מתי יאמרו "משיב הרוח ומוריד הגשם", וכן "תן טל ומטר לברכה", באותן ארצות "מוחלפות" בהן בין סוכות לפסח הם ימות חמה ובין פסח לסוכות הם ימות גשמים. זה המצב בדרום אמריקה, ויהודי ארגנטינה התחבטו אפוא בשאלה. בתשובת הרב קוק לשאלה, כלולה הבהרה מהותית אשר מצביעה על מרכזיותה ההלכתית-רוחנית של ארץ ישראל גם לבני התפוצות.

הרב פרופ' נריה גוטל

"משיב הרוח" ו"תן טל ומטר" בארגנטינה: משנת הרב קוק[1]

'הזכרת גשמים' - 'משיב הרוח ומוריד הגשם' - נעשית בכל מקום החל מיום אחרון של סוכות. לעומת זאת, ביחס ל'שאלת גשמים' - 'ותן טל ומטר לברכה' - חלוקה ארץ ישראל משאר ארצות: בארץ ישראל - שואלין גשמים החל מז' במרחשון, ואילו חוצה לה - רק החל מיום השישים ל'תקופה'[2].[3] בהקשר זה נשאל הרב קוק ביחס לארצות 'מוחלפות', כלומר אותן ארצות בהן בין סוכות לפסח הם ימות חמה ובין פסח לסוכות הם ימות גשמים. ארצות שכאלה, כדרום אמריקה וכאוסטרליה, טעונות הכרעה אם גם בהן, למרות שהמצב האקלימי 'הפוך', עדיין יאמרו 'משיב הרוח' ו'ותן טל ומטר' כאשר לדידם זו 'תקופת קיץ', והוא הדין - להיפך - ב'תקופת חורף'. בשורשה זו אינה שאלה חדשה, ובמידה מסויימת כבר ראשונים נתנו עליה את דעתם.[4] ואולם בשונה ממצבם, בו דובר בעיקר על שינוי-מה, כחילופי אקלים שבין ארצות ישראל - גרמניה - וספרד, הרי בנדון דנן מדובר בשינוי קיצוני, הפוך לחלוטין - חודשי 'הקיץ' חורפיים וחודשי 'החורף' קיציים.

בני קהילת בואנוס איירס שבארגנטינה פנו אל הרב חזקיה שבתי,[5] וביקשו את הכרעתו. הם הסבירו כי "ימות הגשמים הם אצלם מניסן ועד תשרי וימות החמה מתשרי ועד ניסן", ולפיכך הם תוהים כיצד יוכלו לבקש גשמים - בימות החמה שלהם, וכיצד יוכלו להימנע משאלה בימות החורף שלהם. השואלים היו סבורים שהכללים שבגמרא ובראשונים לא נאמרו אלא ביחס לארץ ישראל ולארצות הסמוכות לה, בהן נוהג אקלים דומה, גם אם לא זהה לגמרי; לא כן בארצות שאקלימם הפכי - שמא בהם לא ייאמרו הכללים הנ"ל. בטרם ששלח להם הרב שבתי את תשובתו, הציע אותה לפני הרב קוק, כמו גם לפני פוסקים נוספים, וביקש את חוות דעתם בסוגיה.[6]

הרב קוק מבחין בתשובתו (אורח משפט, סימן כד) בין דין 'הזכרה' לדין 'שאלה'. הוא מדגיש כי ביחס ל'הזכרה', מעולם לא נאמרו שני תאריכים, ומכיון שאפילו באותם מקומות בהם לא 'שואלים' בז' חשון, גם שם ה'הזכרה' נעשית ביום אחרון של סוכות, תמיד ובכל מקום, לכן לענין זה השינוי האקלימי אינו משמעותי. ומכאן הכרעתו שלענין 'הזכרת הגשמים' ישנו מועד אחד בלבד, והוא נקבע על פי ארץ ישראל. לכן 'תקופת סתיו וחורף' שבארץ ישראל קובעת גם למקומות בהן העונות 'מוחלפות', כאוסטרליה ודרום אמריקה, ולמרות שאלה ימים קיציים, יאמרו 'משיב הרוח ומוריד הגשם'.

טעמו של דבר כרוך גם בתפיסה הגותית:

שהזכרת גבורותיו של הקב"ה תלויה היא בארץ ישראל, ששם עיקר השבח וההודיה לה' יתברך.

מאחר ואין מדובר ב'שאלת גשמים' אלא רק באיזכור 'גבורת הבורא', לכן גם אם 'גבורה' זו, במקום זה ובשעה זו, אינה 'משמעותית', די בכך שהיא 'משמעותית' ו'נכונה' במקום שהוא 'עיקר השבח וההודיה', היינו ארץ ישראל.

