה תאמר על הידיעה העיונית והתבונה על המעשית:

אברבנאל מלכים א פרק ז

(ב) והבית השני הוא הבית אשר בנה ביער הלבנון, כי היה מנהג המלכים בזמן ההוא לבנות בית ביער הלבנון להתקרר שם בימי הקיץ, ולזה היה שעשה בו פתחים הרבה להיכנס בהם האויר, והיה יער הלבנון קרוב לירושלם, ולזה נקרא בית המקדש בדברי הנביאים (ישעיה י' ל"ד זכריה י"ח א') לבנון, ואפשר שלא נקרא כן כי אם להיותו מבית ומחוץ מצופה עצי ארזים, ולהיות בו ארזים הרבה נקרא לבנון אשר בו רבוי הארזים. וזכר הכתוב כאן שאותו הבית אשר עשה בלבנון היה מאה אמר ארכו וחמשים אמה רחבו ושלשים אמה קומתו, ואל יקשה עליך איך עשה שלמה את ביתו גדול מבית ה' שהיה ששים אמה ארכו ועשרים רחבו וביתו היה מאה באמה ארכו וחמשים רחבו? גם אין ראוי להקשות למה לא שמר ערך המרחקים כראוי וכסדר בית האלקים, אשר שם היה הרוחב שליש מהאורך והגובה חצי מהאורך וכאן היה הרוחב חצי האורך והגובה לא היה שליש מהאורך? לפי שבית ה' לא היה צריך שיהיה גדול מאד, כי לא היו נכנסים בהיכל כי אם הכהנים ובדביר הכהן הגדול בלבד אחת בשנ' לא יותר, אמנם בבית המלך היו נכנסים כל העם ויצטרך להיותו באותו גודל גדול ועצום. ואין ספק שהבית ההוא שהיה מאה אמות ארכו היה מתחלק לדירו' זו אחר זו, וכפי גודלם היה הרוחב והגובה נערך ומתיחס בהם כראוי. וכתב יוסף ן' גוריון שהבית הזה היו בו שתי מיני וסדרי דירות, אחת למטה ואחת למעלה, ובכל דירה מהם היו חדרים הרבה, ובדירות של מטה היו הבשמים מכל מיני מאכל וריח יקרים ומשובחים בבית אחד, והיה בבית אחרת מהם כל כלי זין אם מברזל ואם מזהב ומכסף אשר עשה שלמה לכבוד ולתפארת, כמו שיזכור אחרי זה, שעשה מאתים צנה זהב שחוט ושלש מאות מגינים זהב, ובבית אחד מהם היו כל כלי משקה שעשה שלמה זהב, ואלה כלם קראם הכתוב כלי בית יער הלבנון, ובבית אחר מלבושי המלך, וכן בשאר הבתים היו שם ענינים מתחלפים. הנה אם כן בדירות התחתונות היו כל הכלים ועושר כבוד מלכות המלך ואוצרותיו בסדור

אברבנאל מלכים א פרק ח

.. ומהם להודיע שהיה נועם ה' אלקינו עלינו ועל מעשה ידינו בבנין בית המקדש, שנעשה כל המלאכה הרבה והגדולה ההיא בשבע שנים שהיה זמן מועט בהיות' מלאכ' עצומ' ורבה מאד מאד, וכמו שאזכור אחרי זה, ולא היה כן בבתים אשר עשה לעצמו, שעם היות שלא עשה בהם מלאכה רבה כל כך ולא מחציתה ממלאכת בית האלקים, הנה התמיד בבנינם שלש עשרה שנה. ומהם לרמוז שיהיה בית מלכותו נצחיי כבית השם, ולכן באותו זמן שהיה עת לעשות ליי' ושעה רצויה לבנין בית האלקים ראה גם כן לבנות ביתו, כדי שיהיה חוט החסד הנמשך על הבית המקודש ימשך גם כן על בית המלך, ולכן היה שכל עוד שהתמיד הבית התמיד מלכות בית דוד וכן נאבדו ונחרבו שניהם כמות זה כן מות זה, ולהדמות' בזה זכר בנינם יחד. הנה אם כן נכנס כאן בתוך ספור בנין הבית המקודש ספור בית המלך ושאר הבתים שזכר לארבעת הסבות האלה:

אברבנאל מלכים א פרק ט

(י) ויהי מקצה עשרים שנה וגומר. אחרי שספר הנביא הבתי' אשר בנה שלמה וכל תפלותיו, ראה לזכור עוד הדברים הרשומים והגדולים שעשה בימיו, כי היה כוונת זה הספור כלו להודיע מעלותיו ועשרו וחכמתו כמו שזכרתי פעמים, ובא הספור בדברים האלה זה אחר זה להכרח הדבור וצורך הספור ותכונתו, והגיד ראשונה שמקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה וגו', ר"ל אחרי אותם עשרים שנה שבהם בנה שלמה את בית ה' ואת ביתו, שהם אשר זכר שבעה שנים ושלש עשרה שנה שבנה את ביתו, שהיא בית דירתו, אם בירושלם ואם ביער הלבנון, כי כל זה נכלל בשם בית המלך, (יא) אשר לאותם הבנינים חירם מלך צור נשא את המלך בעצי ארזים ובעצי ברושים ובזהב לכל חפצו, כאומר שרוממו וגדלו בכל זה, הנה אז נתן המלך שלמה לחירם בגמולו עשרים עיר בארץ הגליל. וכבר...

