האיסור להמלך עלינו איש נכרי

: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא".

רבני מרכז תורה ומדינה

התורה מצוה: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא". התורה אוסרת למנות מי שאינו אחינו.

שאלות רבות יש על הפסוק הזה. מהו אשר יבחר ה' אלהיך בו, כיצד ה' בוחר וכיצד נדע במי בחר? ועוד: אם ה' בוחר, למה צריך לצוות שלא יתן איש נכרי, הלא ה' אינו בוחר איש נכרי. רמב"ן כאן עסק בשאלות אלה והביא כמה פירושים. הוא אומר שיש למנות מלך שה' בחר בו, ע"י נביא או או"ת וכד'. אלא שאם ה' לא יבחר ולא יענה, בחר אתה, ואל תבחר נכרי[א]. עוד אפשר לפרש שמלך אשר יבחר ה' היינו שאינו נכרי, וכל הפסוק צווי אחד הוא: שים עליך מלך אשר יבחר ה', לא איש נכרי. וכן אפשר לפרש שלא יבחרנו ה' ממש, אלא שים עליך מלך שאילו יבחר ה' - יבחר בו. כלומר: שאל את עצמך האם ה' היה בוחר במלך כזה, ואם לא – אל תבחרנו. למעשה נבחרו שאול ודוד ע"י נביא ואו"ת, ומכאן שה' בוחר ממש. והדרה קושיא לדוכתה. ולכן נזקקנו לפירוש הרמב"ן, שאם יבחר ה' – יבחר. אבל אם לא – התורה לא מצוה לסמוך על הנס.

הגמ' (יבמות מה: קדושין עו:) דורשת: "שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך"[ב]. כלומר: הצווי שלא למנות עלינו איש נכרי כולל לא רק מלכות, אלא כל מינוי שבו אנו מעמידים מעלינו אדם אחר ונותנים לו סמכות. בגמ' (קדושין עו:) נאמר שלא נותנים לגוי שררותא דמתא, ולא ממנים אותו אפילו כריש גרגותא או ריש כורי.

וכאן יש לשאול מה כולל האִסור? האם כל מנהיג? האם כל סמכות? האם במשטר דמוקרטי מתן זכות בחירה לגוי היא עברה על הצווי הזה? מה הקשר בין הצווי הזה לבין מצות וירשתם את הארץ, שלא נניחנה ביד גויים, האם הכונה לשלטון גויים או לאחיזת גויים? (ובכלל - האם המצוה לשלוט בארץ והמצוה להעמיד מלך הן אחת או שתים? מה הדין כשאין מלכות אבל העם שולט בארץ? כיצד יש להתיחס לשליט? בשום מקום לא מצאנו שיש דין אימתו עליך לשופטים בתקופת השופטים, ונראה דה"ה היום. האם המצוה לשלוט בארץ מתקימת כך? בפשטות נראה שהיום כן ובימי השופטים לא.)

נחלקו הדעות כיצד יש לבאר את הדרשות המרחיבות את האסור לכל משימות שהן. ברמב"ם משמע שאין שום הבדל בין מלכות לבין המשימות האחרות. מלבד העובדה שמשנבחר דוד יכולה המלכות להנתן רק לבניו[ג]. אבל ראשונים אחרים מבדילים בין מלכות לבין משימות אחרות (כפי שיתבאר להלן),  ומכאן נראה שהם דורשים מהפסוק שתי דרשות שונות[ד]. וכך אומרים הריטב"א (יבמות מה. ד"ה כיון)  ור"ן (סנהדרין לו: ד"ה חד), ורשב"א (יבמות קב. ד"ה אמר רבא) אליבא דרש"י, שיש לחלק את הפסוק: "מקרב אחיך תשים עליך מלך", עוסק במלך בלבד שצריך שיהיה אביו מישראל. "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", הינו לשאר משימות[ה], שדי בהן שאמו מישראל. ואם אמו מישראל אינו נכרי (וקשה שהרי נאמר אשר לא אחיך הוא). לכן מלכות שונה משאר משימות, מלך אפשר למנות דוקא אם אביו ואמו מישראל, דיני נפשות דוקא אם אמו מישראל. אמנם קשה על כך כי הפסוק אומר "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ומי שאביו לא מישראל, אולי אינו נכרי אך גם אינו אחיך, כי אם אחיך הוא – יכשר גם למלכות שנאמר בה מקרב אחיך. והרשב"א שם מקשה עוד כמה קושיות ומתרץ[ו].

