עמדה לא מוסרית
אנשים מהציונות הדתית מציגים לאחרונה עמדה כלכלית, שבעיניי, כיהודי, היא בלתי מוסרית: הכול כלכלה והכול כסף.
מקוצר היריעה אשיב לשלושת המגיבים, כך:
התורה השכילה להציג, בנושאים שונים, מערכות איזונים מלכתחילה ולא כפשרה. התורה, שציוותה אחת לשבע שנים לשמוט את הקרקע ולהפקירה (בחברה שכמעט כולה הייתה חקלאית), ואחת לחמישים שנה לחלק שווה בשווה את כל הנדל"ן הלאומי, אינה יכולה להיות "קפיטליסטית" (וזו הייתה טענתו המרכזית של הרב שאול ישראלי). ואותה תורה שקידשה את הקניין הפרטי ואת הרכוש, אינה יכולה להיות "סוציאליסטית".
לכן הצעתי להשתמש במושג יהודי ישן־חדש, "כלכלה מוסרית", שלוקח את הטוב משני העולמות: את השוק החופשי מהקפיטליזם, ואת הרגישות החברתית, המותאמת לזמן ולמקום, מהסוציאליזם. הבאתי גם את "המודל הנורדי", כדי להצביע על כיוון אפשרי למימוש נוסחה זו בימינו.
שלושת הכותבים התעלמו לגמרי מתופעה מטרידה: אנשים מהציונות הדתית מציגים לאחרונה עמדה כלכלית, שבעיניי, כיהודי, היא בלתי מוסרית: הכול כלכלה והכול כסף. אפשר לקנות חלב וירקות בטורקיה ובסין, ואפשר לסגור בארץ הקודש את החקלאות ואת הפריפריה. נציג רמ"י (רשות מקרקעי ישראל), אמר בפירוש: "מטרתי למכור כמה שיותר אדמות מדינה".
נושא ה"אחווה" כגורם מכוון־חיים בין היהודים הוא אכן קריטי, ובחיבורי בכתובים "מה חידשה היהדות בעולם? התנ"ך: 70 מהפכות", אני מקדיש לנושא זה פרק שלם בשמו של ד"ר בני פורת, ראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית.
ולבסוף, צודק אהרן אריאל לביא שהפתרון הראוי יגיע (בעיקרו, ואף פעם לא כולו) "מלמטה", מהקהילה, ולא מהשלטון המרכזי. לנושא קריטי זה הקדשתי חיבור בן 800 עמודים: "'אנרכיזם' יהודי דתי: האם קידשה הדת היהודית את השלטון המדיני?, עיון פנורמי בגלגולו של רעיון, מימי המקרא וחז"ל, דרך אברבנאל ועד העת החדשה" (אוניברסיטת אריאל, 2015). עיקרו של החיבור הוא בחופש הפרט ובמרכזיות הקהילה, הלא־ריכוזית, במחשבה היהודית לדורותיה. נדמה לי שארבעתנו מתעקשים על ניסוחים שונים, אבל בסוף חושבים די דומה.
מקור ראשון, מוסף שבת לפרשת ויגש, טבת תשפ"א.