אברבנאל מלכים ב פרק כה

(ט) וספר שנבוזראדן שרף עם בית ה' את בית המלך, וראוי לשום לב על זה שבית השם ובית המלך נבנו כאחת ונשרפו כאחת, כי היה הצלחת בית המלך והתמדתו תלויה בבית ה', וכן זכר ששרף כל בתי ירושלם הגדולים והנכבדים, וזהו כל בית גדול שרף באש, רוצה לומר כל בית אדם גדול שרף, (י) ושנתץ והרס חומות ירושלים, וכבר כתבתי שהיו לירושלם שלשה חומות זו לפנים מזו וכלם נתצו, כדי שהעם הנשאר לא יוכלו עוד למרוד ולהשגב שמה בתוך החומות, (יא) ושהגלה יתר העם הנשארים בעיר, ואשר נפלו ביד מלך בבל ויצאו אליו קודם כבוש העיר ומסרו עצמם אליו, שלא היה ראוי שיגלה אותם, הנה גם אותם הגלה. ובדברי הימים כתוב (ד"ה, ב' ל"ו י"ז) ויהרוג בחוריה בחרב בבית מקדשם ולא חמל על בחור ובתולה זקן וישיש, ואין ספק שקצר הספור כאן בהרוגים ובשבויים ובשאר הרעות העצומות אשר עשו הכשדים בירושלם האומרים ערו ערו עד היסוד בה, וחז"ל הזכירו מזה הרבה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו: (ועיין מזה במסכת גיטין פ"ה דף נ"ו וכו', ובמדרש איכה ובספר יוסיפון בספר מלחמות ה'):

אברבנאל ירמיהו פרק לו

השאלה השישית בפרשת והיה כי נלכדה העיר וגומר, והיא כי מה הצורך בספו' הזה כאן אחרי שכבר נכתב מפי ירמיהו עצמו בסוף ספר מלכים וגם בסוף הספר הזה נכתב פעם אחרת, גם שכאן לא נכתב כולו כמו שנכתב שמה כי סיפר מתי הבקעה העיר ולא סיפר שהיה בחדש הרביעית ולא סיפר מתי נכנסו הכשדים בה שהיה בחדש החמישי, סיפר משריפת בית המלך ובית העם אם הוא בית כל אחד מהעם ולא זכר שריפת בית ה', גם לא זכר הדברים ששללו מבית ה' כמו שנזכר כל זה שם ומה היה א"כ הצורך בספור הזה כאן. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

אברבנאל ירמיהו פרק לט

והנה לא סיפר הכתוב כאן מתי נכנסו הכשדיים לירושלם ולא מחרבן הבית כמו שנזכר בספר מלכים וגם בסוף הספר הזה, נראה שלא נכנסו לירושלם עם היות שהבקעה העיר עד ז' ימים לחדש אב לפי שכל אותו חדש היו היהודים נלחמים על פרץ העיר באופן שלא יכלו הכשדים להכנס לעיר עד אותו יום שבחולשת העם מפאת הרעב לא עצרו כח עוד ובאו הכשדיים בעיר, האמנם לא נזכר כאן הפרטיות הזה לפי שלא בא הכתוב לספר המאורע כ"א לרשום קיום הנבואה, (ח) ולכן בלבד אמר ששרפו את בית המלך ואת בית העם ופירשו המפרשים בית כל א' מהעם, ויותר נכון הוא שקרא את ב"ה בית העם ולא קראו בית ה' לפי שכבר נסעה משם השכינה, ואת חומות ירושלם כולם נתצו והרסו לארץ, (ט) ואת יתר העם הנשארים בעיר ירושלם רוצה לומר שלא המיתו בחרב בשעת המלחמה, ואת הנופלים אשר נפלו אל הכשדים עם היות שנכנסו בידיהם והיה ראוי לחמול עליהם, ואת יתר העם הנשארים רוצה לומר בערי יהודה כולם הגלה נבוזראדן לבבל, (י) והשאיר בארץ מדלת הארץ ויתן להם כרמים ויוגבים שהשדות יקראו יוגבים, ובמסכת שבת (שבת כו, א) דרשו לכרמים תאני רב יוסף אלו מלקטין אפרסמון מעין גדי עד רמתא וליוגבים אלו צודי חלזון דדוד עד חפא, הנה התבאר אם כן שלא בא הכתוב בזה אלא לבאר שנתקיימו נבואות ירמיהו אם בענין המלך והשרים וגלות העם ואם בענין העיר והבית והותרה בזה השאלה השישית.

אברבנאל הושע פרק ג

ר' שמעון בן מנסיא אין ישראל רואים סימני תשועה וגאולה עד שיחזרו לבקש שלשתם הה"ד אחר ישובו בני ישראל ובקשו את השם אלקיהם זה מלכות שמים ואת דוד מלכם כמשמעו ופחדו אל ה' ואל טובו זה בית המקדש כד"א (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון. העירו בזה לסוד עליון מנפלאות תמים דעים והוא שהיה בית דוד דבר מצרן וסמוך לבית האלקים ומלכותו בקרב ישראל דבקה למלכות האל בעמו ולכן שלמה בנה יחד את בית השם ואת בית המלך, ובחרבן ירושלם נאמר (מלכים ב' כה, ט) וישרוף את בית ה' ואת בית המלך וכשפרקו מעליהם מלכות בית דוד ומלכות רחבעם מיד פרקו מלכות שמים ועשו עגלים, ובבית שני כמו שלא היתה שם מלכות בית דוד כן לא היתה שם שכינה, וכן באחרית הימים יבקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם: הנה התבארה הנבואה הזאת ויצא לנו מפירושה שהיא ג"כ נחמה כמו הפרשיות שלמעלה ושאינה תוכחה כמו שחשבו המפרשים, והותרו עם מה שפירשתי שש השאלות כולן, וידעת מזה כמה מהעתידות והסודות האלהיות נרמזו בפרשה הקטנה הזאת ואני כבר פירשתיה במאמר משמיע ישועה והשלמתי ענינה פה:

