תורה של חסד
בעקבות פטירתו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, הרב עזריאל אריאל כותב על משנתו החברתית של הרב שמכילה בתוכה את הקומות השונות לבנית "תורה של חסד".
בט"ו בטבת נתבקש מו"ח, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, לישיבה של מעלה. בציבור הוא היה מוכר בעיקר בעשייה הציבורית שלו: כמחדש היישוב היהודי בחברון, כראש ישיבת 'ניר' בקרית ארבע וכאחד מראשי תנועת 'התחיה'. לא רבים הכירו את דרכו האנושית והחברתית, עליה נעמוד עכשיו.
במהלך ה'שבעה' ואחריה שמענו עשרות ומאות סיפורים על מעשי חסד גדולים וקטנים. איך בשמחות שהשתתף בהן, היה פונה באופן אישי לכל מלצר שניגש אליו, שאל לשמו ולשלומו והתעניין בעולמו. איך במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים היה מתעניין בשלומו של כל רופא, אחות או עובד שבאו לטפל בו – איש או אישה, יהודי או ערבי. סיפרו על הבית הפתוח לרווחה לכל דכפין, אשר זמנים ארוכים חיו בו אנשים ונשים במצוקה, נערות שעזבו את בית הוריהן, חוזרים בתשובה וכל מי שביקשו תמיכה רוחנית, נפשית או חומרית.
כהולך אחרי מיטתו, יכול אני לראות כי מאחרי גאונות החסד הזאת עמדה תפיסת עולם מגובשת כבניין בן ארבע קומות, עליה נעמוד בדברים הבאים. תפיסת עולם זו התפתחה אצלו באופן אינטואיטיבי והתגבשה והתעמקה בו כאשר פגש את כתבי מרן הרב קוק זצ"ל.
קומת החסד
אם נבקש לתאר את מידת החסד של הרב ולדמן זצ"ל, נמצא אותה בספר ה'אורות' (אורות ישראל א, ד):
עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל...
חסד הוא לא דבר שאדם דורש מעצמו, אלא "נשפך" ממנו באופן ספונטני. חסד הוא שאיפת נתינה ללא גבולות – לא ברשימת המקבלים ולא בכמותה של הנתינה. כך היו הבית והיד, ובעיקר הלב, פתוחים לרווחה לכל אדם ואדם.
קומת האהבה
חסד יכול לבוא ממקומות שונים בנפש האדם. חסד יכול לבוא מתוך רצון לתת, כאשר המקבל אינו אלא אובייקט. ויש חסד הבא מתוך אהבה גדולה, הרואה את הזולת כסובייקט אהוב, ומתוך כך מבקשת להעניק לו מכל טוב.
כך כותב הרב זצ"ל (אורות הקודש ג, שלב – "האחדות והחסד"):
כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכול... נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצן הוא מלא טוב.
אצל הרב ולדמן, החסד בא ממקום של אהבה גדולה. אף אחד לא הרגיש שהוא "עושה לו טובה", אלא חש את עצמו כבן אהוב העומד מול אביו. מאות אנשים באו וסיפרו במהלך ה'שבעה': איבדנו "אבא"; וכל אחד מהם התפלא לשמוע שהוא לא היחיד שהרגיש כך.
אהבת ישראל עלולה להישאר ברמת הכלל. יש מי שאוהב את האומה כולה, כפי שנכתב באורות הקודש ב, תמד:
שר את שיריה, מצר בצרותיה, ומשתעשע בתקוותיה, הוגה דעות עליונות וטהורות על עברה ועל עתידה, וחוקר באהבה ובחכמת לב את תוכן רוחה הפנימי.
אבל אצל הרב ולדמן לא נותרה אהבת ישראל במרומי התשוקה לגאולה קרובה. אהבת "עם ישראל" באה אצלו לידי ביטוי עז גם באהבה אישית ופרטית לכל "ר' ישראל" באשר הוא. כך כותב גם הרב זצ"ל (אורות הקודש ב, תמב):
גדולי הנשמה אינם יכולים להיות נפרדים מן הכללות היותר מקיפה, כל חפצם ושאיפתם היא תמיד טובת הכלל כולו... אמנם... אין הכלל מעוטר כי אם לפי מילואו בשלמותם של אישיו הפרטיים... המשלימים אותו...
קומת הכבוד
לכולנו כבני אדם יש אנטנות רגישות, היודעות להבחין בין אהבה לאהבה, בין אהבה אינטרסנטית, בבחינת "אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה" לבין "אהבה שאינה תלויה בדבר". יודעות הן אף להבחין בין אהבה שיש עמה כבוד לאהבה שבתוכה חבויה התנשאות מה. ישנם אנשים המתקשים "לקנות" את הדיבורים הרמים שיש בציונות הדתית על "אהבת ישראל". לפעמים יש להם תחושה כי הניגון "מזייף קמעא", מפני שלתחושתם, האהבה אינה מלווה במידה ראויה של כבוד.
