אברהם אבינו מכונה "נשיא אלוהים" מה המשמעות לכך מבחינת אנשי המקום ומבחינת תפקידו בעולם, מהי ההנהגה אותה למדים מנשיא שמוחל על כבודו לפני עם הארץ ורק מכבד אותם. מהנהגות אלו נוכל ללמוד על הנהגת המלוכה בישראל כנושאת בשורה לעולם מאת אנשי האמונה המפיצים תורת ה' בעולם.

הרב אופיר כהן

הנהגת אברהם אבינו בתחילת פרשת חיי שרה, מלמדת אותנו פרק בהנהגת המלכות:

"גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם, תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי. וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ. שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ, אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ. וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת".      (בראשית כג, ד-ז)

תמיהה היא: מדוע אברהם מחשיב עצמו ל"גר ותושב", בעוד אנשי המקום מתייחסים אליו כ"נשיא אלהים" - האם מותר לאברהם להתבזות בפניהם ולהשתחוות לעם הארץ?

פרשנים על אתר רואים בדברי אנשי חת דבר-אמת, לא חנופה. כך רשב"ם: "נשיא אלהים - ולא גר ותושב, ואין אתה צריך לקנות"; כך גם רד"ק: "נשיא אלהים - שאלהים נשאך, ואנחנו חושבים אותך כן בתוכנו"; וביותר ר"מ אלשיך, שאומר זאת מפורשות:

"והנה היה אפשר כי חניפות מידתם עשתה זאת, וגם לזולת אברהם היו דוברים כן. לזה אמר 'לאמר לו', לומר כי לאמר לו לאברהם בלבד היו אומרים נשיא אלהים וכו', מה שאין כן לזולתו, כי אין להם גדול כאברהם ולא ממדת חנופה היה הדבר כי אם בלבב שלם"

אם כך הדבר, חוזרת ועולה התמיהה, מדוע אברהם "מקטין" את עצמו!

במשנת רבי אליעזר (פרשה י) שנינו כי "גדולה היא הענווה, שבה נשתבח אברהם אבינו. שהיו בני דורו קורין לו נשיא אלהים והוא נותן להן המנון, שנ' ויקם אברם וישתחו". ואכן, כך אברהם אומר על עצמו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).

ועדיין עולה השאלה – גם אם נכון הוא שמידת הענווה גדולה עד למאוד, ואולם האם לאברהם, במעמדו כנשיא, מותר פיחות בכבודו? הן הביטוי "נשיא" בתורה משמעו "מלך" (משנה הוריות פ"ג מ"ג: "ואיזהו הנשיא - זה המלך"), ולפי מדרש בראשית רבה (חיי שרה – נח, ו) אברהם הוכתר על ידם למלך,  אם כן מה מקום יש לאברהם למחול על כבודו, ובניגוד להלכה (רמב"ם הל' מלכים פ"ב ה"ג) שקובעת כי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"!

 

ביאור להנהגה זו מצאנו בפרושו של רבי פינחס הלוי הורוויץ (המקנה - קידושין ע ע"א). הוא מבחין בין פרהסיה - שם אסור לו להתבזות, ובין צינעה – שם הוא רשאי למחול על כבודו, כפי הבחנות הגמרא (כתובות קג ע"ב) "ואמר מר: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם, היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי, רבי, מרי, מרי! לא קשיא: הא בצינעא, הא בפרהסיא":

 

 "על דרך זו יש לפרש מ"ש הכתוב גבי אברהם ויקח בן בקר וגו' ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו, ואח"כ כתיב ובן בקר אשר עשה, משמע שהוא בעצמו עשה. ויש לפרש מ"ש ויתן אל הנער ולא עשה בעצמו, מפני שאברהם הי' נשיא אלוקים ולא רצה לגלות בפני שלושה אנשים שהוא בעצמו עושה מלאכה, אבל בצינעה הוא בעצמו עושה. ומ"ש וימהר לעשות אותו, הוא על אברהם, שאחר שאמר אל הנער לעשותו מיהר הוא בעצמו לעשותו, והיינו דקאמר ובן הבקר אשר עשה".