מלבי"ם מלכים א פרק ז

(ח) וביתו אשר ישב שם. ועוד היה שם בית המלך שהיה מיוחד למושבו ודירתו לאכול ולשתות, והוא הבית שנז' בריש הסימן: וגם חצר האחרת. ר"ל החצר שלפני בית המלך: מבית לאולם. ר"ל בית המלך והחצר שלפניו היה מבית לאולם ופנימי לו, והיה ג"כ כמעשה האולמים הנאמרים. ולפ"ז היה שם שמונה חלוקות, בית המלך, ולפניו חצר הגדולה שלו, ולפניו בית יער הלבנון, ולפניו אולם העמודים, ועוד אולם לפניו, ולפני כולם עמודים ועב על פניהם, ולפניו כסא המשפט, ולפניו אולם המשפט: ובית יעשה. ואחרי גמר הבנינים התחיל לעשות בית לבת פרעה ג"כ בתבנית האולם הזה:

מלבי"ם מלכים א פרק ט

(א) ואת כל חשק. כי בית ה' ובית המלך היו דברים נצרכים, וזולת זה בנה בנינים שלא היה צריך להם רק שחפץ לעשות, לבנות ולנטוע ולהגדיל מעשיו אף שלא לצורך הדברים, רק כדי שיעשה מעשים הרבה כמ"ש (קהלת ב, ד) הגדלתי מעשי בניתי לי בתים:

מלבי"ם:

ד ויחי כאשר ראם וזה היא הבקעת העיר שנזכר במלכים ולקמן שהיה בקיעה שנית בלילה דרך שער בין החומתים ח ואת בית המלך זה היה בחדש החמישי ע"י נבוזראדן (מלכים ולקמן נ"ב)

ילקוט עם לועז

ואחרי ששבו הכשדים מרדיפתם אחר צדקיהו הרחיבו פרץ העיר ועליו אמרו שהובקעה בי"ז בתמוז. ויש אומרים [אברבנאל] שקרא לבית המקדש בית העם ולא בית ה' לפי שכבר נסתלקה שכינה משם. ועוד טעם למה פירט בית המלך ובית העם, [מנוחה גדולה] להודיע גודל רשעות של הכשדים, שערו ערו עד היסוד גם את הבנינים המפוארים, אע"פ שמדרך הכובשים להשאיר בנינים כאלו להראות גבורתם.

ושאר עניני החורבן נתבארו באורך במעם לועז איכה

תשובות והנהגות כרך ב סימן קלט

שאלה: על נשיא המדינה של דרום אפריקא וכדו' אם לברך "שנתן מכבודו"

בזכרוני כשהגיע לארץ ישראל לביקור הנשיא מאמריקא, נחלקו הרבנים אם לברך שנתן מכבודו או לא, ולדעתי כיון שמעמדו הוא תלוי ועומד בהחלטת בית הנבחרים שמה שבכחם להדיח אותו, וסמכויותיו מוגבלים מאד אין לברך, ולא דמי למלוכה באנגליה אפי' בזמננו שעל כל חוק חדש המלכה חותמת, ולא מתחלפת אלא המלוכה בידה וביד צאצאיה, וכבודה ככבוד מלכים ממש, ואף שלמעשה אינה מתערבת בסדרי השלטון, מ"מ צריך את חתימתה על כל חוק וחוק, והממשלה יונקת את סמכותה ממנה, וכבודה לא פחת כל הדורות כמלא נימא, ועיין במ"ב (רכ"ד ס"ק י"ב) הגדר שהשלטונים שאין עול מלך עליהם ודן והורג במשפט מברכים עליו, והיינו דבכה"ג הוא מושל ואין אף אחד עליו, אבל הנשיא דארה"ב יכולים להדיחו, ומלכות לזמן אינו דומה למלך ואינו ראוי לברך עליו. וכמו כן כאן בדרום אפריקא אין לנשיא מעין כבוד מלכים, ולא רק אצל השחורים שלא מכירים בנשיאותו כלל, אלא גם הלבנים מהם שלא מכבדים אותו ומתנגדים לו, דבר שלא יצוייר במלך כעין הנ"ל שכבודו מעין כבודו ית"ש, ושפיר שייך במלך הברכה שנתן מכבודו לבשר ודם, אבל לנשיא כאן נראה פשוט שאין לברך, שהוא רק שליח העם ולזמן ויונק סמכותו מבית הנבחרים שעלולים להדיחו ולא דומה לכבוד מלך כלל, והוא רק כעין ראש ממשלה ולא בגדר מלך כלל.

וראיתי לכמה רבני זמנינו שדנו אם לברך על מלכה דלא שייך הטעם הנז' בגמ' לברך כדי שאם יזכה לראות לעת"ל יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם, שהרי אצלינו רק מלך ולא מלכה, ודבריהם תמוהין שאין מברכין אלא על כבוד מלכות שאם יזכה יבחין, ושייך בין במלך ובין במלכה, ומה שדנו בזה משום איסור הסתכלות לא שייך כלל דלא צריכים להסתכל בה אלא מכבודה כשעוברת, ואז דוקא ראוי לברך, [ובגמ' מבואר שאף סומא מברך].

ולפי זה נסתפקתי במה שראיתי באנגליה יהודים עומדים מול הארמון, ולפעמים המלכה מסתכלת בחוץ ואז מברכים, שלכאורה נראה שהברכה רק כשעוברת ברחוב כמלכה וכולם מכבדים אותה ורואים כבודה שאז ראוי לברך שלא עליה מברכים אלא על כבודה וכמ"ש, (וכן אני נבוך במה שנהגו לברך אם בא לארמון המלך שמקבל אותו, דאפשר שתיקנו הברכה דוקא כשרואה אז כבודו שכולם מכבדים אותו ומתאספים לכבודו, אבל כשרואה אותו בחדר ולא נראה אז בכבודו אינו ראוי אז לברך, אבל אפשר דכיון שמכבדים אותו שהוא מלך, אף שבעת ברכתו לא רואה כבודו תיקנו עליו הברכה, אמנם מהגמרא שגם סומא מברך ע"כ מפני שמרגיש כבוד המלך וא"כ נראה שע"ז מברכים. ושמעתי מגדולים הרבה שבאו לארמון המלך ובירכו, ויש לומר דהיינו מפני שבארמון ניכר מלכותו וכבודו וראוי לברך.