מלבי"ם על הפסוק מבאר שהדרשה מבוססת על דיוק מלשון הפסוק. לא נאמר לא תוכל לתת עליך מלך נכרי, אלא לא תוכל לתת עליך איש נכרי. כלומר: כל נתינת נכרי עליך נאסרה. אמנם הסברו של המלב"ים קשה, שהרי הפרשה עוסקת במלך, וצא ולמד מעניינו. ובפרט שבראש הפסוק נזכר מלך. אלא שגם המלבי"ם סובר שיש לחלק את הפסוק לשנים. אמנם זה דחוק. לכן נראה שאפשר לבאר את הדרשה אחרת: נאסר מינוי נכרי למלך, וכל שררה יש בה מן המלכות, שהרי בעל השררה ממונה על יתר העם. רש"י (יבמות קב. ד"ה עליך הוא) מביא את שתי הסברות: "דיין בכלל מלך.... ועוד שימות הרבה כתובים כאן"[ז]. (ואולי נ"מ בין הטעמים האם כל צורת שלטון היא מלכות ומקימים בה את מצות נתינת מלך). וכאמור לעיל: השאלה האם יש הבדל בין מינוי גוי למלך לבין מינויו לשאר שררות, תלויה בשאלה כיצד דורשים.

מי נכלל באִסור

הגמ' (יבמות קב. קדושין עו:) מכשירה את הגר אם אמו מישראל. לדעת הרמב"ם (ל"ת שסב, מלכים א ד) כל גר פסול לכל שררה, ואם אמו מישראל כשר מעקר הדין לכל שררה. ומשמע שמה"ת גם למלוכה, אלא שמשנבחר דוד שוב אין המלוכה פוסקת מזרעו. משמע מהרמב"ם שעד שלא נבחר דוד אין הבדל בין המלוכה לבין שאר השררות, ובכולן כשר אם אמו מישראל ופסול אם הוא גר גמור. אלא שמשנשבע ה' לדוד שלא תסור המלוכה מזרעו, שוב אין מלך שלא מזרעוע. כלומר לדעת הרמב"ם אין הבדל בין מלכות לבין שאר השררות, ובכולם אם אמו מישראל כשר. וכן נראה שסוברים התוספות (יבמות מה: ד"ה כיון).[ח] וכן כתב השאילתות (בראשית ב).  אבל יש שכתבו שיש הבדל בין מלכות לבין שאר משימות[ט], בשאר משימות די שאמו מישראל, ולמלכות אינו כשר אא"כ אביו מישראל. כך כתבו ריטב"א (קדושין יד.), ר"ן (סנהדרין לו: ד"ה חד), המאירי (יבמות קא: ד"ה גר, סנהדרין לו: ד"ה הגר). נ"י (יבמות טו.:), וכן הובאה דעה זו ברמב"ן (יבמות מה: ד"ה כיון). ומוסיף סמ"ג (ל"ת רכא) שלכל שררה די באמו מישראל, אבל מלך דוקא מהמשיאין לכהנה, כי צריך להיות מהמובחרים שבאחיך. (גם התוס' הזכירו את דין המשיאין לכהנה, אבל כתבו בפשיטות שזה דין דרבנן)[י].

תוס' (יבמות קב. ד"ה לענין), הרמב"ן (יבמות מה: ד"ה כיון), ריטב"א (קדושין יד.), ר"ן (סנהדרין לו: ד"ה חד), וכס"מ (מלכים א ד) [יא]אומרים שלפי הדעה שלמלכות אינו כשר אלא אם אביו מישראל, כשר אף אם אמו גיורת. די בכך שאביו יהיה מישראל.  שהרי הוא מתיחס אחר אביו. וראיה מאבשלום ורחבעם[יב].

