פרשת ולדר
הרוחות סוערות שוב בגין פרסומים בתקשורת על פגיעות חמורות המיוחסות לאנשים ידועים. הרב עזריאל אריאל (במאמר שפורסם ב "בשבע" כב כסלו) בוחן מה היא דרכה של תורה להתמודדות עם הדילמות השונות העולות מפרשיות אלו.
הרוחות סוערות שוב ושוב בגין פרסומים בתקשורת על פגיעות חמורות המיוחסות לאנשים ידועים ומפורסמים. אינני משפטן ואינני שוטר או חוקר, ואין בידי כלים לנתח את המידע שהתפרסם – מה נכון בו ומה לא, ומהי משמעותו הפלילית, ההלכתית או המוסרית. הדברים הבאים ייכתבו כולם מתוך נקודת מוצא זו, של אי ידיעה, וככל שהתמונה תתבהר יהיה מקום לעדכן בהתאם את המסקנות המעשיות.
שני אירועים מופעים בפרשות וישלח-וישב. הראשון הוא שכם בן חמור שטימא את דינה, והשני הוא העלילה שטפלה אשת פוטיפר על יוסף. במקרה הראשון לא היה ספק בעובדות. השמועה הגיעה במהירות אל יעקב ובניו. מבין השיטין של הפסוקים משתמע כי שכם וחמור אביו לא הכחישו את מעשה הנבלה; ועל כך באה תגובתם החריפה של שמעון ולוי. הפוך הוא מה שקרה ליוסף. שם פעלה אשת פוטיפר בתחכום רב שהביא את הכול להאמין באשמתו של יוסף, שהושלך לבור הכלא לזמן ממושך על לא עוול בכפו. בשני אירועים סמוכים אלו באה התורה להצביע על הדילמה הכבדה העומדת בפני מי ששומע תלונה על פגיעה מינית: מצד אחד אל לו להבליג על כך ש"נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב; וכן לא ייעשה", ועל כן מתבקשת הזעקה: "הכזונה יעשה את אחותנו?!". ומצד שני עליו להביא בחשבון את האפשרות שלא היו דברים מעולם או שהעובדות שונות לחלוטין מן הרושם העולה מן הסיפור הראשוני. טבעם של אירועים כאלה שהם נעשים בסתר; מה שיוצר מצב בלתי אפשרי להכרעה, של "מילה מול מילה".
דרכי התמודדות מקובלות
דילמה זו מובילה את החברה האנושית לכמה דרכי תגובה הלוקות בחסרונות רבים.
הדרך הראשונה היא ההתעלמות בחסותה של אי הידיעה: אין לנו יכולת לברר. נעמיד כל אדם בחזקת חף מפשע כל זמן שאין בידינו להוכיח את ההפך, ועל כן לא נעשה דבר שיקלקל לנו את האשליה התמימה שבנינו לעצמנו. מחירה של דרך זו כבד ביותר. מצד הנפגעים או הנפגעות – שאינם זוכים להכרה בפשע שנעשה בגופם ובנפשם; הכרה שהם כה זקוקים לה כדי לשקם את חייהם. ומצד הפוגעים – שממשיכים לפגוע באין מפריע.
הדרך השנייה היא המסלול המשפטי, הכולל חקירה במשטרה של כל הנוגעים בדבר והליך ממושך בבית המשפט. במצב של "מילה מול מילה" נמצאת מערכת זו במלכוד כבד: אם תוריד את רף הראיות הנדרש, נמצא את עצמנו מושיבים חפים מפשע בבית הכלא ואף מעודדים הגשה של תלונות שווא. ואם תדרוש רף הוכחות גבוה, הנפגעים יעברו חוויה קשה ביותר המגיעה עד כדי "אונס שני", ובסופו של דבר רובם המכריע של הפוגעים ייצאו בלא עונש בשל העדר ראיות מספקות. מן הסיבה הזאת בוחרים רוב הנפגעים שלא לפנות למשטרה.
הדרך השלישית הולכת לקיצוניות ההפוכה. אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות הופכים להיות בית דין שדה, בו מתבצע "שיימינג" בכל מי שיוצא עליו סיפור כזה או אחר. מי שמפרסם את הסיפור – הוא העד, הוא החוקר, הוא התובע, הוא השופט והוא התליין. יתרונה של דרך זו – בכך שהיא נותנת פה לנפגעים ולנפגעות, מוקיעה בנחרצות את מעשי התועבה תוך שהיא מטביעה אות קין במצחם של הנאשמים ויוצרת הרתעה אפקטיבית. מחירה של דרך זו גם הוא כבד מנשוא, כאשר אדם נצלב בכיכר העיר מבלי שיש לו דרך להתגונן ולהוכיח את חפותו.
