עולם של אי צדק?!
אל מול העוולות החברתיות, שנדמות כנצחיות ובלתי ניתנות לשינוי, קורא קהלת לאדם לפעול למען התיקון, אך מתוך אופטימיות מרחיקת ראות והתמקדות בטוב הקטן שבידו לעשות. התמודדות עכשווית עם תפיסות פרוגרסיביות של תיקון עולם.
הרב עזריאל אריאל 12.10.22
תנועות שונות קמות ופועלות במגמה לתקן את החברה – ליצור "צדק חברתי", להילחם בקיפוח ובדיכוי של קבוצות חלשות, ועוד. סוגיא זו, עתיקת יומין היא. הוטרד בה החכם באדם במגילת קהלת. וכך הוא כותב (ד, א):
"וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ, וְהִנֵּ֣ה דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֙ מְנַחֵ֔ם..."
איך הוא מתמודד עם זה? מה שעושה את השאלה ליותר קשה היא ההבנה שתופעות מקולקלות אלו הן חלק בלתי נפרד מן הסדר החברתי (ח, יד):
"יֶשׁ־הֶבֶל֘ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה עַל־הָאָרֶץ֒, אֲשֶׁ֣ר יֵ֣שׁ צַדִּיקִ֗ים אֲשֶׁ֨ר מַגִּ֤יעַ אֲלֵהֶם֙ כְּמַעֲשֵׂ֣ה הָרְשָׁעִ֔ים וְיֵ֣שׁ רְשָׁעִ֔ים שֶׁמַּגִּ֥יעַ אֲלֵהֶ֖ם כְּמַעֲשֵׂ֣ה הַצַּדִּיקִ֑ים...".
האם נכון לתקן? – מבט פסימי
קהלת שופך דלי של מים צוננים אל עבר פניהם של מתקני החברה.
קודם כול, לא כל מה שנראה לנו כטוב הוא באמת טוב, ולא כל מה שנדמה כרע הוא באמת רע (ה, יא-יב):
"מְתוּקָה֙ שְׁנַ֣ת הָעֹבֵ֔ד אִם־מְעַ֥ט וְאִם־הַרְבֵּ֖ה יֹאכֵ֑ל, וְהַשָּׂבָע֙ לֶֽעָשִׁ֔יר אֵינֶ֪נּוּ מַנִּ֥יחַֽ ל֖וֹ לִישֽׁוֹן. יֵ֚שׁ רָעָ֣ה חוֹלָ֔ה רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ, עֹ֪שֶׁר שָׁמ֥וּר לִבְעָלָ֖יו לְרָעָתֽוֹ".
יתרה מזאת. הניסיונות לתיקון עולם, גם אם יצליחו לזמן קצר, עלולים להביא למפח נפש כאשר הדורות הבאים ישתמשו בהישגים אלו לרעה (ב, יח-יט):
"וְשָׂנֵ֤אתִֽי אֲנִי֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י שֶׁאֲנִ֥י עָמֵ֖ל תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ, שֶׁ֣אַנִּיחֶ֔נּוּ לָאָדָ֖ם שֶׁיִּהְיֶ֥ה אַחֲרָֽי. וּמִ֣י יוֹדֵ֗עַ, הֶֽחָכָ֤ם יִהְיֶה֙ א֣וֹ סָכָ֔ל וְיִשְׁלַט֙ בְּכָל־עֲמָלִ֔י שֶֽׁעָמַ֥לְתִּי וְשֶׁחָכַ֖מְתִּי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ?...".
המסקנה העולה מכאן היא מאוד פסימית (שם, כ-כא):
"וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. כִּי־יֵ֣שׁ אָדָ֗ם שֶׁעֲמָל֛וֹ בְּחָכְמָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכִשְׁר֑וֹן וּלְאָדָ֞ם שֶׁלֹּ֤א עָֽמַל־בּוֹ֙ יִתְּנֶ֣נּוּ חֶלְק֔וֹ, גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וְרָעָ֥ה רַבָּֽה".
הפסימיות של קהלת היא הרבה יותר עמוקה, ונעוצה בטבעו של העולם (א, ג-ד):
"מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ?"...
הרי,
"דּ֤וֹר הֹלֵךְ֙ וְד֣וֹר בָּ֔א וְהָאָ֖רֶץ לְעוֹלָ֥ם עֹמָֽדֶת".