אבל שמעתי שהגרי"ח זוננפלד זצ"ל שנפגש עם מלך ירדן בסתר באהל ובירך, ומשמע שאפילו לא מופיע בכבודו מברכים על עצם הראייה לראותו וצ"ב, וצריך לומר דס"ל דגם בזה כיון שרואה המלך שניתן לו מלכות מהשמים מברך, ומיהו כל זה כשרואהו אבל מה שאמרו חז"ל "לעולם ירוץ אדם לקראת מלכי ישראל ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אף לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה יבחין וכו'", נראה פשוט דזה וודאי דהוא רק כשהוא בכבודו.

ולמעשה נראה דלדידן כשיש ספק אין לברך בשם ומלכות. וכן מה שמבטלין מלימוד התורה לראות את המלך פעם אחת עיין במ"ב רכ"ד (ס"ק י"ג) דהיינו כשנראה בכבודו ולא לראייה בעלמא ע"ש, וז"ב.

אברבנאל הושע ג

ולכן שלמה בנה יחד את בית השם ואת בית המלך, ובחרבן ירושלם נאמר (מלכים ב' כה, ט) וישרוף את בית ה' ואת בית המלך וכשפרקו מעליהם מלכות בית דוד ומלכות רחבעם מיד פרקו מלכות שמים ועשו עגלים, ובבית שני כמו שלא היתה שם מלכות בית דוד כן לא היתה שם שכינה, וכן באחרית הימים יבקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם: הנה התבארה הנבואה הזאת ויצא לנו מפירושה שהיא ג"כ נחמה כמו הפרשיות שלמעלה ושאינה תוכחה כמו שחשבו המפרשים, והותרו עם מה שפירשתי שש השאלות כולן, וידעת מזה כמה מהעתידות והסודות האלהיות נרמזו בפרשה הקטנה הזאת ואני כבר פירשתיה במאמר משמיע ישועה והשלמתי ענינה פה:

מלכות שלמה בירושלים (ה)

מלכות שלמה בירושלים (ד): בית ה' ובית המלך

לאחר שעסקנו במבנה בית ה' וסקרנו את פעולותיו של שלמה לבניינו, נדון בשיעור זה ביחס בין בית המלך לבית ה'. שלמה המלך יזם מפעלי בנייה רבים ביותר בארץ ישראל כולה ובירושלים בפרט, אך גולת הכותרת הייתה בית ה' ובית המלך בירושלים. באופן מפתיע מתוארים שני מבנים אלו כמכלול אחד, הנבנה ברצף מבחינת המקום והזמן. בשיעור זה ברצוננו לעמוד על משמעות הקשר בין שני המבנים.

א. תיאור המבנים כמכלול אחד

הסדר והמבנה הפנימי של פרקי המקדש במל"א הוא כדלהלן:

ו', א-י	המבנה החיצון של בית ה'
ו', טו-לח	פנים הבית
ז', א-יב	מבני בית המלך
ז', יג-נא	כלי הנחושת שבמקדש
ח'	חנוכת בית ה' ותפילת שלמה

מדוע מפצל הכתוב את תיאור בית ה' ומציב בתווך, בין תיאור הבית עצמו (חוץ ופנים) לבין תיאור כלי הנחושת, את תיאור מבני בית המלך? אין כל ספק שכוונת הנביא להצביע על הקשר המיוחד בין שני הבתים ולהציגם כמכלול אחד. הכתוב כורך את שני הבתים יחדיו בכמה וכמה פסוקים נוספים (מל"א ג', א; ט', א, י, טו; י', יב; דה"ב א', יח; ז', יא; ח', א; ט', יא), ומעניין במיוחד ניסוח זה:

וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ (דה"ב א', יח).

הכתוב מציג יחידה אחת הכוללת שני בתים - בית למלך מלכי המלכים ובית למלך בשר ודם - ושניהם קשורים ומחוברים: המלכות הארצית צריכה להיות קשורה למלכות ה', ולכן צריך ארמון המלך להיות קשור לארמונו של מלך מלכי המלכים.

ב. זמני הבניין והחנוכה - היחס בין בית המלך ובית ה'

מועדי הבנייה ומשכה

הכתוב מגדיר במדויק את מועד בנייתם של שני הבתים:

בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו. וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים.
וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת כָּל בֵּיתוֹ (מל"א ו', לז - ז', א).

במקום אחר מסוכם משך בניינם של שני הבתים יחדיו:

וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ (שם ט', י).

יש להעיר כאן על שתי נקודות:

- סדר הבנייה: קודם בית ה' ואחר כך בית המלך

- משכי הבנייה: בית ה' נבנה 7 שנים, ובית המלך - 13 שנה.

המדרש בפסיקתא רבתי ו (שכבר הבאנוהו בשיעור 4 לשנה זו, "מדוע לא יכול דוד לבנות את בית ה' (חלק א)") מתייחס לשתי השאלות כאחת:

המדרש קובע כי שלמה, בניגוד לדוד, הקדים את כבוד ה' לכבודו בכך שבנה את בית ה' לפני ביתו, וכי ההבדל במשך הבניין נובע מכך ששלמה התעצל בבניין ביתו אך הזדרז בבניין בית ה'. בעקבות מדרש זה הלכו ראשונים רבים (ראה למשל רש"י ומצודת דוד על מל"א ז', א).

לאור זאת נוכל לפרש את משכי הבנייה השונים גם בדרך אחרת: אמנם שלמה החל בבניין בית ה', ודבר זה ודאי לשבחו הוא, אך הוא השקיע בבניין ביתו זמן רב יותר משום שמכלול בנייני ביתו היה גדול ומפואר יותר.