מה יש לתורת ישראל להציע בנסיבות קשות אלה?
לשון הרע לתועלת
התורה לא משליכה את יהבה על המסלול המשפטי. היא דורשת רף ראיות גבוה ביותר: יש צורך בשני עדים כשרים, מה שפוסל את הנפגעת מלהעיד; לא מסתמכים על הודאה של הנאשם ולא על ראיות נסיבתיות. דיני התורה אינם מבקשים לייצר ענישה או הרתעה ומטרתם העיקרית היא חינוכית ותודעתית.
המסלול השני הקיים בתורה הוא הלכות "לשון הרע לתועלת". פרסום שמטרתו אזהרה של הציבור מפני פוגע המאיים על שלומם של בניו ובנותיו, וכן פרסום שמטרתו הוקעה של עוברי עבירה – לא עבירה הוא אלא מצווה. אלא שהליכה במסלול זה דורשת רמה גבוהה של אחריות וזהירות, הדורשות עמידה במספר מבחנים: מבחן האמינות [וודאות ודיוק בעובדות ובמשמעותן], מבחן הכוונה [לתועלת ולא לחיסול חשבונות], מבחן הצדק [שלא לפגוע בנאשם מעבר למותר] ומבחן החלופות [שאין דרך טובה יותר].
כל זמן שאין בידינו ראיות מספקות, מותר לפרסם מידע כזה רק תוך ציון מפורש שלא מדובר במידע ודאי. יתירה מזאת. ההלכה אוסרת עלינו לקבל לשון הרע, גם אם הדברים נאמרו לתועלת. מידע מסופק לא מתיר לנו להעניש את הנאשם ואף לא להלבין את פניו. כל שמותר לנו הוא להיזהר שמא יש דברים בגו. מי שיימנעו מלהזהיר או מלהיזהר, דמם של הנפגעים הבאים יהיה מונח על ראשם. אולם מי שיעברו את הגבול הדק הזה – דמו של הנאשם יהיה תלוי על צווארם. גם דרך זו לוקה בחסרונות. איך ירגישו הנפגעים והנפגעות כאשר אנו מטילים ספק בסיפורם הנורא, בזמן שהם כה זקוקים להכרה מצד החברה? ומאידך, מה יעבור על אדם שיתברר ששמו הטוב, מעמדו ופרנסתו נפגעו אנושות בשל דברים שלא היו ולא נבראו?
אם נתייחס באופן ספציפי לפרשת חיים ולדר – אכן, לאחר שהדברים התפרסמו, יש להניח שאף אישה לא תעז להיפגש עמו לשיחת התייעצות אף במצבים שאין בהם איסור "ייחוד". השארת ספריו על המדפים בספריות ובחנויות עלולה לשדר כאילו אנו מקילים ראש במעשים המיוחסים לו. אולם מי שאין בידו הוכחות מספקות צריך להיזהר שלא להלבין את פניו על ידי צעדים פומביים וחריפים. זוהי דרך צרה אשר תהומות נמצאות משני עבריה ולא ניתן לצעוד בה בבטחה.
זאת ועוד. אשליה חמורה תהיה בידינו אם נשליך את יהבינו על חשיפתם של פוגעים והוקעת מעשיהם. על כל פוגע ידוע ישנו מספר כפול ומשולש של פוגעים שאינם ידועים. התמקדות בפוגעים הידועים – בוודאות או בספק – יוצרת שאננות מסוכנת מול אלה שאינם ידועים, והם ימשיכו לפעול באפלה. הפנמה של כללי זהירות הכרחיים תמנע הרבה יותר פגיעות מאשר עיסוק אובססיבי בפוגעים שנחשפו.
טיפול קהילתי
אף שדבריי הבאים אינם מבוססים על מקורות מפורשים, נראה שישנה דרך אחרת, המבטאת את דרכה של תורה, והיא הטיפול הקהילתי. דרך זו לא באה להחליף את המסלול המשפטי במקרים בהם הוא מתאים אלא להשלים אותו במקום בו אין בכוחו לתת מענה הולם. וכאן מקום להבהרה: אם משמעותו של "טיפול קהילתי" היא טיוח והשתקה או גירוש של הפוגע לקהילה אחרת – טוב לו שלא יבוא לעולם! בטיפול קהילתי, כוונתי לגוף כדוגמת פורום 'תקנה' ברמה הארצית או צוותי מוגנות ברמה הקהילתית, כשהם מלווים כראוי על ידי אנשי הלכה, טיפול ומשפט.