יש מחזוריות של הרוח, יש מחזוריות של המים, וכמו כן יש מחזוריות של תיקון וקלקול (א, ט-י):
"מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. יֵ֥שׁ דָּבָ֛ר שֶׁיֹּאמַ֥ר: רְאֵה־זֶ֖ה חָדָ֣שׁ ה֑וּא, – כְּבָר֙ הָיָ֣ה לְעֹֽלָמִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה מִלְּפָנֵֽנוּ".
כל תיקון שנעשה חולף מן העולם כמו ההבל היוצא מן הפה ביום סגריר.
זאת ועוד. המאבק על תיקון החברה גובה מחירים אישיים לא פשוטים (שם, כב-כג):
"כִּ֠י מֶֽה הֹוֶ֤ה לָֽאָדָם֙ בְּכָל־עֲמָל֔וֹ וּבְרַעְי֖וֹן לִבּ֑וֹ שְׁה֥וּא עָמֵ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ. כִּ֧י כָל־יָמָ֣יו מַכְאֹבִ֗ים וָכַ֙עַס֙ עִנְיָנ֔וֹ, גַּם־בַּלַּ֖יְלָה לֹא־שָׁכַ֣ב לִבּ֑וֹ, גַּם־זֶ֖ה הֶ֥בֶל הֽוּא".
מהי המסקנה העולה מכל זה? – פשוט לחיות את החיים (ה, יז):
...ט֣וֹב אֲשֶׁר־יָפֶ֣ה לֶֽאֱכוֹל וְ֠לִשְׁתּוֹת וְלִרְא֨וֹת טוֹבָ֜ה בְּכָל־עֲמָל֣וֹ שֶׁיַּעֲמֹ֣ל תַּֽחַת הַשֶּׁ֗מֶשׁ מִסְפַּ֧ר יְמֵי חַיָּ֪יו אֲשֶׁר־נָֽתַן־ל֥וֹ הָאֱ-לֹהִ֖ים כִּי־ה֥וּא חֶלְקֽוֹ.
אבל מה זה שווה? איזה ערך יש לחיים כאלה? איזו משמעות יש לחיים שבהם האדם מרוכז בעצמו ואדיש לסבל ולעוול הקיימים בסביבתו הקרובה והרחוקה? האם כך נכון לחיות?!
בעיניים של אמונה – מבט אופטימי
ההקדמה הראשונה לתשובתו של קהלת היא ההכרה במקורם של הקלקולים החברתיים (ה, ז):
"אִם־עֹ֣שֶׁק רָ֠שׁ וְגֵ֨זֶל מִשְׁפָּ֤ט וָצֶ֙דֶק֙ תִּרְאֶ֣ה בַמְּדִינָ֔ה – אַל תִּתְמַ֖הּ עַל־הַחֵ֑פֶץ, כִּ֣י גָבֹ֜הַּ מֵעַ֤ל גָּבֹ֙הַּ֙ שֹׁמֵ֔ר וּגְבֹהִ֖ים עֲלֵיהֶֽם".
יש כאן הנהגה א-להית מכוונת, "מאוד עמקו מחשבותיך". ולכן, "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת". וכך אומר גם קהלת (ח, יז):
"...כִּי֩ לֹ֨א יוּכַ֜ל הָאָדָ֗ם לִמְצוֹא֙ אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂה֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲשָׂ֣ה תַֽחַת־הַשֶּׁ֔מֶשׁ, בְּ֠שֶׁל אֲשֶׁ֨ר יַעֲמֹ֧ל הָאָדָ֪ם לְבַקֵּ֖שׁ וְלֹ֣א יִמְצָ֑א; וְגַ֨ם אִם־יֹאמַ֤ר הֶֽחָכָם֙ לָדַ֔עַת, לֹ֥א יוּכַ֖ל לִמְצֹֽא".
ומכאן המסקנה הפסימית ביחס ליכולתו של האדם לפעול לתיקונו של עולם (ז, יג):
"רְאֵ֖ה אֶת מַעֲשֵׂ֣ה הָאֱ-לֹהִ֑ים כִּ֣י מִ֤י יוּכַל֙ לְתַקֵּ֔ן אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר עִוְּתֽוֹ?"