לכל העניינים שבתורה גר הוא כישראל לכל דבריו, אבל כאן דרשה התורה שיהיה מקרב אחיך וגר אינו מקרב אחינו. וראה סנהדרין לו: תוד"ה חדא ויבמות קב. תוד"ה לענין. שאומרים שהדבר תלוי ביחוס. לפי זה משמע שגר אינו ראוי אפי' לאחר דורות רבים. וכל מי שמתגיר אין תקנה לא לו ולא לבניו אחריו עד סוף הדורות, שהרי אינם מבני יעקב ואינם אחינו. ולפי העולה מתוס' ביבמות מה: אינו מועיל שישא בת ישראל כי ישראלות ככהונה הולכת אחר האב. ולכן יש לחלק בין היות אדם בן ישראל להיותו קדוש בקדושת ישראל, שהוא אחר האם. וכ"נ מרע"א שאומר שגר בן גרים לא דן גר בן גרים[יג]. 

באלו תפקידים נאסר

אומר הרא"ש (יבמות יב ב) שהגר פסול לכל דבר שיש בו שררה וכפיה, גם בממונות, אך כשר לדון דיני ממונות בהסכמת בעלי הדין. (ונראה שטעמו משום שכל שררה וכפיה הוא נתינה עליך והוא מעין מלכות). תוס' (יבמות קא: ד"ה ואנא) אומר שלכל ענין של שררה, כלומר: כפיה על הצבור, גר פסול. וכשר הוא בדיני ממונות לדון בלא כפיה. כפיה היא שררה ולכן נאסרה, כל שאין בו כפיה אינו שררה. ר"ן (סנהדרין לו: ד"ה חד) מביא בשם ר"ד שגר יכול לדון את ישראל דיני ממונות באקראי בעלמא, אבל לא להתמנות לדון במינוי קבוע.

גר כשר אפוא לדון דוקא בלא כפיה. נחלקו האחרונים כיצד אפשר לקבל דיין גר באופן שלא יהיה הדבר כפיה. ברכ"י (חו"מ ז ה) עומד על כך שלדעת הטור אינו יכול לדון אא"כ קבלוהו בעלי הדין מרצונם לאותו דין. ומסיק ברכ"י (חו"מ ז ו) שאי אפשר לקבל את הגר לשום שררה. ונראה מדבריו פשוט שלענין זה לא תועיל קבלת הצבור. כי אע"פ שהצבור רשאים לקבל דַיָּן פסול והוא כקבלו עלייהו, מ"מ כאן הוא האסור, לקבל עליהם. ולא מועיל אא"כ קבלו אותו בעלי הדין לדון להם בפרוטה מסוימת זאת, והם יתנו מרצונם. פסולו של דַיָּן גוי שונה מכל פסול דַיָּן אחר. כל פסול אחר יכולים בעה"ד לקבל על עצמם (עם המגבלות השונות של מנוי דַיָּנים שלא לפי ד"ת וראה דברינו במצות בצדק תשפט). הפסול הוא מדין הלכות מצות מנוי שפטים, ובעה"ד רשאים לקבל על עצמם. אין הדבר כן לגבי קבלת דַיָּן גוי. כאן הפסול הוא לא חלק מהלכות מנוי דַיָּנים אלא חלק מהלכות לא תוכל לתת עליך איש נכרי, ואם נתתו אפי' בקבלה הרי נתתו[יד]. כיצד אפוא דנו שמעיה ואבטליון? אומר ברכ"י (חו"מ ז ו) שאם אין כמותו בישראל רשאי הגר לדון. גם בעי חיי (א ג-ד, כנה"ג ז הגב"י) מביא דעה שאומרת שפשוט שלכל דבר שיש בו שררה וכפיה גר פסול, שהרי עובר על לא תוכל לתת עליך איש נכרי. וכשר לדון ד"מ רק אם שני הצדדים קבלוהו מדעתם. אך הוא עצמו מוכיח משמעיה ואבטליון שבשאר שררות קבלה מועילה, או שאפילו במלך קבלה מועילה. הוא עצמו אומר בסוף דבריו שהדברים לא מבוררים. גם יש"ש (יבמות יב ד) הביא בשם רא"ש שלא אסרה התורה אלא לתת עלינו גוי בשררה. כלומר שידון בכפיה. אם קבלנו אותו עלינו – אינו שררה. (יתכן שכוונתו שבכל דין ודין בעלי הדין צריכים לקבלו, אבל אם קבלוהו שמעתה יכפה – נתנו לו שררה). או"ת (תומים ז א) מוכיח משמעיה ואבטליון שקבלה מועילה, ולא צריך קבלת כל ישראל אלא די בקבלת חשובי העדה. ומי שבסמכותו לדון, יכול לתת להם את סמכותו והם דנים מכחו. אלא שהאו"ת חוזר ואומר שאפשר ששמעיה ואבטליון לא היו דנים אלא מלמדים את הדין, וקבלה לא מועילה. ברכ"י (חו"מ ז ה) הביא בשם מהר"ש חיון שכשר לדון אף בכפיה, אך אינו יכול לרדותם במקל. אמנם, כאמור לעיל, ברכ"י (חו"מ ז ו) עצמו סובר שאי אפשר לקבל את הגר לשום שררה. צ"א (יט מז ג) מביא בשם מאזנים למשפט שקבלה מועילה לכל שררה מלבד למלכות. קצוה"ח (ז א) אומר שגר פסול לדון אפילו בלי כפיה.