המערכת הקהילתית לא מתיימרת לבצע חקירה כמו במשטרה, לא מוסמכת לשפוט, וקל וחומר שלא להעניש. פעילותה היא דיסקרטית ושומרת על שמם הטוב של כל הצדדים, כאשר הפרסום מהווה מוצא אחרון בלבד. דווקא משום כך, כאשר מוגשת בפניה תלונה, מעדיפים פוגעים רבים להודות בעיקרי העובדות ולשתף פעולה עם התהליך; מה שחוסך תהליכי חקירה מורכבים. מטרתה העיקרית היא מניעה של פגיעות נוספות. מטרתה היא להוות אוזן קשבת לנפגעים ולנפגעות. מטרתה היא שיקום של כל המעורבים – הן הנפגעים והן הפוגעים. מטרתה היא להוקיע מעשים נפשעים, לא על ידי פרסומם אלא על ידי עצם הפעילות הנמרצת למניעתם. כוחה לא נובע מחוק כלשהו אלא מאמון הציבור. המערכת הקהילתית יכולה להציע לנאשם הגבלות כאלה ואחרות שימנעו ממנו לפגוע; ואף אם אין ודאות שעשה מעשים פסולים, הגבלות אלו יצילו אותו מתלונות נוספות. היא יכולה להציע לפוגע לפנות לטיפול מקצועי שיביא אותו לידי כך שלא יפגע יותר. היא יכולה להביא גם לפיוס ופיצוי של הנפגעים, בתהליך מיוחד הנקרא "צדק מאחה" הנעשה בשיתוף מלא של שני הצדדים.
הבסיס הרעיוני
מהו הבסיס הרעיוני של דרך זו?
הערך המרכזי של המוסר החברתי בתפיסה המערבית הוא ה'זכויות', והשיח מתנהל בשפה זו: זכותו של הנפגע על גופו; זכותו של הנאשם למשפט הוגן, הזכות לשם טוב, הזכות לפרטיות, זכות הציבור לדעת, הזכות להיות מיוצג על ידי עורך דין וכדו'. זוהי שפה נוקשה ובינארית, היוצרת תמיד 'משחק סך אפס' – זכותו של פלוני מתנגשת עם זכותו של אלמוני ועל השופט להכריע בין הזכויות המנוגדות. בתפיסה היהודית, לעומת זאת, הערך המוביל את המוסר החברתי הוא ערך ה'אחווה'; ולא בכדי, המילה הבולטת ביותר במחצית הראשונה של פרשת וישב, בהטיות שונות, היא "אחים". רעיון האחווה נותן מקום לצרכים של כל הנוגעים בדבר, לא רק של הנפגעים אלא גם של הפוגעים ומשפחותיהם. הוא יוצר שפה רכה בהרבה, המאפשרת פתרונות מורכבים הנותנים מענה מרבי לצרכים של כל הצדדים, גם אם אינו מושלם.
כל זה מנוגד לשיח המערבי ביחס לפוגע [או הנחשד בפגיעה], שהוא שיח מאוד אלים. הערך המרכזי המוביל אותו הוא הצדק [הנובע מ"שיח הזכויות"], והרגש המלווה אותו הוא נקמנות. בשיח המערבי – בעקבות הנצרות – אין מקום לתיקון. בתפיסה הנוצרית, סליחה יכולה לבוא רק ממקום של חסד קיצוני עד כדי 'הגשת הלחי השנייה' – רעיון שהעולם המערבי-החילוני מאס בו בצדק. היהדות, לעומת זאת – מאמינה בתיקון וחותרת אליו. תורת ישראל, המאמינה בכוחה של תשובה, דואגת גם לפוגע אם חזר בתשובה שלמה ולקח אחריות על מעשיו, כל זמן שדאגה זו לא באה על חשבון האחריות העדיפה כלפי הנפגע או הנפגעת.
האם דרך זו מושלמת וחפה מחסרונות? ממש לא. היא עשויה לסייע דווקא כאשר היא מודעת למגבלות שלה. עליה להיות מגובה ביכולת להפנות את התלונות לרשויות החוק מצד אחד ובשיקול הדעת מתי לפרסם אזהרה לציבור מצד שני. פעילות הבאה ממקום של אחריות רבה לציבור כולו ולכל אחד מהפרטים המרכיבים אותו; פעילות הבאה ממקום של ענווה הנובעת מהכרה בגבולות היכולת שלנו; פעילות הבאה מתוך תודעה עמוקה של אחווה – היא המבטאת יותר מכול את דרכה של תורה.
אם הנהגת הציבור החרדי הייתה מקימה גוף כזה, סביר להניח שהייתה חוסכת מעצמה הרבה מבוכה וחילול השם.
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.