יש אהבה ויש אהבה. יש מי שאוהב כל יהודי וכל אדם בשל המכנה המשותף שיש ביניהם: מכוחה של סגולת ישראל או מכוחו של צלם הא-להים שיש בכל אדם. ויש מי שאוהב כל אחד גם מצד הייחודיות הפרטית שלו. הוא לא יחשוב על איש כי אישיותו המיוחדת חסרת ערך היא, וכל ערכו אינו נובע אלא מן השייכות שלו לכלל. אצל הרב ולדמן זצ"ל ראינו תחושה עמוקה של כבוד לכל אדם. הוא ראה את הטוב הבוקע מכל יהודי – גם אם עמדותיו הדתיות והפוליטיות שלו היו שונות בתכלית וגם אם הרקע התרבותי שלו היה רחוק ממנו.
נביא דוגמה בה בא הדבר לידי ביטוי. בשנותיו הראשונות של הרב ולדמן בישיבת מרכז הרב, התגבשה חבורה בשם "אחווה" (במלעיל), שיצאה לשבות בשבתות במושבי העולים שהוקמו זה עתה בנגב. מוקד הפעילות היה במושבים באיזור העיר אופקים (בכך קדמה חבורה זו בשנים רבות למפעל הגרעינים התורניים, ובעשרות שנים להקמת מרכז 'אחווה' כמכון מחקר תורני למדיניות חברתית יהודית, וסיפקה להם השראה סמויה). באותה תקופה התקשו מאוד ילידי הארץ לכבד את המנטליות ואת סגנון החיים של העולים מצפון אפריקה. באותם ימים כתב הרב ולדמן לחבריו:
בעבודתנו החינוכית, לא שייך המושג 'להקנות' או 'לתת'. מושגים אלו שייכים רק כשהדבר חסר אצל מישהו וצריכים לתת לו משהו חדש הנמצא מחוצה לו. במקרה שלנו – תהיה זו טעות אם נחשוב שזאת עבודתנו. אין אנו רוצים להכניס משהו מבחוץ פנימה, אלא להוציא החוצה משהו הנמצא בפנים... אנו לא רוצים להקנות חיים, אנו רוצים לגלות את החיים הטמונים בטבע נפשם של העולים. אנו רוצים לעורר את כוחות החיים מתרדמתם.
הוא הרבה להזכיר בהקשר זה את דברי הרב זצ"ל (אורות קודש ב, שסד):
האינטיליגנציה חושבת שיכולה היא להיפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה... זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו ע"י שום השפעה קולטורית [=תרבותית]... ולאו דווקא בהרגשת המוסר השורשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה. גם בהרגשת האמונה...
היה לעמדה זו, של כבוד עמוק כלפי אנשים הנתפסים כ"פשוטי עם", ביטוי מעשי מאוד. בעוד שרוב יישובי יש"ע הקימו "ועדות קליטה" במטרה לסנן את הבאים בשעריהם, נקטו הרב ולדמן והרב משה לווינגר מדיניות הפוכה בהקמתה של קריית ארבע. הם פתחו את שעריה בפני כולם: דתיים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, משכילים ואנשי עמל, ואף הכריזו: "פה לא תהיה בני ברק". גם בזמן שכמה מישיבות ההסדר הגבילו קליטת תלמידים מן הפריפריה החברתית של מדינת ישראל, ישיבת 'ניר' בקריית ארבע קיבלה אותם – לא כמי שעושה להם טובה, אלא מלכתחילה, מתוך הערכה גדולה לסגולתם המיוחדת.
הרב ולדמן היה רגיל לצטט את דבריו של אחד מנשיאי ארה"ב, אברהם לינקולן: "א-להים אוהב את האנשים הפשוטים, לכן הוא ברא הרבה מהם".
קומת האמונה
הכבוד והאהבה כלפי כל אדם לא צמחו בחלל ריק. שורשיהם נעוצים עמוק באהבת ה' שמילאה את כל ישותו של הרב ולדמן והדביקה את אלה שסבבו אותו. כך כותב הרב זצ"ל (אורות הקודש ב, תמב):
דעת ד' באהבה רבה, כשהיא מלאה את האור האמיתי שלה... מבהקת באורה המוחלט את אהבת עולם... כל היצורים, וכל חוג החיים וההוויה שלהם. אהבת ההוויה כולה ממלאת את לב הטובים, החסידים שבבריות ושבבני אדם... הם שואבים את אהבת כל ההוויה, המגוונת בריבוי יצוריה, מאהבת ד' העליונה...
מורנו הרצי"ה זצ"ל היה מדגיש מאוד את הזיקה שבין "אוהב את המקום" לבין "אוהב את הבריות". מי שאוהב את הקב"ה אוהב את כל בריותיו. מי שמאמין בבורא העולם שברא את כולם, מאמין בכך שבכל אדם מופיע טוב א-להי מיוחד הנמצא דווקא בו. זוהי "האמונה השרויה בעומק האהבה" (אורות, ישראל ותחייתו פרק כו).
לפעמים קשה לראות את הטוב הזה. נדרשת סבלנות רבה כדי להמתין להופעה הגלויה שלו. בהקשר לכך אהב הרב ולדמן להביא את דברי הרב זצ"ל (אורות הקודש ג, שיז):
הקדושה העליונה היא מלאה אהבה, חסד וסבלנות, מרוב יפעת שלמותה. השנאה, הדין והקפדנות הנם תוצאות של שכחת ד', ודעיכת אור הקודש.
* הכותב, חתנו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל, הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.