זמן חנוכת הבית

להלן ננסה לדון מתי נחנך הבית, תוך התבססות על ההנחה שסדר הכתובים תואם את הסדר הכרונולוגי של המאורעות.

כבר ראינו לעיל כי סדרם של פרקי בית ה' כך הוא: המקדש (פרק ו'), בית המלך (ז', א-יב), כלי הנחושת (ז', יג-נא), חנוכת בית ה' ותפילת שלמה (ח'). בתחילת פרק ט' נאמר:

וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת (מל"א ט', א).[1]

ובהמשך אותו פרק:

וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ (שם, י).

מסדר זה עולה כי חנוכת בית ה' לא נערכה בתום שבע שנות בניינו כי אם בתום עשרים שנות בניין בית ה' ובית המלך כאחד.

ראיה נוספת לכך שבית ה' נחנך רק לאחר השלמת בניין בית המלך יש בתאריכי הבניין והחנוכה. בניין בית ה' הושלם בשנה האחת עשרה בירח בול (מרחשוון), אך החנוכה הייתה רק בחודש תשרי. המבקש לטעון כי בית ה' נחנך בתום בנייתו יצטרך להסביר אפוא את אחד עשר חודשי ההמתנה בין השלמת הבניין לבין החנוכה. לפי הצעתנו, לעומת זאת, הדברים מובנים, שהרי באמת נדרשה המתנה של שלוש עשרה שנה, עד תום בניין בית המלך.[2]

עיכוב חנוכת בית ה' עד לאחר השלמת בניין בית המלך נובע ללא ספק מהיות שני הבתים מכלול אחד משותף, המשקף את היות מלכות ישראל אמצעי לגילוי מלכות ה' בעולם (כנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך", דה"א כ"ט, כג) ואת הסמיכות המהותית בין שתי המלכויות: כוחה וסמכותה של מלכות בשר ודם, כל עצמם לא באו לה אלא מאת הקב"ה, לפיכך אין היא יכולה להתקיים במנותק ממלכות ה', ואין בית המלך יכול להיבנות אלא ביחד עם בית ה'.

ג. מיקום בית המלך ביחס לבית ה'[3]

מיקומה של קריית המלכות אינו מפורש בכתוב, אך ניתן ללמוד עליו מכמה מקראות. כמה כתובים מלמדים שהר המוריה ובית המקדש גבוהים מבית המלך:

וַיֹּרִידוּ אֶת הַמֶּלֶךְ מִבֵּית ה' וַיָּבוֹאוּ דֶּרֶךְ שַׁעַר הָרָצִים בֵּית הַמֶּלֶךְ (מל"ב י"א, יט).

וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ (ירמיהו כ"ו, י).[4]

מצד שני מעידים כתובים אחרים שבית המלך גבוה מעיר דוד (הכתובים מתייחסים לביתה של בת פרעה, אך כפי שנראה להלן, בית זה היה חלק ממכלול מבני בית המלך):

אַךְ בַּת פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ אָז בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא (מל"א ט', כד).

וְאֶת בַּת פַּרְעֹה הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה מֵעִיר דָּוִיד לַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה לָהּ (דה"ב ח', יא).

לאור זאת מסתברת ההנחה שבית המלך נמצא על הגבעה המזרחית של העיר, בין הר המוריה ובית ה' שעליו לבין עיר דוד.[5] מיקום זה הולם את הכתוב "ויהי ישעיהו לא יצא חצר [כתיב: העיר] התיכֹנה" (מל"ב כ', ד), שעל פיו אזור בית המלך נמצא במיקום תיכון: מצפונו המקדש, ומדרומו - עיר דוד.

פירוש זה מוצא את אישורו גם בנבואתו הקשה של יחזקאל:

וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם אֶת מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם בִּזְנוּתָם וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת זְנוּתָם וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם מִמֶּנִּי וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם לְעוֹלָם (יחזקאל מ"ג, ז-ט).

אין ספק שמתוארת כאן סמיכות גדולה של בית המלך לבית המקדש, על המשמעות הרוחנית השלילית שיש לה כאשר המלכים מטמאים בתועבותיהם את בית המקדש הסמוך.[6]

יחסי המיקום הללו יוצרים מבנה מדורג, המשתקף הן במציאות הגאוגרפית - בית המלך נמצא בתווך, בין העיר ובין המקדש - הן במציאות הטופוגרפית: בית המלך גבוה מעיר דוד ונמוך מבית ה'. מבנה טופוגרפי זה מלמד על המשמעות הרוחנית האידאלית של המלכות. כבר בבחירת המלך נאמר:

שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ (דברים י"ז, טו).

כלומר, שני גורמים שותפים בהמלכת המלך: בחירתו על ידי הקב"ה וקבלתו על ידי העם.[7] על התנהגותו של המלך בתפקידו מצווה התורה בהמשך:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם (שם, יח-יט).

ומפרט הרמב"ם:

בעת שישב המלך על כסא מלכותו... כותב שני ספרי תורה, אחד מניחו בבית גנזיו... והשני לא יזוז מלפניו... יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו' (משנה תורה הלכות מלכים פ"ג ה"א).

ודוק: מדברי הרמב"ם עולה כי החיוב לשאת את ספר התורה תמיד אינו רק חיוב פרטי; זהו חלק מתפקידו של המלך - לבצע את משימות המלכות (כגון מלחמה או ישיבה בדין) לאור התורה, מתוך מגמה כללית לאחד את העם תחת מלכותו ולהנהיגם לקיום ממלכתי של התורה.