עה"י מביא בשם מאזנים למשפט שנאסרה דוקא שררה ולא קבלה. וקבלה נאסרה במלך בלבד. עה"י מקשה על כך, על איזו קבלה מדובר כאן. הלא כל מי שממונה התקבל ע"י העם או מנהיגיו. הלא כל מלך מונה ע"י הסנהדרין בשם כל ישראל, או ע"י כל ישראל, ועל זה נאמר לא תוכל. ואם בא אדם ומנה את עצמו בכח, מי עבר על לא תוכל לתת עליך איש נכרי? ויש לפרש שהם סוברים שהסנהדרין מצֻוִּים למנות מלך והעם מצֻוִּים לקבל את המנוי. ואם ימנו ע"י העם יועיל. כך מבאר עה"י את דעת מאזנים למשפט, אך הוא עצמו דוחה דעה זו.

עה"י אומר שתפקיד שתלוי בבחירות דמוקרטיות אינו שררה ולכן מותר לבחור גוי. כי הנבחרים תלויים בצבור ולא הצבור בהם. אמנם אין מקימים בכך מצות מינוי מלך[טו]. בדומה לכך כותב הרב הרצוג (תחוקה לישראל ע"פ התורה, סו פרק שני ובפרק שלישי) שמדינת ישראל אינה מלכות ישראל כפי שהיא ראויה להיות ע"פ התורה, אלא היא רק שותפות בין אנשים. וכיון שגם הגויים שותפים, הם יכולים גם להתמנות. זו אינה אלא ברית בינינו ובינם, שלא נאסרה אלא עם שבעת העממים. השקול המרכזי שהוא מעלה להתיר הוא שהגויים לא יתנו לנו להקים מדינה בלי לתת זכויות לגוים, ולכן אין ברירה אלא לאפשר נתינת תפקידים לגוים. עוד אומר הרב הרצוג שם שהאסור למנות גוי הוא רק לתפקיד לכל ימי חייו. לא לתפקיד לזמן קצוב. ובימינו אין ממנים פקידים אלא עד גיל ידוע. אמנם יש להשיב על דבריו שאם הפקיד פורש מתפקידו לעת זקנתו, זה אינו מנוי זמני, למעשה זה לכל ימי חייו. ואמנם אפשר להדיחו, אך כלום את הממונים בימי קדם לא יכלו ממניהם להדיח? נמוק זה יפה לתפקיד שבו יש בחירות כל ארבע שנים, וגם שם הוא עוד צ"ע. אבל תפקיד שבד"כ מתמנה בו אדם עד ימי זקנתו, מדוע יהיה מותר למנות גוי?  הרב נפתלי בר אילן (פרק כ, קז) אומר בפשטות שגוי פסול.