ומכאן עולה ההמלצה "להקטין ראש" ולא לעשות דבר (שם, יד):
"בְּי֤וֹם טוֹבָה֙ הֱיֵ֣ה בְט֔וֹב וּבְי֥וֹם רָעָ֖ה רְאֵ֑ה. גַּ֣ם אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱ-לֹהִ֔ים עַל־דִּבְרַ֗ת שֶׁלֹּ֨א יִמְצָ֧א הָֽאָדָ֛ם אַחֲרָ֖יו מְאֽוּמָה".
אבל מה בכך שהקב"ה הוא זה שאחראי על הקלקולים? הרי תפקידנו הוא לתקן אותם! הרי זו הייתה תשובתו של ר' עקיבא לטענתו הפטליסטית של טורנוסרופוס! הנציב הרומאי טענן שמאחר שהקב"ה הוא זה שיצר את גורלם המר של העניים, כל סיוע להם הוא מרד בהנהגה הא-להית, ור' עקיבא ענה לו שהעניים לא באו לעולם כדי להוסיף ולסבול, אלא, כפי שנאמר בגמרא (בבא בתרא י, א):
"כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהינום".
ואם כן, דווקא ההכרה בכך שהקב"ה הוא האחראי לרוע שבחיים החברתיים אמורה לתבוע מאתנו ביתר שאת לפעול כדי להביא אותו לידי תיקון!
קהלת מקדים לתשובתו הנחה נוספת (ז, ח-ט):
"ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ, ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַה רֽוּחַ. אַל ־תְּבַהֵ֥ל בְּרֽוּחֲךָ֖ לִכְע֑וֹס כִּ֣י כַ֔עַס בְּחֵ֥יק כְּסִילִ֖ים יָנֽוּחַ".
אכן העמדה האופטימית נכונה היא. אבל דווקא משום כך יש מקום להרבה סבלנות ואורך רוח שתמנע מאתנו לפעול מתוך כעס שסופו אלימות.
אמנם לעינינו נראה שהעולם הוא סטטי, ולכל היותר יש בו תנועה מחזורית של גאות ושפל. אבל מבט מעמיק יותר מצליח לראות מהלך היסטורי סמוי (ג, יא):
"אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ. גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱ-לֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־ סֽוֹף".
ישנה תוכנית ארוכת טווח מאת "קורא הדורות מראש", שתביא את העולם ואת החברה אל תיקונם.
אז מה תפקידנו?
מנקודת המבט האמונית עולה שאין מקום לשום תגובה קיצונית (ז, טז):
"אַל תְּהִ֤י צַדִּיק֙ הַרְבֵּ֔ה וְאַל־תִּתְחַכַּ֖ם יוֹתֵ֑ר; לָ֖מָּה תִּשּׁוֹמֵֽם?"
מצד אחד, אל תתיימר להיות זה שיתקן את החברה מן השורש (=סכל). אבל מצד שני אל לך להיות אדיש לרוע ולסבל (=רשע). וכך אומר קהלת (פס' יז):
"אַל־תִּרְשַׁ֥ע הַרְבֵּ֖ה וְאַל־תְּהִ֣י סָכָ֑ל; לָ֥מָּה תָמ֖וּת בְּלֹ֥א עִתֶּֽךָ?".
מה שנדרש מן האדם הוא לפעול בצורה מאוזנת (פס' יח):
"ט֚וֹב אֲשֶׁ֣ר תֶּאֱחֹ֣ז בָּזֶ֔ה וְגַם־מִזֶּ֖ה אַל־תַּנַּ֣ח אֶת־יָדֶ֑ךָ, כִּֽי־יְרֵ֥א אֱ-לֹהִ֖ים יֵצֵ֥א אֶת־כֻּלָּֽם".
הפעילות של האדם לתיקון של קלקולי החברה, כשהיא באה מתוך יראת השמים, מתוך אמונה בכך שיש בעל בית לעולם, תהיה במינון מאוד מדויק (ג, יד):
"יָדַ֗עְתִּי כִּ֠י כָּל ־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֤ה הָאֱ-לֹהִים֙ ה֚וּא יִהְיֶ֣ה לְעוֹלָ֔ם עָלָיו֙ אֵ֣ין לְהוֹסִ֔יף וּמִמֶּ֖נּוּ אֵ֣ין לִגְרֹ֑עַ...".
ועוד דבר:
"וְהָאֱ-לֹהִ֣ים עָשָׂ֔ה שֶׁיִּֽרְא֖וּ מִלְּפָנָֽיו".