מיקומו של בית המלך מתחת למקדש ומעל לעיר מסמל את תפקיד המלכות כאמצעי לאיחוד העם ולהנהגתו בדרך התורה והמצוות. כשם שחייב המלך ליקח עמו את ספר התורה לכל מקום שילך, כך גם סמוך ביתו לבית ה', כדי שיזכור בכל עת את מקור סמכותו - בית ה' - מחד גיסא, ואת מחויבותו כלפי העם, המיוצג בעיר שמתחת לביתו, מאידך גיסא.

ד. מבני בית המלך וההקבלה לבית ה'

א. מכלול מבני בית המלך (מל"א ז', א-יב)

וְאֶת בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת כָּל בֵּיתוֹ:
וַיִּבֶן אֶת בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן מֵאָה אַמָּה אָרְכּוֹ וַחֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ עַל אַרְבָּעָה טוּרֵי עַמּוּדֵי אֲרָזִים וּכְרֻתוֹת אֲרָזִים עַל הָעַמּוּדִים. וְסָפֻן בָּאֶרֶז מִמַּעַל עַל הַצְּלָעֹת אֲשֶׁר עַל הָעַמּוּדִים אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה, חֲמִשָּׁה עָשָׂר הַטּוּר. וּשְׁקֻפִים שְׁלֹשָׁה טוּרִים וּמֶחֱזָה אֶל מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכָל הַפְּתָחִים וְהַמְּזוּזוֹת רְבֻעִים שָׁקֶף וּמוּל מֶחֱזָה אֶל מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.
וְאֵת אוּלָם הָעַמּוּדִים עָשָׂה חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה רָחְבּוֹ
וְאוּלָם עַל פְּנֵיהֶם וְעַמֻּדִים וְעָב עַל פְּנֵיהֶם.
וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה וְסָפוּן בָּאֶרֶז מֵהַקַּרְקַע עַד הַקַּרְקָע.
וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה.
וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה.
כָּל אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת וּמִחוּץ עַד הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה. וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת. וּמִלְמַעְלָה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית וָאָרֶז.
וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים וְלַחֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית וּלְאֻלָם הַבָּיִת.

תיאורי המבנים סתומים, והכתוב גם אינו מספק מידע על היחס הגאוגרפי והארכיטקטוני ביניהם. מן הכתובים עולות שלוש אפשרויות: א. אולם העמודים, האולם שלפניו ואולם המשפט הם חלקים שונים של בית יער הלבנון (ויש כאן אפוא כלל ואחריו פרטו); ב. שלושת האולמות הם מכלול אחד, ובית יער הלבנון הוא מבנה נפרד; ג. ארבעת המבנים עומדים כל אחד לעצמו. בגלל החצר הגדולה המקיפה סביב, מסתבר שיש כאן מכלול אחד, כאחת משתי האפשרויות הראשונות.[8] לא נוכל לדון כאן בכל מערך המבנים הזה, ונסתפק בציון נקודות עיקריות באשר למבנה המרכזי שבו: בית יער הלבנון.

ב. בית יער הלבנון - צורתו ותפקידו

יונתן בן עוזיאל מתרגם "בית מְקֵרַת מלכיא", כלומר: מעין בית קיץ למלכים (מעין מה שמוזכר בעמוס ג', טו). במל"א י' נאמר:

וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מָאתַיִם צִנָּה זָהָב שָׁחוּט שֵׁשׁ מֵאוֹת זָהָב יַעֲלֶה עַל הַצִּנָּה הָאֶחָת, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת מָגִנִּים זָהָב שָׁחוּט שְׁלֹשֶׁת מָנִים זָהָב יַעֲלֶה עַל הַמָּגֵן הָאֶחָת, וַיִּתְּנֵם הַמֶּלֶךְ בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן... וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר (מל"א י', טז-כא).

סביר להניח שצינות הזהב ומגני הזהב הללו נועדו לנוי ושימשו בטקסים (ראה גם מל"א י"ד, כה-כח). גם את מה שנאמר במצור סנחריב "ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער" (ישעיהו כ"ב, ח) ביארו המפרשים במקום על מגנים וצינות אלו, שחזקיהו חש להשתמש בהם למלחמה.

באשר לפרטי המבנה וצורתו, לא נוכל להתייחס כאן לכל המונחים והתיאורים שבכתוב ולשיטות הראשונים הרבות, ונציין רק כמה עובדות העולות מפירושי רוב הראשונים.

בפשטות קרוי המבנה על שם עמודי הארזים הרבים שהיו בו. וכך מפרש מצודת דוד:

כן היה נקרא כי לפי רוב העמודים שעמדו בה היה נראה כיער המרובה באילנות, או שבנהו במקום יער הלבנון כי היה מנהג המלכים בזמן ההוא לבנות להם בית ביער להתקרר שם בימי הקיץ ועשויה היא בחלונות מרובים להכניס שם האויר.

אברבנאל מביא את פירושו של יוסף בן גוריון, שלפיו נחלק המבנה הגדול לשתי קומות וכלל מדורים שונים, לכל אחד מהם תכלית אחרת:

והיו בו שני מיני וסדרי דירות, אחת למטה ואחת למעלה, ובכל דירה מהם היו חדרים הרבה.

בדירות התחתונות היו כל הכלים ועושר כבוד מלכות המלך ואוצרותיו בסידור מופלא. בבית אחד היו הבשמים מכל מיני מאכל וריח יקרים ומשובחים, ובבית אחר היו כל כלי זין מברזל, זהב ומכסף אשר עשה שלמה לכבוד ולתפארת, ובבית נוסף היו כל כלי המשקה שעשה שלמה זהב, ובבית אחר מלבושי המלך, וכן בשאר הבתים היו שם עניינים מתחלפים.

ובדירות העליונות היו כל ארבעה חלוקות כפי הטורים אשר זכר הכתוב, ובהם כפי הסידור היו מדור המלך וישיבתו וישיבת משרתיו ובית העצה ושם יבואו השרים ורוזנים נוסדו יחד ושם היו בתים המיוחדים לאכול ולשתות ולשכב ולשבת שם.