ח"ס (או"ח א יב) אומר שכאשר מעמידים מלך מתחילה, צריך שיהיו אביו ואמו מישראל. אבל מלך בן מלך, כיון שלא נותנים אותו כעת אלא הוא ממשיך את אביו, אפשר שאמו גיורת, ולכן מלך רחבעם[טז]. אמנם, כאמור לעיל סוברים רוב הראשונים שדי בכך שאביו מישראל. (ולא מצאנו ראשון שחלק), ואם כן אין ראיה לדברי ח"ס כי אפילו מלך שאינו בן מלך אפשר למנות בן גיורת.

וראה להלן שאג"מ אסר גם בתפקיד שאינו מִנוי על הצבור. וראה שהקשינו עליו.

מי המצֻוֶּה.

אג"מ יו"ד ד כו אומר מסברה שאין אסור על הגר עצמו לקבל עליו מנוי. ולפי דברינו בהקדמה להפנות לשם ומשם שכל אדם מצֻוֶּה שכל המצוות תתקימנה קשה.

בפשטות, האִסור הוא להעמיד ממונה על הצבור. אבל אג"מ (יו"ד ב מד) אומר: "והשגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי וראיה לזה מקידושין דף ע"ו שאיתא במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו ופרש"י ממונה על המדות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות, והטעם הוא שהחלוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו הוא פועל אף שהיא מלאכה חשובה ואם נשכר לעשות נגד רצון בעה"ב כהשגחה על המשקלות ומדות שבעה"ב היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומדה החסרים והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעה"ב הוא שררה על בעה"ב שבעה"ב מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר". ולכאורה יש לשאול מה הדמיון בין משגיח כשרות לבין ריש כורי. הלא ריש כורי ממונה על הצבור הוא. הוא הולך ומפקח על כל האנשים בשוק. ולא רק על מי שקִבל אותו. הוא ממונה אפוא על הצבור ויש לו שררה על הצבור. אבל משגיח כשרות אינו ממונה אלא על העסק שעליו הוא ממונה. ומה יועילו דברי אג"מ שיהיה ממונה מטעם הרב ולא מטעם בעל הבית. אדרבה גרע ולא הועיל, שכל עוד הוא ממונה מטעם בעל הבית אינו ממונה על הצבור, ומשעה שהוא ממונה מטעם הרב נעשה ממונה על הצבור. ונראה שאג"מ סובר שהוא מצוה על היחיד ולאו דוקא על הצבור. ועִקר האִסור במלים "לתת עליך", ואם לא נתן היחיד על עצמו – לא עבר. אבל אחר בקשת המחילה, יותר נראה שעִקר האִסור בעצם העובדה שיהיה הצבור בישראל כפוף למי שאינו מישראל. אבל אין אסור אם אדם יחיד קִבל עליו ממונה גר או אשה.

לדעת הרלב"ג טעם הדבר הוא שאימת זר לא תהיה עלינו, והוא אומר שמשום כך לא ממליכים אדם נקלה. וכן שמא יחזור לסורו. אבל זה טעם מחודש, ונראה יותר שטעם הדבר שאין ראוי שימשול זר בעם ה'.

[א] וכ"כ העמק דבר.

[ב] ובתוספתא (סנהדרין ד י) נאמר שמעמידים דוקא מהמשיאים לכהנה.

[ג] עמוד הימיני (יב ה) מבאר שלדעת הרמב"ם משנבחר דוד, כל מי שלא מזרעו דינו כנכרי. ואין נראה, שהרי התורה אמרה "אשר לא אחיך הוא". ומי שאינו מבית דוד, אולי אינו אשר יבחר ה', אך אחיך הוא. הקפדת התורה היא על מקרב אחיך, ועל איש נכרי אשר לא אחיך. וראה דברינו לעיל עמ' ו.