הבחנה זו מתאימה להנהגת מלך, כפי שהינחה הרמב"ם (הל' מלכים פ"ב ה"ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר ולבי חלל בקרבי... לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר ונחנו מה...".

ועדיין פליאה היא, שכן בנדוננו אברהם משתחווה בפרהסיה לפני עם הארץ!

הרב שמעון סופר בפירושו 'שיר מעון' על התורה (על אתר), מבהיר שהנהגתו הייחודית של אברהם היא זו של מנהיג שנמצא בתוך הציבור גם היותר נמוך, ולשם כך עליו לרדת ממדרגתו. כלומר, לדידו זה גופו כבוד המלכות, שהמלך נמצא עם העם:

"נשיא אלקים אתה בתוכנו - י"ל "בתוכנו" אנשים רעים כמונו, אתה נשיא אלקים, כן אמרו לו אלי' וקוץ בה. ויש לפרש כפי שידענו שמדריגה היותר גדולה היא שיוכל להיות מעורב עם הבריות, ובפרט בין אנשים רעים, ואעפ"כ להיות דבוק בה' יתברך, כמו מרע"ה שלא היה צריך הכנה לנבואה כמו שאמר עמדו ואשמעה (במדבר ט, ח), וזה 'נשיא אלקים אתה בתוכנו', שתוכל להיות ולדור בתוכנו ולהתנהג עמנו, ואעפ"כ אתה נשיא אלקים"

 

ומה פישרו, ומה ייחודו, של התואר "נשיא", ביחס למלך ישראל?

הנצי"ב (על אתר) מלמדנו כי הדבר מבטא שילוב של הנהגת המדינה - מדינית ואנושית – מזה, עם הוראת דעת אלוהים בעולם מזה.

"נשיא אלהים - יש שני מיני גדולה והנהגה: א', מנהיג המדינה בחכמה ונקרא נשיא; ב' מנהיג אנשי העולם בעניני אלקות... ואברהם אבינו היה מצוין בשני דברים, וכדאי' בב"ב ס"פ הספינה דצ"א, בשעה שמת אברהם אבינו עמדו עליו בחבורה ואמרו אוי לעולם שאבד מנהיגו ואוי לספינה שאבדה קברניטה. שני משלים הללו, דמנהיג העולם הוא דבר יקר להשיג חכם ונבון ושארי מדות, משא"כ קברניט לספינה מלאכה ואומנות היא ואינה חכמה. וא"כ כשאבד מנהיג העולם קשה יותר מאבידת הקברניט, אבל בדבר א' הוא להיפך - כשמת מנהיג העולם לא יחרב העולם לשעה, משא"כ כשאבד הקברניט של הספינה, הספינה בסכנה.

ואמרו על אברהם אבינו שהי' שני מיני אבדות, בהנהגת המדינה היה כמו מנהיג חכם נעלה, ובהנהגת עבודת אלהים היה קברניט לספינה. ועתה אמרו לו שאתה נשיא היינו מנהיג העולם ומדיני, אבל לא בכח החכמה לבד אלא נשיא אלהים, בשם אלקות".

 

כאשר אנחנו מתפללים לחידוש המלכות, על דגם אברהם אבינו לעמוד לנגד עינינו: "נשיא אלהים" בכל המובנים - בעל ענוות "עפר ואפר", ובעל יכולת להיות "בתוכנו", מעלה את כולם מהמקום שלהם. מתוך כך תישמע גם קריאתו של אברהם אבינו, להפנות את המבט למלך העולם (בראשית רבה - חיי שרה, שם): "ויענו בני חת את אברהם וגו' שמענו אדוני וגו', מלך את עלינו, נשיא את עלינו, אלוה את עלינו, אמר להם אל יחסר העולם מלכו, ואל יחסר העולם אלוהו!".