יש להדגיש את הדמיון בין השם "בית יער הלבנון", שנקרא כך בוודאי על שם ארזי הלבנון וברושיו שמהם נבנה, לבין דרשתם של חז"ל בכמה מקומות (ברכות מח ע"ב, גטין נו ע"ב ועוד) כי בית המקדש נקרא לבנון (וראה על כך בשיעורנו הקודם). אמנם אין ספק שהארזים והברושים הובאו מן הלבנון הן לבניין בית ה' הן לבניין בית המלך, אך מכל מקום יש בהקבלה בין השמות כדי להצביע גם כן על הקשר והדמיון בין הבתים. ומעניין בהקשר זה פירושו החדשני של רלב"ג (על מל"א ז', ב), הקושר את כינוי המקדש "לבנון" לסמיכותו לבית יער הלבנון: "ואחשוב שיער לבנון היה קרוב לבית המקדש ולזה נקרא לבית מקדש לבנון".

לפני בית יער הלבנון, כמבוא לו, ניצב אולם העמודים. ונחלקו המפרשים בביאור מה שנאמר על אולם זה "ואולם על פניהם ועמֻדים ועב על פניהם", אם מדובר באותו אולם או שמא באולם נוסף, ואם כן, מה פירוש המילה "עליהם": האם האולם הנוסף היה מעל אולם העמודים (רש"י), או שמא לפניו?

נגה הראובני [9] מציע כי בית יער הלבנון תוכנן באופן מתוחכם, אשר נועד להדהים את המשלחות הדיפלומטיות והמסחריות שבאו לבקר אצל שלמה ולקבוע בלבן רושם בל יימחה של תפארת ירושלים, גדולתה ועושרה. לטענתו, הבית נבנה באופן שיצר אצל המבקר רושם שהוא נכנס לתוך יער: העמודים עוצבו בצורת עצים של ממש, וחוברו אליהם כרותות ארזים - ענפים כרותים שהשלימו עיצוב זה; והאולם כולו הוקף מכל צדדיו במֶחֱזוֹת - מראות ששיקפו את העמודים דמויי-הארזים ויצרו אצל המתבונן אשליה של יער אינסופי.

ג. ההקבלה בין מבני בית המלך ובין המקדש

כאמור, התיאור של מבני בית המלך אינו מפורט דיו לצייר תכנית מסודרת של היחס בין המבנים השונים, ונעיר כאן רק על כמה נקודות משותפות לבית המלך ולבית ה'.

לפי ההבנה שאולם העמודים, האולם שלפניו ואולם המשפט הם מכלול אחד (בין אם כולם חלק מבית יער הלבנון ובין אם לאו), תיתכן הקבלה בין תכניתו של מכלול זה ובין תכניתו של בית ה': אולם העמודים מקביל להיכל; האולם שלפניו, שבחזיתו עמודים, מקביל לאולם, שגם בחזיתו יש שני עמודים - יכין ובועז; ושני המבנים מצויים בתוך חצר גדולה. את ההקבלה משלים "אולם הכסא אשר ישפט שם, אֻלם המשפט" (מל"א ז', ז), התופס, על פי הכתובים, מקום חשוב בחלקו הפנימי של ארמון המלך; תיאור זה רומז למקראות כמו "ואראה את ה' יֹשב על כסא רם ונשא" (ישעיהו ו', א) או "ישבת לכסא שופט צדק" (תהילים ט', ה), והוא מקביל את אולם המשפט במקומו ובעניינו לדביר (אלא שבאולם המשפט ממלא את החלל כס המשפט, ואילו בדביר ממלאים אותו הארון והכרובים).

הקבלה זו, אם נכונה היא, תובן לאור מרכזיותו של יסוד הצדק במהותה של המלכות וההקבלה בין הצדק והמשפט במלכות ה' לבין הצדק והמשפט הנדרשים ממלכות בשר ודם (ראה שיעור 7 לשנת תשס"ה, "ירושלים עיר הצדק והמלכות"). מלך מלכי המלכים, המלך המשפט, יושב על כיסא מלכותו בבית קודשי הקודשים, ומבין שני הכרובים יוצאים תורה ומשפט לעולם (ראה שמות כ"ה, כב; במדבר ז', פט), לקיים מה שנאמר "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם" (ישעיהו ב', ג; מיכה ד', ב); ובמקביל (ולהבדיל!) יושב שלמה, מלך בשר ודם, באולם המשפט, החדר הפנימי של ארמונו, ומוציא משם משפט לאור. ושוב: מקומם של אולם הכיסא ושל בית המלך כולו למרגלות כיסא מלכות ה' צריך שישפיע על הדרך שבה דן המלך את העם.

גם בסגנון הבנייה יש הקבלות רבות בין שני הבתים. במל"א ז', יב קושר הכתוב במפורש בין שניהם: "וחצר הגדולה סביב שלשה טורים גזית וטור כְּרֻתֹת ארזים ולחצר בית ה' הפנימית ולאֻלם הבית". והקשר ההדוק שב ומודגש בכמה וכמה לשונות דומים בבית יער הלבנון ובבית ה': ספון בארז, שקופים, אולם העמודים, שלושה טורים גזית, טור כרותות ארזים.

ו. משמעות ההקבלות

סקרנו עד כה היבטים שונים של הקשר ההדוק בין בית ה' ובית המלך: תיאורם בפסוקים כמכלול אחד; בנייתם ברצף ועיכוב חנוכת בית ה' עד לסיום בניין בית המלך; מיקומו של בית המלך למרגלות בית ה'; וההקבלות הברורות בתיאור בכתובים, בסגנון הבנייה ובתכנית המבנים.

מה באו הקבלות אלו ללמדנו?