[ד] וכן מבאר עה"י (יב ה ז). הוא אומר שיש בדרישת הפסוק הבדל בין המדרשים השונים ובין הראשונים השונים. לפי הגמ' יש לפסוק שני חלקים העוסקים במקרים שונים. "מקרב אחיך תשים עליך מלך" עוסק במלך בלבד, ו"שום תשים... מקרב אחיך" מלמד שהגוי נאסר בכל מיני משימות. אבל לפי הספרי כל מיני משימות התרבו מ"לא תוכל לתת עליך איש נכרי". עה"י אומר שהרמב"ם הביא רק את הדרשה של הגמ'. (אמנם יש להעיר שיש הבדל בין הדרשה של הגמ' לזו של הרמב"ם). ואולם לפי תוס' יש בפסוק רישא וסיפא, הרישא אוסרת גר והסיפא אוסרת נכרי. וברישא אפשר לתת גוי ע"י קבלת הצבור. לגר תועיל קבלה. לנכרי לא. ולפי הרמב"ם אין הבדל.

[ה] ח"ס (או"ח א יב) אומר שמלכי בית הורדוס אינם מלכים לענין זה. כי היו כפופים לנשיא. אמנם קשה, אם כך למה לענין הקהל הם מלכים.

[ו] אברבנאל כאן אומר שאין מצוה להעמיד מלך, המצוה היא שכאשר תאמר אשימה עלי מלך, לא תתן איש נכרי, אלא מקרב אחיך. והוא כמו יפת תאר שאינו מצֻוֶּה לקחת יפ"ת, אדרבה טוב יותר שלא יקחנה, אלא שאם יקחנה יעשה כאמור בפרשה. לדבריו, גם הרמב"ם סובר כך, כי הרמב"ם לא הזכיר מצוה למנות מלך, אלא למנות מלך מישראל. אמנם, קשה לומר כך בדעת הרמב"ם, כי יעידו דברי הרמב"ם בהל' מלכים אחרת.  (אברבנאל אומר שאין צורך במלך דוקא, שהרי אפשר להנהיג צורת משטר אחרת. והיא עדיפה על מלוכה. מכאן משמע שהוא סובר שדיני הפרשה לא נאמרו אלא על שלטון מלוכני. לפי זה יתכן שבצורת שלטון אחרת יסבור האברבנאל שאפשר למנות נכרי. אבל יותר מסתבר שגם שם אי אפשר יהיה למנות נכרי, שהרי לא גרע משאר משימות).

[ז] אמנם, מדברי רש"י בקדושין (עו: ד"ה כל משימות) משמע ששימות הרבה היינו כל השימות שבפרשה, גם שלא בפסוק הזה.

[ח] אמנם נחלקו הראשונים לענין דין. רש"י (יבמות קב. ד"ה גר דן) אומר שכל גר כשר לדיני ממונות, ודוקא לדיני נפשות הוא פסול. לדעת רי"ף (סנהדרין יג:) ורשב"א (יבמות קב. ד"ה אמר רבא) ורא"ש (סנהדרין ד י) גר פסול גם לדיני ממונות, ואם אמו מישראל כשר לדיני ממונות ולשאר משימות. הם אינם דנים בשאלת המלכות, אבל לכאורה נראה שהם אינם מחלקים בין המלכות לבין שאר משימות, ולשיטתם כל שאמו מישראל  כשר לכל שררה, כרמב"ם. גם תורי"ד (קדושין עו:) אומר שכל שאמו מישראל כשר אפילו למלכות, אבל לא לדיני נפשות. אך הוא מביא שיש מכשירים גם לנפשות.

[ט] וכפי שציינו לעיל, יש שאף תולים זאת בדרישת הפסוק, ואומרים שגם הפסוק מחולק לשנים.

[י] ראה כנה"ג ז ב"י שמביא מקורות לכך שיש אומרים שיש הבדלים בין מלכות לשאר שררות. ובמלכות דוקא מהמשיאין לכהנה. ובמלך בעינן שיהיה גם אביו מישראל. אבל בדינא דחיי (צח) הוא אומר שאין הבדל בין דין למלך ובשניהם די בכך שאביו או אמו מישראל. וראה תומים ז שמקשה על כך.

[יא] והמנ"ח (תצח) אומר שיש להחמיר בבן גר וישראלית יותר מבן גוי וישראלית, משום שבן גוי וישראלית מתיחס רק אחריה, ולכן הוא מקרב אחיך. אבל בן גר וישראלית הרי הוא גר, ויציבא בארעא.

[יב] אמנם מלשון נ"י (יבמות טו:) משמע שאינו כשר אא"כ אביו ואמו מישראל.

ח"ס (או"ח א יב) אומר שכאשר מעמידים מלך מתחילה, צריך שיהיו אביו ואמו מישראל. אבל מלך בן מלך, כיון שלא נותנים אותו כעת אלא הוא ממשיך את אביו, אפשר שאמו גיורת, ולכן מלך רחבעם. אמנם, לפי האמור כאן סוברים רוב הראשונים שדי בכך אביו מישראל. ואם כן אין ראיה לדברי ח"ס כי אפילו מלך שאינו בן מלך אפשר למנות בן גיורת. ומשמע שח"ס לא סבר כך.

[יג] ואולי תוס' כמ"ד שבן ישראלית וגוי טעון גיור, הפנה למקום במצות כגר כאזרח שבו עסקנו בכך.  וא"כ גר שאמו מישראל הוא שהתגיר בעצמו, אך אם הוא עצמו אינו טעון גיור כי אביו התגיר כשר ויש לדון, ולבאר ממהו אחיך. ראה דברינו בכגר כאזרח הפנה משם ולשם.

[יד] יש לדון בשאלה האם כאשר אדם מקבל על עצמו פסול הפסול נעשה דין, או שהאדם קבל על עצמו שלא יהיה כאן דין אלא שהוא מתחיב לעשות כדבר האיש. אם הוא רק מתחיב לעשות כדבר האיש הזה - למה אסור לקבל דין גוי?

שיח יצחק בזבחים קב. אומר שזר אינו רואה את הנגעים אפילו אם המנוגע קבל אותו על עצמו, משא"כ קרוב. (כך כתב שיח יצחק, ונראה שסברתו היא המקור לכך שקרוב אינו רואה את הנגעים הוא ההקש "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע", וכמו שקרוב אינו יכול לדון בריב כן אינו יכול לדון בנגעים. וא"כ מסתבר שכמו שיכול אדם לקבל על עצמו קרוב לדין כן לענין נגעים. אך נראה להשיב על סברתו. כי לא מסתבר שיוכל אדם לקבל על עצמו פסק של קרובו. ואינו דומה לדיני ממונות שיכול אדם לחיב את עצמו בממון כרצונו. ועוד - שם שני הצדדים קבלו אותו עליהם מרצונם, אבל במצוות שבין אדם למקום, וכי ה' קבל?). מדבריו נראה שאדם יכול לקבל עליו קרוב והוא יהיה כדין.

[טו] וראה דברינו לעיל הערה עג, שם בארנו שלדעת אברבנאל אין מצוה להעמיד מלך, שהרי אין צורך במלך דוקא, שהרי אפשר להנהיג צורת משטר אחרת. והיא עדיפה על מלוכה. מכאן משמע שהוא סובר שדיני הפרשה לא נאמרו אלא על שלטון מלוכני. לפי זה יתכן שבצורת שלטון אחרת יסבור האברבנאל שאפשר למנות נכרי. אבל יותר מסתבר שגם שם אי אפשר יהיה למנות נכרי, שהרי לא גרע משאר משימות

[טז] אמנם, כפי שציינו לעיל עמ' י, ח"ס באותה תשובה אומר שהמלוכה אינה רכושו של המלך והוא אינו מוריש אותה לבניו כירושה.