עלינו להכיר ביראת השמים הטבעית הגנוזה בלבנו ובלבותיהם של בני האדם ולטפח אותה. מתוך כך יש ללכת בדרכיו, ואז גם לפעול בעצמנו וגם להפעיל אחרים למען החלשים והנרדפים (פס' טו):
"מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ כְּבָ֣ר ה֔וּא וַאֲשֶׁ֥ר לִהְי֖וֹת כְּבָ֣ר הָיָ֑ה, וְהָאֱ-לֹהִ֖ים יְבַקֵּ֥שׁ אֶת ־נִרְדָּֽף".
התופעות המקולקלות בחברה הן יציבות ברמת המאקרו, אבל זה לא פוטר איש מלפעול ברמת המיקרו.
אכן, היומרה של בני האדם לתקן את קלקולי החברה היא מוגזמת. לעתים דווקא המוסדות שתפקידם לעשות צדק מביאים לתוצאה הפוכה (פס' טז):
"וְע֥וֹד רָאִ֖יתִי תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ מְק֤וֹם הַמִּשְׁפָּט֙ שָׁ֣מָּה הָרֶ֔שַׁע וּמְק֥וֹם הַצֶּ֖דֶק שָׁ֥מָּה הָרָֽשַׁע".
ולכן עלינו להכיר בכך שמשפט הצדק האמיתי יתקיים רק בבית דין של מעלה (פס' יז):
"אָמַ֤רְתִּֽי אֲנִי֙ בְּלִבִּ֔י אֶת־הַצַּדִּיק֙ וְאֶת־הָ֣רָשָׁ֔ע יִשְׁפֹּ֖ט הָאֱ-לֹהִ֑ים כִּי־עֵ֣ת לְכָל־חֵ֔פֶץ וְעַ֥ל כָּל־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה שָֽׁם".
ואם כך, אז מה התפקיד שלנו, כבני אדם קטנים וטרוטי עיניים? – מה שיתן משמעות עמוקה לחיינו הוא פעילות נמרצת בה נעשה כל מה שבכוחנו לעשות במשך ימי חיינו, מבלי להרגיש לחץ לפתור את כל הבעיות של העולם והחברה (ט, י):
"כֹּ֠ל אֲשֶׁ֨ר תִּמְצָ֧א יָֽדְךָ֛ לַעֲשׂ֥וֹת בְּכֹחֲךָ֖ עֲשֵׂ֑ה, כִּי֩ אֵ֨ין מַעֲשֶׂ֤ה וְחֶשְׁבּוֹן֙ וְדַ֣עַת וְחָכְמָ֔ה בִּשְׁא֕וֹל אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ שָֽׁמָּה".
יש ערך לכל מעשה המוביל לתיקון עולם, גם אם הוא קטן ותוצאותיו סמויות כרגע מן העין (יא, א):
"שַׁלַּ֥ח לַחְמְךָ֖ עַל־פְּנֵ֣י הַמָּ֑יִם כִּֽי בְרֹ֥ב הַיָּמִ֖ים תִּמְצָאֶֽנּוּ".
הממד שבו נבחן ערכם של מעשים כאלה לא נמצא "תחת השמש" אלא "למעלה מן השמש".
זוהי התשובה של קהלת. אל תתעסק בהתמרמרות בלתי פוסקת על הרע שיש בעולם. תוסיף טוב. תפעל בקטן, והתיקון הגדול יבוא מכל המעשים הקטנים של כולם (יב, יג):
"ס֥וֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע: אֶת־הָאֱ-לֹהִ֤ים יְרָא֙ וְאֶת מִצְוֹתָ֣יו שְׁמ֔וֹר, כִּי־זֶ֖ה כָּל־הָאָדָֽם".
את ההבנה הזאת של דברי קהלת רואים אנו בדברי הרב קוק זצ"ל (שמונה קבצים א, קיד):
"הננו חשים במלוא נשמתנו את ההכרח של הטוב המוחלט... ואת העריגה הבלתי פוסקת במעמקי לבבנו להתעלות אליו... לחזות בנועמו... אין אנו מקיפים את מלוא היקף הטוב בתומו, כי אם כשנחזה בו, לבד מילוי הטוב, גם כן התעלות הטוב, פריחה תמידית... בלא עמידה... האור הא-להי ירווה אותנו, את צמאוננו הנשגב אל הטוב המוחלט, הקיים במרומיו, והאור העולמי, ההולך ואור, ההולך ומתעלה... ידשננו מהטוב של ההתעלות...".