אין ספק שיש כאן הקבלה בין ביתו של מלך מלכי המלכים לבין ביתו של מלך בשר ודם, הקבלה המשקפת את העיקרון שמלך בשר ודם צריך להידמות לקב"ה, וששלטונו עלי אדמות צריך להיות מעין בבואה של שלטונו של מלך מלכי המלכים (וכדברי הזוהר (בראשית דף קצז ע"א) "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא").

אלא שהקבלה זו עצמה יכולה להוביל את המלך לשני מהלכים הפוכים ביחסו אל הקב"ה. מחד גיסא, יכולה היא להביאו לתחושה של קרבת א-לוהים גדולה וליראת שמים, המחייבת התנהגות בדרך התורה והמצוות. אז יראה המלך את ביתו כחוסה בצלו של המקדש, ואת עצמו - ככלי שרת לעשות את רצונו יתברך ולגלות את מלכותו בעולם (בדומה לציווי על המלך לשאת עמו תמיד ספר תורה). במובן זה מייצגת ההקבלה בין הבתים את הקשר ההדוק שחייב להתקיים בין המלכות (ובפרט מלכות בית דוד) למקדש, על מנת שהמקדש יאציל מקדושתו על המלכות.

ואולם, ההקבלה בין שני הבתים עלולה גם להביא את המלך לתחושה הפוכה: שהוא דומה למלך מלכי המלכים ומקביל לו, ושיש לו כוחות ועצמה דומים המאפשרים לו שלטון בלא מצרים. באופן זה שוב אין הקִרבה מבטאת את התפיסה שמלכות בשר ודם חוסה בצלה של מלכות שמים כי אם את ההפך: שהיא מקבילה למלכות שמים ויכולה להוות לה מעין תחליף. ביקורתו של יחזקאל (מ"ג, ז-ט) מתייחסת בבירור לאותם מלכים שבחרו באפשרות השנייה וטימאו במעשיהם את המקדש.

נמצאנו למדים שסמיכות המקום כשלעצמה יכולה להתפרש הן לטובה הן לרעה: יש בה סיכוי גדול, שכן היא מאפשרת קרבה מהותית ועניינית בכל הנהגתו של המלך; אך בה במידה טמון בה גם סיכון עצום - שהמלך יראה עצמו כניצב בצד הקב"ה כביכול, וכך ישלוט בעם מעמדת כוח לא-ראויה מצד אחד, ומצד שני יגרום חילול ה' נורא אם מעשיו אינם ראויים. בפרק האחרון של השיעור נבחן כיצד מתייחסת הנבואה למלכות שלמה בהקשר זה. אך קודם לכן נביא כאן כדוגמות שני מקרים שבהם הביאה הקִרבה הזאת לטשטוש היחס הראוי בין מלך בשר ודם למלך מלכי המלכים.

אצל מספר מלכים חוזרת התופעה של שימוש באוצרות בית ה' לריצוי מלכים זרים. כך עשה רחבעם בבוא שישק מלך מצרים (מל"א י"ד, כה-כו); כך נהג אסא במלחמתו עם בעשא (שם ט"ו, יז-יט); כך אצל חזקיהו עם בוא סנחריב (מל"ב י"ח, יד-טו); ועוד. מעשים אלו מבטאים את תחושתו של המלך כי הוא מושל במקדש ובאוצרותיו ורשאי לעשות בהם כבתוך שלו, ומסתבר מאוד שתרמו לתחושה זו הקִרבה הפיזית והנגישות הגדולה.

במקרים קיצוניים לא הסתפק המלך בשימוש באוצרות ופירק למטרותיו חלקים מבית ה' ממש. כדבר הזה אנו מוצאים אצל אחז, שעשה זאת למטרות של עבודה זרה לכל דבר - לשים בבית ה' מזבח לאלוהי דמשק (השווה דה"ב כ"ח, כג עם הניסוח המרומז במל"ב ט"ז, יז-יח) - ולהבדיל אצל חזקיהו (מל"ב י"ח, טז), שעשה זאת למטרות המלכות גרידא.

מקרה נוסף הממחיש באופן קיצוני את הסכנה הגדולה שבפרשנות מוטעית של קרבת בית המלך לבית ה' הוא כניסתו של המלך עוזיהו להקטיר קטורת, המלמדת על טשטוש גדול בהבנת המקום והסמכות המוקצים למלך ובהבנת מגבלותיו:

וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱ-לֹהִים. וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכָל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה' (דה"ב כ"ו, טז-כ).[10]

ז. בית ה' ובית המלך אצל שלמה

ראינו עד עתה כי מיקומו של בית המלך מעל העיר ולמרגלות בית ה' יכול לבטא את אידאל המלכות של התורה, אך יש בו גם סיכון גדול מאוד אם אין המלך עושה את רצון ה'.[11]

מה קרה אצל שלמה? האם ביטא הבית שבנה את הסיכוי הגדול, או שמא את הסיכון הגדול? דומני כי ביתו של שלמה נוטה יותר לצד הסיכון, בגלל צירוף כמה עובדות:

גודלו העצום של מכלול מבני בית המלך יחסית לגודלו של בית ה';
הקִרבה העצומה בין מבני בית המלך ובין בית ה', ההופכת את המכלול כולו למעין יחידה אחת, שבית ה' 'נבלע' בה בגלל קוטנו היחסי;
לפי פרשנותם של חז"ל, המילוא (ראה מל"א ט', טו, כד; י"א, כז) היווה שטח חיץ בין העיר והמקדש, ולא מבוא המחבר ביניהם (לעניין המילוא יוקדש בע"ה שיעור בפני עצמו).

נבואתו הקשה של יחזקאל (מ"ג, ז-ט) על מלכי יהודה נאמרה אמנם בסוף ימי הבית הראשון, אך דומה שביקורתו חלה על המקום מראשית בנייתו:

בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי.