ציונות דתית כמשנה מחייבת

לא מעט אנשים רואים בציונות הדתית משנה מדינית ופוליטית, אידאית והשקפתית ותו לא, כזו שאינה תופסת משקל מחייב כחלק מגופי הלכה שאינם רק "אפשריים" אלא "מחייבים".

הרב פרופ' נריה גוטל

יש הרואים בשאלת היחס למדינה שאלה שהיא – לכל היותר – עניין לסוגייה חברתית, תרבותית, אזרחית ומשפטית ותו לא, כזו שאינה תופסת משקל מהותי בתפיסה הלכתית. מייצג נאמן לתפיסה זו הוא הגרי"ז סולובייצ'יק (1886-1959), למיצער בדרך שתואר על-ידי אחיינו הגרי"ד סולובייצ'יק (1903-1993). במסגרת הספד שנשא הגרי"ד על דודו, הוא מתארו כמי ש"המדינה לא מצאה מקום במערכת חשיבתו ההלכית ובסולם הערכים ההלכיים שלו. לא היה לאל ידו לתרגם את האידיאה של ריבונות מדינית חילונית לתכנים ולערכים הלכיים" ('מה דודך מדוד', דברי הגות והערכה, עמ' 89). לענייננו אין זה משנה אם התיאור מדוייק או לא, ובאיזו מידה; לענייננו כל שחשוב הוא להנגיד לעומת גישה זו את משנתה של הציונות הדתית.

אף בה, בציונות הדתית, לא מעט הם הרואים בה משנה מדינית ופוליטית, אידאית והשקפתית ותו לא, כזו שאינה תופסת משקל מחייב כחלק מגופי הלכה שאינם רק "אפשריים" אלא "מחייבים". ברם, דומה שמקורות רבים מטים להכרעת ראייתה של משנה השקפתית, כמשנת הציונות הדתית, כהלכה מחייבת, על מכלול רחב של יישומים מעשיים העשויים להיגזר מכך. קוצר היריעה שלפנינו אינו מאפשר פרישה מליאה של הסוגייה המורכבת, ואולם פטור בלא כלום אי אפשר ולפיכך 'משהו' מזה להלן:

במסגרת עיסוקה בהלכות המצורע נתנה תורה דעתה להיבטים ייחודיים של צרעת הראש. בויקרא (יג, מ-מד) נאמר:

ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא. וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם צרעת פרחת היא בקרחתו או בגבחתו. וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר. איש צרוע הוא טמא הוא, טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו.

על כך העירו פרשנים מספר הערות, מהן נציין שלוש: מדוע הודגשה פעמיים המילה "איש"; מדוע הוקדמה ה"קרחת" [אשר להלכה היא בחלקה האחורי של הגולגולת] ל"גבחת" [שהיא בחלקה הקידמי של הגולגולת]; ומדוע רק בסוג זה של צרעת נעשתה חלוקה לשתי צרעות - "קרחת" ו"גבחת" - מה שאינו נוהג בשום איבר אחר. 

גישה דומה לפתרון ההערות באה לידי ביטוי אצל שניים מתלמידי החכמים היותר-נודעים בשילהי המאה ה-19, רבה של דווינסק הרב מאיר שמחה הכהן (1843-1926) וראש ישיבת וולוז'ין הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1817-1893). שניהם הצביעו על החומרה היתרה של "שיבושי" חשיבה אמונית, חומרה העולה הרבה על "שיבושי" חטא ועוון אחרים. הראשון כתב כי "אם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות, לכן בא הצרעת בקרחתו מקום המחשבה ומשכן השכל... הוא חוטא בכח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש שאינו בשום חי בלתי מדבר" (משך חכמה ויקרא יג, מ-מד). אף השני פתח בהדגישו כי "נגעי הראש אות הוא על חטא דעות משובשות" והוסיף כי שיבוש אמוני יכול לבוא אם כתוצאה של כשל בחקירה שכלתנית ואם כתוצאה של היעדר עיסוק בתחום, ואחר שהכשל השני חמור מהראשון, לכן פיצלה תורה את התייחסותה לנגעי הראש לשתיים והקדימה התייחסות לזה שכלל אינו עוסק, החמור שבעתיים ["קרחת" לפני "גבחת"]. הוצרכה התורה "להזהיר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאוה... ובא להזהיר לכל אדם להזהר ממנו הרבה" (העמק דבר ויקרא יג, מא-מד).

כך נפתרות שלוש ההערות: הדגשת הנקודה המייחדת "איש" – החשיבה; הקדמת הכשל היותר חמור – הזנחת העיון האמוני; וההבחנה בין שני סוגי כשלים השקפתיים. וכל זה מסד ותשתית לאמירה הגורסת ככלל, כי לא ניתן בשום אופן לנתק "השקפה" מ"הלכה". ומכאן לענייננו - שאלת היחס האידאי למדינה, שאינה יכולה להיות מנותקת מהכרעות מעשיות מחייבות.

פשוט שהדבר בא לידי ביטוי בהנהגות יום העצמאות ויום ירושלים - אם לומר הלל או תחנון, אם לראות בהם ימי מועד או ימי חול וכו'. אך לא רק שם; ישנו עוד מיגוון לא קטן של תחומים הלכתיים הנראים לכאורה "רגילים", בעוד שלאמתו של דבר אף הם מצויים בזיקה מהותית לשאלת היחס למדינה. למשל, הכרעה בשאלת עריכת מיפקד אוכלוסין תלויה ועומדת על בלימת הגדרת ה"צורך" שבדבר. "צורך" לאומי יתיר, היעדר "צורך" יאסור. לא פלא אפוא שהפסיקה ההלכתית בסוגייה זו עוברת בתפר שאלת היחס למדינת ישראל (ראו נריה גוטל, 'אידאולוגיה כמסד הלכתי? הלכה גלויה ואמירה סמויה בהלכת מפקד האוכלוסין', בדרכי שלום - לכבוד שלום רוזנברג, ירושלים תשס"ז, עמ' 589-606). ולמשל, הכרעה בשאלות השמיטה ובמידת התמיכה בחקלאות הארצישראלית כולה או העדפת ייבוא, אף היא עוברת באותו קו תפר (ראו נריה גוטל, 'הליכות שמיטה: בין הלכה לאידאולוגיה, בהדפסה). ולמשל, הכרעת המשמעות הדתית שיש להקנות למצוות הנעשות על-ידי חילונים במדינת ישראל דהיום (ראו ראי"ה קוק, אורות התחיה, עמ' סג; ר"ש קסירר, צהר, כט (אייר תשס"ז), עמ' 129). המיימינים והמשמיאילים אינם מכריעים אך ורק לפי הלכה "נטו" אלא מצרפים לה, ואף מקדימים לה, תפיסת עולם, שמתוכה נגזרת הלכה "ברוטו". בחינת: אמור לי מהי השקפתך על המדינה ואומר לך מה הכרעתך בהלכתה.

ואחר שכך הדבר, אל לו לציוני-דתי להיות אמון על הפרדת הלכות ברכות ושבת מהלכות מדינה. לא כן, אלא הכל מיקשה אחת, ועל המחוייב בראשונות לידע שהוא מחוייב לא פחות גם באחרונות.