העיתונות – בין 'זכות' לבין 'אחריות'

בין הזכות לדעת לבין זכות הפרט

הרב עזריאל אריאל 29.09.22

העיתונות – בין 'זכות' לבין 'אחריות' *

פרשת התאבדותו של אדם שנעשה לו 'שיימינג' ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת זעזעה את המדינה כולה. הכול חשו את כוחה האדיר של התקשורת ואת הנזק הנורא שעלול להיגרם משימוש בלתי מבוקר דיו בכוח זה. רבים דנו בשיווי המשקל הנדרש בין "זכות הציבור לדעת" לבין "זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב ועל חייו". אולם אנו נבקש לחרוג מעט מן המסגרת המקובלת של השיח התקשורתי, ונתמוך את יתדותינו במורשת היהדות. זו המורשת אשר מתוכה צמח "הקוד האתי" היהודי לחופש הביטוי, בדמות ספר שיצא לפני כמאה שנה בעיירה קטנה בליטה, בשם ראדין, ואשר מחברו ידוע בפי רבים בשם ספרו: "החפץ חיים". ספר זה אמנם עוסק בחייו של יהודי בקהילה קטנה במזרח אירופה, אולם העקרונות המוסריים אשר עליהם הוא מתבסס יפים גם להנהגתה של מדינה מודרנית.

כאיזון ל"שיח הזכויות" המחפש את שיווי המשקל בין "זכות הציבור לדעת" לבין "זכויות הפרט", מתנהל השיח היהודי בשפה אחרת, שפה של אחריות. מהי אחריותי – כאדם או כעיתונאי – כלפי הציבור, ומהי אחריותי – גם כן כאדם וכעיתונאי – כלפי הפרט. הערך העומד בתשתית הדיון נקרא: "אהבה" – או בלשון התנ"כית – "ואהבת לרעך כמוך". אהבה הגוזרת אחריות כלפי החברה כולה, ואהבה הגוזרת אחריות כלפי כל אזרח ואזרח. העקרונות המנחים את הדיון בדילמה הערכית אודות פרסום מעשיו ומחדליו של עובד ציבור נובעים מתוך המתח הכבד שבין שני צדדים מנוגדים של אותה אהבה ושל אותה אחריות.

עיקרון ראשון הנובע מכך – עיקרון האמינות. לוודא היטב כל מידע, למסור אותו בצורה מדוייקת, ואף לבחון היטב את פרשנותו המשפטית והמוסרית. המחוייבות לתיקונה של החברה אין בה כדי להתיר פגיעה בשמו הטוב של אדם ללא הוכחות מספקות. וכאן יש מקום לשאלה: כאשר מדובר על שלילת חירותו של אדם, או על פגיעה ברכושו, מתנהל משפט ארוך הכפוף לדיני ראיות ולסדרי דין קפדניים. ואילו כאשר מדובר בפגיעה בשמו הטוב של אדם, האם נכון הוא לתת כל כך הרבה כוח בידי תחקירן, להיות גם התובע, גם השופט וגם המוציא לפועל של פסק הדין, ללא מערכת בקרה מספקת על אמינות הדברים ודיוקם?

עיקרון שני הנובע מן הקוד האתי היהודי הוא הערכת התוצאה: האם אכן תצא החברה נשכרת מן הפרסום? האם אכן הפרסום הוא הכרחי כדי להשיג את תיקונה של החברה במקרה זה? האם אין – כפי שאכן היה במקרה המדובר – דרך להילחם בעוול באמצעות המשטרה ומערכת המשפט? האם הנזק שייגרם לאדם בו מדובר לא עלול לעלות בהרבה על מה שמגיע לו על פי דין? האם לא מוטלת אחריות לבחון סוגיא זו בטרם מפרסמים כתבה "לעיני כל ישראל"?

עיקרון שלישי הוא הכוונה או המטרה. מהי מטרתה העיקרית של הכתבה? האם אכן עיקר הכוונה היא לבער את הרשע מן העולם, או שמא כלי שרת הוא בידי המבקשים להזרים ממון לכיסיהם של הזכיינים והמפרסמים, על ידי השגת "רייטינג" גבוה לתוכנית? האם מותר לנו, כחברה, להניח את גורלו של כל אדם – גם אם סרח – בידי שיקולים מעין אלה?

אכן אחריות גדולה מונחת על כתפיה של העיתונות, הן הכתובה והן המשודרת. נתבעת היא למלא את התפקיד אשר בימי קדם מילאו נביאי ישראל: להיות מוכיחים בשער, להוקיע את הרשע ואת העוול, לפעול לתיקונה של החברה ולקרוא לתיקונו של עולם. כדי לעמוד באחריות זו, עליה לשוב ולחזק את אותם ערכי יסוד של אהבה ושל אחריות, הן כלפי החברה והן כלפי החבר הבודד.

*   המאמר פורסם באתר האינטרנט של העיתון 'מעריב' במדור 'יהדות'.