דומה כי סגנון התשובה מורה שבחלק זה, ובאמירה זו, לא התכוון הרב קוק לחדש הלכה, גם אם בסופו של דבר יש בה מידה של חידוש.[7] כל שביקש בה הרב היה לתת להלכה הידועה הנמקה רעיונית. לעומת זאת, בחלקה השני של התשובה, הרב שילב היבט קבלי ואף היקנה לו מעמד המשפיע הלכה.

כאמור לעיל, לגבי 'שאילת הגשמים' בברכת השנים נקבעו כבר על ידי האמוראים שני תאריכים, האחד לבני ארץ ישראל - בז' מרחשון, והשני לבני בבל - מיום השישים לאחר ה'תקופה'.[8] בהתאם לכך מכריע הרב קוק, תוך שהוא נסמך על 'בני נינוה' שבסוגיית תענית (יד ע"ב), כי אין מקום אלא לשני מועדים מחייבים, האחד לבני ארץ ישראל והשני לבני בבל, וכל בני הגולה נוהגים כבני בבל. לדידו אין לתת מעמד של בקשה ציבורית על גשמים, אלא רק לשני האופנים - כבני ארץ ישראל ובז' חשון או כבני בבל וששים יום אחר ה'תקופה'. קבע הרב שזו החלטת "הפוסקים רובם כולם", ולכן הורה לבני קהילת בואנוס איירס שבארגנטינה לשאול גשמים בברכת השנים ששים יום אחר ה'תקופה', כבני בבל.

לצד הביסוס ההלכתי, מוסיף הרב קוק סמך והנמקה שמקורן ב'קבלת הב"ח':

... ובבבל הי' נחשב בקשת הגשמים בימות החמה שמניסן עד ימות הגשמים שלהם לאטרוחי כלפי שמיא, משום הכי נחשב זה לסכנה על פי קבלת הב"ח שצריך להימנע מזה... וזאת היא כוונת רבי דשדר לבני נינוה כיחידים דמיתו ובשומע תפילה, לא לחייב אותם לשאול, אלא לתת להם רשות אם ירצו. וכיון דברצו תליא מילתא משום הכי חשש הב"ח על פי קבלה מחשש סכנה דאטרוחי כלפי שמיא.

'קבלת הב"ח',[9] על הפן ה'סגולי' שבה, משמשת אם כן למרן הראי"ה זצ"ל לא רק הנמקה אלא גם חלק ממערכת הפסיקה. ההימנעות מ'שאלה' שלא בזמנה נסמכת, לצד סוגיית ה'נגלה', גם על 'סכנה שמימית'. הכרעתו המעשית מבוססת אפוא על שני הנידבכים - סוגיית הש"ס ו'קבלת הב"ח' כאחד.[10]

 

 

[1] עיבוד מתוך ספרי חדשים גם ישנים (תשס"ה), עמ' 23-20.

[2] משנה תענית פ"א מ"א-מ"ג; בבלי שם י ע"א ושם יד ע"ב; רמב"ם, הלכות תפילה פ"ב הט"ו-הי"ז; שלחן ערוך או"ח סי' קיז ס"א.

[3] "תקופה": 365 ימות החמה מחולקים ל-4 חלקים, כל חלק הוא בן 91 יום ומשהו, ונקרא "תקופה". בהתאם, תקופת תשרי: תשרי-חשוון-כסלו; תקופת טבת: טבת-שבט-אדר; תקופת ניסן: ניסן-אייר-סיון; תקופת תמוז: תמוז-אב-אלול. התקופות משקפות את הלוח השמשי, לכן הן בנויות על הלוח "הלועזי". ימי המעבר הם היום הארוך ביותר בשנה והיום הקצר ביותר בשנה, ושני ימי השוויון: 21 במרץ; 21 ביוני; 23 בספטמבר; 21 בדצמבר. שאילת הגשמים בחו"ל מתחילה - כאמור - שישים יום אחרי תקופת תשרי. במאות ה-20 וה-21, הוונה ל- 5 בדצמבר (כאשר חודש פברואר שאחריו הוא 28 יום), ול- 6 בדצמבר (כאשר חודש פברואר שאחריו הוא 29 יום); למעשה מתחילים לפי בערבית של היום שלפניו: 4, 5 בדצמבר.

[4] רמב"ם שם, והשווה עם דבריו בפירוש המשנה, תענית שם, ג; שו"ת הרא"ש כלל ד, י, ובסוגיית תענית הנ"ל, ד; מאירי, תענית, י; שו"ת הרדב"ז - ה, ב' אלפים ונ"ה; טור או"ח, שם.

[5] הרב חזקיהו שבתי (סלוניקי-ירושלים, תרכ"ב-תשט"ו, 1955-1862), כיהן כחכם באשי בטריפולי (לוב) וחלב (סוריה), אב"ד העדה הספרדית בירושלים, ובערוב ימיו חבר בית הדין הגדול ומועצת הרבנות הראשית. היכרות בני קהילת בואנוס איירס איתו נבעה מתקופת היותו שד"ר - בשנת 1921 יצא לבואנוס איירס ואמריקה הצפונית לגיוס כספים עבור בית היתומים בחלב, ובשנת 1924 שב משליחותו. בין חיבוריו, שו"ת דברי חזקיהו א-ב, ועוד.

[6] בספרו דברי חזקיהו - שו"ת ודרשות, הוקדש סי' ד, עמ' יח-כג, לדעתו-הוא ולהתכתבויותיו בנדון עם גדולי ישראל: הרב ש"א אלפנדרי (עמ' יט), הרב י' מאיר (עמ' כ-כב), וכן - כאמור – הראי"ה קוק (עמ' יט-כ); כמו-כן ציטט, מתוך ספר ק"ק בית אברהם, את דעתו של הרב י' אלחנן מקובנא (עמ' כב).

[7]  מבחינת סוגיות הש"ס, פרשנות הראשונים והכרעת הפוסקים, כפי שהבינם הרב קוק, אין בכך חידוש וזו השתקפות מליאה של הפסיקה הידועה. [חיזוק לגישתו ולהכרעתו מצוי בתשובת ר' יהושע הנגיד, אשר צויינה על ידי הר"י קאפח, במהדורתו לרמב"ם הלכות תפילה הנ"ל, אות לד.] ואולם נראה כי היו שהבינו אחרת את הדברים, ולדידם נגזרת גזירה שוה - ואף קל וחומר - מ'שאלה' ל'הזכרה'. לשיטתם, לא רק ביחס ל'שאלה' יש להחיל שינוי בין הארצות ולהתחשב בשינוי האקלימי, אלא שכך גם ביחס ל'הזכרה'; אדרבה, עוד קלה יותר הפסיקה ב'הזכרה', שכן בה גם שינוי שיסודו בטעות לא היה מעכב, ולכן אין מניעה משינוי שכזה אף לכתחילה במקומות מעין אלה; וראה לזה סיכומי דברים בשו"ת יביע אומר - ה, או"ח סי' טו. ואולם אם כך הדבר, אזי יתכן והכרעתו של הרב קוק שלא להתחשב בשינוי אקלימי לענין 'הזכרה', כרוכה ואף נסמכת ממשית גם היא על ההיבט ההגותי האמור בדבריו: "שהזכרת גבורותיו של הקב"ה תלויה היא בארץ ישראל, ששם עיקר השבח וההודיה לה' יתברך". או-אז אין מדובר בהנמקה גרידא, אלא בהנמקה המצויה בטבורה של ההכרעה ומשפיעה גם היא על הפסיקה.

[8] במהלך דבריו מבליע הרב קוק הערה מחקרית: לא רק הבחנת נוסח, אף לא רק הבחנה דינית, קיימות בין 'הזכרת גשמים' ובין 'שאלת גשמים', אלא גם הבחנת תקופות והבחנת תקנות. הזמן האחד הקבוע ל'הזכרה' נקבע על ידי "חכמי המשנה התנאים", בארץ ישראל, ולעומת זאת שני המועדים ל'שאלה' נקבעו על ידי "חכמי התלמוד האמוראים". אלא שהאמוראים עשו זאת במקביל לתנאים. מה הראשונים קבעו מועד "בלא הבטה על חילוק המדינות וצרכיהם, כי אם הכל הולך כפי מה שהוא הענין בארץ ישראל", כך גם האחרונים קבעו תאריך אחד לארץ ישראל ותאריך אחד לגולה, ותו לא, "גם כן בלא הבטה על המצב של המדינות".

[9] ב"ח, או"ח סי' קיז, ד"ה "ומ"ש ויחידים - ... מיהו קבלתי דיש ליזהר שלא לשאול גשמים כלל שלא בזמן שתקנו חכמים אפי' בשומע תפילה אלא מרצין לפניו ית' בתעניות ובסליחות בי"ג מדות... אבל אין שואלין... זכר לדבר... רתחי עליה מן שמיא... דאיכא סכנתא לדידן אף בדאטרח לצורך. ושמעתי ששני גדולים עשו מעשה כשהיה עצירת גשמים בימות החמה לשאול בציבור ותן טל ומטר בשומע תפילה, ונאסף כל אחד לעמיו באותה שנה, ותלו הדבר באטרחו קמיה שמיא".

[10] לפיתוח נרחב של תפיסה זו במשנתו ההלכתית-הגותית של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, ראה בספרי הנ"ל הערה 1.